RelatioNet עד הלום

גיבורי התהילה
ד"ר מרדכי נאור
לפני שנים רבות כתב הסופר היהודי-אמריקאי הנודע הווארד פאסט ספר בשם "אחי גיבורי התהילה", שזכה למהדורות רבות בעולם ובישראל. ספרו של פאסט עסק בנושא היסטורי-יהודי: מרד החשמונאים. למקרא הספר שלפנינו עולה המחשבה שאין לנו צורך להרחיק אל נבכי ההיסטוריה היהודית כדי לחפש גיבורים. הם מצויים בקרבנו, ולוחמי גדוד 53 (ג"ן) של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות מהווים את אחת הדוגמאות הטובות להם.
הגדוד השלישי של "גבעתי", אחת מחמש חטיבות ה"הגנה" הראשונות (לצד הפלמ"ח), נכנס ללחימה זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות, עוד בדצמבר 1947. לחימתו נמשכה, כמעט ללא הפסקה, במשך שנה שלמה, ונאמנים עלי דבריו של מפקד "גבעתי", שמעון אבידן, המופיעים בספר: "במשפחת גדודי החטיבה, מופיע הגדוד כמי שעבר יותר לחימות מאשר היתר, כאחד הגדודים הוותיקים של חטיבתנו, שבכל תקופת הלחימה היה גדוד לוחם ותוסס."
במקורו זה היה "גדוד הפרברים" של תל-אביב: צעירים בני 18 ומעט יותר (ואף צעירים מהם ש"התגנבו" לשורות הלוחמים). נהגה אז השיטה של "חבר מביא חבר" וכך הגיעו מאות אנשי הגדוד מן הפרברים, מנערי הגדנ"ע ומקרב מתנדבים שהסתפחו אליהם. בעודו מתאמן ומתארגן נאלץ הגדוד להגן על תל אביב מיפו העויינת ומכמה כפרים ערבים בסביבתה, אולם עד מהרה מצא הגדוד ומפקדו יצחק פונדק , מקבל את האחריות למרחב הדרום ומיד למעורבות בתקריות ובלחימה בכל דרום הארץ, במה שיהיה מרחב חטיבת גבעתי . באוגוסט 1948 החליף אותו נחמן ניר, ולקראת סוף המלחמה מילא את תפקיד המג"ד שמעון מרגולין.
רשימת אתרי הלחימה של הגדוד ארוכה במיוחד: חבירה לקיבוצים המנותקים גת וגל-און; פריצה לקיבוץ ניצנים, המוקף כפרים ערביים; אבטחת מבצע "חסידה" – מבצע ההטסה הראשון של נשק מצ'כוסלובקיה, מתחת לאפם של הבריטים והערבים גם יחד; השתלטות על משטרת קטרה (ליד גדרה) בתחבולה; כיבוש הכפר מע'אר, מול תל-נוף, ביום הפינוי הבריטי; פיצוץ גשר נחל לכיש (סוּכְרֵיר), שעצר את התקדמות הצבא המצרי לעבר תל-אביב, ונקרא מאז "גשר עד הלום"; הקרבות על וסביב נגבה וניצנים, גבעה 69, משטרת עיראק סואידן, עיבדיס, ג'וליס ובית דראס, והקרב הגדול על כרתייה שעליו הוענק לאחד מחיילי הגדוד, רון פלר, אות גיבור ישראל; בלימת הצבא המצרי ויציאה להתקפות נגד, והרשימה עוד ארוכה.
עשרות הקרבות ומאות התקריות שבהם נטלו חלק לוחמי גדוד 53 גבו מחיר-דמים יקר, אך הדבר לא הוריד את המוטיוואציה של החיילים והמפקדים להמשיך – ולנצח. זיכרונותיהם ויומניהם מאז, ועדויותיהם בנות-ימינו מוכיחות זאת כמעט בכל אחד מעמודי הספר.
למען הגילוי הנאות אני מוצא לנכון לציין כי כמי שגדל במרחבי הדרום – בין רחובות לגדרה ולגן-יבנה, שמורה בלבי, כפי שהדבר אצל רבים מבני דורי באותו האזור – הערכה עמוקה לחטיבת "גבעתי". הכרתי מילדות את המישורים והגבעות, הפרדסים והבוסתנים, הכבישים והגשרים שהיו במלחמת העצמאות אתרי-הלחימה של החטיבה בכלל ושל גדוד 53 בפרט. יתר על כן, בספטמבר 1948, כשערכה החטיבה את הכנס הגדול שלה ברחובות, בהשתתפות צמרת צה"ל הצעיר ובן-גוריון שנראה צעיר מגילו, לא יכולנו אנו, הנערים, שלא להתפעל מצעידתה הגאה ומתרגיליה המרהיבים. באותו לילה נערכה עצרת חגיגית במגרש המכבי. אנו, בני הנוער, לבשנו חאקי והשתדלנו לצעוד על קצות-האצבעות – הן מפאת הכבוד שרחשנו לחטיבה, והן משום שחשבנו שכך נראה גבוהים בכמה סנטימטרים, ואולי מישהו יחשוב בטעות שאנו נִמנים עם אנשי "גבעתי". זה היה שיא המאוויים שלנו בזמן ההוא.
על מלחמת העצמאות נכתבו עד היום, ללא ספק, אלפי ספרים, מחקרים ומאמרים. לרוב אלה הם סיכומים אישיים או ברמות החזית, הפיקוד או החטיבה. כך למדנו להכיר מקרוב את רוב החטיבות – לרבות חטיבת "גבעתי", שגדוד 53 נמנה עם שורותיה – שהקימו את צה"ל בתש"ח 1948-. מעטים המקרים שגדוד שלחם במלחמת העצמאות מתגייס כולו למלאכת כתיבת ספר ומסייע בכך לסופר שנטל על עצמו את מלאכת האיסוף והכתיבה – אריה חשביה. גיבוריו של הספר – תרתי משמע – הם כל אחד מהחיילים והמפקדים, וגדוד 53 עצמו.

דבר העורך
ג-ן הלוחמים שלי
אריה חשביה
ספר זה מספר – לראשונה – את סיפורו של אחד הגדודים המפוארים במלחמת העצמאות – גדוד 53 (ג-ן, "גדוד הפרברים") של חטיבת "גבעתי". מקומו של הגדוד הזה במלחמת העצמאות היה הסיבה הראשונה שהניעה אותי להיענות בהתלהבות לפנייתם של יוצאי הגדוד שאערוך את תולדותיו כדי שיוגש לקורא בלבוש של ספר המיועד לציבור הרחב. אבל היו לי הרבה סיבות נוספות, אישיות ומקצועיות. העיקריות שבהן, על-פי הסדר הכרונולוגי, הן כלהלן.
במלחמת העצמאות הייתי תלמיד כיתה יב בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. אחד מחברי הטובים ביותר היה יואב פלר, שאחיו רון הוכתר כאחד משנים-עשר גיבורי ישראל לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות. רון נמנה עם לוחמי גדוד 53 ואני – כמי שהירבה לבקר בבית פלר, התרשמתי מענוותו שהתבטאה לימים בסירובו להופיע לצידי בהרצאותי על גבורה בישראל. בסירובו להתהדר באות הגבורה הייתה מעין פרפראזה לביטוי העממי: "כל מה שרציתי היה לשוב הביתה בשלום".
רון פלר הוכתר כגיבור ישראל על שבלם בפצצת "פיאט" קצרת-טווח טור של שריון מצרי שבראשו שלושה טנקים. גדוד 53 פוצץ גשר בפאתי אשדוד ותרם בכך לבלימת ההתקדמות של הפולש המצרי כ-30 קילומטר מדרום לתל-אביב. לבלימת המצרים תרמו גם הקרבות העיקשים, המרים והעקובים מדם של גדוד 53 בנגבה, בניצנים בעיבדיס ובזירות לחימה אחרות במרחב הדרום שבו הייתה פרוסה חטיבת "גבעתי".
עבודת המחקר שלי לקבלת תואר שני בהיסטוריה עסקה בחלקו של השריון בקרב עיראק אל-מנשיה – קרב שגדוד 53 אמנם לא נמנה עם המשתתפים בו, אך היה לו חלק בלחימה הקשה על האתר הזה, שניטשו בו כמה קרבות.
עבודת המחקר שלי לקראת תואר שלישי בהיסטוריה נסבה על מבצע "יואב", שבו השתתף גדוד 53.
שנים רבות ליוויתי את גייסות השריון של צה"ל, כהיסטוריון צבאי, וכתבתי את הכרך על השריון בסדרת "צה"ל בחילו". את גייסות השריון הקים יצחק פונדק, המג"ד הראשון של גדוד 53.
הייתה לי אפוא פינה חמה בלב לגדוד 53 וראיתי זכות וכבוד בהעלאת פועלו על הכתב.
יוצאי הגדוד סייעו בידי כתחקירנים בהעמידם לרשותי מאות עדויות ומסמכים, שרובם לא פורסמו עד כה, וחומר שפורסם בספרים ובפרסומים פרטיים. הגדיל לעשות חזי אשל, שבלי עזרתו היה הספר הזה לוקה בחסר. על העזרה שלא תסולא בפז אני מכיר לחברי המערכת טובה מעומק הלב. חוב מיוחד חב אני לעמיתי וידידי אברהם (לנץ') איילון, שספרו בעל שני הכרכים על חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות הוא מופת לכתיבת היסטוריה צבאית. מספרו של לנץ' הוצאתי את המסופר בתפזורת על גדוד 53. לא פחות חשוב כמקור לכתיבת תולדות "גדוד הפרברים" הוא הספר "חמש משימות", ספר הזיכרונות של יצחק פונדק, שהקים את הגדוד ופיקד עליו משלהי נובמבר 1947 ועד לאוגוסט 1948. בין המקורות המודפסים האחרים ששאבתי מהם חומר אציין את ספרו של עודד נגבי, "הייתי חבלן", ואת ההיסטוריה הסיפורית של רם אורן, "המטרה: תל אביב".
השתדלתי להגיש את סיפורו של גדוד 53 בסגנון קריא, כדי שייקרא על ידי הציבור הרחב ולא רק יוצאי הגדוד ומקורביהם. בחרתי ללכת בדרך כרונולוגית ככל האפשר, אם כי פה ושם הקדמתי את המאוחר כדי לתאר מערכה שלמה – כמערכה על ניצנים וכמערכה על נגבה, לדוגמה. סיפרתי על כישלונות ועל הצלחות כפי שאירעו, ללא כחל ושרק, שכן הגדוד ידע להפיק לקחים לכל אורך מסלול הקרבות שלו, ורוחו לא נפלה במבחנים נוקבים וכך הייתה ידו על העליונה.
את סיפורו של הגדוד הבאתי על רקע הימים שבהם הוקם ולחם – החל מימי ההתנדבות לשורותיו כשהוקם בטרם-מדינה וכלה בעמידתו, דל חימוש וניסיון קרבי, מול הצבא הערבי הגדול ביותר בזמנו, הצבא המצרי, אותו בלמו לוחמי חטיבת "גבעתי" וגדוד ג-ן בתוכה, במרחק כ-30 ק"מ מתל-אביב, בגשר אשדוד, שהם קראו לו "עד הלום!"

החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי".
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

במשפחת "גבעתי" לחם גדוד 53 ביותר קרבות מיתר הגדודים. 53 היה גדוד תוסס ולוחם שגילה מיומו הראשון את אופיו התוקפני. הוא השתלט בתקופה הקשה ביותר על מרחב הדרום שהוקצה לו ויצר בכך בסיס איתן לכיבוש הדרום כולו. דבר לא יכול למחוק את הישגי גדוד 53 בתש"ח.
שמעון אבידן.

הבעת הוקרה
אין תורה בלי קמח. הוצאת הספר נתאפשרה הודות לתרומותיהם של יוצאי הגדוד.
הגדילו לעשות יעקב דויטש, משה פורר, דוד רבינוביץ', ישראל רשף, דוד, נעמי ואבישי שני (שניצקי).
תודה מיוחדת חבים יוצאי הגדוד להרייט וז'אק ששון, משפחה יהודית מברוקלין שאינה נמנית עם לוחמי הגדוד. ידידים יקרים אלה ראו בהנצחת עלילותיו של הגדוד משימה ציונית ראויה, והרימו ברוחב לב תרומה נכבדה שבלעדיה לא היה הספר רואה אור.