משימות תוך כדי התארגנות


עוד האימונים בראשיתם וכבר נתבע הגדוד לשגר יחידות סיוע במסגרת מחלקתית, אחת לנגב ואחת לירושלים, בנוסף למשימות קצרות אחרות שנגזרו מן המצב בשטח.

פרשת "ציפורה"
12.1.48
"ציפורה" היה כינוי ליחידה שהוקמה במלחמת העצמאות כדי למלא תפקידים שונים בשדה-התעופה לוד, ובמיוחד למנוע פגיעה בעובדים היהודים בידי העובדים הערבים, כפי שקרה בבתי הזיקוק בחיפה ב-29.12.47, שם רצחו ערבים 39 עובדים יהודים. בעת ההיא עבדו בשדה-התעופה, בניהול בריטי, כ-300 ערבים וכ-200 יהודים.

ההחלטה להקים את יחידת "ציפורה" נתקבלה ב"הגנה" ב-12 בינואר 1948. נקבע שמצבת כוח-אדם שלה תעמוד על 30 איש, בפיקודו של יעקב פרנק. אנשיה הסתננו לשדה כעובדים בשירותים השונים: מהם עבדו במלון כמלצרים או כעובדי ניקיון, מהם כעוזרים בתחנת השידור, מהם בעבודות בניין שונות, מהם כטכנאים בחברת התעופה היהודית "אווירון".
אבטחת העובדים היהודים בנמל התעופה לוד הוטלה על חטיבת "גבעתי". ב-12 בינואר 1948 הורה המח"ט לכל גדוד לשלוח 8 לוחמים למשימה זו. השירות ביחידת "ציפורה" היה רציף – סוג שירות שלא היה קיים לפני כן מחוץ לפלמ"ח. משום כך היה צורך במתנדבים. למרות הקשיים, גדוד 53 היה היחיד שמילא את מכסתו.
אחד הנשלחים ל"ציפורה" היה הטוראי חזי אשל, שהיה בעת ההיא בן שש עשרה וכמה חודשים. ניסיונו הצבאי הסתכם באימוני שבת בגדנ"ע, בעיקר בחולות חוסמסא שליד חולון.
חזי נשלח אל אדם שעבד בבניין 'המשביר לצרכן' שבגבעת הרצל. הוא קיבל אקדח 'מאוזר' בעל קנה ארוך, ושתי מחסניות, ונאמר לו שעליו להבריח אותו לשדה התעופה ולמסור אותו למר לוי, בעליה של המסעדה בשדה ואיש ה'הגנה' במחתרת. נשיאת נשק הייתה בעת ההיא עבירה חמורה שעונשה מוות, או – במקרה הטוב - מאסר ממושך. הסיכון לא הרתיע את חזי, שראה את עצמו כלוחם, ולוחמים שמים תמיד את נפשם בכפם.
חזי קיבל סכום כסף כדמי כלכלה והוצאות נסיעה ויצא לדרך בהתאם להוראות שקיבל. חברת הנסיעות 'קופל', ששכנה ברחוב טשרניחובסקי, עסקה בעת ההיא בהולכת נוסעים לשדה התעופה וממנו. חזי התייצב שם, שילם דמי נסיעה לכיוון אחד ונכנס למונית. הוא היה הנוסע היחיד... הדרך לשדה התעופה בלוד עברה מתל-אביב לפתח-תקווה ומשם דרך הכפר הערבי פג'ה לכיוון וילהלמה (בני עטרות של היום). פתח-תקווה הייתה היישוב היהודי האחרון בדרך שעברה בשטח ערבי. חזי ידע שב-14 בדצמבר 1947 נרצחו אנשי שיירה עברית לבן-שמן בידי חיילי הלגיון הערבי ששכנו במחנה הבריטי של בית-נבאללה ושמפקדיהם היו קצינים בריטים. הוא היה שרוי במתח רב עד שהגיע לשער הכניסה לשדה התעופה. שם ירד למבנה בו ישבו קצינים מהבולשת והמשטרה הבריטית. את התרמיל ובו האקדח השאיר במונית. לשאלה על מטרת בואו, ענה שבא להתקבל לעבודה במסעדה. ככל הנראה שכנעה אותם חזותו הילדותית שהוא לא מסוכן, וניתן לו לעבור. הוא חזר למונית ונכנס לשדה התעופה.
חזי התייצב לפני מר לוי, שלקח מידו את האקדח ואמר לו לשוב לתל-אביב ולהתייצב לפני אותו אדם ב'משביר לצרכן', שייתן לו הוראות נוספות. ההוראה שקיבל הייתה לשוב לשדה התעופה עם אקדח אחר (הפעם 'פרבלום').
שוב היה הנוסע היחיד בטקסי (מונית) של 'קופל'. שוב השאיר את התרמיל עם האקדח במונית כשיצא לקבל את אישור הכניסה מן הבריטים. הפעם לא נחקר כלל. מר לוי הודיע לבריטים שחזי התקבל לעבודה אצלו וכי היה עליו להביא את חפציו האישיים. הקצין הבריטי בחן אותו במבט שנראה מלא רחמים על הנער המסכן שבא לעבוד במקום מסוכן כזה.
לוי שיבץ את חזי לכאורה לעבודה במטבח שבו הכינו ארוחות לנוסעים ולטייסים שהמריאו משדה התעופה. למעשה, היה עליו לבצע פעילות סמויה, כבודד – לא חלק מצוות. הוטל עליו לשאת בסתר אקדח, ואם יותקפו שני עובדי המטבח היהודים, יגן עליהם. השיבוץ מצא חן בעיניו, מאחר שיכול היה לאכול כריכים נהדרים ללא הגבלה, חינם אין כסף.
את ארוחות הבוקר והצהריים אכל בקייטרינג. לפנות ערב הלך לאולם המגורים. שם ישנו אנשים שלא הכיר, יהודים וערבים. בלילה ישן בבגדיו כשהאקדח למראשותיו.
נאמר לו שעליו לפקוח שבע עיניים על המתדלקים של חברת הדלק 'של', שכולם היו ערבים.
אחרי שלושה ימים של בדידות התחיל להתגעגע לחבריו מגדוד הפרברים, ששמרו יחד בעמדות. הוא ביקש אפוא ממר לוי שישחרר אותו ויאפשר לו לחזור ליחידה-האם שלו. לוי נענה לבקשה וחזי חזר אל חבריו, שהיו בעמדות בשכונת התקווה. שני האקדחים שהבריח לשדה, וכמה ימי שמירה בבדידות מזהירה, היו תרומתו ל'ציפורה'…

ערב הפינוי הבריטי (מאי 1948) החליטה ה"הגנה" לפנות מנמל התעופה את כל העובדים היהודים וגם את אנשי "ציפורה". עם צאת הבריטים השתלט הלגיון הערבי על שדה-התעופה, והקשר האווירי הסדיר עם הארץ נותק. ב-10 ביולי 1948 נכבש השדה בידי צה"ל במבצע "דני".

ה"פרימוסים"
22.1.48
"הפרימוס" היה במלחמת העצמאות כינוי למטוס קל שמנועו השמיע קול דומה לזה של פרימוס. רוב המטוסים הקלים היו מדגם "אוסטר". 24 מטוסים כאלה נרכשו על-ידי הסוכנות היהודית מעודפי הצבא הבריטי, לכאורה למטרות אימון במועדון ספורט. למעשה שימשו מטוסים אלו את שירות האוויר של ה"הגנה", ממנו צמח חיל האוויר של צה"ל. במלחמת העצמאות שימשו מטוסים אלו לתובלה, למודיעין ואף להפצצה.
את סיפור העברתם של ה"פרימוסים" ממחנה תל-נוף (שהיה מחנה בריטי באותם ימים) תחילה לשרונה ואחר-כך לשדה דוב בתל אביב, סיפר יצחק הגואל, שהשתתף באותה פעולה. בעת ההיא היה יצחק כבן 17, חבר ה"הגנה", מאנשי חי"ש "פרברים", שאיישו עמדות הגנה בשכונת ברנר הסמוכה ליפו, עד שנשלח לקורס סמלים שהתקיים במחנה שרונה. וכך סיפר יצחק הגואל:
"לקראת סיום קורס הסמלים בשרונה, ב-21.1.48, נבחרו שתי כיתות מהקורס למבצע מיוחד. השכם בבוקר עלו חניכי הקורס על כ-25 משאיות עמוסות קורות ולוחות עץ. את הנשק הסתירו בין קורות העץ בהישג יד, משום שהבריטים עדיין היו בארץ ואסור היה לאזרחים לאחוז בנשק.
באחת המשאיות – של חברת ההובלה "שלב" – נסעה חברת ה"הגנה" יהודית ליב, שסיפרה אחר-כך בזיכרונותיה: "בצומת בית דג'אן (בית דגן) פנתה השיירה שלנו לראשון לציון, עברה את רחובות והמשיכה דרומה. ליד הכפר הערבי מע'אר פנינו שמאלה למחנה הבריטי שנקרא לימים תל-נוף.

מתוך: ספר המטוסים יהודה עופר מטוסי הלחימה מראשיתם ועד ימינו

"השין-גימל הבריטי נתן מבט קצר במסמכים שאישרו את כניסתנו למחנה, והניח לנו לעבור בלי לערוך חיפוש בכלינו או בכלי הרכב. פנינו ישר למקום שבו חנו ה'פרימוסים' 'שלנו'."
התברר שרוב המטוסים חובלו בידי הבריטים כדי שלא יהיו שמישים. נופצו שעונים ורוסקו מכשירים שונים. אבל לא היה לפני מי להתלונן.
הוסיפה יהודית ליב: "לאחר שהתמקמנו בשני האנגרים נאמר לנו, שבבוקר השכם יהיה עלינו להעמיס 20 מטוסים קלים על המשאיות ולקבע אותם באמצעות הקורות ולוחות העץ כדי שלא יינזקו בטלטולי הדרך."
התדריך כלל גם אזהרה שהתבססה על ידיעות מודיעין, שהעובדים הערבים במחנה נערכים לתקוף בלילה את היהודים שנכנסו למחנה, ולהעלות באש את ההאנגרים בהם התמקמו היהודים.
"נערכנו לשמירה היקפית ולא עצמנו עין באותו לילה," סיפר יצחק הגואל. אבל לא אירע דבר, וממילא ההתרגשות הדירה שינה מעיניהם. יהודית ליב סיפרה שהם הדליקו מדורה בחזית ההאנגרים, ישבו סביבה ושרו עד שניחר גרונם.
בעיצומה של השירה בציבור הפתיע אותם המג"ד שבא לבקר אצלם. כדרכו, ביקש להיווכח ממקור ראשון כיצד מתנהלת פעולה של פקודיו. וכדרכו, הוא עידכן את פקודיו בחדשות. למרבה הצער הייתה בפיו בשורה רעה: באותו יום רצחו ערבים ביאזור שבעה נוטרים יהודים (מכאן השם "משמר השבעה" שניתן ליישוב היהודי שהוקם ביאזור לאחר מלחמת העצמאות." אבל אנחנו חידשנו את שירתנו כשהמג"ד יושב עמנו ומלמד אותנו את השיר 'החליל'.
השכם בבוקר החלה העמסת המטוסים על המשאיות, וקיבועם בקורות ולוחות עץ, פעולה שנמשכה זמן רב. בתום ההעמסה נערכה השיירה ליציאה. הוחלט לחזור בדרך שונה מזו שבה נסעו לתל נוף, ולעקוף את יאזור. לאחר שעברו את רחובות ואת ראשון לציון, פנו לכיוון מולדת, משם נסעו לחולון ונכנסנו למקווה ישראל.
במקווה ישראל נתקלו בבעיה: רוחב שדרת הדקלים שבכניסה לבית-הספר החקלאי ההיסטורי היה כרוחב מוטת הכנפיים של המטוסים, שהועמסו על המשאיות בשלמותם. נדרש זמן רב להעברת השיירה בזהירות רבה לאורך השדרה. רק שני מטוסים נפגעו, אבל הפגיעות היו קלות.
"מן הראוי שבית-הספר מקווה ישראל יקרא מעתה ואילך לשדרה זו 'שדרת הפרימוסים'," אמרו משתתפי הפעולה.
ממקווה ישראל נסעה השיירה לשרונה, שם המתינו בדריכות לבואה. בשרונה אוחסנו המטוסים במעבר תת-קרקעי שהוביל ליקב שבמושבה הגרמנית אשר קדמה למחנה הצבא הבריטי.
מטוסים אלו שופצו והיו לעזר רב במלחמת העצמאות.

סיוע לחטיבת "הנגב"
במחצית הראשונה של חודש ינואר 1948 הוחלפו כוחות "גבעתי" שנשלחו דרומה לסייע לחטיבת "הנגב". גדוד 52 הוותיק, שאנשיו היו בני הדרום, נשלף לצורך התארגנות, ובמקומו נשלח גדוד (53), שרוב אנשיו היו "טירונים" מפרברי תל-אביב. סיפר יהודה (לדרר) אלדר: "בינואר 1948 צורפתי ליחידה שנשלחה לעזרת חטיבת 'הנגב'. משימתנו העיקרית הייתה ליווי שיירות מכפר ורבורג לניר עם ומשם לנגב הדרומי, לבצע סיורים לאבטחת צינור המים, ולאבטח יישובים. השתלבנו היטב עם המקומיים והשתדלנו למלא את הנדרש מאיתנו על הצד הטוב ביותר." מפקד חטיבת "הנגב" חשש שמא אנשי התגבורת החדשים לא יוכלו לעמוד במבחן. חששותיו נתבדו לחלוטין ואנשי גדוד 53 ששירתו בנגב זכו להערכה חמה מפיו של מפקד חטיבת "הנגב" בעת שסיימו את תפקידם מקץ כחודש ימים. וכך כתב המח"ט נחום שריג (סרגיי) למג"ד 53:


עם סיום תפקידכם בנגב, הנני מביא לפניך את הערכתי לשירותה המצוין של יחידתך לשביעות רצוני ורצונו של הגדוד שבמרחבו שירתה.
נא מסור דברי הערכה אלה לכל פקודיך.
חזקו ואמצו לקראת תפקידים חדשים שיוטלו עליכם במרחב חטיבתכם.
(-) מפקד חטיבת הנגב.

תגבורת לירושלים
24.1.48
במחצית ינואר 1948 קיבל מפקד חטיבת "גבעתי" פקודה מהמטכ"ל לסייע בתיגבור ירושלים. לעזרת מחוז ירושלים נדרשה החטיבה לשלוח כ-250 לוחמים. דרישה זו הכבידה מאוד על מפקדת החטיבה, משום שהמרחק לא אפשר לה לקיים שליטה הדוקה באנשי התגבורת והיה חשש – שאכן התגשם – שמא רבים מהם לא ישובו לשורותיה. אבל פקודה היא פקודה, ולמילוי "המכסה הירושלמית" הטילה החטיבה על כל אחד מגדודיה התל-אביביים להפריש שתי מחלקות על מפקדיהן. מפקדי הגדודים, אשר עד כה הפעילו לסירוגין את רוב אנשיהם בהתנדבות מספר ימים בחודש, ואשר ידעו כי היוצאים לירושלים עלולים לשהות בה פרק זמן ממושך, פירסמו "פקודת-יום" שקראה את אנשי החי"ש ל"גיוס מלא".
הבחורים והבחורות פוזרו ברחבי ירושלים - מקור חיים, ימין משה, מרכז העיר – "בווין גראד", עטרות, הר טוב וגוש עציון. המחלקה מגדוד 53 בפיקודו של רוממתי עזר ("קוקה") הורביץ הוצבה בהר-טוב.
על התגבורת לירושלים סיפר חזי אשל: "בהיותי בעמדות בשכונת התקווה, צורפתי לתגבורת שהגדוד נדרש לשלוח לירושלים. את ירושלים היכרתי מבילוי חופשות אצל דודים שגרו בה ובעיר העתיקה. מובן שנעניתי לריאה והתנדבתי לשירות ממושך. הייתי בן 16 אבל לשאלה: 'בן כמה אתה?' עניתי ללא היסוס: בן 18. הבחנתי בהיסוס קל בפניהם של המראיינים, אולם פני שידרו רצון עז שלא ניתן היה להשיבו ריקם. לאחר כמה שאלות נוספות חתמתי על שנת שירות וצורפתי למחלקה של 'קוקה'.
"בערב שבת של 23 בינואר 1948 הולבשנו בלבנים חמים, מדים אוסטרליים עבים, נעליים אדומות ושינל (מעיל עליון כבד מצמר) ונראינו כחיילים לכל דבר. למחרת, יום שבת 24 בינואר, השכם בבוקר, יצאנו משרונה ועלינו על אוטובוסים משוריינים שהביאו אותנו לירושלים. שם התקבלנו כמושיעים. כולם הביטו בנו בהערצה. את המחלקה שלנו יעדו לתגבור המושבה הר-טוב, ששכנה באזור ערבי צפוף והייתה מנותקת מכל יישוב יהודי.
"בחשכת הלילה נדחסנו לשלושה משורייני סנדוויץ' ופנינו להר-טוב, כשאנו יחידים על הכביש השומם.
"במושבה חולקנו לעמדות. ליד כל עמדה עמד 'ליפט' (תיבת עץ גדולה שעולים חדשים – בעיקר מגרמניה – הביאו בה את חפציהם וששימש למגורים או כמחסן) שהכיל, בזמנו, מכונות של בית החרושת למלט שעמדו להקים באזור. העמדה הייתה פתוחה ובה זרקור לסריקת השטח.
"זו הייתה תקופת החורף – חורף קר ומקפיא, שחדר לעצמות. אנחנו התל-אביבים לא היינו מורגלים לקור של הרי ירושלים. 'קוקה', המ"מ שלנו, קיבל מכת קור שעיוותה אחת מלחייו ומאז נדבק לו הכינוי 'צחוק בצד'.
"בהר-טוב שהינו בבידוד מוחלט שלושה שבועות. התנאים במקום לא היו קלים, בלשון המעטה. מים ומזון חולקו במשורה, האוכל היה חדגוני: בבוקר ובערב דג מלוח. בשר, ביצים, חלב, פירות וירקות לא היו בנמצא. הלחם נאפה במושבה, אבל ניתן במנות קצובות.
"כשחזרנו לירושלים התגוררנו אצל משפחות ב'בתי ביברמן' בשכונת רחביה, בגבול שכונת קטמון הערבית (היום גונן). זה היה סידור נפלא. בלילות אבטחנו מחסום על הכביש שהוביל לשכונת קטמון, ובימים ליווינו שיירות לבית-החולים 'הדסה' שעל הר הצופים, לנווה-יעקב, לעטרות ולמחצבות צובה. לאחר שסיימנו את תפקידנו בירושלים הותקפה שיירה של רופאים ואחיות כשחצתה את השכונה הערבית שיח' ג'ראח בדרכה לבית החולים 'הדסה' שעל הר הצופים. כל אנשי השיירה נרצחו, אף על פי שכלי הרכב סומנו היטב במגן דוד אדום וכוח בריטי היה לא רחוק משם.
"זכור לי במיוחד הבוקר של 22 בפברואר 1948, בו ליווינו שיירה ל'הדסה' ושמענו פיצוץ אדיר. היה זה פיצוץ מכוניות התופת שהניחו חיילים בריטים ברחוב בן-יהודה (כיום המדרחוב).
"הפצרנו ב'קוקה' שיפעל להחזיר אותנו לגדוד. הפצרותינו נשאו פרי, ובראשית מרס 1948 חזרנו לתל-אביב, ישר למועדון החיילים 'תיבת נח' שברחוב הירקון, שם נערך כנס גדודי לקראת ירידתנו למרחב הדרום."

0 Comments:

Post a Comment

<< Home