יורדים דרומה
בשלהי פברואר 1948 הטיל המח"ט על מג"ד 53 לרדת דרומה ולהתפרס עם הגדוד כדי לדאוג לביטחון היישובים במרחב המשתרע מגדרה בצפון ועד לנגבה בדרום, מניצנים במערב ועד לגל-און וכפר מנחם במזרח. זה היה מרחב גיאוגרפי גדול בעל אוכלוסייה ערבית צפופה הפזורה בערים, בעיירות ובכפרים רבים ששלטו על כל עורקי התחבורה ואשר ביניהם היו פזורים כמה יישובים יהודיים מבודדים.
המח"ט הורה למג"ד 53 לפרוס את כוחותיו במרחב, לתגבר את היישובים המנותקים ולאבטח את התנועה אליהם ומהם.
אחת הסיבות להורדת גדוד 53 למרחב (שהוחזק עד אז בידי גדוד 52 ואשר היה זקוק למנוחה ולהתארגנות), הייתה היכרותו של המג"ד את האזור ואת תושביו מתקופת היותו מפקד נפת "גרשון" של ה"הגנה" במרחב הדרום בשנים 1947-1945.
מטה הגדוד התמקם בבית מאייר בגדרה ועל-פי הוראת המח"ט הציב המג"ד את פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין בגת ומחלקה בגל-און. פלוגה א' בפיקודו של ישראל טופל ומישקה רובשקין (אייל) נשלחה לנגבה. פלוגה ג' בפיקודו של שלמה קרייזל הוצבה בבאר טוביה ומחלקה מתוכה נשלחה לניצנים. פלוגה ד' של חזי לובכינסקי (לביא) נפרסה בגן יבנה. פלוגה ה' בפיקודו של אשר פופובסקי (דרומי) נשלחה לכפר מנחם ולאחר מכן לגדרה. הפלוגה המסייעת, פלוגת המטה ומטה הגדוד התמקמו בגדרה, בפנסיון של הגברת מאייר (לימים מרכז סיעודי על שם אברהם הרצפלד.)
המשך ההתארגנות; מטה הגדוד מתמקם בגדרה
"התיק הירוק"
צה"ל עדיין לא הוקם וטרם גובשו הגדרות ברורות למבנהו של מטה גדוד, מה התפקידים השונים בו, מה הסמכויות ומסגרת האחריות של כל אחד מממלאי התפקידים. לא היו דרגות, או סימני דרגה; לא היו מדים; וכולם יחד נראו כחבורה ססגונית שנקלעה לאכסניה משותפת.
המג"ד גייס לעזרה את המהנדס זלמן מקנוביצקי, איש באר טוביה, שהיה בשעתו מא"ז היישוב. הלה ישב על המדוכה וכתב מסגרת של משימות ונהלים בתיק שקיבל את התואר "התיק הירוק". לא היה כל דמיון שהוא בינו לבין פקודות מטכ"ל בעתיד, אבל הוא היה לעזר רב בשלבי ההתארגנות הראשונים.
היחידות המקצועיות של הגדוד
מחלקת הקשר
מערך הקשר של ארגון ה"הגנה" שירת את צה"ל מראשית מלחמת העצמאות ועד שחיל הקשר המתגבש והולך הקנה ליחידות הלוחמות אמצעים מתקדמים ונועזים יותר. גרעין יחידת הקשר בגדוד 53 התבסס למעשה על יחידת האלחוט של נפת גרשון שהייתה ממוקמת בקיבוץ בארות ליד גדרה.
סיפרה האלחוטאית הבכירה יחידה (שלוש) כרמי: משהגיע גדוד 53 לדרום והמטה התמקם בגדרה הועברתי מנפת גרשון למטה הגדוד. תחנת האלחוט הועברה לביתם של אפי ושרה שביט בגדרה. כאלחוטאית יחידה הועסקתי בקבלת מברקים ובפיענוחם, בהצפנת מברקים ובשיגורם באמצעות מכשיר רדיו ענקי.
חדר האלחוט שימש גם כחדר מגורים לי ולשפרה, שהגיעה לסייע בידי, ואחר כך גם לרן,חנן ויהודה שצורפו אלינו.
פעלנו במשמרות והתחנה לא נדמה משך כל שעות היום והלילה. פעולתנו התנהלה בסודיות כיאה למורשת המחתרת. היו בין אנשי גדרה שסברו כי שפרה ואני (שתינו צבריות) עולות חדשות.
לימים הועברנו לאוהל בפנסיון מאיר. שם צורפה אלינו שולה הצעירה בחבורה וכולנו טיפלנו בה כבאחות קטנה. המבוגר בצוות היה רן אלדמע, שהתייחסנו אליו כאל אח בוגר שתמיד אפשר למצוא אצלו כתף להישען עליה.
אוהל צוות הקשר שימש מקום מפגש לבנות הגדוד ולרבים מהחיילים שאהבו לבקר בו ולהתבשם מאווירת המשפחה המלוכדת בה חיינו.
מטה הגדוד, שכלל גם אותנו, עבר למחנה בריטי עזוב ליד באר טוביה. תחנת האלחוט שלנו הוקמה בצריף ששימש לנו גם למגורים.
הפגזות המצרים תכפו והלכו. החלטנו להעביר את מכשיר האלחוט אל מתחת השולחן. המשכתי לשדר כשאני רובצת על הרצפה. לפתע נותק הקשר. בדקתי ומצאתי שרסיס פגז ניתק את חוט החשמל ונתקע בקיר בדיוק בגובה בו היה ראשי לו נשארתי יושבת בכיסאי.
ההפגזות תכפו והלכו. עברנו לתעלות עפר שנחפרו סמוך לצריף וניסינו לקיים את הקשר מתוכן. פה נחתו עלינו להקות ברחשים שזמזמו ועקצו ללא הרף. קשה היה להחליט מה גרוע יותר - הרסיסים שניתזים לכל עבר או להקות הברחשים העוקצות אותנו מבלי להרפות. בסופו של דבר החלטנו שמכת הברחשים מטרידה יותר, אספנו את הציוד וחזרנו לצריף.
הקשר האחרון שהגיע מקיבוץ ניצנים טרם נפילתו היה המסר ממירה בן ארי האלחוטאית, בו היא מודיעה כי היא נאלצת להפסיק לשדר. המילים "שלום שלום" היו מילותיה האחרונות. לא ידענו אם השידור נסתיים או נקטע. המשכנו לקרוא בשם התחנה שלה אך לשוא.
מספרת שפרה האלחוטאית: ליחידה שלנו צורפו גם אנשי קשר דיבור. הדבר לא נראה לנו כלל. מה לנו ולאלה שמדברים אל מכשירי הקשר במקום לשדר בהם? ראינו את עצמנו בכמה דרגות מעליהם.
במסגרת הציוד שירשנו מנפת גרשון נכלל גם מכשיר רדיו ענק ששימש אותנו נאמנה ועליו לא היינו מוכנות לוותר.
בצריף הקשר התגוררנו יחד בנים ובנות, אלחוטאי מורס ומפענחות. כשחפצו הבנות להחליף בגדים נשמעה הקריאה "פוצץ!" והבנים הסבו את פניהם אל הקיר.
הצוות שלנו הפך ליחידה מגובשת בעלת קשרים הדדיים אמיצים. נקראנו "המשפחה" ואכן רווח בתוכנו רגש האחריות ההדדית. כאשר ראינו את יחידות הגדוד יוצאות לקרב, נחמץ הלב מדאגה וציפינו בחרדה לשובם כשאנו שואלים את עצמנו "היש מי שלא יחזור?" הרי היכרנו כל אחד מהם.
מספרת האלחוטאית מרים: בחודש אפריל 48 הגעתי לגדוד 53 בגדרה. עוד טרם הספקתי להתאקלם וכבר קלטתי מברק המפרט תקלה שאירעה בשיירה לגת ולגל-און: שבעה מחיילי הגדוד נהרגו מאש כוחותינו. הוכיתי בהלם.
ביום הכרזת המדינה שמענו מעלינו טרטור מטוסים והיינו בטוחים כי זה חלק מהנשק שהבטיחו כי יגיע אלינו לאחר שהבריטים יפנו את הארץ. למעשה, היו אלה מטוסי אויב שחזרו מהפצצת תל אביב.איזו אכזבה!
בהתקפה הראשונה על נגבה החל פתאום רן אלדמע לדבר בקשר בשפה גלויה. תמיד היינו בטוחים שהקודים המוצפנים שלנו לא ניתנים לפיצוח. מאוחר יותר התברר שהאויב הצליח לפענח מברקים שלנו.
מכשיר הקשר שלנו היה קרוי בשמו המחתרתי מתקופת ה"הגנה": "המזוודה". לעתים הייתה המזוודה הזאת סרבנית וצריך היה להפעילה בבעיטה.
הארוחות לא היו סדירות. כדי להגיע לארוחה של ממש היינו מתנדבות לאסוף תות שדה אצל איכרי באר טוביה, ששמחו להאכילנו בתמורה.
יומיים לפני נפילת ניצנים נמסר לנו כי האלחוטאית מירה קורסת מעייפות ויש להחליפה. המשימה הוטלה עלי. הייתי אמורה לצאת באישון לילה לקיבוץ בלוויית שני סיירים. ביקשתי מחברתי יחידה שאם יקרה לי דבר מה, שתודיע למשפחתי. הדרך נשתבשה, לא הצלחנו להגיע לניצנים ונאלצנו לחזור. לאחר נפילת ניצנים ונפילתה ההרואית של מירה ביום האחרון למערכה, תפשתי שיד הגורל הצילה אותי וקטפה את מירה. הייתי המומה.
הקשר הקרבי
בתחילת המלחמה עדיין לא צויד הגדוד במכשירי קשר אלחוטיים נישאים. הקשר עם יחידות המשנה בשדה התבסס על דגלים וסימנים מוסכמים שנקבעו מראש. קצין הקשר הגדודי, דובה (ליברטובסקי) בר-לב היה מאלתר אמצעי תקשורת שונים ומנחה את קשריו בהתאם.
כשהגיעו מכשירי הקשר הנישאים, מ.ק. 20, אומנו הקשרים בהפעלתם ובתחזוקתם.
לכל פעולה הוקצה קשר שליווה כצל את "הקודקוד", מפקד הפעולה, כאשר בנוסף לנשקו האישי הוא נשא על גבו את מכשיר הקשר שמשקלו לא מבוטל ואשר ממנו הזדקרה אנטנה טלסקופית (שניתנת להארכה) ובולטת בשטח. לעיתים צריך היה להצניע אותה כדי לא לרתק את אש האויב לקַשָר ולמפקד שלידו. על גבוהי הקומה בין הקשרים היו החברים לנשק אומרים בבדיחות הדעת: "הוא לא זקוק לאנטנה."
משה קיכלר גבה הקומה השתתף בקרב בית-דראס ואף כי קיצר את האנטנה ככל שניתן, ספג קליע ופונה לבית החולים.
לעתים נדרשו קשרים לעשות פעולות חריגות. סיפר אהרון ברנדשטטר: "הוטל עלינו להתחבר לקו הטלפון המצרי בין משטרת עיראק סואידן לבית עפה. הקו הזה נתגלה על ידי סיירי הגדוד ואנו הקַשרים ביצענו את ההתחברות. קליטת המסרים המצריים נעשתה באמצעות מגבר אלקטרוני שהותקן במיוחד למטרה זו בידי הקשר מיכה איציקזון. חיבור זה סייע לנו רבות באיסוף ידיעות לקראת מבצע 'יואב'."
השירות הרפואי
עם פריסת יחידות הגדוד במרחבי הדרום היה כבר סגל המטה מאויש ברובו אולם חסר עדיין ממלא תפקיד חיוני ביותר - רופא. כבר עמדו לרשותנו חובשים שהוכשרו בקורס חובשים חטיבתי בשרונה, בו שימש אברהם מור חיים כמדריך ואשר בסיומו הוסמכו על ידי ד"ר דומב, הרופא החטיבתי. אולם רופא גדודי טרם הוצב לנו.
בפעולות הלחימה הראשונות סייעו לנו רופאים מקומיים מהיישובים. לחלק מהקרבות צורף ד"ר מנהיים מגדרה ובפצועים מהתקלויות ופעולות לחימה אחרות טיפל במסירות ד"ר וולף מבאר טוביה.
בחודש מרס 1948 הגיע למטה בגדרה גבר כבן שלושים, זקוף קומה, שזוף וקצוץ שיער, ושאל על המג"ד. המג"ד ורוב קציניו נמצאו בפעילויות שונות בשטח מחוץ למטה. במשרדי המטה שלטו הבנות. את פני הבא קיבלו חיה ורותה, פקידות הגדוד. הוא הסביר להן שהוא רופא וכי נשלח על ידי השירות הרפואי של החטיבה לשמש כרופא גדודי לגדוד 53.
זה היה ד"ר אלכס פליק, שעד מהרה התגלה כרופא קרבי שכל יחידה הייתה מתברכת בו. הוקצה לו חדר בפאתי הבסיס, ויפה השחרחורת מונתה לפקידה רפואית. בן יום הפך המקום למרפאה מצוידת וערוכה.
לאחר מספר ימי התאקלמות ובחינת כושדו הגופני ואומץ לבו של אלכס, הוטל עליו להילוות לכיתת חיילים שיצאה בלילה להביא ציוד לקיבוץ ניצנים הנמצא במרחק של כעשרה ק"מ ממפקדת הגדוד. סברנו שהרופא לא ישוש להצטרף. הרי הוא רופא ולא חייל מן השורה. להפתעתנו קיבל הרופא את המשימה בהתלהבות. הועמסו עליו מקלע, תחמושת וציוד נוסף, והוא צעד עם כולם כאילו היה זה טיול. משהזכירו לו לימים את המסע הלילי, חייך אלכס ואמר: "מזלי שבאיטליה טיפסתי על הרי האלפים, שאם לא כן הייתי מתמוטט באותו הלילה."
את לימודי הרפואה השלים אלכס באיטליה. הוא עלה ארצה כחלוץ, עבד ביישובים חקלאיים והשתתף בהגנתם במאורעות 1939-1936. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ולחם בשורות הבריגדה היהודית. כעת התגייס לצבא העברי המתגבש והולך.
פאליק כפי שנהגו לכנותו, לקח חלק ברוב הקרבות של הגדוד. את מרפאת השדה נהג למקם בסמוך לדרג הקדמי. היה עובד ללא ליאות, בזריזות ובמקצועיות.הוא ידע להרגיע את הפצועים ולהקל על מכאוביהם. בתושייה, באלתור ובדרכים לא מקובלות הציל חיי רבים מהפצועים.
במבצע גי"ס (התקפת עיראק אל מנשיה) נפצעו מ"פ ב', שמעון מרגולין, והמ"מ יוסקה ישורון. הפציעות היו קשות והיה חשש שלא יחזיקו מעמד מאובדן דם. פאליק ערבב עיסת גבס וחסם בה את פצעיהם, משל היה טייח בבניין. הפצועים הועברו לבית חולים, טופלו והחלימו תוך פרק זמן קצר וחזרו לתפקד בגדוד. היו רופאים שגינו את הפעולה המאולתרת של פאליק, אולם כולם הודו שתרגיל זה הוא שהציל את חיי הפצועים.
פאליק, ש"הריח אבק שריפה" פעמים רבות, עבר את המלחמה ללא פגע. לימים עשה הסבה מקצועית והיה לפסיכיאטר.
לאחר פרישתו של אלכס מילאו את תפקיד הרופא הגדודי כמה רופאים שהיו במקצועם מומחים לתחום רפואי מסוים. תחילה ד"ר אביגדור וולפסון - גינקולוג. אחריו ד"ר דניאל וגנדרייך - מומחה לאף, אוזן וגרון. אם כי התמחו איש איש בתחומו, תרמו כולם רבות לטיפול בנפגעים ולמצב הרפואי בגדוד בכלל.
מחלקת החובשים
בהכנת החובשים בגדוד טיפל אברהם מור-חיים, שעבר קורסים והשתלמויות במגן-דוד-אדום ובשירות הרפואי של ה'הגנה'. על מור-חיים הטיל המג"ד לגייס ולאמן, במהירות האפשרית, מספר ניכר של חובשים גדודיים. הוא הצליח לרכז גברים ונשים שעברו קורסים של עזרה ראשונה, וכבר בתחילת פברואר 1948 עמדו לרשות הגדוד כחמישה-עשר חובשים. משהגיע הגדוד לדרום, הצטרפו ליחידה חובשים מהיישובים שבגזרת הגדוד, שקיבלו השתלמות מתאימה. בראשם עמד החובש הגדודי צבי גוטמן, שהצטרף למחלקה לאחר שעבר קורס חובשים בכירים.
החובש הגדודי צבי גוטמן השתתף בכמה קרבות, נפצע פעמיים והוכר, בגמר המלחמה, כנכה צה"ל.
סיפר אברהם מור-חיים: "בתחילת דצמבר 1947 הוצבתי להדרכת חובשים במטה החטיבה. כעבור כחודש העמדתי לרשות הגדוד מחלקה בת מספר ניכר של חובשים (כולל חמש חובשות) שעברו קורס מיוחד בהדרכתי. בגמר הקורס נבחנו החניכים על-ידי ד"ר דומב והוסמכו כחובשים.
בהיות הגדוד בדרום המשכתי לאמן בשרונה חובשים נוספים והדרכתי בעזרה ראשונה בקורסים של מפקדים. מוניתי כמ"מ החובשים בגדוד. השתתפתי בהתקפה על יאזור, בפריצת הדרך לגת ועוד. נפצעתי בכיבוש תל כביר ובהפצצה מצרית על בית-החולים במחנה 'יונה.
סיפורו של חובש גדודי
מספר צבי גוטמן: "הצטרפתי ל'הגנה' והוצבתי לחי"ש תל אביב. שובצתי בפלוגה ט' בפיקודו של מאירקה דוידזון. נשלחתי לקורס חובשים מתקדם ולשלושה חודשי עבודה במחלקה הכירורגית בבית-חולים. שם עבדנו גם בפתולוגיה. פרופ' מרכוס קיבל אותנו במאור פנים וענה בסבלנות על כל שאלה.
בתחילת מרס 1948 הגעתי לגדוד 53. הייתי היחיד מבין בוגרי הקורס שצורף לגדוד 53. אותו זמן כבר היו כמה חובשים בגדוד והשתדלנו לשלוח מדי פעם חיילים מכל פלוגה לקורס חובשים.
בגדוד שירתו מספר רופאים לסירוגין, מקצתם מאנשי היישובים שהצטרפו למבצע זה או אחר של הגדוד, כמו ד"ר וולף מבאר טוביה וד"ר מנהיים מגדרה, ואחרים ששירתו במערך האורגני של הגדוד, כמו ד"ר אלכס פליק, ד"ר וולפסון וד"ר טוגנטרייך.
כחובש גדודי ליוויתי בצמוד את פעילותו של כל אחד מהרופאים. השתתפתי אישית ברוב הפעולות הקרביות של הגדוד ותמיד דאגתי שלא תצא יחידה לפעולה כלשהי מבלי שיתלווה אליה צוות חובשים או לפחות חובש יומן אחד.
"מוצ'צ'ה" – החובשת מרים חסידאי
כאשר מטה הגדוד התמקם בבאר טוביה וד"ר אלכם פאליק, הרופא הגדודי, הקים מרפאה ב"נוקטה" (בניין הנוטרים ביישוב), קלט הגדוד מגויסת חדשה, אחות במקצועה. שמה היה מרים חסידאי, אבל בגדוד קראו לה מוצ'צ'ה. היא הייתה בעלת גוף אך זריזה וקלת תנועה. פנים חינניות ועיניים שמבטן משרה רוגע. היא הייתה יד ימינו של הרופא וטיפלה בפצועים במקצוענות, בחיבה ובתשומת לב אמהית.
זמן קצר לאחר בואה לגדוד, נחתה פצצה מצרית בסמוך למרפאה. מוצ'צ'ה התעלפה אך שבה להכרתה בתוך דקות והכינה את המרפאה לקליטת הנפגעים.
פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין תקפה את עיראק אל-מנשיה וספגה אבידות רבות. בין הפצועים קשה היו המ"פ שמעון והמ"מ יוסקה, שנפגעו בחזה ואיבדו דם רב. הם הועברו לתחנת האיסוף שהוקמה בשדה וד"ר פאליק העריך שבקצב שהם מאבדים דם, לא יעמדו בטלטלת הדרך עד למרפאת קבע או בית-חולים. כמסופר לעיל, אילתר הרופא טיפול לא שגרתי באמצעות עיסת גבס. מוצ'צ'ה סייעה לו בהכנת הגבס ובחבישה. שמעון ויוסקה הגיעו חיים לבית החולים, התאוששו לאחר פרק זמן קצר וחזרו לגדוד.
לימים התמקמה מפקדת הגדוד בכפר ג'וסיר הכבוש. המרפאה נערכה באחת החושות (ביתני קש וחימר). את ד"ר פאליק החליף ד"ר וולפסון, גינקולוג במקצועו, נגן גיטרה בשעות הפנאי. למטה בא לביקור הצלם החטיבתי. המ"פ יגאל, שהיה צלם חובב, יצא איתו בגיפ לסיור במתחם. הג'יפ עלה על מוקש שהוטמן על ידי חבלני הגדוד סביב הכפר בערב הקודם. הצלם נהרג ואחדים ממלוויו נפצעו. הפצועים הובהלו למרפאה. הרופא ראה את הדם הרב, איבד את עשתונותיו והתעלף. מוצ'צ'ה, שכבר החלה לטפל בפצועים, התפנתה לרגע מעיסוקיה, חילקה לד"ר וולפסון שתי סטירות לחי מעוררות וחזרה לחבוש את הנפגעים.
מוצ'צ'ה הוצפה בגלי חיבה וחום גם במלחמת העצמאות וגם אחריה: כל מי שזכה לטיפולה המסור והמקצועי לא חדל להעתיר עליה שבחים.
מחלקת החבלה
מחלקת החבלה של הגדוד נתגבשה בקורס חבלה קצר שערכה מפקדת החטיבה בשרונה. ביחידה התלקט צוות של מגויסים, רובם מתנדבים וכולם טיפוסים ייחודיים המוכנים לשאת בכל משימה עצמאית גם בדרכים חריגות ותוך גלויי תושיה ויזמה הנתבעים מלוחם העומד לעתים בפני הצורך לפעול כבודד.
על חבלני הגדוד היה לעסוק במכלול של נושאים כמו: מיקוש והטמנת שדות מוקשים; פינוי מוקשים ופתיחת צירים למעבר יחידות; הרכבת מטעני נפץ לפריצה אל מבנים, פריצת גדרות תיל והריסת מבנים וגשרים; הדרכה בטיפול בחומרי נפץ ובקבוקי מולוטוב.
על היחידה פיקד אברהם בן הדור, בחור נועז שהתחבב על החבלנים וקיים יחסים חבריים עם חבורה זו של מרושלי לבוש המזלזלים במשמעת היחידתית ומתחמקים ממסדרים ומנוהלי שגרה פורמליים.
החבלנים לקחו חלק בכל קרבות הגדוד. מיגון היישובים המבודדים, ניצנים, נגבה, גת וגל-און על ידי פריסת שדות מוקשים סביבם, שבוצעה לעתים תחת אש אויב והייתה תמיד כרוכה בסיכון מרבי. זו לרוב משימה של יחידים הפועלים בעצמם. זכורה במיוחד פעולתם של יונה גרסטל בגל-און, ששכל את חברו יעקב נונברג אשר היה אמור להחליפו והתרסק ממוקשים שעסק בהטמנתם ליד הבאר; עודד נגבי, שזרע את המיקוש שהקיף את נגבה; ויעקב רווח מניצנים, שנפל
בשבי המצרים שאילצו אותו לפרק את שדות המוקשים שהוא הניח.
פעולות המיקוש והחבלה חייבו לעתים לגייס צוותי סבלים שיסייעו בידי החבלנים לשאת את מטעני הנפץ ליעדם. במבצע "יונה" (התקפת הכפר יאזור) היה צורך להוביל מטען של 250 ק"ג שנועד לפוצץ את בית החרושת לקרח. המטען הועמס על אלונקה, אך כשל כוחם של נושאיה, אף כי התחלפו פעם בפעם. המטען לא הגיע ליעדו והחבלנים פוצצו מבנה חסר חשיבות.
במסע העונשים שניהל הגדוד בעיירה פלוג'ה הצליחו החבלנים להכניס את תרמילי
מטעני הנפץ לבית העירייה ולמספר מבנים נוסף ברחובה המרכזי של העיירה. בפיקודו של קצין החבלה בן הדור עלתה פעולת הפיצוץ מעל למצופה מבלי שנפגע מי מאנשינו.
בפיצוץ גשר אשדוד היה על מבצעי הפעולה לעבור דרך ארוכה מגן יבנה לגשר. מטעני הנפץ הועמסו על פרדים שצעדו עם הלוחמים עד שנמלכו בדעתם, השליכו את המטען מעל גבם ונמלטו מהמקום. המ"פ שמעון, שפיקד על המבצע, העמיס את תרמילי חומר הנפץ על הלוחמים, שחלקם התנדבו וחלקם קיבלו זאת במורת רוח. המטענים הגיעו והגשר פוצץ.
אומץ ליבם ותעוזתם של החבלנים הם שעמדו לנו ברבות מפעולות הלחימה הן בהגנה הן בהתקפה.
יחידת התחבורה
בשלבים הראשונים של המלחמה התמקדה הלחימה על האויב המקומי ויחידות המתנדבים שהצטרפו אליו. ניטש מאבק רצוף על נתיבי התחבורה ועל שמירת הקשר עם היישובים היהודים המבודדים והמנותקים הפזורים במרחב מאוכלס בצפיפות בעיירות ובכפרים ערביים. מאבק זה חייב שימוש במספר רב של כלי רכב להסעת היחידות הלוחמות ולהובלת אספקה וסיוע ליישובים.
לרשות הגדוד היו כלי רכב מעטים שסיפקה לו מפקדת החטיבה. כל משימה שהיה על הגדוד לבצע הייתה כרוכה בפעילות לוגיסטית ענפה של גיוס כלי רכב. פעילות זו נעשתה בידי צוות שריכז מולה מאייר, ששימש כעין קצין תחבורה, ולידו פייבל מכפר מנחם ויעקובי מבאר טוביה, שהיו מאנשי חברות התובלה שהיו במרחב.
לקראת פעולה העומדת להתבצע היה מולה מקבל תדרוך על מספר המשאיות והאוטובוסים הנדרשים. צוות התחבורה היה מתגייס, מתקשר עם חברות ההובלה ומנהל משא ומתן על מספר המשאיות שהיה על כל אחת מהן לשלוח למטה הגדוד בגדרה עד השעה היעודה. עניין האוטובוסים היה מורכב יותר. התחבורה הציבורית במרחב התנהלה בידי חברת "דרום יהודה", שטענה כי מספר האוטובוסים שלה מוגבל ואין באפשרותה לשתק קווים המשרתים את הציבור האזרחי.
שני בחורים היו יורדים לרחובות או לראשון לציון, עוצרים אוטובוס נוסעים, מבקשים סליחה מיושביו, מורידים אותם אחר כבוד ומודיעים לנהג: "אתה בא איתנו."
להשלמת המערך היו מגייסים עוד משוריין של המשמר נע מאחד הישובים, על צוותו. מעשה המרכבה של בניית שיירה היה מושלם ואפשר היה לצאת לדרך. מולה היה אחד מהאנשים המבוקשים בגדוד. כל אחד הקפיד לשמור איתו יחסים ידידותיים. הרי תמיד עשויים להזדקק לרכב או להסעה.
יחידת הסעד
יחידות הגדוד היו פזורות ביישובי המרחב. האספקה הטרום צה"לית הייתה דלה. רוב הלוחמים לבשו את לבושם האזרחי והצטיידו באשר הצליחו להביא איתם מהבית.
בתל-אביב התארגנה קבוצת מתנדבים, ביניהם שיבר יצחק כהן וגברת זינגר, שאימצו את הגדוד. הם דאגו לאסוף פריטי לבוש, נעליים, שמיכות ומזון והביאו את המטען ברכבם הפרטי למטה הגדוד. כל משלוח חולק מיד לבחורים שרבים מהם ממשפחות דלות אמצעים. נג'י, לוחם מאחת הפלוגות, הסתובב תמיד יחף. הוא קיבל באחד מן המשלוחים זוג נעליים צבאיות. בערב הוא נעלם. למחרת חזר לפלוגה והוא שוב יחף. "נג'י, הרי קיבלת אתמול נעליים," העיר לו המ"פ. נג'י ענה, מבויש: "לאחי בבית אין נעליים. נתתי לו את שלי. אני כבר אסתדר."
צוות הסעד הזה, שפעל מ"בית הדר" הסמוך לתחנת הרכבת של תל-אביב, היה מבקר בבתי-חולים ומקיים קשר עם הפצועים ועם בני המשפחות שלהם. הצוות הזה גם דאג לתשלומי סעד למשפחות הלוחמים הנצרכות. הסכום עמד על 15.50 לירות.
יחידת תרבות
צוות זה כלל את ישראל (ליזרוביץ) אילון ופקידה אחת. צוות קטן אבל חיוני לרוח היחידה ולמורל של אנשיה. הצוות הפיק דפי הסברה, סיפק צורכי ספורט, משחקים, ספרים ועיתונים, הזמין צוותי הווי ובידור וכיוצא בכך. אך מקרה הוא שישראל הגיע לעמוד בראש הצוות הזה. ישראל שירת בגדוד מתחילת הדרך ונפצע בראשו בפעולת הגמול נגד יאזור. יכול היה להשתחרר עקב פציעתו, אך לא עשה זאת. הוא ירד עם הגדוד דרומה יחד עם כולם, כשתחבושת "מפארת" את ראשו.
ישראל, איש הערכים, ידע שחייל בעל ערכים הוא לוחם טוב יותר, על כן ייחס חשיבות רבה לחינוך הלוחמים ולהגברת המוטיבציה שלהם. בעלונים ובחוברות שהוציא ישראל הודגשו ערכים כגון אחוות לוחמים, אחריות הדדית, מוסר לחימה, טוהר הנשק ואומץ לב. לדעת הכול הצליח ישראל בעבודת הקודש שעשה כראש צוות התרבות.
צוות בעלי מקצוע
במהלך ההתארגנות המאולתרת של הגדוד, שקדמה לפרסום הוראות מטכ"ל בדבר מבנה היחידות והגדרת משימותיהן, יזם הגדוד רעיונות משלו כדי לפתור בעיות לוגיסטיות ומינהליות של יחידה בגודל של גדוד העומדת להילחם.
בעת ההיא התקשה צה"ל להתמודד עם בעיות פשוטות לכאורה כגון הנפקת מדים אחידים לכל חייליו. עם פריטי הלבוש הראשונים שהפיץ צה"ל היו כובעי גרב וכובעים דומים לאלה של לגיון הזרים הצרפתי, שבתוכם התנוססה כתובת באידיש: "אַ מַתֻנֶה פוּן אַ אִידִישֶער הִיטְלְמַאכֶער" – מתנתו של כובען יהודי.
במסגרת מטה הגדוד הוקמה יחידת "בעלי מקצוע" ובה שרברב, נגר, חשמלאי, מכונאי וכיוצא בכך. את היחידה הזאת ריכז יעקב קראוזה, אחד מ"ילדי טהרן" שנקלטו בגדוד. אנשי היחידה הזאת הגישו שירותי "שיפוצניקים" ו"כלבויניקים" למטה הגדוד וליחידותיו.
צוות זה התקיים בגדוד פרק זמן ארוך והוכר כיחידה בפני עצמה, שהתייצבה במיפקדים ככל יחידה צבאית אחרת.
טיפוסים ודמויות
בחבורה שנקלטה במטה הגדוד היו דמויות שמן הראוי להקדיש לפחות למקצתן כמה משפטים.
אפרים דרורי - "האיש על הסוס". הסמג"ד שמונה על-ידי המח"ט. בעל גוף, משופם, שהיה לפי דבריו פולקובניק (מג"ד) בצבא האדום והפגין את מעמדו במגפיים ובמכנסי פרש ("בריצ'ס"). בלחימה לא הרבה לעסוק, אך הצטיין בהטלת מרותו על החיילים.
לאחר קרב בית-דראס מינה המח"ט את אפרים למפקד יחידת הפרשים החטיבתית ובתפקיד זה היה באמת "על הסוס".
דוד גרהרד - ו"השייייירה". קצין השלישות. שירת בצבא הבריטי. למותניו חגורת עור רחבה ששלוחה נמתחת ממנה מכתף שמאל ועד למותן. הופעה משכנעת של קצין. הוא ניהל את משרד מטה הגדוד ביד רמה. באחד הימים נתקל המג"ד לפני דלת המשרד בחיילת פקידה ופניה שטופות דמעות. "מה קרה?" שאל אותה המג"ד והיא ענתה: "הוא [דוד גרהרד] נזף בי בקולי קולות: 'למה באת עירומה למשרד?'" התברר שבתפישת עולמו של גרהרד, פקידה הנכנסת לחדרו של קצין השלישות ללא פנקס ועיפרון היא עירומה.
שליטתו בעברית לקתה בחסר, בלשון המעטה. החיילות הפקידות שהוא התעמר בהן החליטו להתל בו. באחד הימים נכנס המג"ד לחדרו וראה על הלוח השחור שעליו רשם קצין השלישות בגיר את המשימות היומיות, את הסעיף: "שייייירה לגת". "מה זה?" שאל המג"ד ודוד גרהרד השיב שהכוונה לשיירה היוצאת לגת ובה חמישה כלי רכב. בדיעבד נודע למג"ד שהפקידות הסבירו לקצין השלישות שבעברית נכתבת המילה שיירה עם מספר יודים כמספר כלי הרכב הכלולים בה.
אברמיקו (אברהם ישראל) - "ידיים למעלה". הרס"ר. גבר תמיר ורחב כתפיים, שכולו אומר איש צבא. בין יתר תפקידיו הוטל עליו לדאוג להתעמלות בוקר של אנשי המטה. במטה הגדוד היו הרבה חיילות, שלא התלהבו מהתעמלות הבוקר. בעצלתיים היו מתלקטים אנשי הסגל, שקורי השינה עדיין על עפעפיהם, ברחבה שלפני משרדי הגדוד, ושם נגול מדי בוקר חיזיון סוריאליסטי: גבר נמרץ בבגדי התעמלות ניצב מול חבורת נרפים ומרעים בקולו: "ידיים לצדדים, לפנים, למעלה", כשהוא מדגים בחריצות את התנועות המבוקשות. אברמיקו לא נואש ובהתמדה השלים רבע שעה של התעמלות בוקר שבסיומה היה לפחות הוא ער ורענן.
כולם חיבבו את האיש רחב הלב, בעל חוש ההומור, שהועלה לימים לדרגת סרן וקיבל את הפיקוד על פלוגה שביצעה כמה וכמה משימות קרביות במסגרת הגדוד.
צבא צועד על קיבתו. מפקדת הגדוד, שהייתה ממוקמת במחנה "יורם" ליד באר טוביה, קיימה מטבח שהצטיין בארוחות שהכינה המתנדבת ליליאן קורנפלד, מומחית לתזונה שפרסמה כמה ספרי בישול והרבתה לשדר ב"קול ישראל". היא לימדה את צוות המטבח להכין ארוחות מזינות ומגוונות מן המצרכים המוגבלים שהונפקו להם. הצוות כלל את הטוראי צ'יליבי, בן שכונת התקווה, שהמג"ד תיאר אותו כ"רחב-כתפיים, שמן וטוב לב, שמח ומתבדח" – אבל לא קרבי. באחד הימים ביקש צ'יליבי מהמג"ד שיציב אותו בצוות המטבח וחדר האוכל לקצינים. "אני משקשק בכל יציאה לקרב, ולא מתפקד," הודה הבחור. המג"ד נענה לבקשתו. הפצצה מצרית על בסיס מפקדת הגדוד פגעה בין היתר במטבח. צ'יליבי נהרג. ליליאן קורנפלד נפצעה מרסיס. את הרסיס שהוצא מגופה תלתה גברת קורנפלד על ענק שהיא ענדה לצווארה והסבירה שזה אחד מהיפים בעדייה.
מקרה צ'יליבי מאמת מוסר השכל הידוע לכל חייל ותיק: אין לחמוק מגורל שנגזר עליך. לכל כדור יש כתובת. תהיה באשר תהיה, הוא ישיג אותך.
קראו לו פלימוט. מעטים בגדוד ידעו ששמו דוד טימושינסקי. הכול קראו לו פלימוט, על שם מכוניתו הפרטית האמריקאית שגויסה לצה"ל והוא לא היה מוכן להיפרד ממנה. הוא היה אפוא ל"נהג של המפקד" ("נהג בוס" בעגה החיילית), ובדרך זו גם נחלץ משירות קרבי. מכונית ה"פלימוט" הועמדה לרשות המג"ד, כמנהג הימים ההם. לא אחת נשלח פלימוט על-ידי המג"ד לפלוגות, פעם עם פריטי לבוש, פעם עם מצרכי מזו, פעם עם ציוד ופעם עם הוראות. הכול ידעו שפלימוט פועל בשליחותו של המג"ד ובסמכותו. פלימוט שירת בגדוד פרק זמן קצר בלבד, עד שהמג"ד קיבל ג'יפ אזרחי שהוחרם על-ידי הצבא. אבל דמותו נחקקה בזיכרונם ל אנשי הגדוד, שלרבים מהם היו חוויות הקשורות לו ולמכוניתו האמריקאית.
בנות הגדוד
בנות רבות שירתו בגדוד בתפקידים שונים. מסגרת הח"ן טרם קמה והבנות לוקטו מן ה"הגנה", מן היישובים ומהיכרויות אישיות של מפקדים ולוחמים בגדוד, מהן בתפקידי קשר – ספרניות (אלחוטאיות) וצפניות, מהן כחובשות בשירות הרפואה, מהן כפקידות - מקצתן במטה ואחרות במסגרות פלוגתיות ובתפקידים מנהליים אחרים כמו כספים, שקם ועוד.
בראשית תקופת הלחימה, כאשר רוב יחידות הגדוד היו פזורות ביישובי הדרום ורוב קציני המטה היו רוב הזמן בשטח, היו הבנות מוקד הגדוד. כל הודעה, כל פנייה, כל ביקור של אנשי חוץ עבר דרך בנות המטה או הפקידות הפלוגתיות. באחד הימים הגיע לשער מחנה מטה הגדוד גבר משופם, גלוי ראש, במכנסיים קצרים, ורצה להיכנס אל המג"ד. הבנות הודיעו לו כי זה שטח צבאי ולאזרחים אין כניסה אליו. הוא טען שאינו אזרח והוא משתייך לחטיבה. משנתבקש להזדהות השיב בצניעות כי קוראים לו שמעון אבידן וכי הוא המח"ט.
אבטחת התחבורה
בשלב הראשון של מלחמת העצמאות התנכלו הערבים לתחבורה היהודית. ב-14.12.47 תקף "הלגיון הערבי" (הירדני, שרוב מפקדיו היו בריטים ובראשם בריגדיר גלאב "פחה") שיירה יהודית בדרך לבן-שמן. 14 חברי "הגנה" נהרגו. למחרת נותק הכביש לירושלים. החל המצור על העיר שבה חיו 100,000 יהודים, אחד מכל שישה יהודים בארץ-ישראל.
אבטחת התחבורה העברית הייתה בחלקה סבילה ובחלקה פעילה. חלקה הסביל התבטא בארגון שיירות ובליוויין הצמוד, בהפניית התחבורה מקטעי דרך מסוכנים למסוכנים פחות – לדוגמה, משכונת התקווה למקווה ישראל, חולון וחוסמסה לראשון לציון - ובהצבת מזקפים בנקודות תורפה שמהן נוח היה לאויב לתקוף את התחבורה העברית. חלקה הפעיל של האבטחה התבטא בעיקר בביצוע פעולות גמול ישירות ועקיפות: ישירות נגד תוקפי התחבורה העברית בבסיסיהם ובכפריהם, ועקיפות נגד התחבורה הערבית בכללה.
התחבורה לדרום ולנגב
כביש-החוף מסתעף מהכביש הראשי (הפנימי) לדרום ולנגב בראשון-לציון. רק יישובים עבריים מעטים היו קיימים לאורכו של כביש זה, הגובל לרוב באזור החולות, בעוד יישובים ערבים רבים שכנו לאורך הכביש הראשי. בכביש הראשי לדרום ולנגב היו ארבעה "צווארי-בקבוק" נוחים לפגיעת אויב: אזור מע'אר, בין גבעת ברנר לגדרה; אזור מסמיה-קסטינה, בין גדרה לבאר-טוביה וכפר-ורבורג; אזור הסואפירים-ג'וליס, בין כפר-ורבורג לנגבה; ואזור כאוכבה-חוליקאת-ברייר, בין נגבה ליישובי הנגב הצפוני.
שלושת "צווארי-הבקבוק" הראשונים, שנכללו במרחב "גבעתי" (צפונה לכביש מג'דל בית-ג'וברין), היו שקטים למדי בשני חודשי הלחימה הראשונים, והתחבורה העברית בהם כמעט לא נפגעה. אבל בתחילת פברואר 1948 הוחמר המצב בדרום. חסן סלאמה שלח כיתה מאנשיו למע'אר, והטיל עליה לפגוע בתחבורה העברית בכביש הראשי הסמוך לכפר. הכיתה הסתננה למע'אר בלילה, וכבר למחרת - 8 בפברואר 1948 – אחר הצהריים פתחה באש על שיירה שנסעה מן הנגב צפונה.
בהתקפת פתע זו נפגע אחד מנהגי השיירה. מלווי השיירה, אנשי פלמ"ח, נוטרים ולוחמים מגדוד 52, הגיבו באש מקלעים ומרגמות "2 וכעשרה מתושבי הכפר נהרגו ונפצעו. תגובה נמרצת זו עוררה בכפר זעם רב על כיתת חסן סלאמה, והיא גורשה ממנו. נכבדי מע'אר תבעו מהבריטים שהצבא או המשטרה ילוו להבא את השיירות היהודיות העוברות דרך כפרם. השלטונות נענו לתביעה זו, והשקט ב"צוואר-הבקבוק" של מע'אר הוחזר על כנו.
בשלהי פברואר 1948 החלו הבריטים לפנות את מרחב הדרום. לשטח המתפנה חדרו מתנדבים ערבים מחו"ל, והחטיבה שלחה אליו את גדוד 53, שהחליף את גדוד 52 אשר החזיק במרחב עד אז.
עם כניסתן למרחב של התגבורות משני הצדדים נפתח מרוץ בין הכוח היהודי והערבי, על תפיסת המחנות הבריטיים המפונים. מחנות ואדי-צראר וג'וליס נתפסו בידי הערבים; מחנות חצור ובית דראס - בידי גדוד 53, ומחנה תל-נוף בידי גדוד 52.
בכל פעולת אבטחת התחבורה, ממחצית דצמבר 1947 עד למחצית הראשונה של חודש פברואר 1948, לא סבלו מאבטחי השיירות לגת ולגל-און אבידות בנפש, וכמעט כל השיירות הצליחו להגיע ליעדן. אולם במחצית השנייה של פברואר 1948 חל מפנה במצב כתוצאה מביקורם של טארק בי אל-אפריקי ("השד השחור") וחסן סלאמה בכפרי אזור פלוג'ה שחלשו על הדרך לגת ולגל-און. תוך זמן קצר לאחר ביקורם נעקרו 206 עצי זית ממטעי גת, נתלש דונם וחצי גזר מגן הירק, נקצרו 150 דונם של חילבה, נגנבו צינורות השקיה וכלי-עבודה, נעקרו כ-60 עמודי טלפון בקטע הדרך המחברת את פלוג'ה עם גת ונותק הקשר הטלפוני של גת עם מוסדות השלטון המנדטורי.
בסוף פברואר הגיעה לגת שיירת תגבורת. שעה קלה לאחר מכן באה לקיבוץ מכונית צבאית בריטית. הקצין שישב בה מסר, כי התנכלותו של טארק בי אל-אפריקי לשיירות היהודיות באזור פלוג'ה הניעה את השלטון לשלוח צבא כדי ללוות את השיירה היהודית בקטע המסוכן שבין גת לנגבה. למחרת הגיע מושל המחוז הבריטי של עזה, בלוויית כוח צבאי לפלוג'ה, ודרש מנכבדיה לא להפריע לשיירות לגת ולגל-און שעה שיעברו בעיירתם. הללו סירבו להיענות לתביעת המושל. בהתייעצות בין אנשי הביטחון של גת, המ"פ ישראל גרמן והקצינים הבריטים הוחלט לעקוף את פלוג'ה מצפון ולנוע דרך שדה-התעופה הסמוך לה.
משלחת של נכבדים מפלוג'ה יצאה אל מושל המחוז ודרשה ממנו להפסיק את התערבות הצבא. הם הודיעו למושל, בשמו של טארק בי אל-אפריקי, כי ערביי פלוג'ה שוב לא ירשו מעבר שיירות יהודיות לגת ולגל-און, אפילו תהיינה מלוות משמר-צבא. נציג האימפריה הבריטית הודיע לנציגי היישובים כי הצבא אינו מוכן להסתכן באבטחה מתמדת של שיירותיהם, אבל הוא מוכן לעשות מאמץ חד-פעמי ולאבטח את פינוי היישובים. נציגי הנקודות העבריות "הודו" לו על הצעתו ה"אדיבה" והסבירו לו כי באין עזרת צבא יאבטח הכוח העברי, כבעבר, את תחבורתו.
המח"ט הורה למג"ד 53 לפרוס את כוחותיו במרחב, לתגבר את היישובים המנותקים ולאבטח את התנועה אליהם ומהם.
אחת הסיבות להורדת גדוד 53 למרחב (שהוחזק עד אז בידי גדוד 52 ואשר היה זקוק למנוחה ולהתארגנות), הייתה היכרותו של המג"ד את האזור ואת תושביו מתקופת היותו מפקד נפת "גרשון" של ה"הגנה" במרחב הדרום בשנים 1947-1945.
מטה הגדוד התמקם בבית מאייר בגדרה ועל-פי הוראת המח"ט הציב המג"ד את פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין בגת ומחלקה בגל-און. פלוגה א' בפיקודו של ישראל טופל ומישקה רובשקין (אייל) נשלחה לנגבה. פלוגה ג' בפיקודו של שלמה קרייזל הוצבה בבאר טוביה ומחלקה מתוכה נשלחה לניצנים. פלוגה ד' של חזי לובכינסקי (לביא) נפרסה בגן יבנה. פלוגה ה' בפיקודו של אשר פופובסקי (דרומי) נשלחה לכפר מנחם ולאחר מכן לגדרה. הפלוגה המסייעת, פלוגת המטה ומטה הגדוד התמקמו בגדרה, בפנסיון של הגברת מאייר (לימים מרכז סיעודי על שם אברהם הרצפלד.)
המשך ההתארגנות; מטה הגדוד מתמקם בגדרה
"התיק הירוק"
צה"ל עדיין לא הוקם וטרם גובשו הגדרות ברורות למבנהו של מטה גדוד, מה התפקידים השונים בו, מה הסמכויות ומסגרת האחריות של כל אחד מממלאי התפקידים. לא היו דרגות, או סימני דרגה; לא היו מדים; וכולם יחד נראו כחבורה ססגונית שנקלעה לאכסניה משותפת.
המג"ד גייס לעזרה את המהנדס זלמן מקנוביצקי, איש באר טוביה, שהיה בשעתו מא"ז היישוב. הלה ישב על המדוכה וכתב מסגרת של משימות ונהלים בתיק שקיבל את התואר "התיק הירוק". לא היה כל דמיון שהוא בינו לבין פקודות מטכ"ל בעתיד, אבל הוא היה לעזר רב בשלבי ההתארגנות הראשונים.
היחידות המקצועיות של הגדוד
מחלקת הקשר
מערך הקשר של ארגון ה"הגנה" שירת את צה"ל מראשית מלחמת העצמאות ועד שחיל הקשר המתגבש והולך הקנה ליחידות הלוחמות אמצעים מתקדמים ונועזים יותר. גרעין יחידת הקשר בגדוד 53 התבסס למעשה על יחידת האלחוט של נפת גרשון שהייתה ממוקמת בקיבוץ בארות ליד גדרה.
סיפרה האלחוטאית הבכירה יחידה (שלוש) כרמי: משהגיע גדוד 53 לדרום והמטה התמקם בגדרה הועברתי מנפת גרשון למטה הגדוד. תחנת האלחוט הועברה לביתם של אפי ושרה שביט בגדרה. כאלחוטאית יחידה הועסקתי בקבלת מברקים ובפיענוחם, בהצפנת מברקים ובשיגורם באמצעות מכשיר רדיו ענקי.
חדר האלחוט שימש גם כחדר מגורים לי ולשפרה, שהגיעה לסייע בידי, ואחר כך גם לרן,חנן ויהודה שצורפו אלינו.
פעלנו במשמרות והתחנה לא נדמה משך כל שעות היום והלילה. פעולתנו התנהלה בסודיות כיאה למורשת המחתרת. היו בין אנשי גדרה שסברו כי שפרה ואני (שתינו צבריות) עולות חדשות.
לימים הועברנו לאוהל בפנסיון מאיר. שם צורפה אלינו שולה הצעירה בחבורה וכולנו טיפלנו בה כבאחות קטנה. המבוגר בצוות היה רן אלדמע, שהתייחסנו אליו כאל אח בוגר שתמיד אפשר למצוא אצלו כתף להישען עליה.
אוהל צוות הקשר שימש מקום מפגש לבנות הגדוד ולרבים מהחיילים שאהבו לבקר בו ולהתבשם מאווירת המשפחה המלוכדת בה חיינו.
מטה הגדוד, שכלל גם אותנו, עבר למחנה בריטי עזוב ליד באר טוביה. תחנת האלחוט שלנו הוקמה בצריף ששימש לנו גם למגורים.
הפגזות המצרים תכפו והלכו. החלטנו להעביר את מכשיר האלחוט אל מתחת השולחן. המשכתי לשדר כשאני רובצת על הרצפה. לפתע נותק הקשר. בדקתי ומצאתי שרסיס פגז ניתק את חוט החשמל ונתקע בקיר בדיוק בגובה בו היה ראשי לו נשארתי יושבת בכיסאי.
ההפגזות תכפו והלכו. עברנו לתעלות עפר שנחפרו סמוך לצריף וניסינו לקיים את הקשר מתוכן. פה נחתו עלינו להקות ברחשים שזמזמו ועקצו ללא הרף. קשה היה להחליט מה גרוע יותר - הרסיסים שניתזים לכל עבר או להקות הברחשים העוקצות אותנו מבלי להרפות. בסופו של דבר החלטנו שמכת הברחשים מטרידה יותר, אספנו את הציוד וחזרנו לצריף.
הקשר האחרון שהגיע מקיבוץ ניצנים טרם נפילתו היה המסר ממירה בן ארי האלחוטאית, בו היא מודיעה כי היא נאלצת להפסיק לשדר. המילים "שלום שלום" היו מילותיה האחרונות. לא ידענו אם השידור נסתיים או נקטע. המשכנו לקרוא בשם התחנה שלה אך לשוא.
מספרת שפרה האלחוטאית: ליחידה שלנו צורפו גם אנשי קשר דיבור. הדבר לא נראה לנו כלל. מה לנו ולאלה שמדברים אל מכשירי הקשר במקום לשדר בהם? ראינו את עצמנו בכמה דרגות מעליהם.
במסגרת הציוד שירשנו מנפת גרשון נכלל גם מכשיר רדיו ענק ששימש אותנו נאמנה ועליו לא היינו מוכנות לוותר.
בצריף הקשר התגוררנו יחד בנים ובנות, אלחוטאי מורס ומפענחות. כשחפצו הבנות להחליף בגדים נשמעה הקריאה "פוצץ!" והבנים הסבו את פניהם אל הקיר.
הצוות שלנו הפך ליחידה מגובשת בעלת קשרים הדדיים אמיצים. נקראנו "המשפחה" ואכן רווח בתוכנו רגש האחריות ההדדית. כאשר ראינו את יחידות הגדוד יוצאות לקרב, נחמץ הלב מדאגה וציפינו בחרדה לשובם כשאנו שואלים את עצמנו "היש מי שלא יחזור?" הרי היכרנו כל אחד מהם.
מספרת האלחוטאית מרים: בחודש אפריל 48 הגעתי לגדוד 53 בגדרה. עוד טרם הספקתי להתאקלם וכבר קלטתי מברק המפרט תקלה שאירעה בשיירה לגת ולגל-און: שבעה מחיילי הגדוד נהרגו מאש כוחותינו. הוכיתי בהלם.
ביום הכרזת המדינה שמענו מעלינו טרטור מטוסים והיינו בטוחים כי זה חלק מהנשק שהבטיחו כי יגיע אלינו לאחר שהבריטים יפנו את הארץ. למעשה, היו אלה מטוסי אויב שחזרו מהפצצת תל אביב.איזו אכזבה!
בהתקפה הראשונה על נגבה החל פתאום רן אלדמע לדבר בקשר בשפה גלויה. תמיד היינו בטוחים שהקודים המוצפנים שלנו לא ניתנים לפיצוח. מאוחר יותר התברר שהאויב הצליח לפענח מברקים שלנו.
מכשיר הקשר שלנו היה קרוי בשמו המחתרתי מתקופת ה"הגנה": "המזוודה". לעתים הייתה המזוודה הזאת סרבנית וצריך היה להפעילה בבעיטה.
הארוחות לא היו סדירות. כדי להגיע לארוחה של ממש היינו מתנדבות לאסוף תות שדה אצל איכרי באר טוביה, ששמחו להאכילנו בתמורה.
יומיים לפני נפילת ניצנים נמסר לנו כי האלחוטאית מירה קורסת מעייפות ויש להחליפה. המשימה הוטלה עלי. הייתי אמורה לצאת באישון לילה לקיבוץ בלוויית שני סיירים. ביקשתי מחברתי יחידה שאם יקרה לי דבר מה, שתודיע למשפחתי. הדרך נשתבשה, לא הצלחנו להגיע לניצנים ונאלצנו לחזור. לאחר נפילת ניצנים ונפילתה ההרואית של מירה ביום האחרון למערכה, תפשתי שיד הגורל הצילה אותי וקטפה את מירה. הייתי המומה.
הקשר הקרבי
בתחילת המלחמה עדיין לא צויד הגדוד במכשירי קשר אלחוטיים נישאים. הקשר עם יחידות המשנה בשדה התבסס על דגלים וסימנים מוסכמים שנקבעו מראש. קצין הקשר הגדודי, דובה (ליברטובסקי) בר-לב היה מאלתר אמצעי תקשורת שונים ומנחה את קשריו בהתאם.
כשהגיעו מכשירי הקשר הנישאים, מ.ק. 20, אומנו הקשרים בהפעלתם ובתחזוקתם.
לכל פעולה הוקצה קשר שליווה כצל את "הקודקוד", מפקד הפעולה, כאשר בנוסף לנשקו האישי הוא נשא על גבו את מכשיר הקשר שמשקלו לא מבוטל ואשר ממנו הזדקרה אנטנה טלסקופית (שניתנת להארכה) ובולטת בשטח. לעיתים צריך היה להצניע אותה כדי לא לרתק את אש האויב לקַשָר ולמפקד שלידו. על גבוהי הקומה בין הקשרים היו החברים לנשק אומרים בבדיחות הדעת: "הוא לא זקוק לאנטנה."
משה קיכלר גבה הקומה השתתף בקרב בית-דראס ואף כי קיצר את האנטנה ככל שניתן, ספג קליע ופונה לבית החולים.
לעתים נדרשו קשרים לעשות פעולות חריגות. סיפר אהרון ברנדשטטר: "הוטל עלינו להתחבר לקו הטלפון המצרי בין משטרת עיראק סואידן לבית עפה. הקו הזה נתגלה על ידי סיירי הגדוד ואנו הקַשרים ביצענו את ההתחברות. קליטת המסרים המצריים נעשתה באמצעות מגבר אלקטרוני שהותקן במיוחד למטרה זו בידי הקשר מיכה איציקזון. חיבור זה סייע לנו רבות באיסוף ידיעות לקראת מבצע 'יואב'."
השירות הרפואי
עם פריסת יחידות הגדוד במרחבי הדרום היה כבר סגל המטה מאויש ברובו אולם חסר עדיין ממלא תפקיד חיוני ביותר - רופא. כבר עמדו לרשותנו חובשים שהוכשרו בקורס חובשים חטיבתי בשרונה, בו שימש אברהם מור חיים כמדריך ואשר בסיומו הוסמכו על ידי ד"ר דומב, הרופא החטיבתי. אולם רופא גדודי טרם הוצב לנו.
בפעולות הלחימה הראשונות סייעו לנו רופאים מקומיים מהיישובים. לחלק מהקרבות צורף ד"ר מנהיים מגדרה ובפצועים מהתקלויות ופעולות לחימה אחרות טיפל במסירות ד"ר וולף מבאר טוביה.
בחודש מרס 1948 הגיע למטה בגדרה גבר כבן שלושים, זקוף קומה, שזוף וקצוץ שיער, ושאל על המג"ד. המג"ד ורוב קציניו נמצאו בפעילויות שונות בשטח מחוץ למטה. במשרדי המטה שלטו הבנות. את פני הבא קיבלו חיה ורותה, פקידות הגדוד. הוא הסביר להן שהוא רופא וכי נשלח על ידי השירות הרפואי של החטיבה לשמש כרופא גדודי לגדוד 53.
זה היה ד"ר אלכס פליק, שעד מהרה התגלה כרופא קרבי שכל יחידה הייתה מתברכת בו. הוקצה לו חדר בפאתי הבסיס, ויפה השחרחורת מונתה לפקידה רפואית. בן יום הפך המקום למרפאה מצוידת וערוכה.
לאחר מספר ימי התאקלמות ובחינת כושדו הגופני ואומץ לבו של אלכס, הוטל עליו להילוות לכיתת חיילים שיצאה בלילה להביא ציוד לקיבוץ ניצנים הנמצא במרחק של כעשרה ק"מ ממפקדת הגדוד. סברנו שהרופא לא ישוש להצטרף. הרי הוא רופא ולא חייל מן השורה. להפתעתנו קיבל הרופא את המשימה בהתלהבות. הועמסו עליו מקלע, תחמושת וציוד נוסף, והוא צעד עם כולם כאילו היה זה טיול. משהזכירו לו לימים את המסע הלילי, חייך אלכס ואמר: "מזלי שבאיטליה טיפסתי על הרי האלפים, שאם לא כן הייתי מתמוטט באותו הלילה."
את לימודי הרפואה השלים אלכס באיטליה. הוא עלה ארצה כחלוץ, עבד ביישובים חקלאיים והשתתף בהגנתם במאורעות 1939-1936. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ולחם בשורות הבריגדה היהודית. כעת התגייס לצבא העברי המתגבש והולך.
פאליק כפי שנהגו לכנותו, לקח חלק ברוב הקרבות של הגדוד. את מרפאת השדה נהג למקם בסמוך לדרג הקדמי. היה עובד ללא ליאות, בזריזות ובמקצועיות.הוא ידע להרגיע את הפצועים ולהקל על מכאוביהם. בתושייה, באלתור ובדרכים לא מקובלות הציל חיי רבים מהפצועים.
במבצע גי"ס (התקפת עיראק אל מנשיה) נפצעו מ"פ ב', שמעון מרגולין, והמ"מ יוסקה ישורון. הפציעות היו קשות והיה חשש שלא יחזיקו מעמד מאובדן דם. פאליק ערבב עיסת גבס וחסם בה את פצעיהם, משל היה טייח בבניין. הפצועים הועברו לבית חולים, טופלו והחלימו תוך פרק זמן קצר וחזרו לתפקד בגדוד. היו רופאים שגינו את הפעולה המאולתרת של פאליק, אולם כולם הודו שתרגיל זה הוא שהציל את חיי הפצועים.
פאליק, ש"הריח אבק שריפה" פעמים רבות, עבר את המלחמה ללא פגע. לימים עשה הסבה מקצועית והיה לפסיכיאטר.
לאחר פרישתו של אלכס מילאו את תפקיד הרופא הגדודי כמה רופאים שהיו במקצועם מומחים לתחום רפואי מסוים. תחילה ד"ר אביגדור וולפסון - גינקולוג. אחריו ד"ר דניאל וגנדרייך - מומחה לאף, אוזן וגרון. אם כי התמחו איש איש בתחומו, תרמו כולם רבות לטיפול בנפגעים ולמצב הרפואי בגדוד בכלל.
מחלקת החובשים
בהכנת החובשים בגדוד טיפל אברהם מור-חיים, שעבר קורסים והשתלמויות במגן-דוד-אדום ובשירות הרפואי של ה'הגנה'. על מור-חיים הטיל המג"ד לגייס ולאמן, במהירות האפשרית, מספר ניכר של חובשים גדודיים. הוא הצליח לרכז גברים ונשים שעברו קורסים של עזרה ראשונה, וכבר בתחילת פברואר 1948 עמדו לרשות הגדוד כחמישה-עשר חובשים. משהגיע הגדוד לדרום, הצטרפו ליחידה חובשים מהיישובים שבגזרת הגדוד, שקיבלו השתלמות מתאימה. בראשם עמד החובש הגדודי צבי גוטמן, שהצטרף למחלקה לאחר שעבר קורס חובשים בכירים.
החובש הגדודי צבי גוטמן השתתף בכמה קרבות, נפצע פעמיים והוכר, בגמר המלחמה, כנכה צה"ל.
סיפר אברהם מור-חיים: "בתחילת דצמבר 1947 הוצבתי להדרכת חובשים במטה החטיבה. כעבור כחודש העמדתי לרשות הגדוד מחלקה בת מספר ניכר של חובשים (כולל חמש חובשות) שעברו קורס מיוחד בהדרכתי. בגמר הקורס נבחנו החניכים על-ידי ד"ר דומב והוסמכו כחובשים.
בהיות הגדוד בדרום המשכתי לאמן בשרונה חובשים נוספים והדרכתי בעזרה ראשונה בקורסים של מפקדים. מוניתי כמ"מ החובשים בגדוד. השתתפתי בהתקפה על יאזור, בפריצת הדרך לגת ועוד. נפצעתי בכיבוש תל כביר ובהפצצה מצרית על בית-החולים במחנה 'יונה.
סיפורו של חובש גדודי
מספר צבי גוטמן: "הצטרפתי ל'הגנה' והוצבתי לחי"ש תל אביב. שובצתי בפלוגה ט' בפיקודו של מאירקה דוידזון. נשלחתי לקורס חובשים מתקדם ולשלושה חודשי עבודה במחלקה הכירורגית בבית-חולים. שם עבדנו גם בפתולוגיה. פרופ' מרכוס קיבל אותנו במאור פנים וענה בסבלנות על כל שאלה.
בתחילת מרס 1948 הגעתי לגדוד 53. הייתי היחיד מבין בוגרי הקורס שצורף לגדוד 53. אותו זמן כבר היו כמה חובשים בגדוד והשתדלנו לשלוח מדי פעם חיילים מכל פלוגה לקורס חובשים.
בגדוד שירתו מספר רופאים לסירוגין, מקצתם מאנשי היישובים שהצטרפו למבצע זה או אחר של הגדוד, כמו ד"ר וולף מבאר טוביה וד"ר מנהיים מגדרה, ואחרים ששירתו במערך האורגני של הגדוד, כמו ד"ר אלכס פליק, ד"ר וולפסון וד"ר טוגנטרייך.
כחובש גדודי ליוויתי בצמוד את פעילותו של כל אחד מהרופאים. השתתפתי אישית ברוב הפעולות הקרביות של הגדוד ותמיד דאגתי שלא תצא יחידה לפעולה כלשהי מבלי שיתלווה אליה צוות חובשים או לפחות חובש יומן אחד.
"מוצ'צ'ה" – החובשת מרים חסידאי
כאשר מטה הגדוד התמקם בבאר טוביה וד"ר אלכם פאליק, הרופא הגדודי, הקים מרפאה ב"נוקטה" (בניין הנוטרים ביישוב), קלט הגדוד מגויסת חדשה, אחות במקצועה. שמה היה מרים חסידאי, אבל בגדוד קראו לה מוצ'צ'ה. היא הייתה בעלת גוף אך זריזה וקלת תנועה. פנים חינניות ועיניים שמבטן משרה רוגע. היא הייתה יד ימינו של הרופא וטיפלה בפצועים במקצוענות, בחיבה ובתשומת לב אמהית.
זמן קצר לאחר בואה לגדוד, נחתה פצצה מצרית בסמוך למרפאה. מוצ'צ'ה התעלפה אך שבה להכרתה בתוך דקות והכינה את המרפאה לקליטת הנפגעים.
פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין תקפה את עיראק אל-מנשיה וספגה אבידות רבות. בין הפצועים קשה היו המ"פ שמעון והמ"מ יוסקה, שנפגעו בחזה ואיבדו דם רב. הם הועברו לתחנת האיסוף שהוקמה בשדה וד"ר פאליק העריך שבקצב שהם מאבדים דם, לא יעמדו בטלטלת הדרך עד למרפאת קבע או בית-חולים. כמסופר לעיל, אילתר הרופא טיפול לא שגרתי באמצעות עיסת גבס. מוצ'צ'ה סייעה לו בהכנת הגבס ובחבישה. שמעון ויוסקה הגיעו חיים לבית החולים, התאוששו לאחר פרק זמן קצר וחזרו לגדוד.
לימים התמקמה מפקדת הגדוד בכפר ג'וסיר הכבוש. המרפאה נערכה באחת החושות (ביתני קש וחימר). את ד"ר פאליק החליף ד"ר וולפסון, גינקולוג במקצועו, נגן גיטרה בשעות הפנאי. למטה בא לביקור הצלם החטיבתי. המ"פ יגאל, שהיה צלם חובב, יצא איתו בגיפ לסיור במתחם. הג'יפ עלה על מוקש שהוטמן על ידי חבלני הגדוד סביב הכפר בערב הקודם. הצלם נהרג ואחדים ממלוויו נפצעו. הפצועים הובהלו למרפאה. הרופא ראה את הדם הרב, איבד את עשתונותיו והתעלף. מוצ'צ'ה, שכבר החלה לטפל בפצועים, התפנתה לרגע מעיסוקיה, חילקה לד"ר וולפסון שתי סטירות לחי מעוררות וחזרה לחבוש את הנפגעים.
מוצ'צ'ה הוצפה בגלי חיבה וחום גם במלחמת העצמאות וגם אחריה: כל מי שזכה לטיפולה המסור והמקצועי לא חדל להעתיר עליה שבחים.
מחלקת החבלה
מחלקת החבלה של הגדוד נתגבשה בקורס חבלה קצר שערכה מפקדת החטיבה בשרונה. ביחידה התלקט צוות של מגויסים, רובם מתנדבים וכולם טיפוסים ייחודיים המוכנים לשאת בכל משימה עצמאית גם בדרכים חריגות ותוך גלויי תושיה ויזמה הנתבעים מלוחם העומד לעתים בפני הצורך לפעול כבודד.
על חבלני הגדוד היה לעסוק במכלול של נושאים כמו: מיקוש והטמנת שדות מוקשים; פינוי מוקשים ופתיחת צירים למעבר יחידות; הרכבת מטעני נפץ לפריצה אל מבנים, פריצת גדרות תיל והריסת מבנים וגשרים; הדרכה בטיפול בחומרי נפץ ובקבוקי מולוטוב.
על היחידה פיקד אברהם בן הדור, בחור נועז שהתחבב על החבלנים וקיים יחסים חבריים עם חבורה זו של מרושלי לבוש המזלזלים במשמעת היחידתית ומתחמקים ממסדרים ומנוהלי שגרה פורמליים.
החבלנים לקחו חלק בכל קרבות הגדוד. מיגון היישובים המבודדים, ניצנים, נגבה, גת וגל-און על ידי פריסת שדות מוקשים סביבם, שבוצעה לעתים תחת אש אויב והייתה תמיד כרוכה בסיכון מרבי. זו לרוב משימה של יחידים הפועלים בעצמם. זכורה במיוחד פעולתם של יונה גרסטל בגל-און, ששכל את חברו יעקב נונברג אשר היה אמור להחליפו והתרסק ממוקשים שעסק בהטמנתם ליד הבאר; עודד נגבי, שזרע את המיקוש שהקיף את נגבה; ויעקב רווח מניצנים, שנפל
בשבי המצרים שאילצו אותו לפרק את שדות המוקשים שהוא הניח.
פעולות המיקוש והחבלה חייבו לעתים לגייס צוותי סבלים שיסייעו בידי החבלנים לשאת את מטעני הנפץ ליעדם. במבצע "יונה" (התקפת הכפר יאזור) היה צורך להוביל מטען של 250 ק"ג שנועד לפוצץ את בית החרושת לקרח. המטען הועמס על אלונקה, אך כשל כוחם של נושאיה, אף כי התחלפו פעם בפעם. המטען לא הגיע ליעדו והחבלנים פוצצו מבנה חסר חשיבות.
במסע העונשים שניהל הגדוד בעיירה פלוג'ה הצליחו החבלנים להכניס את תרמילי
מטעני הנפץ לבית העירייה ולמספר מבנים נוסף ברחובה המרכזי של העיירה. בפיקודו של קצין החבלה בן הדור עלתה פעולת הפיצוץ מעל למצופה מבלי שנפגע מי מאנשינו.
בפיצוץ גשר אשדוד היה על מבצעי הפעולה לעבור דרך ארוכה מגן יבנה לגשר. מטעני הנפץ הועמסו על פרדים שצעדו עם הלוחמים עד שנמלכו בדעתם, השליכו את המטען מעל גבם ונמלטו מהמקום. המ"פ שמעון, שפיקד על המבצע, העמיס את תרמילי חומר הנפץ על הלוחמים, שחלקם התנדבו וחלקם קיבלו זאת במורת רוח. המטענים הגיעו והגשר פוצץ.
אומץ ליבם ותעוזתם של החבלנים הם שעמדו לנו ברבות מפעולות הלחימה הן בהגנה הן בהתקפה.
יחידת התחבורה
בשלבים הראשונים של המלחמה התמקדה הלחימה על האויב המקומי ויחידות המתנדבים שהצטרפו אליו. ניטש מאבק רצוף על נתיבי התחבורה ועל שמירת הקשר עם היישובים היהודים המבודדים והמנותקים הפזורים במרחב מאוכלס בצפיפות בעיירות ובכפרים ערביים. מאבק זה חייב שימוש במספר רב של כלי רכב להסעת היחידות הלוחמות ולהובלת אספקה וסיוע ליישובים.
לרשות הגדוד היו כלי רכב מעטים שסיפקה לו מפקדת החטיבה. כל משימה שהיה על הגדוד לבצע הייתה כרוכה בפעילות לוגיסטית ענפה של גיוס כלי רכב. פעילות זו נעשתה בידי צוות שריכז מולה מאייר, ששימש כעין קצין תחבורה, ולידו פייבל מכפר מנחם ויעקובי מבאר טוביה, שהיו מאנשי חברות התובלה שהיו במרחב.
לקראת פעולה העומדת להתבצע היה מולה מקבל תדרוך על מספר המשאיות והאוטובוסים הנדרשים. צוות התחבורה היה מתגייס, מתקשר עם חברות ההובלה ומנהל משא ומתן על מספר המשאיות שהיה על כל אחת מהן לשלוח למטה הגדוד בגדרה עד השעה היעודה. עניין האוטובוסים היה מורכב יותר. התחבורה הציבורית במרחב התנהלה בידי חברת "דרום יהודה", שטענה כי מספר האוטובוסים שלה מוגבל ואין באפשרותה לשתק קווים המשרתים את הציבור האזרחי.
שני בחורים היו יורדים לרחובות או לראשון לציון, עוצרים אוטובוס נוסעים, מבקשים סליחה מיושביו, מורידים אותם אחר כבוד ומודיעים לנהג: "אתה בא איתנו."
להשלמת המערך היו מגייסים עוד משוריין של המשמר נע מאחד הישובים, על צוותו. מעשה המרכבה של בניית שיירה היה מושלם ואפשר היה לצאת לדרך. מולה היה אחד מהאנשים המבוקשים בגדוד. כל אחד הקפיד לשמור איתו יחסים ידידותיים. הרי תמיד עשויים להזדקק לרכב או להסעה.
יחידת הסעד
יחידות הגדוד היו פזורות ביישובי המרחב. האספקה הטרום צה"לית הייתה דלה. רוב הלוחמים לבשו את לבושם האזרחי והצטיידו באשר הצליחו להביא איתם מהבית.
בתל-אביב התארגנה קבוצת מתנדבים, ביניהם שיבר יצחק כהן וגברת זינגר, שאימצו את הגדוד. הם דאגו לאסוף פריטי לבוש, נעליים, שמיכות ומזון והביאו את המטען ברכבם הפרטי למטה הגדוד. כל משלוח חולק מיד לבחורים שרבים מהם ממשפחות דלות אמצעים. נג'י, לוחם מאחת הפלוגות, הסתובב תמיד יחף. הוא קיבל באחד מן המשלוחים זוג נעליים צבאיות. בערב הוא נעלם. למחרת חזר לפלוגה והוא שוב יחף. "נג'י, הרי קיבלת אתמול נעליים," העיר לו המ"פ. נג'י ענה, מבויש: "לאחי בבית אין נעליים. נתתי לו את שלי. אני כבר אסתדר."
צוות הסעד הזה, שפעל מ"בית הדר" הסמוך לתחנת הרכבת של תל-אביב, היה מבקר בבתי-חולים ומקיים קשר עם הפצועים ועם בני המשפחות שלהם. הצוות הזה גם דאג לתשלומי סעד למשפחות הלוחמים הנצרכות. הסכום עמד על 15.50 לירות.
יחידת תרבות
צוות זה כלל את ישראל (ליזרוביץ) אילון ופקידה אחת. צוות קטן אבל חיוני לרוח היחידה ולמורל של אנשיה. הצוות הפיק דפי הסברה, סיפק צורכי ספורט, משחקים, ספרים ועיתונים, הזמין צוותי הווי ובידור וכיוצא בכך. אך מקרה הוא שישראל הגיע לעמוד בראש הצוות הזה. ישראל שירת בגדוד מתחילת הדרך ונפצע בראשו בפעולת הגמול נגד יאזור. יכול היה להשתחרר עקב פציעתו, אך לא עשה זאת. הוא ירד עם הגדוד דרומה יחד עם כולם, כשתחבושת "מפארת" את ראשו.
ישראל, איש הערכים, ידע שחייל בעל ערכים הוא לוחם טוב יותר, על כן ייחס חשיבות רבה לחינוך הלוחמים ולהגברת המוטיבציה שלהם. בעלונים ובחוברות שהוציא ישראל הודגשו ערכים כגון אחוות לוחמים, אחריות הדדית, מוסר לחימה, טוהר הנשק ואומץ לב. לדעת הכול הצליח ישראל בעבודת הקודש שעשה כראש צוות התרבות.
צוות בעלי מקצוע
במהלך ההתארגנות המאולתרת של הגדוד, שקדמה לפרסום הוראות מטכ"ל בדבר מבנה היחידות והגדרת משימותיהן, יזם הגדוד רעיונות משלו כדי לפתור בעיות לוגיסטיות ומינהליות של יחידה בגודל של גדוד העומדת להילחם.
בעת ההיא התקשה צה"ל להתמודד עם בעיות פשוטות לכאורה כגון הנפקת מדים אחידים לכל חייליו. עם פריטי הלבוש הראשונים שהפיץ צה"ל היו כובעי גרב וכובעים דומים לאלה של לגיון הזרים הצרפתי, שבתוכם התנוססה כתובת באידיש: "אַ מַתֻנֶה פוּן אַ אִידִישֶער הִיטְלְמַאכֶער" – מתנתו של כובען יהודי.
במסגרת מטה הגדוד הוקמה יחידת "בעלי מקצוע" ובה שרברב, נגר, חשמלאי, מכונאי וכיוצא בכך. את היחידה הזאת ריכז יעקב קראוזה, אחד מ"ילדי טהרן" שנקלטו בגדוד. אנשי היחידה הזאת הגישו שירותי "שיפוצניקים" ו"כלבויניקים" למטה הגדוד וליחידותיו.
צוות זה התקיים בגדוד פרק זמן ארוך והוכר כיחידה בפני עצמה, שהתייצבה במיפקדים ככל יחידה צבאית אחרת.
טיפוסים ודמויות
בחבורה שנקלטה במטה הגדוד היו דמויות שמן הראוי להקדיש לפחות למקצתן כמה משפטים.
אפרים דרורי - "האיש על הסוס". הסמג"ד שמונה על-ידי המח"ט. בעל גוף, משופם, שהיה לפי דבריו פולקובניק (מג"ד) בצבא האדום והפגין את מעמדו במגפיים ובמכנסי פרש ("בריצ'ס"). בלחימה לא הרבה לעסוק, אך הצטיין בהטלת מרותו על החיילים.
לאחר קרב בית-דראס מינה המח"ט את אפרים למפקד יחידת הפרשים החטיבתית ובתפקיד זה היה באמת "על הסוס".
דוד גרהרד - ו"השייייירה". קצין השלישות. שירת בצבא הבריטי. למותניו חגורת עור רחבה ששלוחה נמתחת ממנה מכתף שמאל ועד למותן. הופעה משכנעת של קצין. הוא ניהל את משרד מטה הגדוד ביד רמה. באחד הימים נתקל המג"ד לפני דלת המשרד בחיילת פקידה ופניה שטופות דמעות. "מה קרה?" שאל אותה המג"ד והיא ענתה: "הוא [דוד גרהרד] נזף בי בקולי קולות: 'למה באת עירומה למשרד?'" התברר שבתפישת עולמו של גרהרד, פקידה הנכנסת לחדרו של קצין השלישות ללא פנקס ועיפרון היא עירומה.
שליטתו בעברית לקתה בחסר, בלשון המעטה. החיילות הפקידות שהוא התעמר בהן החליטו להתל בו. באחד הימים נכנס המג"ד לחדרו וראה על הלוח השחור שעליו רשם קצין השלישות בגיר את המשימות היומיות, את הסעיף: "שייייירה לגת". "מה זה?" שאל המג"ד ודוד גרהרד השיב שהכוונה לשיירה היוצאת לגת ובה חמישה כלי רכב. בדיעבד נודע למג"ד שהפקידות הסבירו לקצין השלישות שבעברית נכתבת המילה שיירה עם מספר יודים כמספר כלי הרכב הכלולים בה.
אברמיקו (אברהם ישראל) - "ידיים למעלה". הרס"ר. גבר תמיר ורחב כתפיים, שכולו אומר איש צבא. בין יתר תפקידיו הוטל עליו לדאוג להתעמלות בוקר של אנשי המטה. במטה הגדוד היו הרבה חיילות, שלא התלהבו מהתעמלות הבוקר. בעצלתיים היו מתלקטים אנשי הסגל, שקורי השינה עדיין על עפעפיהם, ברחבה שלפני משרדי הגדוד, ושם נגול מדי בוקר חיזיון סוריאליסטי: גבר נמרץ בבגדי התעמלות ניצב מול חבורת נרפים ומרעים בקולו: "ידיים לצדדים, לפנים, למעלה", כשהוא מדגים בחריצות את התנועות המבוקשות. אברמיקו לא נואש ובהתמדה השלים רבע שעה של התעמלות בוקר שבסיומה היה לפחות הוא ער ורענן.
כולם חיבבו את האיש רחב הלב, בעל חוש ההומור, שהועלה לימים לדרגת סרן וקיבל את הפיקוד על פלוגה שביצעה כמה וכמה משימות קרביות במסגרת הגדוד.
צבא צועד על קיבתו. מפקדת הגדוד, שהייתה ממוקמת במחנה "יורם" ליד באר טוביה, קיימה מטבח שהצטיין בארוחות שהכינה המתנדבת ליליאן קורנפלד, מומחית לתזונה שפרסמה כמה ספרי בישול והרבתה לשדר ב"קול ישראל". היא לימדה את צוות המטבח להכין ארוחות מזינות ומגוונות מן המצרכים המוגבלים שהונפקו להם. הצוות כלל את הטוראי צ'יליבי, בן שכונת התקווה, שהמג"ד תיאר אותו כ"רחב-כתפיים, שמן וטוב לב, שמח ומתבדח" – אבל לא קרבי. באחד הימים ביקש צ'יליבי מהמג"ד שיציב אותו בצוות המטבח וחדר האוכל לקצינים. "אני משקשק בכל יציאה לקרב, ולא מתפקד," הודה הבחור. המג"ד נענה לבקשתו. הפצצה מצרית על בסיס מפקדת הגדוד פגעה בין היתר במטבח. צ'יליבי נהרג. ליליאן קורנפלד נפצעה מרסיס. את הרסיס שהוצא מגופה תלתה גברת קורנפלד על ענק שהיא ענדה לצווארה והסבירה שזה אחד מהיפים בעדייה.
מקרה צ'יליבי מאמת מוסר השכל הידוע לכל חייל ותיק: אין לחמוק מגורל שנגזר עליך. לכל כדור יש כתובת. תהיה באשר תהיה, הוא ישיג אותך.
קראו לו פלימוט. מעטים בגדוד ידעו ששמו דוד טימושינסקי. הכול קראו לו פלימוט, על שם מכוניתו הפרטית האמריקאית שגויסה לצה"ל והוא לא היה מוכן להיפרד ממנה. הוא היה אפוא ל"נהג של המפקד" ("נהג בוס" בעגה החיילית), ובדרך זו גם נחלץ משירות קרבי. מכונית ה"פלימוט" הועמדה לרשות המג"ד, כמנהג הימים ההם. לא אחת נשלח פלימוט על-ידי המג"ד לפלוגות, פעם עם פריטי לבוש, פעם עם מצרכי מזו, פעם עם ציוד ופעם עם הוראות. הכול ידעו שפלימוט פועל בשליחותו של המג"ד ובסמכותו. פלימוט שירת בגדוד פרק זמן קצר בלבד, עד שהמג"ד קיבל ג'יפ אזרחי שהוחרם על-ידי הצבא. אבל דמותו נחקקה בזיכרונם ל אנשי הגדוד, שלרבים מהם היו חוויות הקשורות לו ולמכוניתו האמריקאית.
בנות הגדוד
בנות רבות שירתו בגדוד בתפקידים שונים. מסגרת הח"ן טרם קמה והבנות לוקטו מן ה"הגנה", מן היישובים ומהיכרויות אישיות של מפקדים ולוחמים בגדוד, מהן בתפקידי קשר – ספרניות (אלחוטאיות) וצפניות, מהן כחובשות בשירות הרפואה, מהן כפקידות - מקצתן במטה ואחרות במסגרות פלוגתיות ובתפקידים מנהליים אחרים כמו כספים, שקם ועוד.
בראשית תקופת הלחימה, כאשר רוב יחידות הגדוד היו פזורות ביישובי הדרום ורוב קציני המטה היו רוב הזמן בשטח, היו הבנות מוקד הגדוד. כל הודעה, כל פנייה, כל ביקור של אנשי חוץ עבר דרך בנות המטה או הפקידות הפלוגתיות. באחד הימים הגיע לשער מחנה מטה הגדוד גבר משופם, גלוי ראש, במכנסיים קצרים, ורצה להיכנס אל המג"ד. הבנות הודיעו לו כי זה שטח צבאי ולאזרחים אין כניסה אליו. הוא טען שאינו אזרח והוא משתייך לחטיבה. משנתבקש להזדהות השיב בצניעות כי קוראים לו שמעון אבידן וכי הוא המח"ט.
אבטחת התחבורה
בשלב הראשון של מלחמת העצמאות התנכלו הערבים לתחבורה היהודית. ב-14.12.47 תקף "הלגיון הערבי" (הירדני, שרוב מפקדיו היו בריטים ובראשם בריגדיר גלאב "פחה") שיירה יהודית בדרך לבן-שמן. 14 חברי "הגנה" נהרגו. למחרת נותק הכביש לירושלים. החל המצור על העיר שבה חיו 100,000 יהודים, אחד מכל שישה יהודים בארץ-ישראל.
אבטחת התחבורה העברית הייתה בחלקה סבילה ובחלקה פעילה. חלקה הסביל התבטא בארגון שיירות ובליוויין הצמוד, בהפניית התחבורה מקטעי דרך מסוכנים למסוכנים פחות – לדוגמה, משכונת התקווה למקווה ישראל, חולון וחוסמסה לראשון לציון - ובהצבת מזקפים בנקודות תורפה שמהן נוח היה לאויב לתקוף את התחבורה העברית. חלקה הפעיל של האבטחה התבטא בעיקר בביצוע פעולות גמול ישירות ועקיפות: ישירות נגד תוקפי התחבורה העברית בבסיסיהם ובכפריהם, ועקיפות נגד התחבורה הערבית בכללה.
התחבורה לדרום ולנגב
כביש-החוף מסתעף מהכביש הראשי (הפנימי) לדרום ולנגב בראשון-לציון. רק יישובים עבריים מעטים היו קיימים לאורכו של כביש זה, הגובל לרוב באזור החולות, בעוד יישובים ערבים רבים שכנו לאורך הכביש הראשי. בכביש הראשי לדרום ולנגב היו ארבעה "צווארי-בקבוק" נוחים לפגיעת אויב: אזור מע'אר, בין גבעת ברנר לגדרה; אזור מסמיה-קסטינה, בין גדרה לבאר-טוביה וכפר-ורבורג; אזור הסואפירים-ג'וליס, בין כפר-ורבורג לנגבה; ואזור כאוכבה-חוליקאת-ברייר, בין נגבה ליישובי הנגב הצפוני.
שלושת "צווארי-הבקבוק" הראשונים, שנכללו במרחב "גבעתי" (צפונה לכביש מג'דל בית-ג'וברין), היו שקטים למדי בשני חודשי הלחימה הראשונים, והתחבורה העברית בהם כמעט לא נפגעה. אבל בתחילת פברואר 1948 הוחמר המצב בדרום. חסן סלאמה שלח כיתה מאנשיו למע'אר, והטיל עליה לפגוע בתחבורה העברית בכביש הראשי הסמוך לכפר. הכיתה הסתננה למע'אר בלילה, וכבר למחרת - 8 בפברואר 1948 – אחר הצהריים פתחה באש על שיירה שנסעה מן הנגב צפונה.
בהתקפת פתע זו נפגע אחד מנהגי השיירה. מלווי השיירה, אנשי פלמ"ח, נוטרים ולוחמים מגדוד 52, הגיבו באש מקלעים ומרגמות "2 וכעשרה מתושבי הכפר נהרגו ונפצעו. תגובה נמרצת זו עוררה בכפר זעם רב על כיתת חסן סלאמה, והיא גורשה ממנו. נכבדי מע'אר תבעו מהבריטים שהצבא או המשטרה ילוו להבא את השיירות היהודיות העוברות דרך כפרם. השלטונות נענו לתביעה זו, והשקט ב"צוואר-הבקבוק" של מע'אר הוחזר על כנו.
בשלהי פברואר 1948 החלו הבריטים לפנות את מרחב הדרום. לשטח המתפנה חדרו מתנדבים ערבים מחו"ל, והחטיבה שלחה אליו את גדוד 53, שהחליף את גדוד 52 אשר החזיק במרחב עד אז.
עם כניסתן למרחב של התגבורות משני הצדדים נפתח מרוץ בין הכוח היהודי והערבי, על תפיסת המחנות הבריטיים המפונים. מחנות ואדי-צראר וג'וליס נתפסו בידי הערבים; מחנות חצור ובית דראס - בידי גדוד 53, ומחנה תל-נוף בידי גדוד 52.
בכל פעולת אבטחת התחבורה, ממחצית דצמבר 1947 עד למחצית הראשונה של חודש פברואר 1948, לא סבלו מאבטחי השיירות לגת ולגל-און אבידות בנפש, וכמעט כל השיירות הצליחו להגיע ליעדן. אולם במחצית השנייה של פברואר 1948 חל מפנה במצב כתוצאה מביקורם של טארק בי אל-אפריקי ("השד השחור") וחסן סלאמה בכפרי אזור פלוג'ה שחלשו על הדרך לגת ולגל-און. תוך זמן קצר לאחר ביקורם נעקרו 206 עצי זית ממטעי גת, נתלש דונם וחצי גזר מגן הירק, נקצרו 150 דונם של חילבה, נגנבו צינורות השקיה וכלי-עבודה, נעקרו כ-60 עמודי טלפון בקטע הדרך המחברת את פלוג'ה עם גת ונותק הקשר הטלפוני של גת עם מוסדות השלטון המנדטורי.
בסוף פברואר הגיעה לגת שיירת תגבורת. שעה קלה לאחר מכן באה לקיבוץ מכונית צבאית בריטית. הקצין שישב בה מסר, כי התנכלותו של טארק בי אל-אפריקי לשיירות היהודיות באזור פלוג'ה הניעה את השלטון לשלוח צבא כדי ללוות את השיירה היהודית בקטע המסוכן שבין גת לנגבה. למחרת הגיע מושל המחוז הבריטי של עזה, בלוויית כוח צבאי לפלוג'ה, ודרש מנכבדיה לא להפריע לשיירות לגת ולגל-און שעה שיעברו בעיירתם. הללו סירבו להיענות לתביעת המושל. בהתייעצות בין אנשי הביטחון של גת, המ"פ ישראל גרמן והקצינים הבריטים הוחלט לעקוף את פלוג'ה מצפון ולנוע דרך שדה-התעופה הסמוך לה.
משלחת של נכבדים מפלוג'ה יצאה אל מושל המחוז ודרשה ממנו להפסיק את התערבות הצבא. הם הודיעו למושל, בשמו של טארק בי אל-אפריקי, כי ערביי פלוג'ה שוב לא ירשו מעבר שיירות יהודיות לגת ולגל-און, אפילו תהיינה מלוות משמר-צבא. נציג האימפריה הבריטית הודיע לנציגי היישובים כי הצבא אינו מוכן להסתכן באבטחה מתמדת של שיירותיהם, אבל הוא מוכן לעשות מאמץ חד-פעמי ולאבטח את פינוי היישובים. נציגי הנקודות העבריות "הודו" לו על הצעתו ה"אדיבה" והסבירו לו כי באין עזרת צבא יאבטח הכוח העברי, כבעבר, את תחבורתו.
ליווי שיירות
סיפר אחד ממלווי השיירות, יהודה רחמנוב: "הגעתי לגדרה מיד אחרי קורס מ"כים שהתקיים בשרונה. בגדרה נפל בחלקי להימנות עם מלווי השיירות לגת, גל-און, כפר מנחם וניצנים. היינו נוסעים על הכביש בואך משטרת עיראק סואידן, ושם היינו פונים שמאלה וחוזרים לגדרה דרך נגבה.
"ביחידת מלווי השיירות היינו שנים-עשר מגדוד 53 והאחרים היו נוטרים ממשטרת היישובים. המפקד של אותה חבורה נפלאה היה רפה (רפאל) וולפזון, איש קדמה, שנהרג בבית דראס, עלם חמודות, שתקן, קפדן, נעים הליכות, חברותי מאוד, ממש מלח הארץ."
סיפר אחד ממלווי השיירות, יהודה רחמנוב: "הגעתי לגדרה מיד אחרי קורס מ"כים שהתקיים בשרונה. בגדרה נפל בחלקי להימנות עם מלווי השיירות לגת, גל-און, כפר מנחם וניצנים. היינו נוסעים על הכביש בואך משטרת עיראק סואידן, ושם היינו פונים שמאלה וחוזרים לגדרה דרך נגבה.
"ביחידת מלווי השיירות היינו שנים-עשר מגדוד 53 והאחרים היו נוטרים ממשטרת היישובים. המפקד של אותה חבורה נפלאה היה רפה (רפאל) וולפזון, איש קדמה, שנהרג בבית דראס, עלם חמודות, שתקן, קפדן, נעים הליכות, חברותי מאוד, ממש מלח הארץ."
1 Comments:
שלום,
שמי חמוטל וייזל ואני ס טודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל אביב
אני מחפשת מידע לצורך הכנת סרט דוקומנטרי על ליליאן קורנפלד וספרי הבישול שלה.
אם למישהו יש שביב מידע על חייה, או יודע כיצד אוכל ליצור קשר עם בני משפחתה ויורשיה, אשמח אם יהיה ניתן ליצור עמי קשר
hamutalw@gmail.com
Post a Comment
<< Home