פעולות יזומות
השיירה לגת ולגל-און - קרב השיירה
חילוצה של שיירה לניצנים
ניצנים מנותקת
פיצוץ בית הספר במע'אר
מבצע "השמד"
מבצע "חסידה"
השיירה לגת ולגל-און – קרב השיירה
13.3.48 יום שבת, ב' באדר ב'
משימת פריצת הדרך לגת ולגל-און הוטלה על גדוד 53 זמן קצר לאחר שנערך בגזרה הדרומית של מרחב החטיבה. מפקד הגדוד, יצחק פונדיק, החליט לערוך, ראשית-מעשה, סיור מפקדים בנקודות המנותקות. עם כמניין ממפקדיו יצא לסיור זה באחד הלילות החשוכים של ראשית מרס 1948. המוביל היה סייר מאנשי קדמה, שטען כי הוא מכיר יפה את הדרך. אך עוד בראשית התנועה הורגש חוסר ביטחון בתנועתו. מקץ כשעתיים של הליכה נדמה היה ליצחק כי המוביל טועה בדרכו והוא העיר לו על כך. ברם, הסייר עמד על דעתו והמשיך להוביל עד שבסופו של דבר "הוביל" ישר לתוך הכפר הערבי ג'וסיר. כלבי הכפר פתחו בנביחה, ובעקבותיה נפתחה עליהם אש מצד שומרי הכפר. רק בנס הצליחו להיחלץ מאש השומרים, בלי שהשיבו עליה, ויצאו מטווחה בלי אבידות. הם עקפו את הכפר ותוך כדי כך הבחינו באורות גת, שנצנצו אליהם מרחוק, וכיוונו את דרכם על פיהם.
בואם המפתיע של יצחק ואנשיו לגת בחצות הלילה שימח ועודד את אנשי גת, שזה למעלה משבועיים שהם היו מנותקים. ברם יצחק לא הסתפק בעידוד ובשמחה שהופעתו עם אנשיו נתנה לאנשי גת, אלא כינס מיד לישיבה את החברים המרכזיים של הקיבוץ וחברי ועדת הביטחון שלו והבטיח להם כי בעקבות סיור זה תבוא פעולה רחבת-ממדים של הגדוד שתכליתה לפרוץ את הדרך לגת ולגל-און ובכביש החוצה את פלוג'ה דווקא.
לאחר מכן כינס את חיילי פלוגת הגדוד, שנשלחו כתגבורת לגת בשלהי פברואר, ומסר גם להם על המשימה הקרובה שהוטלה על הגדוד, ואף רמז להם כי בביצוע המשימה צפוי להם תפקיד חשוב: לחסום את דרכי-הגישה לכוחות ערביים העלולים לחוש ממזרח לעזרת ערביי פלוג'ה, שעה שאלה ינסו למנוע את מעברה של שיירה יהודית.
לאחר הסיור החל מטה-הגדוד לתכנן בקדחתנות את מבצע פריצת הדרך לגת ולגל-און, מבצע אשר יהיה ראשון לגדוד בגזרת האחריות החדשה שלו. מהידיעות שנאספו לצורך התכנון הסתבר כי: א. הדרך שנועדה לפריצה עוברת בשלושה ישובים ערביים - עיראק-סואידן, כרתיה ופלוג'ה - שבכל אחד מהם עלולים להיות מחסומים ועמדות החולשות על הכביש; ב. תגבורת ערבית עשוייה לנוע בנקל לעזרת ערביי ישובים אלו, מכיוון מג'דל, מכיוון בית ג'וברין ועיראק-אל-מנשיה ומכיוון ג'וסיר; ג. הצבא והמשטרה הבריטית עלולים אף הם להתערב בקרב.
מספר נחמן ניר: עלי, כקמב"צ הגדוד, מטיל המג"ד להכין פקודת מבצע מפורטת, לדאוג להכנת הסידורים הלוגיסטיים, לסייע באימון כוח הליווי ולתרגל אותו בביצוע משימותיו. פקודת המבצע הוכנה בדקדקנות והכתבתי אותה בשעת לילה מאוחרת לפקידה רותה באחד הביתנים של בית מאיר בגדרה, ששימש כמטה הגדוד באותה תקופה. בעיצומה של הדפסת הפקודה במכונת הכתיבה, אירעה הפסקת חשמל. רותה הדליקה נר והשלימה את ההדפסה לאורו. הדפסת הפקודה הושלמה לקראת השעות הקטנות של השחר. כדי להפיג את המתח ששרר במטה לקראת הפעולה, התבדחתי ואמרתי: כתיבת פקודה זו הייתה מבצע בפני עצמו. אני מציע שנקרא למבצע "מבצע רות". ואכן שם זה אומץ.
התוכנית שגובשה היא כדלקמן:
שיירה בת שתים-עשרה מכוניות - חמישה אוטובוסים משוריינים של דרום-יהודה, חמישה משוריינים של מלווי שיירות ושתי משאיות-אספקה שתא-הנהג שלהן משוריין - מלווה בכוח של פלוגה מוגברת בחבלנים וחמושה בכמות נשק מרובה יחסית, תצא לעבר גת וגל-און כשאווירון-תצפית משמש לה עיניים; אם לא תתקל השיירה בהתנגדות אויב, ייסתפקו אנשיה בפיזור כרוזים בערבית הקוראים לערבים לשמור על השקט ולאפשר מעבר שיירות עבריות ביישוביהם; באם תהא התנגדות - תובקע הדרך בכוח ופעולת-עונשין רחבת ממדים תבוצע בעיירה פלוג'ה, ותתבטא בהריסת הבתים העיקריים שלצדי הכביש החוצה אותה; כדי למנוע התערבות תגבורות ערביות העלולות להופיע בעיקר ממזרח לפלוג'ה, תוצב חסימה, בכוח מחלקה בערך, בחצי-הדרך בין עיראק אל-מנשיה לפלוג'ה.
התוכנית הובאה לאישור מפקד חטיבת גבעתי. היא לא נראתה תחילה למפקד החטיבה, בהיותה מסכנת הרבה, בנשק ובאדם, במשימה שהצלחתה אינה מובטחת מראש. אולם כפי שיצחק רושם ביומנו, בסופו של דבר הניח מפקד החטיבה ידו על כתפו ואמר :"אכן יש לעשות הדבר. אין ברירה. קום ועשה!"
לפי הוראת המח"ט הוכנו שתי חלופות. באחת הוכן כרוז שקרא לשלום ולשכנות טובה, במידה ולא נותקף בפלוג'ה. אך אם ייפתחו הערבים באש, יהיה צורך לפוצץ את המבנים העיקריים ברחוב הראשי בפלוג'ה ולפגוע בתושבים רבים ככל האפשר, למען יראו וילמדו ולא יעמדו בדרכנו אל היישובים העבריים. על הכרוז המופנה לתושבי פלוג'ה והכפרים השכנים היו חתומים מגיני השיירות היהודיות, והכותרת אמרה: "אזהרה והתראה".
חילוצה של שיירה לניצנים
ניצנים מנותקת
פיצוץ בית הספר במע'אר
מבצע "השמד"
מבצע "חסידה"
השיירה לגת ולגל-און – קרב השיירה
13.3.48 יום שבת, ב' באדר ב'
משימת פריצת הדרך לגת ולגל-און הוטלה על גדוד 53 זמן קצר לאחר שנערך בגזרה הדרומית של מרחב החטיבה. מפקד הגדוד, יצחק פונדיק, החליט לערוך, ראשית-מעשה, סיור מפקדים בנקודות המנותקות. עם כמניין ממפקדיו יצא לסיור זה באחד הלילות החשוכים של ראשית מרס 1948. המוביל היה סייר מאנשי קדמה, שטען כי הוא מכיר יפה את הדרך. אך עוד בראשית התנועה הורגש חוסר ביטחון בתנועתו. מקץ כשעתיים של הליכה נדמה היה ליצחק כי המוביל טועה בדרכו והוא העיר לו על כך. ברם, הסייר עמד על דעתו והמשיך להוביל עד שבסופו של דבר "הוביל" ישר לתוך הכפר הערבי ג'וסיר. כלבי הכפר פתחו בנביחה, ובעקבותיה נפתחה עליהם אש מצד שומרי הכפר. רק בנס הצליחו להיחלץ מאש השומרים, בלי שהשיבו עליה, ויצאו מטווחה בלי אבידות. הם עקפו את הכפר ותוך כדי כך הבחינו באורות גת, שנצנצו אליהם מרחוק, וכיוונו את דרכם על פיהם.
בואם המפתיע של יצחק ואנשיו לגת בחצות הלילה שימח ועודד את אנשי גת, שזה למעלה משבועיים שהם היו מנותקים. ברם יצחק לא הסתפק בעידוד ובשמחה שהופעתו עם אנשיו נתנה לאנשי גת, אלא כינס מיד לישיבה את החברים המרכזיים של הקיבוץ וחברי ועדת הביטחון שלו והבטיח להם כי בעקבות סיור זה תבוא פעולה רחבת-ממדים של הגדוד שתכליתה לפרוץ את הדרך לגת ולגל-און ובכביש החוצה את פלוג'ה דווקא.
לאחר מכן כינס את חיילי פלוגת הגדוד, שנשלחו כתגבורת לגת בשלהי פברואר, ומסר גם להם על המשימה הקרובה שהוטלה על הגדוד, ואף רמז להם כי בביצוע המשימה צפוי להם תפקיד חשוב: לחסום את דרכי-הגישה לכוחות ערביים העלולים לחוש ממזרח לעזרת ערביי פלוג'ה, שעה שאלה ינסו למנוע את מעברה של שיירה יהודית.
לאחר הסיור החל מטה-הגדוד לתכנן בקדחתנות את מבצע פריצת הדרך לגת ולגל-און, מבצע אשר יהיה ראשון לגדוד בגזרת האחריות החדשה שלו. מהידיעות שנאספו לצורך התכנון הסתבר כי: א. הדרך שנועדה לפריצה עוברת בשלושה ישובים ערביים - עיראק-סואידן, כרתיה ופלוג'ה - שבכל אחד מהם עלולים להיות מחסומים ועמדות החולשות על הכביש; ב. תגבורת ערבית עשוייה לנוע בנקל לעזרת ערביי ישובים אלו, מכיוון מג'דל, מכיוון בית ג'וברין ועיראק-אל-מנשיה ומכיוון ג'וסיר; ג. הצבא והמשטרה הבריטית עלולים אף הם להתערב בקרב.
מספר נחמן ניר: עלי, כקמב"צ הגדוד, מטיל המג"ד להכין פקודת מבצע מפורטת, לדאוג להכנת הסידורים הלוגיסטיים, לסייע באימון כוח הליווי ולתרגל אותו בביצוע משימותיו. פקודת המבצע הוכנה בדקדקנות והכתבתי אותה בשעת לילה מאוחרת לפקידה רותה באחד הביתנים של בית מאיר בגדרה, ששימש כמטה הגדוד באותה תקופה. בעיצומה של הדפסת הפקודה במכונת הכתיבה, אירעה הפסקת חשמל. רותה הדליקה נר והשלימה את ההדפסה לאורו. הדפסת הפקודה הושלמה לקראת השעות הקטנות של השחר. כדי להפיג את המתח ששרר במטה לקראת הפעולה, התבדחתי ואמרתי: כתיבת פקודה זו הייתה מבצע בפני עצמו. אני מציע שנקרא למבצע "מבצע רות". ואכן שם זה אומץ.
התוכנית שגובשה היא כדלקמן:
שיירה בת שתים-עשרה מכוניות - חמישה אוטובוסים משוריינים של דרום-יהודה, חמישה משוריינים של מלווי שיירות ושתי משאיות-אספקה שתא-הנהג שלהן משוריין - מלווה בכוח של פלוגה מוגברת בחבלנים וחמושה בכמות נשק מרובה יחסית, תצא לעבר גת וגל-און כשאווירון-תצפית משמש לה עיניים; אם לא תתקל השיירה בהתנגדות אויב, ייסתפקו אנשיה בפיזור כרוזים בערבית הקוראים לערבים לשמור על השקט ולאפשר מעבר שיירות עבריות ביישוביהם; באם תהא התנגדות - תובקע הדרך בכוח ופעולת-עונשין רחבת ממדים תבוצע בעיירה פלוג'ה, ותתבטא בהריסת הבתים העיקריים שלצדי הכביש החוצה אותה; כדי למנוע התערבות תגבורות ערביות העלולות להופיע בעיקר ממזרח לפלוג'ה, תוצב חסימה, בכוח מחלקה בערך, בחצי-הדרך בין עיראק אל-מנשיה לפלוג'ה.
התוכנית הובאה לאישור מפקד חטיבת גבעתי. היא לא נראתה תחילה למפקד החטיבה, בהיותה מסכנת הרבה, בנשק ובאדם, במשימה שהצלחתה אינה מובטחת מראש. אולם כפי שיצחק רושם ביומנו, בסופו של דבר הניח מפקד החטיבה ידו על כתפו ואמר :"אכן יש לעשות הדבר. אין ברירה. קום ועשה!"
לפי הוראת המח"ט הוכנו שתי חלופות. באחת הוכן כרוז שקרא לשלום ולשכנות טובה, במידה ולא נותקף בפלוג'ה. אך אם ייפתחו הערבים באש, יהיה צורך לפוצץ את המבנים העיקריים ברחוב הראשי בפלוג'ה ולפגוע בתושבים רבים ככל האפשר, למען יראו וילמדו ולא יעמדו בדרכנו אל היישובים העבריים. על הכרוז המופנה לתושבי פלוג'ה והכפרים השכנים היו חתומים מגיני השיירות היהודיות, והכותרת אמרה: "אזהרה והתראה".
אזהרה והתראה
אל תושבי פלוג'ה והכפרים השכנים,
הננו חוזרים בפני תושבי פלוג'ה והכפרים השכנים על מה שכבר הדגשנו בעבר פעמים רבות. אין בכוונת היהודים, בשעה שהם עוברים באדמותיכם, כפריכם וחלקותיכם הזרועות, בדרכם אל כפריהם ושדותיהם, לפגוע בכם או לתקוף אתכם. דעו, שהיהודים לא ייתקפו אתכם ולא יתנפלו עליכם כי הם אינם רוצים באיבה ובהרס. יתר על כן, הם חפצים בשלום, שלווה ורווחה לכל תושבי הארץ. אולם היהודים לא יוותרו כלל על זכותם לעבור בדרכי הארץ כולה כדי להגיע לכפריהם בכל יום ובכל שעה שהם רוצים להגיע אליהם.
אם אתם מעדיפים ביטחון ושלווה לכם, לכפריכם ולשדותיכם ולהמשיך בפעולותיכם הרגילות בשקט ובביטחון, אנו מייעצים לכם עצה נאמנה, שלא להתנפל על מכוניותינו ושיירותינו שכן אנו, למרות שאנו מעדיפים את השלום על האיבה, הרי ביכולתנו להגן על עצמנו ומכוניותינו ולערוב לדרכי התחבורה שלנו אל כפרינו.
אם ימשיכו גורמי הרוע וההפקר, אשר ביניכם, לתקוף את מכוניותינו ואנשינו, אנו לא נהסס לקדם את פני התוקפנות בתוקפנות, ואת פני ההרג בהרג וההרס בהרס, ולהשיב מנה אחת אפיים, ביודענו שאנו מצטערים לנקוט פעולות נגד אלו, שבהן אובד החף מפשע בשל חטאו של הפושע והמשמידות את הירוק והשומם גם יחד.
ראו הוזהרתם, והמזהיר יוצא ידי חובתו.
שלום.
מגיני השיירות היהודיות.
אל תושבי פלוג'ה והכפרים השכנים,
הננו חוזרים בפני תושבי פלוג'ה והכפרים השכנים על מה שכבר הדגשנו בעבר פעמים רבות. אין בכוונת היהודים, בשעה שהם עוברים באדמותיכם, כפריכם וחלקותיכם הזרועות, בדרכם אל כפריהם ושדותיהם, לפגוע בכם או לתקוף אתכם. דעו, שהיהודים לא ייתקפו אתכם ולא יתנפלו עליכם כי הם אינם רוצים באיבה ובהרס. יתר על כן, הם חפצים בשלום, שלווה ורווחה לכל תושבי הארץ. אולם היהודים לא יוותרו כלל על זכותם לעבור בדרכי הארץ כולה כדי להגיע לכפריהם בכל יום ובכל שעה שהם רוצים להגיע אליהם.
אם אתם מעדיפים ביטחון ושלווה לכם, לכפריכם ולשדותיכם ולהמשיך בפעולותיכם הרגילות בשקט ובביטחון, אנו מייעצים לכם עצה נאמנה, שלא להתנפל על מכוניותינו ושיירותינו שכן אנו, למרות שאנו מעדיפים את השלום על האיבה, הרי ביכולתנו להגן על עצמנו ומכוניותינו ולערוב לדרכי התחבורה שלנו אל כפרינו.
אם ימשיכו גורמי הרוע וההפקר, אשר ביניכם, לתקוף את מכוניותינו ואנשינו, אנו לא נהסס לקדם את פני התוקפנות בתוקפנות, ואת פני ההרג בהרג וההרס בהרס, ולהשיב מנה אחת אפיים, ביודענו שאנו מצטערים לנקוט פעולות נגד אלו, שבהן אובד החף מפשע בשל חטאו של הפושע והמשמידות את הירוק והשומם גם יחד.
ראו הוזהרתם, והמזהיר יוצא ידי חובתו.
שלום.
מגיני השיירות היהודיות.
המג"ד חוזר לגדוד. הוא מורה להחל בהכנות מעשיות לביצוע הפעולה. ההיערכות הלוגיסטית היא מבצע כשלעצמו. ממשיך ומספר הקמב"צ: הרכב העומד לרשות הגדוד הוא מעט ודל. לצורך ארגון שיירה יש לנהל משא ומתן עם ארגוני ההובלה של היישובים לגיוס משאית או שתיים ועם חברת "דרום יהודה" המתקשה לשחרר אוטובוסים להובלת מלווי השיירה. לעיתים אין מנוס מלגייס אוטובוס על ידי שיגור חיילים לרחובות, שם הם עוצרים אוטובוס ציבורי, מבקשים את סליחת הנוסעים ומודיעים להם כי עליהם לרדת משום שאוטובוס זה לא ממשיך בקו המיועד לו ואמרים לנהג "אתה בא איתנו". ארגון הליווי לשיירה גם הוא משימה לא פשוטה. קשה לשחרר יחידה אורגנית ממשימותיה השוטפות וצריך לקבץ בחורים מכאן ומשם ולהרכיב מהם כוח ליווי. חימוש כוח הליווי גם הוא מעשה מרכבה. הנשק ביחידות עודנו מהאוסף המגוון של כוחות המחתרות. רובים מסוגים שונים- קרבינים איטלקיים, רובים קנדיים ואנגליים. המקלעים הם הברן הבריטי, השאטו הצרפתי, והרקם הפולני. לסוגי הנשק השונים תחמושת בקליבר שונה ויש לוודא שבכל כלי שיגוייס לכוח הליווי תזווד תחמושת מהסוג המתאים ובכמות סבירה.
במסגרת ההתחמשות הוכנו על ידינו מגלשי עץ, עליהם הותקנו מרגמות 2". על גבי המגלש ניתן היה להסית את המרגמות לאחור, לטעון לתוכה את הפצצה, להדוף אותה קדימה כך שהקנה יבלוט קמעה מכרך הירי של האוטובוס, לירות את הפצה ולהסית שוב את המרגמה לאחור.
המחנה הצבאי בחצור, שפונה לא מכבר על יד הבריטים, שימש לנו בסיס אימונים בו תרגלנו כל מערך אפשרי בתנועת השיירה וחזרנו ותרגלנו תפקידו של כל צוות: חבלנים, מאבטחים, רגמים וכו.
יום הע' נקבע ל-13 לחודש. עד אז עמדו כבר לרשותנו חמישה אוטובוסים משוריינים, חמישה משוריינים (מה שכונה אז משוריין לא היה אלא טנדר עליו מותקן מרכב מלוחות פלדה כפולים וביניהם מילוי חצץ), ושתי משאיות בעלות תא משוריין.
נקבעה חלוקת כוחות בהתאם למשימות:
כיתה של כ-10 אנשים, ובהן חובש וקשר, הוצמדה לכל מכונית, מתפקידה להבטיח את המכונית, להוות "בסיס אש נייד" לשיתוק אש האויב ולחפות על פעולת פריצת המחסומים או ביצוע חבלה ברחוב הראשי של פלוג'ה.
4 צוותות חבלה, כל אחד בן 8 אנשים- חבלנים, סבלים לנשיאת חומר הנפץ, מטהרים ומבטיחים- צורפו לכיתות "בסיס האש".
הנשק התחלק כך שבעל מכונית כמעט היו מקלע קל (פרט למכונית פורצת המחסומים בראש השיירה, שלה ניתן מקלע בינוני
מסוג בראונינג), 2 רובים, 8 תת מקלעים, רימונים ומרגמה 2" עם 20 פצצות.
לאחר שחולק הנשק והוצבו האנשים לכל מכונית נקבע סדר תנועת השיירה. היא תורגלה בתנועה, הסרת מכשולים ופריצה מתוך כלי הרכב לפעולות החבלה.
ביום 13.3 בשעה 10:30 יצאה השיירה ממחנה חצור לעבר נגבה. בד בבד עם צאת השיירה עלה אחד מקשרי הגדוד על מגדל המים של הקיבוץ כשהוא מצוייד במ.ק. 300 כדי לשמור על קשר – כפי שהוטל עליו – עם השיירה עצמה, עם מחלקת החסימה שהתמקמה ליד גשר האבן הקטן של ואדי אל מיהואר כק"מ וחצי ממזרח לפלוג'ה, ועם מטוס סיור שנוסף על תפקידו לסייר את הדרך ולהודיע על כל מקרה חשוד, הוטל עליו לקשר בין השיירה לבין נגבה ובינה לבין החסימה.
כקשר המטוס נקבע קצין הקשר של גדוד 53, דובה ליברטובסקי, שעלה על מטוס הפרימוס הצהוב ב"שדה דב" שליד תל אביב והפליג דרומה בשעות הצהריים. לאחר חצי שעה הגיע המטוס לשמי נגבה ויצר קשר אלחוטי עם השיירה ועם הקשר שעל מגדלו של הקיבוץ. המג"ד, שפיקד אישית על המבצע, פקד על הטייס ועל דובה לטוס לאורך הכביש עד למקום החסימה כדי ליצור עמה קשר וכן לבדוק את הכביש אם נראית בו תנועת אויב חשודה, רבה מן הרגיל. בהתאם להוראה טסו דובה והטייס מזרחה. הם לא הבחינו בכל תנועה חשודה של האויב ולתמהונם גם לא הצליחו לגלות את אנשי החסימה או ליצור איתם מגע אלחוטי. הם חגו מספר רב של פעמים מעל קטע הכביש שממזרח לפלוג'ה, אולם בסופו של דבר אזל הדלק במטוס והם נאלצו לחזור לתל אביב מבלי שמבוקשם יעלה בידם.
דו"ח על סיור אווירי
תאריך: 13.3.48
זמן: משעה 15:25 עד 17:05
המטרה: תצפית כללית על דרך הגישה, דרך הנסיגה, האובייקט וסביבתו בעת פעולת "רות".
עזבנו – טייס, אלחוטאי ואני – את שדה התעופה בשעה 15:00 עם דלק לשלוש שעות טיסה, כלומר חצי שעה עד האובייקט, חצי שעה למילוי התפקיד, חצי שעה לדרך בחזרה וחצי שעה לרזרבה. הגענו לנגבה בשעה 15:25 וזרקנו חבילה עם כרוזים בערבית. הודעתי שאבדוק את הדרך בין נגבה לפלוג'ה ואת הכפרים פלוג'ה ועיראק אל מנשייה. לא מצאנו שום שינוי לגבי הידיעות המוקדמות פרט לשלושה (כל במקור!) מכוניות מסע עם תפוזים שעמדו בפלוג'ה. הודעתי על זה למפקד הפעולה. אחרי זה בדקנו אם יחידת החסימה במקומה. בעת הבדיקה קיבלנו אש מפלוג'ה. לא הצלחנו לגלות את החסימה – לא את היחידה ולא את חסימה הכביש. הודעתי למפקד הפעולה על אי גילוי החסימה ועל האש שקיבלנו. המשכנו זמן מה לבדוק את מקום החסימה אבל בלי הצלחה.
גילינו בסביבת הכביש, בין הגשר ובין עיראק אל מנשייה, קבוצה גדולה של ערבים – רובם בקרת עיראק אל מנשייה. מספרם כ-חמישים – שישים איש. זמן קצר אחרי זה הם התפזרו בשדות. הודעתי על כך למפקד הפעולה.
קיבלתי פקודה לבדוק את הדרך גת-ג'וסיר-קסטינה אם יש מחסומים ואם אפשר להשתמש בה. מצאנו אותה בסדר (עד כמה שאפשר היה להבחין במצב הדרך). הודענו על כך וחזרנו לשיירה אשר עזבה בינתיים את נגבה בדרכה לגת. בדקנו בדיקה נוספת את הכביש. אז קלטנו ידיעה מנגבה ששני אוטומובילים צבאיים נוסעים בכיוון פלוג'ה. הם פנו בכפר כרתייה וזרו לכיוון נגבה. הודעתי.
משמם חזרנו שוב לבדו את מקום החסימה אבל גם הפעם לא הצלחנו לגלות שום דבר. גם בפלוג'ה ובעיראק אל מנשייה לא הרגשנו בשום דבר מיוחד.
השיירה נעצרה לפני המחסום הראשון בפלוג'ה ועברה אותו. בזמן שהמשוריין הראשון הגיע למחסום השני קלטנו ממנו אל מפקד הפעולה על מספר יריות. בדקנו את הסביבה והודעתי על ערבים בשדות בקרבת המקום. אחר זמן מה עברה השיירה את המחסום ואת ההצטלבות לגת ונעצרה לפני הגשר.
הבחנו בשתי התפוצצויות – לפי דעתי ממרגמה.
בגלל השעה המאוחרת הייתי צריך לעזוב את המקום. הודעתי על זה ועזבנו. בדרך הבחנו במשוריין, שנע מגת לכיוון השיירה, ומסרתי על זה למפקד הפעולה.
הערות: הייתה לטייס פקודה חמורה לא לרדת מתחת ל-2000 רגל. זה מקשה על התצפית. לא היה די זמן לרשותנו בגלל כמות הדלק הקטנה.
(-) שץ
תאריך: 13.3.48
זמן: משעה 15:25 עד 17:05
המטרה: תצפית כללית על דרך הגישה, דרך הנסיגה, האובייקט וסביבתו בעת פעולת "רות".
עזבנו – טייס, אלחוטאי ואני – את שדה התעופה בשעה 15:00 עם דלק לשלוש שעות טיסה, כלומר חצי שעה עד האובייקט, חצי שעה למילוי התפקיד, חצי שעה לדרך בחזרה וחצי שעה לרזרבה. הגענו לנגבה בשעה 15:25 וזרקנו חבילה עם כרוזים בערבית. הודעתי שאבדוק את הדרך בין נגבה לפלוג'ה ואת הכפרים פלוג'ה ועיראק אל מנשייה. לא מצאנו שום שינוי לגבי הידיעות המוקדמות פרט לשלושה (כל במקור!) מכוניות מסע עם תפוזים שעמדו בפלוג'ה. הודעתי על זה למפקד הפעולה. אחרי זה בדקנו אם יחידת החסימה במקומה. בעת הבדיקה קיבלנו אש מפלוג'ה. לא הצלחנו לגלות את החסימה – לא את היחידה ולא את חסימה הכביש. הודעתי למפקד הפעולה על אי גילוי החסימה ועל האש שקיבלנו. המשכנו זמן מה לבדוק את מקום החסימה אבל בלי הצלחה.
גילינו בסביבת הכביש, בין הגשר ובין עיראק אל מנשייה, קבוצה גדולה של ערבים – רובם בקרת עיראק אל מנשייה. מספרם כ-חמישים – שישים איש. זמן קצר אחרי זה הם התפזרו בשדות. הודעתי על כך למפקד הפעולה.
קיבלתי פקודה לבדוק את הדרך גת-ג'וסיר-קסטינה אם יש מחסומים ואם אפשר להשתמש בה. מצאנו אותה בסדר (עד כמה שאפשר היה להבחין במצב הדרך). הודענו על כך וחזרנו לשיירה אשר עזבה בינתיים את נגבה בדרכה לגת. בדקנו בדיקה נוספת את הכביש. אז קלטנו ידיעה מנגבה ששני אוטומובילים צבאיים נוסעים בכיוון פלוג'ה. הם פנו בכפר כרתייה וזרו לכיוון נגבה. הודעתי.
משמם חזרנו שוב לבדו את מקום החסימה אבל גם הפעם לא הצלחנו לגלות שום דבר. גם בפלוג'ה ובעיראק אל מנשייה לא הרגשנו בשום דבר מיוחד.
השיירה נעצרה לפני המחסום הראשון בפלוג'ה ועברה אותו. בזמן שהמשוריין הראשון הגיע למחסום השני קלטנו ממנו אל מפקד הפעולה על מספר יריות. בדקנו את הסביבה והודעתי על ערבים בשדות בקרבת המקום. אחר זמן מה עברה השיירה את המחסום ואת ההצטלבות לגת ונעצרה לפני הגשר.
הבחנו בשתי התפוצצויות – לפי דעתי ממרגמה.
בגלל השעה המאוחרת הייתי צריך לעזוב את המקום. הודעתי על זה ועזבנו. בדרך הבחנו במשוריין, שנע מגת לכיוון השיירה, ומסרתי על זה למפקד הפעולה.
הערות: הייתה לטייס פקודה חמורה לא לרדת מתחת ל-2000 רגל. זה מקשה על התצפית. לא היה די זמן לרשותנו בגלל כמות הדלק הקטנה.
(-) שץ
בשעה היעודה יצאה השיירה מקיבוץ חצור. ההתרגשות הייתה רבה. עד כה טרם נערך בדרום מבצע בהיקף דומה. היה זה מבחן משמעותי לגדוד.
בשעה 16:00 לערך הגיעה השיירה לנגבה. שם נקבצו מפקדים וחברים וכולם ליוו בציפייה ובחרדה את היוצאים למבצע. על המגדל בנגבה התייצב סגל מכובד שליווה ברכה את צאת השיירה. הצוות כלל את המא"ז יצחק דובנוב, את מפקד הנפה צבי הרפזי, את מ"פ ד' של הגדוד אשר פופובסקי (דרומי), קשר עם מכשיר קשר ורותה הפקידה.
השיירה יוצאת לדרך. את המשוריין הראשון מנווט המ"פ שמעון מרגולין. ברכב שבמרכז השיירה – המג"ד, המפקד אישית על הפעולה. ניהול התנועה מתבצע באמצעות מכשירי קשר ניידים בהם מצויידים רב כלי הרכב. אני חולפים על פני משטרת עיראק סואידן, המוחזקת עדיין בידי הבריטים.
השיירה חלפה על פני משטרת עיראק סואידן, בלי שהשוטרים הבריטים היושבים בה ינסו לעצרה, והמשיכה ללא תקלות לעבר הכפר עיראק סואידן. משראו ערביי עיראק סואידן וערביי כרתייה, שממזרח לה, את השיירה, הכוח וכלי הנשק הרבים שעמה, נדהמו כל כך עד כי לא ניסו אפילו לפגוע בה. השיירה המשיכה איפא, ללא תקלות לכיוון גת. בשעה 16:40 הגיעה למדרונותיה המערביים של פלוג'ה. כאן, במחק של כ-400 מ' מהעיירה, נתקלה השיירה במכשול ראשון – מחסום עשוי חביות מלאות אבנים ועפר. מפקד חוד השיירה, המ"פ שמעון מרגולין, פקד על שניים מחבלניו לסלקו. הם זחלו ויצאו ממשוריין החלוץ דרך האשנב שבקרקעיתו והתקדמו בזהירות אל המחסום, כששאר חבריהם שבמשוריין דרוכים להגן עליהם. דריכותם נתגלתה כמיותרת – ערביי פלוג'ה לא זו בלבד שלא נתכוונו לפתוח באש, אלא, למראה השיירה, מיהרו להגיף את התריסים והדלתות בבתיהם, וחלק מהם אפילו נס על נפשו מתוך העיירה דרומה.
הנה כי כן פרקו שני החבלנים את המחסום ולאחר דקות מספר המשיך משוריין החלוץ בדרכו כשכל השיירה מתנהלת בעקבותיו לתוך פלוג'ה. גם כאן, בלב פלוג'ה, כשמתיחות אנשי השיירה מגיעה לשיאה, לא הרים איש מערביי העיירה את ראשו, רימון לא הושלך וכדור לא נורה. כיוון שככ, פעלו אנשי השיירה בהתאם לתכנית: במקום כדורים, רימונים וחומרי נפץ, פיזרו לאורך רחובה הראשי של פלוג'ה כרוזי שלום.
ברם, דווקא במוצא העיירה, בעוד כרוזי השלום האחרונים מתעופפים באוויר, נתגלתה לאנשי השיירה טעותם: בשעה 16:55, ברגע שאנשי משוריין החלוץ ביקשו לסלק מחסום נוסף של חביות אבנים ותייל, שהוקם על הכביש לפני הסתעפות דך העפר לגת, נפתחה על המשוריין אש עזה. האש שניתכה על מפרקי המחסום נורתה ע"י כ-50 ערבים שהתבצרו בתעלה מוגנת בתל-חזה, במרחק כ-150 מ' מדרום לכביש. אולם על אף עצמת האש הצליחו החבלנים, תוך 5 דקות, לפרוץ את המחסום למעבר השיירה, שאנשיה השיבו אש ליורים עליהם תוף כדי מסע מהיר מזרחה.
כאן, בלהט הקרב, חלה טעות פטאלית: תוך תנועת השיירה במהירות מזרחה לא הבחינו אנשיה כי פסחו על מסעף דרך העפר הפונה לגת, והמשיכו לעבר עיראק אל מנשייה. טעות זו נתחוורה להם רק כאשר ליד מחסום שהוקם כ-100 מ' מזרחה מקודמו, עלתה מכונית הנעה בראש על מוקש. המוקש לא גרם נזק של ממש למכונית או לאנשיה. ברם, הערבים ששמעו את התפוצצות המוקש והבחינו מן הסתם בטעיית השיירה בדרכה, התאוששו והחלו להמטיר עליה אש חזקה ביותר.
הפעם יצאו אנשי השיירה מכליהם ופתחו באש נגדית מכל הכלים שבידיהם לכיוון אשר נדמה היה להם שממנו באה אש האויב או שרוחשת בו תנועה חשודה.
ואז אירע אסון. בתוך קרב האש ומטחי הירי הבחינו אנשי השיירה בקבוצות קטנות של אנשים, שלא הובהרה זהותם, המתקרבים לקראתם בקפיצות משני צידי הכביש מעיראק אל מנשייה לפלוג'ה. בהיותם בטוחים, כי אלה אינם אלא אנשי תגבורת ערבית הבאה מעיראק אל מנשיייה, קובייבה ובית ג'וברין, פתחו עלים באש קטלנית. העוצמתה של האז נצמדו האנשים שהתקדמו מכיוון עיראק אל מנשייה לקרקע.
פתאום התחילו ה"ערבים" להסיר את חולצותיהם ולנפנף בהן, ועוד בטרם הובן שאלה הם אנשי המארב שיצאו לעזרת השיירה, הסיר מעליו מוטקה זילבר המ"מ את גופייתו, ואף שהיה פצוע, רץ גלוי אל מול האש כשהוא מנפנף בא וצועק: "אל תהרגו את חיילי!". רק אז נוכחו אנשי השיירה בזוועה שהם יורים "אש ידידותית". כתוצאה ממעשה הגבורה של זילבר ניצלו חייליו והוא המשיך לתפקד מבלי שחייליו הרגישו בפציעתו. חובשים מהשיירה הגיעו חיש מהר אל הנפגעים והושיטו להם עזרה ראשונה.
לוחם שגילה גבורה יוצאת מן הכלל היה המ"כ יוסף בן אהרון (שנפל מאוחר יותר במשלט עיבדיס ב-14.7.48 ).כשחבריו נצמדו לקרקע המשיך יוסף להתקדם אל השיירה היורקת אש תופת,כשהוא מנופף בידו במטלית לבנה,שלמראיה ניתנה פקודה "חדל אש" ואכן האש פסקה.רק כשהיה יוסף במרחק כחמישים מטר מן המשורין הראשון זיהו אותו אנשי השיירה.
לאחר מכן סיפר יוסף כיצד נתגלגלו הדברים:
מחלקת החסימה בפיקודו של מוטקה זילבר יצאה למילוי הפקודה מגת לעבר המקום שנקבע לה בתוכנית,גשר האבן של הואדי,והגיע אליו בשעה 16.00 בעת שהמטוס חג מעליה וניסה ליצור עמה קשר. מאחר שהמיקרופון והאנטנה של מכשיר הקשר שנועד למחלקת החסימה נשכחו במכונית שהביאה אותו לגת בשיירה קודמת,בלעדם לא היה כל ערך למכשיר.,ובגלל הנגובה הרב שבו טס המטוס על פי ההוראות שניתנו לטייס,לא היה אפשר ליצור קשר אלחוטי או קשר בסימנים,ומוטקה זילבר נאלץ לפעול לפי התכנון המוקדם,במנותק מן השיירה .בתחילה הקים מחסום ממוקש באזור הגשר ואחר ערך את אנשיו בטווח אש יעיל מן המחסום כדי למנוע את פרוקו ולמנוע את מעברה של תגבורת ערבית שתבוא ממזרח לו.
בשעה 16.15 כרבע שעה בלבד לאחר השלמת הקמת המחסום נהיערכות המחלקה,הופיעו בדרך העפר המחברת את עיראק אל מנשיה עם פלו'גה כ20 ערבים חמושים שבאו מעיראק אל מנשיה. הם פתחו באש וניסו להתקדם לעבר מחלקת החסימה.המחלקה השיבה אש חזקה ובלמה את הערבים.בחילופי היריות נפצע מפקד המחלקה,אך הוא העלים את הדבר מפיקודיו לבל יפלו ברוחם,בקוותו כי יוכל לשאת את מכאוביו ולדחות את חבישת פצעו עד שוב המחלקה לגת.
שובה של המחלקה לגת היה מותנה במעבר השיירה דרך פלו'גה ופנייתה לדרך העפר המובילה לגת.לפי הערכתו של מוטקה,שידע את לוח הזמנים של תנועת השיירה,עתידה השיירה,אם לא יקרו לה תקלות בתי צפויות,לפנות מפלו'גה לעבר גת בשעה 17.00 בערך.
כאשר פסחה השיירה על הפנייה לגת והמשיכה בכיוון למחסום,חששו אנשי מחלקת החסימה פן תעלה השיירה על המוקשים שלהם.הם רצו אפוא לקראתה תוך צעקות הזהרה.אנשי השיירה ,בעיצומו של קרב האש שניהלו עם ערביי פלו'גה,לא שמעו את קריאות האזהרה של חבריהם ממחלקת החסימה,ומפאת דמדומי הערב והחשדנות,לא זיהו אותם ופתחו עליהם באש.על האש ה"ידידותית" הזאת נוספה גם אש של ערביי עיראק אל מנשיה.
המ"כ יוסף וחבריו שבאו בעקבותיו,לא ידעו,כאשר סיפרו את השתלשלות הענינים למג"ד,את גודל האסון.הם סיפרו על פצועים בלבד.האמת כולה נודעה לחובש הגדודי צבי גוטמן,שנזעק עם פלגת החובשים והאלונקאים,למקום המעשה.לאחר שעבר גוטמן כמה מאות מטרים,נתקל בחובש שצורף למחלקת החסימה,כשהוא מטפל באחד הפצועים.גוטמן פקד להעביר את הפצוע לשיירה והמשיך להתקדם לעבר עיקול הואדי.שם מצא מספר פצועים שתפסו מחסה בואדי.אחד מהם היה פצוע אנוש.פצוע זה הועבר באלונקה לשיירה והשאר,שהיו פצועים קל יותר,נשלחו ברגל כשהם נתמכים בידי חבריהם הבריאים.
גוטמן המשיך להתקדם במעלה הואדי.במרחק כ50 מטר מהגדה מצא את אנשי חולית המקלע של החסימה,הרוגים.במרחק מה מהם שכב הרוג נוסף.
מזועזע חזר צבי אל המג"ד ודיווח :"ארבעה הרוגים ושמונה פצועים-אחדים מהם קשה".בחיפוי של שלושת משוריני המאסף-שתפסו עמדות ליד מסעף הדרך לגת כלפי אנשי האויב שבפלו'גה ובתעלה שמדרום לכביש-ושלושת משוריני החלוץ-שהקדימו לצאת ותפסו עמדות במחצית דרך העפר המחברת את פלו'גה עם גת,כדי למנוע חסימות בידי אנשי האויב.
עתה יש להפנות את יתר כלי הרכב חזרה אל מסעף דרך העפר.לעבר גת.
מספר הקמב'ץ:אני מתיצב ליד המחסום ומשקיע את מיטב המאמצים בהפניית כלי הרכב חזרת לעבר הצומת.הכביש צר,האוטובוסים רחבים ומסורבלים,ראות הנהג מוגבלת דרך החרך בשריון של השמשה הקדמית.אש ערביי פלו'גה אינה פוסקת.אני יושב על הכנף הקדמית של כל אחד מהרכבים בתורו ומנווט אותו לסיבוב של 180 מעלות..
כל עותה העת צועק המ'מ:"אתם רצחתם את אנשי" זעקה העולה באוזני אף ברגע זה
סוף,סוף הצליחו להפנות את השיירה כולה לעבר גת.המ"פ שמעון מרגולין והקמב'ץ נשארו בשטח עם החובשים,בחיפוש אחר נפגעים שלא אותרו.גם אלה הגיעו מאוחר יותר לגת.
אנשי גת שלא ידעו על האסון שפקד אותנו,המתינו בדריכות.הם שמעו את קולות המלחמה וחשבו שאנו מלמדים את ערביי פלו'גה לקח.לכן הריעו לנו בכניסתנו.אבל היו לנו שבעה הרוגים ושישה פצועים.השעה היתה עשר בלילה.המצב היה עגום ביותר.צמיגי כלי הרכב היו נקובים ולא ניתן היה לנוע בהם.גם הדלק כמעט ואזל.רוחם של הלוחמים נפלה.הכשלון העיק עד דכא,יותר מכל העיקה נפילת החברים.המג"ד כינס את המפקדים ודחק בהם למצוא פיתרון למצב המביש.שתי אפשרויות עמדו בפניהם:האחת,לצאת לפנות בוקר בדרך העפר העוקפת,לעבור בחשאי בקרבת הכפר ג'וסיר ולהגיע לגדרה כשאנו משאירים את פצועינו יאת הנשים ההרות בגת,בניגוד לתכנית המקורית לפנותן.האפשרות השניה-לבצע את הפעולה בהתאם לתכנית:לפרוץ עם בוקר לפלוג'ה ,לפוצץ את הבתים ברחוב הראשי,ולפגוע בנושאי הנשק.בשום מקרה לא נוכל להשאיר את פצועינו ואת הנשים ההרות בקיבוץ.
במצב הרוח השפוף ובאוירת הנכאים השורה על כולם,נוטים חלק מהנוכחים להעדיף את החלופה הראשונה,שתאפשר לחלץ את הפצועים ואת כל החיבים פינוי ולהביאם מהר למקום מבטחים.
שמעון והקמב'ץ מחזקים את ידי המג"ד ומעודדים לנקוט בחלופה ב'.תוך כדי דיון מציע הקמב'ץ שיפור:הכוח יתחלק לשניים,החלק האחד שיהווה שיירה אזרחית,יצא מוקדם יותר בדרך העוקפת,כמתואר בחלופה א'.כך יימנע מעימות חזיתי ואף ימשוך את ערביי פךוג'ה לזנב בו.החלק השני יהווה שיירה קרבית,שתצא זמן מה אחרי צאת השיירה האזרחית,יחדור למרכז פלו'גה ויבצע את פעולת העונשין כמתוכנן.התוכנית המשופרת מאומצת על ידי המג"ד ואנו יוצאים בבהילות לארגן את ההערכות בהתאם.
על השיירה האזרחית שכללה 8 משאיות ו4 משורינים עם שני מכשירי קשר,הופקד המ.פ. שלמה קריזלעל ה"קרבית"שכללה 8 משורינים-בהם 3 אוטובוסים-פקד המג"ד עצמו.בשעה 04.00 סוכמה החוכנית.שני המפקדים ועוזריהם יצאו ופנו כל אחד להכנת שיירתו ליציאה.
עם השלמת ההכנות ב06.30 החל שלמה קריזל נע עם שיירתו ה"אזרחית".הוא פנה אל הדרך המקשרת את גת עם פלו'גה,הגיע לטווח של כ500 מטר מן העיירה כדי לשמש אתגר לכוח האויב ולאחר שזה נתגרה ופתח באש על השיירה,פנה שלמה צפונה-מערבה,לעבר שדה התעופה,במשכו בעקבותיו חלק גדול מכוח האויב.עתה החישה השיירה ה"אזרחית"את תנועתה,חלפה על פני שדה התעופה,עלתה על כביש פלוג'ה-מגד'ל,חצתה ביעף את כרתיה בטרם הספיקו אנשי הכפר להתנכל לה והמשיכה,באותה מהירות,בכביש לעבר עיראק סואידן.כאן נתקלה אמנם בשני מחסומים-במבואוחיה המזדחיים ובמוצאיה המערביים של עיראק סואידן-אך כוח הליווי הצליח להסירם והשיירה ה"אזרחית"הגיעה בשלום לנגבה.
חצי שעה לאחר ה"אזרחית" בשעה 07.00 עזבה השיירה ה"קרבנת" שבפיקודו של המג"ד את גת.היא נעה בדרך העפר עד לכביש פלו'גה-מנד'ל,עלתה עליו ופנתה מערבה.סמוך למקום הפנייה לתוך פלוג'ה נתקלה השיירה במחסום ראשון.המחסום פורק בזריזות בחיפוי אש עזה מן המשורינים,והשיירה המשיכה עד למחסום שני,שהיה כבר בתחום העיירה.גם זה פורק בחיפוי אש..מכאן התקדמה השיירה לעבר האזור אשר נועד לביצוע פעולת התגמול-היינו לאזור מרכז העיירה ובכללו בית העיריה.במקום זה עצרה השיירה ומיד פתחה באש עזה על כל סביבותיה-כהכנה וכריכוך לפעולת ארבעת צוותות החבלה.אש זו נמשכה מספר דקות.בחפויה ירדו חוליות המטהרים והמאבטחים ופנו לעבר בית העיריה שמצפון לכביש ולעבר גוש החנויות שמדרומו.לאחריהן ירדו חוליות החבלה והסבלים,נושאי מטעני חומר הנפץ.הסבלים הניחו את החומר ביעדים(100 ק"ג בבית העיריה,150 ק"ג בגוש החנויות ו75 ק"גבבית הקםה ובבתי החימר)וחזרו למכוניות.עתה נשארו רק שלושה חבלנים,מובטחים כל אחד בשלושה לוחמים,להדליק את פתילי ההשהיה.לצפירת סירנה שנועדה לתת אות לחבלנים הפעילו את החומר ולאחר מכן חשו הם ומאבטחיהם אל המכוניות והשיירה הפליגה במהירות מערבה.הם רחקו ב300 מטר מהאזור,ונשמע קול אדיר,מחריש אזניים,של התפוצצות המטענים.אגשי השיירה שהציצו לעבר האזור,העידו על התמוטטות בית העיריה כליל וכן על פגיעה קשה בגוש החנויות.פעולת התגמול עלתה אפוא יפה.השיירה המשיכה במהירות לנגבה,מקום בו נפגשה עם השיירה ה"אזרחית".
בבוקר התיצב המג"ד לפני המח"ט ודיווח לו במדויק על מה שקרה.תגובת המח"ט היתה:"מאחר שהפעולה בוצעה בשלמותה,זה העיקר.עבשיו לך לנוח שכן עוד קרבות רבים לפניך".
הידיעות שהגיעונו מסרו שבית העיריה בפלו'גה קרס ואיתו כספת בה נגנז אוצר המימון של הלוחמים הערביים וכן קרסו שורת מבנים וחנויות לאורך הרחוב הראשי. נכבדי פלו'גה םנו שוב לשלטונות הבריטיים וביקשו שלהבא תעבורנה שיירות ישראליות בתחומם רק בליווי צבא בריטי!!!
קיבוץ גת הריץ מברק למג"ד: "איחולינו להצלחתכם. קרב זה מסמל את הקשר האמיץ בין בני היישובים וחיילי החטיבה.לחללי הגדוד כרינו קבר אחים ליד הכניסה למשק. קבלו את תנחומינו על אבדנכם."
דו"ח המג"ד למחרת הקרב
דו"ח מפעולת "רות" 13.3.48
עיין : מפת מרחב הגדוד , מפת פלוג'ה
הכוח העיקרי : 10 מכוניות משוריינות (מהם 5 אוטובוסים) ; 2 מכוניות משא ן 75 חיילים (כולל מפקדים), 34 חבלנים, 12 חובשים, 7 קשרים, 14 נהגים - ס"ה 142.
אווירון ובו קשר ומפקד.
ב30 :-11 התרכזה כל השיירה בבסיס היציאה ונערכה למסע. ב35 :-15 הופיע האווירון והתקשר איתנו. ב45 :-15 זרק לנו חבילת כרוזים וקיבל הוראה לסייר את הדרך. ב00 :-16 יצאה השיירה לדרך.
ב30 :-16 הודיע האווירון שהחסימה לכיוון בית ג'וברין איננה. ב40 :-16 הגענו למבואות פלוג'ה. נתקלנו במחסום כ-400 מ' לפני הכפר ופרצנו אותו. ברחוב הראשי של הכפר לא נראתה כל תנועה. השיירה חצתה את הכפר מבלי שנתקלה באש. תוך מעבר הכפר הופצו כרוזים מכל המכוניות. ביציעה מן הכפר נתקלה השיירה במחסום שני ובהיעצרה על מנת לפרק אותו נפתחה עליה אש חזקה מעמדות בשדה לימין הדרך. התפתח קרב של חילופי יריות ביין השיירה לעמדות הנ"ל שבהם נראו כ-50 ערבים מזוינים. בקרב זה נראו לפחות כ-10 פגעים מבין הערבים. מצד השיירה נורו 4 פגזי מרגמה לעבר הכפר. בינתיים פרץ המשוריין הראשון את המחסום והשיירה המשיכה להתקדם במהירות. כמה מאות מטרים הלאה משם נתקל המשוריין במחסום נוסף. משהתחיל לטפל בו נתפוצץ מוקש מתחת למכונה. המכונה לא ניזוקה. באותה שעה הבחנו שעברנו את הסיבוב לגת בכ-500 מטר. במשך כל הזמן היינו נתונים למש חוקה מ העמדות שבשדה ומצד הכפר. משמאל לדרך נראתה יחידה המתנועעת בקפיצות לעבר השיירה. מספר כלי נשק הופנו לצידה ונפתחה עליה אש חזקה. היחידה תפסה עמדות. לאחר כמה דקות נראה אדם המניף דגל לבן [כך במקור!]. מיד ניתנה פקודה להפסיק את האש. נוצר קשר עם היחידה ורק אז נתברר שהיו אלה אנשי החסימה. בינתיים יצאו 3 משוריינים, ביניהם משוריין המטה, אל תוך דרך גת על מנת לחפות על מעבר השיירה. הם התרחקו מהשיירה כ-2 ק"מ. לאחר שנוצר מגע עם האנשים שבשדה נתברר שיש אצלם פצועים במספר רב, ביניהם פצועים קשה. כמה חובשים וכיתה מסייעת יצאו לעזרתם. בינתיים הופנתה כל מכונית לאחור והשיירה ערכה את עצמה כדי לחזור לגת. אש הערבים רוכזה עלינו והעברת הפצועים הוקשתה במידה רבה. 3 מכוניות הוצבו כחיפוי ובחסותם נמשכה העברת הפצועים למכוניות. כיתה נוספת יצאה לעזור בהעברת הפצועים ובאיסוף הנשק מן השדה.
בשעה 45 :18 היו כל האנשים מן היחידה שבשדה בתוך המכוניות, ביניהם 4 חללים ו-8 פצועים, מהם כמה קשה. נשלחה כיתה בפיקודו של שמעון לברר אם לא נשארו אנשים או ציוד בשדה ואליהם צורף מכשיר והיה עליהם להגיע ברגל לגת לאחר שסרקו את השטח.
ב50 :-18 זזה השיירה לגת. במעלה הדרך הצטרפנו למשוריינים והמשכנו דרכנו למשק. ב30 :-19 הגיעה השיירה לגת.
כשהוכנסה השיירה למקום יצא משוריין לקראת הכיתה שבשדה. במרחק של כ-1.5 ק"מ מגת נעצר ואותת בסימני אור. הם הבחינו בו וענו על אותותיו. התברר שהם אספו עוד פצוע בדרך. כולם נאספו למכונית וחזרו לגת. ב30 :-21 היו כבר כל האנשים במשק. בביקורת שנערכה עם מפקד כוח החסיה נקבע שכל אנשיו נאספו על נשקם.
כשרוכזו הפצועים במרפאה התברר שעוד 2 מתו בדרך. כעבור שעה מת עוד אחד הפצועים ובזה הגיע מספר הקורבנות לל-. בגת נשארו 6 פצועים, מהם 3 רציניים. מן השיירה לא נפגע איש. כמה מכוניות ניזוקו במידת מה. ב-2 מכוניות נוקבו הצמיגים. במכונית נוספת נוקב טנק הבנזין והיה הכרח לגרור אותה כ-2 ק"מ עד לגת.
דו"ח המג"ד על המשך פעולת "רות" 14.3.48
לאחר התייעצות מפקדים הוחלט על המשך הפעולה וביצוע השלב שלא בוצע אתמול. השיירה נעשתה מסורבלת יותר. היה עלינו להוציא מגת 9 מכוניות משא שחנו שם. כמו כן היה הכרח להעביר 2 נשים הרות -21 מפצועינו שנזקקו לטיפול בבית חולים.
הוכנה תוכנית פעולה והוחלט על ארגון שתי שיירות. שיירה "אזרחית" שתיסע דרך שדה התעופה ותשמש כהטעיה, ושיירה קרבית שתעבור בכפר ותבצע בו פעולת תגמול.
במשך הלילה התארגנו השיירות ונערכו לפעולה. אוטובוס שנוקב בו טנק הבנזין היה הכרח להשאיר בגת.
כשיירה האזרחית הורכבה מ-8 מכוניות משא. מחלקה בפיקודו של שלמה ק. [קרייזל] בארבעה משוריינים (מהם שני אוטובוסים) יצאה להוביל את השיירה. אליהם צורפו 2 מכשירי קשר. בשעה )4 :6 יצאה השירה דרך שדה התעופה. בעברם על פני הכפר (פלוג'ה) נתקלו באש חזקה. תוך חילופי .ריות המשיכו בדרכם מבלי להתעכב. ב55 :-6 יצאה השיירה הקרבית המורכבת מ-6 מכוניות משוריינות (מהם 3 אוטובוסים) בכיוון לפלוג'ה. מכונת הירייה שלנו נתקלקלה והפסיקה לפעול. במבואות הכפר נתקלנו במחסום שפרצנו כמעט ללא התנגדות. השיירה נכנסה ונעצרה במרכז הכפר. היא נתקלה באש חלשה. כ-3-2 דקות הרעשנו את הכפר מכל כלי הנשק שברשותנו. עם הפסקת האש פרצו החבלנים למשימתם. עם שוב החבלנים למכוניות התקדמה השיירה במהירות אל מחוץ לכפר. במרחק של כ-300 מ' שמענו את קול הנפץ. המשכנו להתקדם. כ-500 מ' הלאה מזה נערכה ביקורת בכל המכוניות. נמצא שהכול חזרו למקומם ואיש לא נפגע. תצפית לאחור ממקום זה קבעה שהחבלה הייתה יעילה ביותר. בית העירייה התמוטט כולו. כמו כן נפגעו בניינים מדרום לדרך.
ב40 :-8 הגענו לנגבה. הנזק שנגרם למכוניות היה קל. פגיעות רבות נראו בדפנות המשוריינים. בכמן המכוניות נוקבו הצמיגים. לאחר תיקון המכוניות הנפגעות יצאנו לגדרה. ב30 :-11 הגענו לבסיס.
כמות התחמושת שהוצאה במשך הפעולה
מכונה 450 כדור 303 " 000, 1
9מ"מ 3,500יי ר.י. 35
פגזים 25
(-)מג"ד יצחק פונדק
על פעולת מחלקת החסימה סיפר מפקדה, מרדכי זילבר : "לאחר התארגנות, קורסים ואימונים בעת הקמת החטיבה ,באמצע פברואר ,1948 קיבלתי מחלקה וסופחתי לגדוד 53. הוצבנו בקיבוץ
גת .רוב הזמן עבר עלינו באימונים ובסיורים נבמארבים ובהרחקת ערבים משדות הקיבוץ, תוך שמירה על קשר עם קיבוץ גל-און .הציוד שעמד לרשותנו היה עלוב. המדים היו הבגדים שהבאנו איתנו מהבית .לפעמים, אחרי מארבים בלילות גשומים, חזרנו רטובים עד לשד עצמותינו, מבלי שיהיו לנו בגדים להחלפה. גם ציוד הלחימה היה דל :שני מקלעי 'ברן "שאחד מהם ירה צרורות יהשני רק בודדת ,מספר רובי קרבין איטלקים ,כמה רובים אנגליים וקנדיים ותת-מקלעים 'סטן.'
'בגלל הגשמים העזים שירדו באותה תקופה, כל הדרכים היו לא עבירות .הקשר היחיד היה אווירי יאת החסר ניסו לשלוח לנו במטוס קל' ,פייפר.'
"באמצע מרס הוחלט להעביר שיירה עם ציוד, דרך פלוג'ה, לקיבוץ גת. שמעון מרגולין, מפקד הפלוגה, הסביר את המשימה של הגדוד ואת תפקידנו בפעולה. יומיים לפני הפעולה הגיע גם המג"ד ברגל עם כיתת סיור, לאחר שחלף על פני הכפרים הערביים שכיתרו את הקיבוצים גת וגל-און. הוא בא לתאם סופית את תפקידנו ולהסביר את כל מהלך הפעולה של הגדוד - ליווי השיירה לגת והבאת ציוד שהיה חסר ולא ניתן היה להטיסו או להטילו מן האוויר. "הפעולה נקבעה ליום שבת, 13 במרס בשעה 00 :16. תפקידנו היה למקש את הגשר והכביש בין פלוג'ה ועירק-אל-מנשיה, ולחסום תגבורת מעירק-אל-מנשיה לעזרת פלוג'ה. בשעה 00 :15 תודרכו אנשי המחלקה, צורפה חצי כיתה עם ברן ממחלקת גל-און, ויצאנו למשימה.
"במרחק כקילומטר מהגשר, הבחינו בנו מעיראק אל-מנשייה ופתחו עלינו באש. המשכנו בדרכנו למטרות שהצבנו לכל כיתה, החבלן הניח את המוקשים, התרחקנו מהגשר ותפסנו עמדות. ערבים מפלוג'ה ומעירק-אל-מנשיה ניסו להתקרב אלינו .פתחנו עליהם באש והצלחנו להרחיקם מהגשר. "נפצעתי בברך, וכדי לא לעורר בהלה בקרב החיילים, חבשתי את הברך בכובע גרב שהיה לראשי. עד שעה 30 :17 לא היה זכר לשיירה .כשהתכוננתי לתת פקודה לנסיגה ,ראיתי לתדהמתי, כי השיירה טעתה בדרך והיא מתקרבת למוקשים שלנו על הגשר. כדי למנוע מהם לעלות על המוקשים, הנפתי חולצה וגופיה לבנה, אולם אנשי השיירה חשבו שאנו ערבים ופתחו עלינו באש, שנוספה לאש שספגנו מכיוון פלוג'ה ועירק-אל-מנשיה.
"תוך כדי זחילה לכיוון השיירה .כדי להעמידה על טעותה ולגרום שתחדל לירות באנשיי ,נתקלתי במספר הרוגים ופצועים. ניסיתי לחבוש את הפצועים ,וכדי לעודד את רוחם אמרתי כי מיד יבואו לקחתם. אחד הפצועים היה משה ,שנפגע מכדור בחזה. חששתי שהקליע חלף סמוך ללב וידעתי שעליו לקבל טיפול דחוף. אף על פי שהיה בעל-גוף ,העמסתי אותו על הגב וזחלתי איתו .כאשר הרגיש בדם שזב עליו מפצעיי, הוא לחש לי בקול ניחר" :אתה פצוע, בוא ואסחוב אותך ".התפשרנו בהחלטה שכל אחד מאיתנו יזחל בכוחות עצמו .בתחנת איסוף הפצועים התברר כי הקליע לא פגע באיברים חיוניים בגופו של משה וכי למעשה הוא היה מהפצועים היותר קלים בין ששת פצועי המחלקה .מאוחר יותר נודע לי כי שבעה מאנשיי נהרגו באותה תקרית טרגית.
"כשהתברר לאנשי השיירה שהם יורים על אנשינו ,חדלו לירות ונחלצו לטפל בנו .החובשים טיפלו בפצועים במהירות ובמסירות ופינו אותנו לקיבוץ גת.
"בקיבוץ התבררה התמונה העגומה 7 :הרוגים - בנימין, זוהר, ראובן, נתן, סגל, גרבלי, אוסמו. והפצועים : יהודה, משה, צחי, יוסקה, כהן ואני.
"את יוסקה גרוס שהיה פצוע קשה, העבירו עוד באותו לילה לתל-אביב .אותי ואת יהודה העבירו רק ביום ראשון, במשוריין של הצבא הבריטי, לכיוון רחובות .בדרך נפגשנו בשיירה שלנו שנסעה לכיוון ניר-עם .הועברנו לאחד המשוריינים שלה ,אשר העביר אותנו לרחובות ומשם לתל-אביב.
הידיעות שהגיעונו מסרו שבית העירייה בפלוג'ה קרס ואיתו כספת בה נגנז אוצר המימון של הלוחמים הערבים, וכן קרסו שורת מבנים וחנויות לאורך הרחוב הראשי. נכבדי פלוג'ה פנו שוב לשלטונות הבריטיים וביקשו שלהבא תעבורנה שיירת ישראליות בתחומם רק בליווי צבא בריטי!!!
מספר אברהם אמיר ממחלקת החסימה: שבת אחת אחרי המקרה ,יצאנו לפעולת הנחתת המכה על פלוג ' ה .בפעולה זו הייתי מקלען-נשק מחלקתי .באמצע הדרך לפעולה היה בחור אחד שהתעקש להיות המקלען במקומי ולאחר הפצרות רבות מצידו , הסכמתי למסור לו את המקלען . אותי צירפו למחלקת החבלה , כדי לשמור על החבלן בשעת פעולה. ירדנו לגשר ,מיקשנו אותו ושכבנו מסביב כדי להגן על החבלן. היות ולאלחוטן שלנו לא היו אוזניות של מכשיר הקשר ,לא היה קשר עם השיירה , שהחטיאה את הפנייה לגת והמשיכה על הכביש עד למוקש שהניחה החסימה שלנו . המשוריין הראשון שעליו היה מקלע כבד על שקי חול ,עלה על המוקש ,המקלע הכבד נפל הצידה משקי חול והמקלען לא יכול היה לפתוח באש עלינו וכך ניצלנו . יתר החיילים שהיו במשוריינים פתחו באש על שני הכיתות האחרות ונהרגו 7 בחורים ונפצעו 10 אנשים ,ביניהם המקלען שהתעקש להחליף אותי וכך הציל את חיי.
חיילי הגדוד שהיו בשיירה לא ידעו שהם יורים על חיילים שלנו - עד שהפצועים זחלו והגיעו לשיירה .
למחרת קברנו את 7 ההרוגים שנהרגו בגלל טעות טיפשית של חייל אשר שכח בבסיס היציאה אוזניות של מכשיר הקשר .
מספר אברהם בן הדור: למחלקת החבלה של הגדוד ,שבאותה עת ישב בחלקו בגדרה והחזיק ,בין היתר ,גם את גת וגל-און ,הוטל לפוצץ בניינים לאורך הכביש, ולהכין את הגשר לפיצוץ , כדי למנוע הבאת תגבורת לערביי פלוג ' ה .
לאחר הפגיעה בחברינו התכנסנו בגת והמג"ד חילק את הכוח לשתי שיירות : המנהלית ,שתעבור דרך שדה התעופה ,והתוקפת ,שתעצור באמצע פלוג ' ה ותפוצץ את הבניינים .
נכנסנו לפלוג ן ה ברעש אדיר וצפירת סירנות ,כמתוכנן . החבלנים ירדו בחיפוי אש , הניחו את התרמילים עם חומרי הנפץ במטרות שנקבעו ,הציתו את הפתיל וחזרו לרכבים , שהמתיש בקרבת מקום .
אני ,כמפקד אחראי ,נטלתי על עצמי את פיצוץ בית העירייה ,הבית הגדול ביותר נפלוג ' ה . קפצתי מהאוטובוס , ועמי שני חיילים . על גבי ועל גבם היו תרמילים עם קומר הנפץ התקני . המלווים הניחו את החומר ומיד חזרו לרכב . אני מדליק גפרור - הפתיל לא נדלק .מדליק עוד גפרור - לא נדלק .מדליק גפרור שלישי ,ולפתע רואה רגליים יורדות מהמדרגות הפנימיות של הקומה השנייה ,ולידן קנה של רובה . השלכתי את הגפרור , חטפתי את הטומיגן שלידי , ויריתי לעבר הדמות , שהתגלגלה למטה . הדלקתי גפרור רביעי והפתיל ניצת . כפפתי את הפתיל , כדי לקצר את זמן ההשהיה , ורצתי לעבר האוטובוס , שכבר התחיל לנסוע .
הבטתי מהאוטובוס אחורה - הבניין קרס .
כשחזרנו לבסיס ראיתי שכדור חדר דרך כובע הגרב שחבשתי לראשי ,וכדור שני קרע חור בבטלדרס שלבשתי .
על הפרשה הזאת סיפר ישראל אשכנזי : "הייתי במשוריין הראשון בפיקודו של שמעון מרגולין. העמסנו שקי חול על המשוריין כדי לעבות את השריון .לאחר שעברנו שבעה מחסומים ,התברר כי תעינו בדרך ופסחנו על הפנייה לקיבוץ גת ,והמשכנו לכיוון הגשר שהיה ממוקש בידי החסימה של אנשינו .אנשי החסימה רצו לקראתנו וצעקו אלינו לא לעלות על הגשר ,אולם לא שמענו אותם וחשבנו שמסתערים עלינו ערבים. ניתנה הוראה לפתוח באש. לצערנו, נהרגו שבעה מחברינו. אבל למזלם של האחרים נגרם מעצור ב'בראונינג' שלי, לאחר הצרור הראשון, משום שהנחתי אותו על שני שקי חול.
"במסע חזרה הורדנו את הבית של המוח'תאר. החבלן היה אברהם בן-הדור".
מיומנו של לוחם - אברהם גולדמן
יום חמישי 11.3.48
קמנו מאוחר מאוד, ב-10.30, ויצאנו לשחק כדור עף, עד הצהריים. אחר הצהריים יצאנו לפטרול לכיוון עיראק אל-מנשיה. כשחזרנו ב-4.30 ראינו מרחוק מטוס מטיל חבילות לקיבוץ. בהגיענו לקיבוץ נודע לנו שאלה היו שקי לחם. בערב הגיעה כיתה מפלוגתנו שבגן יבנה ואיתם שני חבלנים וחומר נפץ. כנראה שתהיה לנו עבודה מחר.
יום שישי 12.3.48
התאמנו במארב. הכיתה שהתקדמה לא הרגישה במארב שלנו. ההצלחה שלנו נרשמה להם ככישלון. אחרי זה התאמנו בהתקפה יזומה. אחרי ארוחת הערב יצאנו לסיור לגשר שמקשר בין פלוג'ה לעיראק אל-מנשיה. התקרבנו לגשר, המרוחק 800 מטר מפלוג'ה, והחבלן בדק אותו כהכנה לפיצוצו בעת הצורך. מחר אמורה להגיע שיירה לאחר ציפייה של שבועיים.
יום שבת 13.3.48
שבת הוא יום חופשי. קיבלנו פקודה לנוח. אחר-כך נשלחנו לסייע לשיירה שנתקעה. בגלל טעות בזיהוי נפלו שבעה בחורים ושניים נפצעו קשה. מעשה שהיה, כך היה: יצאנו בשעה 3 אחה"צ לכיוון הגשר שבין פלוג'ה לעיראק אל-מנשיה. שיירה נועדה לפרוץ את מחסומי פלוג'ה ולהגיע לגת. בשיירה זו היה מטען של חומרי נפץ. הפקודה הייתה, שאם יירו בנו מפלוג'ה, נהרוס חלק מהכפר. אבל לא נורתה אף ירייה אחת. כשהגענו לגשר חסמנו את הכביש בתיל דוקרני ובמוקש. חיכינו שמכונית ערבית תגיע מעיראק אל-מנשיה, תעלה על המוקש ותחסום את הכביש.
ערביי פלוג'ה פתחו באש. תפסנו עמדות והתפתח קרב שנמשך כשעה. הסבנו להם אבידות רבות. המקלעים שלנו קצרו כל ערבי שניסה להתקרב. מפקד הכיתה ומפקד המחלקה נפצעו ברגל פצעים קלים. קיבלנו פקודה לסגת מאחר שהשיירה כבר הייתה צריכה להגיע. אבל כשהתחלנו לסגת ראינו פתאום את השיירה מתקרבת מצד פלוג'ה לגשר ולמוקש שלנו. קמנו מעמדותינו על אף האש שירו בנו הערבים וצעקנו לשיירה שתעצור. הם לא שמעו אותנו, אבל ראו אותנו עומדים מולם וחשבו שאנחנו ערבים. אנשי השיירה פתחו עלינו באש מקלעים ופגעו ב-14 מ-39 אנשינו. שבעה נהרגו והם: ראובן זלינגר, חברנו הוותיק מה"הגנה"; זוהר אהליאב, בנימין כרמי מפקד כיתתנו, נתן שמואלוב, סגל מנחם, אוסמו יוסף וגרבלי יוסף. כל אלה היו איתנו כחודש ימים. הפצועים הם: יוסף גרוס, פצוע קשה בראשו; ציקי משה דנון, מוטקה זילבר, מפקד המחלקה יוחנן, כהן החבלן, ויהודה סמל, שנפצע קשה. אני פיניתי את יוחנן וחזרתי ברגל תחת מטר כדורים. איני מבין כיצד יצאתי בשלום מהתופת ההיא.
המכונית שבראש השיירה הגיעה למחסום שלנו ונגעה בחוט של המוקש. המוקש התפוצץ, אבל לאושרם של הנוסעים, הם לא נפגעו.
לאחר מעשה התברר שהשיירה תעתה בדרך ואילו לא נתקלה בחסימה שעל הכביש הייתה ממשיכה בדרכה לבית-ג'וברין, עיר ערבית שמספר תושביה כ-7,000.
יום ראשון, 14.3.48.
קמנו בבוקר בלי חשק לחיות. לא אכלנו כל אותו יום. בצהריים ניסיתי לאכול והכול הלך בחזרה. כמעט נחנקתי. הודיעו לנו שההלוויה תהיה אחר הצהריים. הבולדוזר יגיע מגל-און לחצוב קבר לקדושים. הכלי הגיע באבטחת כיתה אחת והתחיל בעבודה. אנחנו ארזנו בינתיים את כל החפצים של ההרוגים בשקים כדי לשלוח לבתיהם. בשעה 5 בערך יצאה ההלוויה. הקבר, קבר אחים, נחצב לא רחוק מהכניסה לקיבוץ גת, קרוב לדרך. ואנחנו קברנים. ירד גשם שוטף כשעמדנו בשמירה והבולדוזר כיסה אותם. האבל כבד. מחברינו נהרגו ארבעה ונפצעו שלושה. נשארנו חמישה משנים-עשר. היום נסע חיים לוי הביתה ונשארנו ארבעה. אנחנו מקווים שניסע בשבוע הבא הביתה לחופש אחרי הגשמים, ואולי יעבירונו למקום אחר.
יום שני, 15.3.48.
קמנו. כבר הלכנו לאכול. צריכים להמשיך לחיות. סוף סוף חיילים אנחנו וצריכים להתגבר על הכול ובמיוחד על אויבינו. אמנם כואב הלב כשחברים נהרגים, אבל מה לעשות? אנחנו נמשיך במלחמתנו לתקומת מולדתנו ויהי זיכרם ברוך, בין כל גיבורי ישראל. הכינונו שלטים עם שמות הקורבנות ואחרי הגשמים נשים אותם על הקבר. היום לא היה כל דבר מיוחד.
יום רביעי, 17.3.48.
עסקנו באריזת חפציהם של ההרוגים ועוד סידורים בהקשר זה. אחר הצהריים עלינו על קבר חברינו, שפכנו שם את החול ושמנו שלטים עם שמות הקורבנות על הקבר. לא התאמנו היום. מזג האוויר משתפר ואנחנו מקווים שימשיך להשתפר, ואז ניסע הביתה בהקדם האפשרי. היום לא קרה שום דבר מיוחד.
יום שבת, 27.3.48.
יום שבת עבר אף הוא ברובו בביקור אצל הפצועים ואצל משפחתו של חברנו ראובן זלינגר זיכרו לברכה. קשה היה לנו להיכנס לביתו. פצעם של ההורים עדיין טרי. הוא היה בן יחיד. אמו תפסה את ידי ולא הרפתה, והיא ובעלה המטירו שאלות. מה אמר לפני מותו? איך הוא נראה? עם מי שוחח בשעותיו האחרונות? לאחר שהפצירו מאוד סיפרתי להם על האסון, בגירסה מסולפת, כמובן. אמרתי שהוא נפל בקרב כגיבור וה"ברן" בידו. תארו לעצמכם את הרגשתי כשהאם השכולה ביקשה שניקום את דמו. היא חשבה שהוא נפל בידי ערבים. לא יכולנו להתאפק ובכינו יחד איתה. בערב הלכתי לקולנוע עם חברה.
כבוד לזכרם
נפלו בשיירה לגת ולגל-און, 13 במרס 1948:
אהליאב זוהר
אוסמו יוסף
ג'רבלי יוסף
זלינגר ראובן
כרמי בנימין
סגל מנחם
שמואלוב נתן
חילוצה של שיירה לניצנים
21/3/48
ניצנים, קבוצה במישור החוף הדרומי, כ-7 ק"מ צפונית-מזרחית לאשקלון, משתייכת לעובד הציוני. נוסדה ב-1943 בידי חברי תנועת "הנוער הציוני" מפולין ומרומניה. במלחמת העצמאות נכבש המקום בידי הצבא המצרי לאחר קרב קשה וממושך שבו נפלו 15 מחברי הקבוצה ו-15 מלוחמי הגדוד שהוצבו לעזרת היישוב. המגינים ששרדו נלקחו בשבי. כעבור חודשים מספר, בעקבות מבצע "יואב", ננטש המקום ונתפס בידי צה"ל. ב-1951 הקימו החוזרים מן השבי את קבוצתם החדשה לא רחוק מן היישוב המקורי.
ניצנים הייתה מוקפת יישובים ערביים: איסדוד [אשדוד] בצפון, בית-דראס במזרח, ג'וליס, חממה ומג'דל בדרום. יישובים ערביים אלו התנכלו לניצנים מראשית עלייתה על הקרקע, בדצמבר 1943. בארבע שנות קיומה עד החלטת החלוקה באומות המאוחדות התפתחה ניצנים והלכה, ומספר אוכלוסיה עלה ל-200 נפש; אבל היחס המספרי בינה לבין אוכלוסיית חמשת היישובים הערביים הנ"ל, שמנתה 24,000 נפש, היה אחת ל-120 – פחות מאחוז אחד.
החלטת החלוקה השאירה את ניצנים במדינה הערבית. היה יסוד לחרדתם של חברי המשק. הקורבן הראשון, אברהם זלצמן, נפל ב-26.10.47, כחודש לפני שאושרה החלטת החלוקה באו"ם. הוא נרצח בידי ערבים בהמתינו להסעה צפונה. יומיים לאחר אישורה של תוכנית החלוקה באו"ם, ביום 31.12.47, בשעה 16:00, תקפה חוליה מערביי חממה אוטובוס של "דרום-יהודה" שנסע לניצנים, ופצעה שתי נערות מקבוצת עליית-הנוער שקיבלה את הכשרתה במשק הזה. ההתקפות על מכוניות עבריות שעשו דרכן לקבוצה תכפו והלכו בחודשים דצמבר וינואר.
מצבה של ניצנים הוחמר כשפינה הצבא הבריטי ב-27 בפברואר את המחנה הגובל בה. בעקבות פינוי זה נשארו מגיני הקבוצה פנים אל פנים עם הערבים, ששוב לא חששו מהתערבות הצבא הבריטי ופרצו למחנה מיד לאחר שאחרון הבריטים יצא ממנו. הערבים בזזו את מה שהשאירו הבריטים מאחור, וניתקו את קווי החשמל והטלפון לנקודה המבודדת.
כדי להקל, במידת-מה, את העומס הביטחוני החליטו אנשי ניצנים לוותר על עיבוד שטחים המרוחקים מן המשק - אלה שממזרח לכביש מג'דל-אשדוד - ולהתרכז בשמירת המשק עצמו ובעבודת ביצורים מוגברת. מלאכת ההתבצרות - שבוצעה בעזרת "סולל-בונה" על פי "תוכנית-הנגב" של יצחק דובנו - כללה הקמת עמדות מבוצרות, תעלות-קשר, גדרות וקירות חול-חצץ סביב המתקנים החיוניים במשק.
התבצרות ניצנים לא נעלמה מעיני טארק-ביי אל-אפריקי. הוא ביכר, אפוא, לא לתקוף אותה במישרין, כי אם לפגוע תחילה בתחבורה ממנה ואליה.
ביום 21.3.48, בשעה 0700, יצאו שתי כיתות בשני משוריינים - כיתה ומשוריין מגדוד 53 וכיתה ומשוריין מהמ"ן [המשמר הנע] של באר-טוביה - ממחנה "יורם" שבבאר טוביה לעבר ניצנים, כדי ללוות משאית היוצאת ממנה צפונה. משהגיעו משוריינים אלה לסביבות מחנה חסה הנטוש, הבחינו נוסעיהם בחוליה ערבית ה"מטפלת" במעביר-מים בכביש ג'וליס-ניצנים. הערבים ברחו והמשוריינים המשיכו בדרכם לניצנים בלי שאנשיהם יירדו לבדוק את מעביר-המים וסביבתו.
המשוריינים הגיעו לניצנים, התעכבו שם לצורך סידורים כשלושת-רבעי שעה, ולאחר מכן חזרו לעבר בסיס גדוד 53 בגדרה, כשביניהם נעה משאית המשק שהייתה בעלת תא-נהג משוריין. כאשר הגיע המשוריין של מ"ן באר-טוביה, שנע בראש, אל מעביר-המים, התפוצץ לפניו מוקש רב עוצמה. למרות שהחבלן הערבי הקדים להפעילו כחצי מטר לפני שעלה עליו המשוריין, טולטל המשוריין טלטלה עזה ומפקד כיתת הנוטרים, מאיר אשל, שישב בו ושהיה גם מפקד השיירה, ספג הלם. הוא פקד על נהג המשוריין לחזור לניצנים.
ברגע שהחל הנהג לסובב את המשוריין לאחור נפתחה על השיירה אש תופת על ידי כנופיה ערבית, בת 50 איש בערך, שהתבצרה בבתיו של מחנה חסה הנטוש. מעוצמת האש לא יכול הנהג להוציא את ראשו אל מחוץ למשוריין כדי לכוון את פנייתו לאחור בכביש הצר, וניסיונותיו לעשות זאת "בשיטה עיוורת" נסתיימו בכך שירד מהכביש ונתקע בתעלה שהייתה בוצית בשל הגשמים.
המשאית והמשוריין של גדוד 53 עברו על פני המשוריין התקוע והרחיקו ממנו כ-100 מטר. אך כשראו אנשיהם שאין בכוחו להיחלץ בעצמו מן התעלה, פנו לאחוריהם וחזרו אליו. בלי להתחשב באש האיומה שהמטיר האויב, נקשרה המשאית של ניצנים למשוריין הנוטרים וניסתה לחלצו. כיון שלא הצליחה בכך, ניסה לעשות זאת המשוריין של גדוד 53, אך גם הוא שקע בבוץ.
מפקד השיירה החליט לנטוש את המשוריינים ששקעו ולחזור לניצנים במשאית. הוא פקד על חוליות המקלע שבשני המשוריינים לתפוס עמדות לצדי הכביש ולחפות על מעבר אנשי המשוריינים למשאית. תוך כדי מעבר נפצעו שניים מהם ואחד - שלמה רובנשטיין, מא"ז ניצנים - נהרג. אחד הפצועים שנפגע בסמוך למשאית נאסף אליה בידי חבריו הנוטרים, ואילו השני - נחמן - שנפצע ליד משוריין גדוד 53, נאסף על ידי שישה מחבריו למשוריין שלהם, שנראה להם בטוח יותר מהמשאית.
תוך מאמץ רב ובחיפוי החיילים, הצליחה המשאית להסתובב, המשיכה במהירות, עם הפצועים, לניצנים, שם דיווחו למפקדת הגדוד על שקרה.
וכך סופר בחוברת "ניצנים במצור", שהוציאה קבוצת ניצנים בסיוון תש"ט: "ב-21 במרס הודיעה התצפית על תנועה חשודה בדרכים. בשעה 0830 יצאה מן המשק שיירה קטנה – משאית ושני משוריינים. כעבור דקות מספר נשמע קול נפץ עז. השיירה עלתה על מוקשים במחנה הצבאי חסה. הלב נחרד. קולות ירי. חברינו שהיו בשדה (לשם היו יוצאים לעיתים לאסוף יבול ולהציל מה שאפשר) חשו לכיוון האירוע. גם מהבית יוצאת עזרה. הסביבה מלאה ערבים חמושים. יריות מכל עבר.
בשעה 1000 חוזרת המשאית ובה פצועים. שני המשוריינים נשארו בשטח. יש בהם הרוגים ופצועים. רוב הלוחמים, ממחלקתו של ישורון, נמצאים בשדה הפתוח ואיתם כל הציוד. הערבים יורים על המשק. אנשי השיירה מצליחים לסגת בשלום למשק. כעבור שעות מגיעה תגבורת במשוריינים מהבסיס. התגבורת הבקיעה בקרב קשה."
כשנודע דבר האירוע הטיל המג"ד את משימת חילוץ השיירה על מ"פ ג', שלמה קרייזל, שפלוגתו ישבה במחנה "יורם" שליד באר-טוביה והייתה סמוכה מכל פלוגה אחרת של הגדוד לאזור ניצנים. הפלוגה השיגה משוריין אחד ממושב באר-טוביה, אך חסרו לה כלי נשק ושני משוריינים, כדי שתוכל לצאת לפעולה זו. משוריין אחד של "דרום יהודה" הוחרם ברחובות לאחר שנוסעיו הורדו ממנו. את המשוריין השני, של קרן קיימת לישראל, השיג קמב"ץ גדוד 53 מקץ שעה בערך. עד שהגיעו לבאר-טוביה עבר זמן מסוים ומשום כך רק ב-12:45 יצאה התגבורת מבאר-טוביה לניצנים.
יחידת החילוץ הגיעה אל המשוריינים התקועים, כשלפתע נורה, מאחד מהם, צרור של תת-מקלע. מפקד החילוץ, אשר סבר שהערבים השתלטו על המשוריינים, לא נעצר, אלא המשיך לניצנים, שם דיווח לגדוד על המצב. בראות הנצורים את התגבורת המתקרבת, פרצה שמתה בין החיילים, ואחד החיילים, יהודה ויסברג, שנשקו היה דרוך, לחץ על ההדק מרוב התרגשות. כשחלפה התגבורת על פניהם, הוכו המתגוננים בתדהמה, ולא הבינו למה זה המשיכה התגבורת בדרכה ולא עצרה.
לכודים במשוריין, מנותקים מכל קשר עם הגדוד, כשהתחמושת הולכת ואוזלת, נתקפו המתגוננים בייאוש. החייל שפלט את הצרור ביקש לכפר על מעשהו ויצא תחת אש לאסוף כדורים שהשאירו התוקפים. הוא נפצע ובקושי הצליח לחזור למשוריין.
מיד כשהתקבל הדיווח מניצנים, הורה המג"ד למפקד החילוץ לחזור לחסה, לאסוף את הנפגעים, בכל מחיר, ולנסות לחלץ את המשוריינים שהיו חיוניים לגדוד.
בינתיים, מאז 09:30 היה קומץ אנשי הגדוד שנשארו ליד שני המשוריינים, מנהל קרב-גבורה של מעטים מול רבים: שמונה לוחמים ועמם הרוג אחד ופצוע אחד.
לאחר שמפקד הנוטרים עם פקודיו חזר במשאית לניצנים, התבצרו האחרים במשוריינים, חבשו את חברם הפצוע במטפחותיהם - והמ"כ שמעון בן יהודה, שנודע כצלף עוד בשירותו בצבא הבריטי, ארגן אותם להגנה ממושכת.
מפקד הכיתה עודד את פקודיו בהסבירו להם שללא כל ספק תחוש תגבורת לעזרתם מן הגדוד או מניצנים; אך כיוון שלא ידוע כמה זמן יהיה עליהם להחזיק מעמד עד לבואה של התגבורת וביודעו שכמות התחמושת שבידם מצומצמת ביותר, הורה להם לחסוך תחמושת ולפעול כצלפים – "כל כדור, פגיעה."
הבחורים מילאו אחר הוראתו של שמעון; על אש התוקפים שהכתה כברד על דפנות הפלדה של משוריינם השיבו ביריות בודדות. ברם, התוקפים - אשר מלכתחילה ידעו על מיעוט מספר המתגוננים ולנוכח מיעוט אש-תשובתם - התעודדו והחליטו להתקדם לעבר המשוריין. הם יצאו מבתי מחנה חסה ובחסות פרדס שגבל במחנה התקדמו תוך כדי השמעת צריחות קרב.
בראש התוקפים היה גבר בהיר-שיער שהיה לבוש מדי-צבא – בריטי שהצטרף לערבים. הלה צעק באנגלית לעבר אנשי המשוריין והציע להם להיכנע מאחר שאין כל סיכוי ללחימתם. בתשובה הורה שמעון לברוך טובול, שידע ערבית, לומר לתוקפים כי מוטב להם שלא להישמע להוראותיו של מפקדם האנגלי. "אל תעזו להתקרב! חזרו בשלום לאפנדים שלכם בעזה," אמר להם. "אין אנו רוצים להרוג בכם. למה אתם נדחפים הנה למות?" להמחשת דבריו של ברוך אליהם פקד שמעון על אנשיו: "חיסכו בכדורים אך לא במטרה." אכן, הכדורים שנורו היו מוחשיים למדי: כמה מהערבים שהתקדמו לעבר המשוריין נפגעו והשאר נסו בחזרה אל בתי מחנה חסה ואף אל מעבר להם.
נסיגת התוקפים הרגיזה את מפקדם הבריטי, שגידף אותם במלוא גרונו. ללא הועיל; פקודיו הסתפקו בירי מרחוק. הבריטי החליט לשמש מופת אישי לפקודיו. הוא החל להתקדם לבדו לעבר המשוריין. עשרה ערבים הלכו בעקבותיו.
אנשי המשוריין כיוונו את רוביהם לאויב אך ששמעון אמר להם: "המתינו! תנו להם להתקרב יותר; ואז - לכם העשרה ולי האחד, הבריטי."
הערבים, ובראשם הבריטי, פתחו בהתקדמות ממרחק של כ-150 מטר. הם עברו בשלום את 50 המטר הראשונים. עוד עשרה מטרים ועוד עשרה. הבחורים שבמשוריין קירבו את אצבעותיהם אל ההדק, אך שמעון - שהציץ החוצה מבעד לאשנב כשרובהו נשען על קיר המשוריין לצדו - בלם בכף יד פתוחה את הבחורים. "המתינו," אמר להם, "תיכף תראו 'סינמה בלאש'. אני מכוון כדור לבטנו של הבריטי."
הוא הרים את רובהו, השחיל את הקנה מבעד לאשנב שלפניו, הצמיד את הקת לשקע כתף ימינו, עצם את עינו השמאלית וירה. הבריטי "התקפל" ופקודיו פנו לאחור.
"עכשיו," פקד שמעון בקול, "תכניסו להם בתחת!"
חמישה ערבים נקצרו והאחרים נמלטו על נפשם בחיפוי-אש נמרץ של חבריהם מן המחנה.
אש החיפוי כיסתה את דפנות הפלדה של המשוריין, וגם את אשנביו. זלמן שחר, מטובי לוחמיו של גדוד 53, אשר ניצב ליד אחד האשנבים, נפגע פגיעת מוות בצווארו וקרס תחתיו.
זמן קצר לאחר שנפגע זלמן פסקה לפתע אש האויב. הנצורים, שלא הבינו את סיבת הדבר, הפסיקו אף הם את אשם, אך עקבו בעיניהם אחר תנועות האויב. לפתע ראו בחורה בהירת שיער רצה אל הקצין הבריטי שנפגע. הנצורים הבינו שהפסקת האש נועדה לאפשר לטפל במפקד הפצוע. אבל הערבים ניצלו את ההפוגה לשידוד מערכותיהם. בין השאר נקרא מפקד ערבי למלא את מקום הבריטי שחדל לתפקד. המפקד החדש החליט לנקוט שיטה עקיפה, ערמומית. הוא שלח אל המשוריין שני יודעי עברית מאנשיו כשבידיהם דגלים לבנים, במטרה לנהל משא-ומתן. הללו התקרבו בזהירות למשוריין, עד למרחק 25 מטר ממנו, ופתחו בדברי חלקות. "אתם גיבורים!" הם אמרו. "הרגתם את מפקדנו ואנו יודעים לכבד את עמידתכם. צאו אלינו בביטחון מלא שלא יאונה לכם כל רע. נתייחס אליכם כאל שבויים לפי אמנת ז'נבה ותוך זמן קצר נחליף אתכם בשבויים שלנו שנפלו בידי היהודים במקומות אחרים."
אף על פי ששמעון ואנשיו היו תשושים לאחר קרב שנמשך ארבע שעות כשהם במשוריין צר וחסר אוויר צח, ולרגליהם מוטל פצוע נאנק בכאביו, ותחמושתם הולכת ואוזלת - לא עלה בדעתם להיכנע. שמעון הורה את טובול להשיב לשליחי הערבים בשפתם כי יסתלקו בטרם יהיה מאוחר מדי. להדגשת המסר ירה שמעון ברובהו מעל לראשיהם.
השליחים הסתלקו בריצה. עם שובם אל חבריהם נתחדשה האש על המשוריין, בלוויית איומים בשפטים שייעשו ביהודים לאחר שייפלו בידיהם. המתגוננים השיבו אש בדרכם: "כדור אחד על כל מאה שלהם" - כדי לחסוך תחמושת. ואולם, למרות החיסכון בתחמושת, נתמלאו הנצורים דאגה. אחד הציע להתאבד במקום ליפול חיים בידי הערבים שנהגו להתעלל בשבויים, לענות פצועים ולהתעלל בגופות. שמעון חזר ועודד את האנשים בדברים שאולי הוא בעצמו לא האמין בהם. "התגבורת תגיע בקרוב."
אותה שעה נשמע לפתע רעש מטוס מתקרב. היה זה ה"פייפר" של "שירות האוויר" שנשלח על פי בקשת מטה חטיבת "גבעתי". "אתם שומעים? עוד מעט גם תראו," עודד שמעון את חבריו. "אמרתי לכם שלא ישכחו אותנו!"
אבל המטוס התרחק במהירות משום שלא הבחין בהם, למרות שנפנפו חולצות מבעד ל"כנפי הפרפר" של המשוריין. המטוס לא הטיל להם תחמושת ולא פגע באויב.
תחושת הבדידות המייאשת התעצמה. בפיו של שמעון אזלו דברי העידוד. הוא כבש את מבטו ברצפת המשוריין ושתק. ואז נראתה שיירה בת שלושה משוריינים מתקרבת מכיוון ג'וליס. האם זו תגבורת לאויב? אך לא! הערבים חדלו לירות במשוריין הנצור והפנו את אשם אל השיירה המתקרבת. שמחה הציפה את לבבות הנצורים, שמחת נידונים למוות, שדקות לפני הוצאת פסק דינם לפועל זכו לחנינה. הם נפלו איש על צווארי אחיו כשדמעות גיל בעיניהם. עוד מעט יחברו אליהם מחלציהם.
ואז אירעה תקלה גורלית. אחד מן הנצורים, יהודה שמו, לחץ בלי משים על הדק הסטן שלו ופלט צרור. אנשי התגבורת הסיקו שהערבים השתלטו על המשוריינים, ופתחו באש-תופת על המשוריינים התקועים. תוך כדי המטרת אש, חלפו במהירות על פניהם ודהרו לעבר ניצנים.
עולמם של הנצורים שוב חשך עליהם.
הלוחם שפלט את הצרור לפת את ראשו בידיו ואמר לחבריו, שוב ושוב: "סלחו לי! סלחו לי!" הם לא הגיבו במילים. עיניהם סרקו את התחמושת הזעומה שנותרה בידי כל אחד מהם. ואז נזכר היורה המתייסר בתחמושת שנטשו הערבים במנוסתם לאחר שנפל מפקדם הבריטי. "אני קופץ החוצה לאסוף תחמושת," אמר ופתח את דלת המשוריין בתנועה נמרצת. בטרם יתגברו חבריו על תדהמתם וינסו לעצור אותו, הוא כבר היה מחוץ למשוריין.
הערבים פתחו מיד באש עליו. קליעים שרקו מסביבו, אך הוא המשיך לרוץ וכמו באורח נס לא נפגע עד שהגיע למחוז חפצו, אסף תחמושת רבה ככל יכולתו ובאותה מרוצת-טירוף חזר אל חבריו כשהוא פצוע קל בלבד, והטיל על רצפת המשוריין, לרגליהם, את שללו.
ככל הנראה התרשמו הערבים מהופעתה של שיירת התגבורת וחששו שמא תשוב, בעוצמה רבה יותר. במקום לחדש את ההסתערות על הנצורים, עסקו בחיזוק עמדותיהם.
בקרב נצורי המשוריין, לעומת זאת, התעורר ספק אם אמנם תחזור שיירת התגבורת. אחד מהם אמר: "אנשי שיירת התגבורת חושבים אותנו למתים, לכן אין תקווה שהם יחזרו לכאן."
שמעון הגיב מיד: "גם הרוגים אין מפקירים אצלנו... אני בטוח שאנשי התגבורת יבואו לקחתנו. אך כדי שימצאו אותנו חיים, אנחנו מוכרחים אנחנו להחזיק מעמד!"
ואכן, כשנודע למג"ד 53 בשדר מניצנים, כי התגבורת חלפה על פני המשוריינים התקועים מבלי שאנשיה עצרו כדי לעמוד על מצב האנשים שהיו במשוריינים, הוא פקד על מפקד התגבורת לחזור עם הכוח שברשותו, ללא דיחוי, אל המשוריינים, להוציאם מידי האויב ולאסוף את האנשים התקועים בם, אף אם מתים הם.
כשנתקבלה הוראת המג"ד יצא המ"פ שלמה קריזל, בשעה 1500, עם השיירה לעבר המשוריינים התקועים במרחק ארבעה קילומטרים וחצי מניצנים. לאורך כל הדרך התדפקה אש חזקה על דפנות הפלדה של שלושת משורייני התגבורת. הקליעים לא פילחו את הפלדה, אבל נקבו את רוב צמיגי הרכב, שנסיעתם נעשתה איטית מאוד ולא נוחה.
איש מאנשי התגבורת לא האמין שמישהו מהנצורים נשאר עדיין בחיים; לכן לא היה גבול לאושרם כשהבחינו באותות חיים בהיותם במרחק כמאה מטרים מהם. מרוב שמחה קפצו שלושה מאנשי התגבורת מאחד האוטובוסים המשוריינים על-מנת לסייע לנצורים לעבור למכוניות התגבורת. שניים מהם - פוקורני (הנס) מאיר ופרחיה אברהם – נפצעו מיד פצעי-מוות. פינויים היה קשה ומסוכן ביותר, שכן חילוצם של הנצורים נעשה בהצבה של שני משוריינים כמחסה למשוריין השלישי, שהצמיד את דלתו לדלת המשוריין התקוע, ואילו פינויים של השלושה נעשה ללא מחסה בידי מתנדבים. שניים מהם - חנן וסשה - שנפצעו תוך כדי פינוי, צוינו לשבח על-ידי המג"ד.
ב"במרחב" - עלון גדוד 53 מס' 1 - סיפר סשה:
"יצאתי בעקבות חברי חנן להביא פצועים, שהיו מוטלים בתעלה שלצד הכביש. כמוהו זינקתי לתעלה. צרורות נורו עלינו. די היה להרים את הראש כדי 'להתקצר בסנטימטרים מספר'. חברי, שגילה מיד את אחד הפצועים, החל לגררו לעבר אחד המשוריינים. עוד קפיצה - והוא בפנים ודלת המשוריין נסגרת אחריו. עתה היה עלי לעשות דרך זו; אך היכן הפצוע השני? גיליתי אותו כעשרים צעדים ממני, מוטל על הכביש. השד יודע כיצד הגיע לשם. זינקתי אליו כשאני גלוי לאש-תופת. רק בדרך נס לא נוקבתי בכדור. אחזתי ברגליו, העמסתי אותו על כתפי ודהרתי לעבר התעלה וממנה למשוריין. בהתקרבי למשוריין לא ראיתיו שכן דם - שלי או של הפצוע - חדר לעיניי. חבריי למשוריין סייעו לי, לקחו ממני את הפצוע והכניסו אותו למשוריין. באותו רגע פילחו קליעים את העקב שלי. חשתי כאב צורב. צעקתי לחבריי: "נפצעתי. עזרו לי." אחד מהם משך אותי פנימה. החובש בדק אותי מיד וקבע: "לא נורא, בסך הכול צרור ברגל."
אף על פי שפינוי הנצורים נעשה בזהירות רבה, נפגע אחד מהם, ברוך טובול מרסיס כדור ואיבד את עינו. מספר נפגעי הנצורים והתגבורת היה ארבעה הרוגים וחמישה פצועים. מצבם של רוב הפצועים היה קשה ביותר. מתוך דאגה לגורלם ומתוך חשש להסתבכויות נוספות שיאלצו אותו להתעכב במקום עד חשיכה, החליט מפקד שיירת התגבורת לוותר על חילוץ המשוריינים התקועים. הוא פקד על השיירה לנוע לעבר באר-טוביה ללא שהיות נוספות, תוך כדי הנחתת אש עזה על התוקפים המבוצרים במחנה חסה. משורייני התגבורת התעכבו רק לאחר שעברו את מחנה ג'וליס, כדי להחליף חלק מצמיגיהם הנקובים. רק עצרו ומיד נפתחה עליהם אש ממחנה זה, על כן ויתרו על החלפת הצמיגים והמשיכו בדרכם לעבר באר-טוביה, שאליה הגיעו בשעה 16.30 בערך.
בקרב השיירה לניצנים נהרגו ארבעה לוחמים ונפצעו עשרה. מפקדה של ניצנים, שלמה רובינשטיין, נפל בקרב ובמקומו מונה למא"ז אברהם פבלוביץ'.
מתוך דוח ש"י מ-25.3.48 אנו למדים שהערבים הוציאו את המשוריינים התקועים מתוך התעלות והובילום כשלל למפקדתו של טארק-בי אל-אפריקי במג'דל. משהגיע השלל למג'דל צבאו סביבו המוני תושבים נלהבים. הם לא ידעו כי התוקפים שילמו עבור ה"ניצחון" ב-10 הרוגים ו-20 פצועים.
מספר הקמב"ץ: ב-21.3.48 הותקפה שיירה בת שני משוריינים ומשאית שיצאה מקיבוץ ניצנים בדרכה לבסיס הגדוד בגדרה. המשוריין הראשון עלה על מוקש ומפקדו החליט לחזור למשק. במהלך הניסיונות הנואשים לפנות לאחור נורתה על השיירה אש עזה. שני המשוריינים נתקעו בתעלות הבוציות שלצד הכביש. מא"ז ניצנים נהרג וכמה לוחמים נפצעו. הנפגעים פונו למשאית שחזרה למשק. אז התברר שכשמונה מהחיילים נעדרים וככל הנראה נשארו באחד המשוריינים התקועים. באותה העת הותקפו חברי המשק שעבדו בשדות ואש ליוותה אותם בנסיגתם למשק. אנשי המשק שיגרו מברק בהול למטה החטיבה שיחיש תגבורת לחילוץ אנשי המשוריינים ולסייע בהדיפת ההתקפה על המשק.
מפקדת החטיבה הורתה למטה גדוד 53 להיענות מיד לקריאה. המג"ד הטיל את המשימה על שלמה קרייזל, מ"פ ג' הממוקמת במחנה "יורם" ליד באר טוביה. המ"פ הודיע שהוא זקוק לתוספת רכב ונשק. המג"ד הטיל עלי לארגן את הנדרש. שלחתי שני בחורים לרחובות, לגייס אוטובוס של "דרום יהודה". עד שהאוטובוס הגיע אלינו הצלחתי לגייס את המשוריין של קרן קיימת לישראל, וכמה כלי נשק מפלוגה ד' המוצבת בגדרה. עם הסיוע הזה אני מגיע לפלוגה ג' ומתאם את המשך הפעילות עם המ"פ.
בשעה 1300 בקירוב יוצאת הפלוגה לדרך. אליה נלווה הקמב"ץ.בהגיעה למשוריינים יוצאת חוליה בזחילה למשוריינים. לפתע נורתה מתוכם אש על המחלצים. הללו משוכנעים שערבים השתלטו על המשוריינים וחוזרים במהירות לניצנים. כשקיבל המג"ד דיווח על האירוע, הוא הורה למ"פ לחזור מיד למשוריינים ולפנות מהשטח את הפצועים והחללים ולהשתדל לחלץ גם את המשוריינים.
בניצנים אנו מתכנסים להתייעצות כדי לבצע את פקודת המג"ד. בסיכום נקבע ששיירת החילוץ תשאיר במשק חלק מהנשק והתחמושת שברשותה, וציוד עזרה ראשונה, שהמ"פ קרייזל יוביל את מאמץ החילוץ המחודש, ואני אשאר בניצנים כדי לארגן את הגנתה.
השיירה יצאה בשעה 1500 והנקודה מארגנת מחדש את מערך העמדות, חלוקת הנשק והצבתו. אני מורה למ"מ יוסקה ישורון, שמחלקתו מוצבת מטעם הגדוד בניצנים, להוציא כיתה לכביש הראשי המוביל למג'דל ולהציב שם מארב כדי לפגוע בכל רכב ערבי שינוע בכביש. יוסקה יצא, הציב את המארב ורה בכלי רכב ערביים. המסר נקלט היטב: התוקפים הבינו שאם לא תתאפשר גישה חופשית לניצנים, לא יהיה חופש תנועה לערבים.
למחרת חזרתי למטה הגדוד.
סיפר ישראל אשכנזי: "ביום שהמשוריין עלה על מוקש ליד מחנה חסה, בדרך לניצנים, יצאנו - שלושה משוריינים ושתי משאיות אספקה של הקיבוץ, לחלץ את חברינו התקועים. אני הייתי במשוריין הראשון, ומפקד הפלוגה קרייזל נסע במשוריין האחרון. כשהגענו למשוריין הממוקש הורה לי מפקד הפלוגה לזרוק רימון-יד לתוך המשוריין, כי ההערכה הייתה שהערבים השתלטו עליו. ליתר ביטחון צעקתי אל האנשים שהיו בתוך המשוריין והתברר לי שהם משלנו. לא הצלחתי לשכנע אותו והוא החליט לעזוב את המשוריינים התקועים ולהמשיך לניצנים. כשחזרנו, בפקודת המג"ד, נוכחנו לדעת שאכן אנשינו היו נצורים עדיין במשוריינים. ניסינו לגרור משוריין תקוע והתחלנו להתחפר בבוץ. לא היה טעם שגם אנחנו ניתקע. הצלחנו להוציא את הנצורים תחת אש כבדה ושילמנו מחיר כבד: 4 הרוגים וכמה פצועים."
סיפר מ"מ יוסקה ישורון: "תוך כדי הקמת הגדוד, הוחלט לשלוח תגבורת לניצנים, והמחלקה שלי עם מפקדי הכיתות אשר הלפרין, שמחה גוטסדינר והגואל, יצאה לתגבורו של היישוב שנחשב בעייתי בהיותו מנותק ומכותר בכפרים ערבים שהתנכלו לכל מי שניסה להגיע אליו ברכב.
אחד האירועים הזכורים לי הוא השיירה שהותקפה בדרך ליישוב, ולאחר קרב קשה עם הכפריים שתקפו אותה, נשארו שני משוריינים תקועים מול מחנה חסה. אחד מהם הותקף על ידי עשרות כפריים ערבים אך המלווים שהיו בו נלחמו בחירוף נפש ולא הניחו לערבים להתקרב.
בשיירת התגבורת שהגיעה לניצנים היה קמב"ץ הגדוד, והוא החליט לשלוח כיתה לכביש הראשי המוביל למג'דל ולהכין שם מארב בכוונה לפגוע בכלי רכב ערביים כדי להבהיר לערבים שאם לא תתאפשר גישה לניצנים, גם להם לא תהיה תנועה חופשית. יצאתי עם הכיתה דרך הפרדסים והתמקמנו לאורך הכביש. כאשר הגיעו מכוניות ערביות בדרכן דרומה, פתחנו עליהן באש.
המחלקה שהחליפה את המחלקה שלי הייתה מחלקתו של אברהם שוארצשטיין."
ביומן המחלקה של אברהם שוארצשטיין נכתב בשעתו:
ב-26.3.48, חמישה ימים לאחר ההתקפה על השיירה, שבו אנשיו של טארק ביי אל-אפריקי ותקפו את ניצנים. ההתקפה, שהחלה בשעה 10:30, התבטאה בעיקר בהנחתת אש ובניסיון לפוצץ מעבירי מים, כדי לחסום את הדרכים בקרבת הנקודה. התוקפים נהדפו באש מקלעים ובפצצות מרגמה "2. בחילופי האש נהרג המקלען בעמדת התצפית העיקרית של ניצנים, יהודה גוטליבובסקי.
הפעולה נגד טארק ביי אל אפריקי (מבצע "ברק") החלה רק במאי 1948. עד אז נאלצה חטיבת "גבעתי" להסתפק בתגבורה של ניצנים ובשמירה על הקשר אליה. משימה זו בוצעה על-ידי גדוד 53, שהיישוב היה במרחב אחריותו.
ב-27.3.48, יום לאחר ההתקפה על ניצנים, החליפה מחלקה 7 מפלוגה ג', בפיקודו של אברהם שוארצשטיין, את מחלקתו של יוסקה ישורון, שחזרה ליחידת האם שלה, פלוגה ב'. מחלקתו של אברהם נשארה בנקודה עד לכיבושה בידי המצרים, ואנשיה נפלו בשבי. מחלקה זו ניהלה יומן בימי שבתה בניצנים. להלן קטעים נבחרים מן היומן הזה. קטעים אלה משקפים את המצב בניצנים עד להתקפה הראשונה במגמת כיבוש, ב-20 באפריל:
27.3.48 – "חיילים! תקופת אימוניכם נסתיימה. מעתה אתם נדרשים לצאת לפעולות קרביות ממש. התפקיד הראשון שהוטל עליכם הוא הגנת הנקודה המבודדת ניצנים. אנו יוצאים לדרך בעוד שעתיים." במילים אלה הודיענו מפקד המחלקה על היציאה לניצנים.
בבואנו למקום בודד זה מצאנו את חברי הקבוצה שרויים באבל. אחד מחבריהם נהרג בשעה שעלה לתצפית ביום שקדם לבואנו. לא הספקנו ללמוד את פרטי המקרה וכבר חשנו פעולת אויב על בשרנו: מיד לאחר בואנו לניצנים החלו ערביי הכפרים הסמוכים, שעשו בסביבה כבתוך שלהם, לצלוף על המשק. היריות לא היו בחינת חידוש לאנשי המקום, אך לרבים מאנשינו הן היו טבילת-אש ראשונה.
28.3.48 – בהתייעצות בין מפקדנו ובין אנשי המקום נקבעו סדרי העבודה וחלוקת תפקידי המחלקה. נקבע כי מדי יום ביומו תצא כיתה אחת לאבטח את העובדים; כיתה שנייה תטמון מארב בשטח; ואילו השלישית תישאר תורנית במחנה.
מהיום הראשון היו ידינו מלאות עבודה. בו בזמן שהכיתה התורנית עסקה בשיפור מחנה האוהלים שהועמד לרשותנו, יצאו שתי הכיתות האחרות לסייר את שטח המחנה הצבאי הצפוני ולאתר את המקומות מהם הותקף המשק אתמול.
היום התקיימה סוף-סוף ה"פגישה" הראשונה שלנו עם הכנופיות הערביות. אחת הכיתות, שיצאה אחר-הצהריים למארב, נתקלה במכונית ערבית שנסעה בביטחון בכביש החוף מאיסדוד לכיוון מג'דל. כשפתחה עליה כיתתנו באש מרגמה וברן, עצרה מהמכונית ונסוגה במהירות בחיפוי כיתה ערבית, שסיירה בשטח ההפקר. לאחר חילופי יריות ממושכים נסוגה כיתתנו למשק כאשר בלב אנשיה הרגשה שפעולה זו תשתק במידה רבה את התחבורה הערבית בקטע כביש החוף הסמוך לניצנים. (ואמנם, לאחר פעולה זו שוב לא העזו מכוניות ערביות לעבור בקטע הזה לאור היום.)
11.4.48 – עברו כבר יותר משבועיים מיום בואנו לניצנים. כבר התקשרנו למקום ולחברי הקבוצה. עד מהרה למדנו כי מלבד שלוש הארוחות "הקרות" שקיבלנו במקום, יהיה עלינו "ליהנות" גם משלוש ארוחות "חמות" מידי שכנינו הערבים. בשעות קבועות,בצהריים, בערב ובלילה היו כנופיות ערביות משתדלות להסתנן לניצנים. עם בואנו חל שינוי במצב. מפקדנו גמר אומר לשבור את חוצפתם של שכנינו הערבים. לילה אחר לילה יצאנו להנחית "מכות-נגד" על בסיסי התוקפים, ומדי יום הטרדנו את תחבורתם. כמו כן יצאנו למארבים שסיכלו לא פעם את מזימות האויב ואילצוהו להתרחק מסביבת המשק.
[סוף הסדר המיוחד]
יזכור
נפלו בקרב השיירה לניצנים 21.3.48
פוקורני מאיר
פרחיה אברהם
רובינשטיין שלמה – מא"ז ניצנים
שחר זלמן
אביעני בועז נפל בקרב ליד מחצבות צובא בחזית ירושלים 21.3.48
גוטליבובסקי יהודה נפל בקרב בניצנים 26.3.48.
ניצנים מנותקת
לשמירת הקשר עם המשק קיים הגדוד סיורים רגליים שנועדו להביא ליחידה עיתונים, ספרות ותחמושת שנישאה עלי שכם. הסיורים קוימו בלילות – יציאה מבאר טוביה ברדת החשכה, הגעה לניצנים בלילה ומאמץ לחזור בטרם אור.
באחד מהסיורים הליליים, בו השתתפו המג"ד והרופא הגדודי, הצטרף דודיק בן-יעקב. את ניווט הסיור נטל על עצמו דודיק בנכונות מלאה. דודיק היה אמנם עגלגל וכבד משקל, אך קל רגליים להפליא ואף כי העמיס על עצמו מטען של ציוד ונשק היה הילוכו מהיר ובטוח.
הוא צעד בראש, נעצר פעם בפעם, נצמד לקרקע ובהה אל תוך החשכה כאילו הבחין בעקבות שטושטשו או שמע רחש כלשהו. הוא מזדקף וממשיך להוביל כשהוא מבחין בעצמים מוכרים בשטח. הנה פיתול הוואדי, הנה סלע בולט בשדה והנה הוא רואה כבר את צלליות המגדלים של גבעה 69. הוא עוצר ויוצא בגפו לבדוק את השטח. לא מתגלה שום מכשול ודודיק ממשיך להוביל.
הסיור חוצה את הכביש ואת מסילת הברזל ומגיע אל בין הריסות המחנה הבריטי הנטוש. עכשיו מתקרבים אל גדר הקיבוץ. דודיק משמיע את הסיסמה המוסכמת ונענה על ידי חייל מהמחלקה המוצבת בניצנים, שמוביל אותנו פנימה.
לימים מונה דודיק לסגן מפקד פלוגה ג' ולחם שכם אל שכם עם המ"פ יוסקה גבע בקרבות עטורי ניצחון כמו ג'וליס וכרתיה.
פיצוץ בית-הספר במע'אר
28/29.3.48
הכפר הערבי מע'אר שכן על שרשרת גבעות ממערב לכביש ביל"ו-גדרה, מול מסעף מחנה תל-נוף. לכפר הייתה שליטה מוחלטת על הכביש שעבר לרגליו, ותושביו ניצלו את הרגשת העליונות שלהם לפגיעה בתחבורה העברית. חזי אשל, ממחלקת המטה של מפקדת גדוד 53 שהייתה ממוקמת בגדרה, סיפר ש"בכל פעם שחלפנו על פני הכפר, הרגשתי 'פרפרים' בבטן. בכל רגע עלולה הייתה להיפתח אש ממרומי הגבעות. ואכן, לא פעם הותקפנו ליד הכפר. השבנו באש, אבל סבלנו מנחיתות טופוגרפית, שכן קשה מאוד לשתק אש בירי מלמטה למעלה דרך אשנבי ירי של רכב משוריין."
ב-28 במרס 1948 חדרו לכפר מע'אר, אנשי "צבא ההצלה" מיחידתו של אבו מחמוד, שחנתה בעיירה יבנה הערבית. לאחר שחסמו הערבים את כביש החוף לתחבורה היהודית, הם שאפו לנתקה גם בכביש הפנימי בקטע שבין רחובות לגדרה. כדי לא לפגוע בתחבורה הבריטית בחרו בהפעלת מוקשים חשמליים שניתן להפעילם מרחוק נגד מטרות שבוחר המפעיל.
אותו יום גררה אש שנורתה מהכפר פעולת גמול בירי של כוחותינו. הבריטים, שלא היו נייטרלים, העדיפו לחסום את הכביש במקום לפעול נגד התוקפן. הכביש נחסם בצומת ביל"ו לכיוון דרום וביציאה מגדרה צפונה.
בגדרה נוצרה שיירה ארוכה שהמתינה לליווי. רק בשעה 17:15 ניתן לה לצאת צפונה בליווי בריטי. במאסף השיירה נעו שני משוריינים של גדוד 52 שיעדם היה תל-נוף.
במסעף תל-נוף פנו המשוריינים לעבר בסיס תל-נוף. אנשי "צבא ההצלה", שהתמקמו בבית-הספר של הכפר מע'אר מצפון למסעף ובמרחק כמאה מטר מהכביש, הפעילו מוקש חשמלי נגד המשוריין השני שבו הייתה כיתה של גדוד 52. המשוריין התהפך והתלקח. מיד נפתחה עליו אש מהכפר. האש מנעה מהמשוריין הראשון לחלץ את נפגעי המשוריין השני.
הבריטים שליוו את השיירה לא עצרו ולא נקפו אצבע. גרועה מזו, הם חסמו כל גישה למשוריין הבוער.
המ"פים חנוך אפל וישראל גרמן, שהזדמנו לגדרה לרגל משימותיהם, חשו אל מג"ד 53, שמפקדתו הייתה בגדרה, ודיווחו לו על מה שאירע. לאחר ששמע המג"ד את השתלשלות הדברים, ביקש אישור מהמח"ט לביצוע פעולת גמול. האישור ניתן, והמג"ד החליט לפוצץ את בית-הספר שממנו הפעילו חבלני האויב את המוקש. על אשר פופובסקי, מפקד פלוגה ד', הטיל המג"ד לתכנן את הפעולה יחד עם שני חבריו מגדוד 52.
סיכום תוכנית הפעולה היה: אשר וכיתה מגדוד 53 יבצע את המשימה העיקרית של טיהור הבית ופיצוצו, וישראל וחנוך יאבטחו את אזור הפעולה כלפי הכפר עם כוח של כיתה לכל אחד.
בחצות הלילה יצא הכוח לעבר היעד בטור ארוך, שנע בשדות שבין גדרה למע'אר. לאחר כשעתיים הגיעו למרחק כ-200 מטר מבית-הספר, מדרום לכביש תל-נוף. בנקודה זו פנתה כיתתו של ישראל גרמן לעבר הסתעפות כביש תל-נוף ותפסה עמדות לאבטחת אגפו השמאלי של בית-הספר ולחיפוי על הפריצה מכיוון מערב; כיתתו של חנוך אפל חצתה את כביש תל-נוף ותפסה עמדות לאבטחת אגפו הימני של בית-הספר ולחיפוי על הפריצה מכיוון מזרח; כיתתו של אשר פופובסקי, עם החבלן והסבלים נושאי חומר-הנפץ, התקדמה בזהירות לעבר כביש תל-נוף העובר כ-100 מטר מדרום לבית-הספר ונערכה לפריצה.
אך תפסו כיתות האבטחה והחיפוי את עמדותיהם והכיתה הפורצת פתחה בזחילה לעבר בניין בית-הספר, בשמטה ליד הכביש חוליית-מקלע לחיפוי מטווח קצר על הפורצים, ולאבטחת נסיגתם עם השלמת המשימה. כ-30 מטר מן היעד נתגלו לפורצים שתי גדרות-תיל. הם פרצו אותן וזינקו לעבר בניין בית-הספר, שטוהר כמעט ללא התנגדות והחבלן חיים שטופר הטמין את חומר-הנפץ בתוכו והדליקו.
הכוחות נסוגו ובמחצית דרכם לנקודת המפגש נשמעה ההתפוצצות ובניין בית-הספר נהרס. בנקודת המפגש התברר כי חסרה חוליית המקלע. הנסיגה עוכבה לחיפוש אחריה אך לשווא.
בינתיים עלה השחר. גברה הסכנה שהכוח המכונס בנקודת המפגש יתגלה באור היום וישמש מטרה נוחה לאש האויב. שלושת המ"פים החליטו לסגת, אפוא, לגדרה מיד, על מנת לחזור מאוחר יותר לשטח במשוריינים ולמצוא את אנשי החוליה הנעדרת.
במבואות מע'אר הדרומיים עוכבו המשוריינים בידי אנשי צבא בריטי שנזעקו לכפר בעקבות פיצוץ בית-הספר, בטענה שכביש תל-נוף ממוקש. האנשים ירדו ממשורייניהם ונעו ברגל לעבר המשוריין השרוף, כשהם חשופים לאנשי מע'אר, בהסתמכם על נוכחותו של הצבא הבריטי במקום. בהתקרבם נתגלתה לעיניהם תמונת זוועה - גופות שמונה חבריהם השרופות.
את החשבון עם מע'אר סגר הגדוד ב-15 במאי, יום שבת, ו' באייר, יום אחד לאחר שדוד בן-גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
מבצע "השמד"
30/3/48
חסימת דרכי התחבורה בפני השיירות העבריות חייבה תגובה הולמת. תגובה זו מצאה את ביטויה במבצע "השמד", שבוצע ב-30.3.48 ונועד לפגוע בתחבורה הערבית בכביש החוף בין יבנה לאשדוד, ולהשמיד את יחידת "צבא ההצלה" שחנתה ביבנה. הקרב שהתפתח במקום נמשך עד הערב. הערבים איבדו בו 30 איש.
במחצית השנייה של חודש מרס 1948 הגיעו ידיעות מיחידותינו שפעלו בשטח בקרבת יבנה הערבית, על יחידת "צבא ההצלה" שחנתה ביבנה. נוכחותנו בשטח "הקפיצה" את יחידת "צבא ההצלה". לא עברה מחצית השעה מרגע שנתגלו למזקף האויב והיחידה הופיעה בשטח בכלי רכב.
במטה הגדוד נתגבשה החלטה לפעול ביחידה גדולה שתפגע בתחבורה הערבית כגמול על התנכלויות לתחבורה היהודית, ותשמיד את יחידת "צבא ההצלה" שתחוש לעזרת המותקפים.
ההחלטה התגבשה לתוכנית פעולה. המג"ד קיבל את אישור המח"ט ונקבע שם לפעולה: מבצע "השמד".
תוכנית הפעולה הייתה:
הצבת מארבים לתחבורה הערבית בכביש החוף בקטע שבין יבנה הערבית לאיסדוד (אשדוד); הצבת מארב לתגבורת יחידת "צבא ההצלה", אם תתערב; אבטחת אזור הפעולה כלפי בשיט, חרבת-סוכריר ואשדוד. שעת ה"ש" מותנית בכניסת מכונית ערבית למארב. כל הכוחות יתפסו את עמדותיהם עד שעה 05:00.
הכוח התחלק לשישה כוחות-משנה: כוח א' בפיקודו של יגאל קרצובניק (כיתה, חובש, קשר ו-2 חבלנים), יציב מארב בכביש החוף מול מחנה פועלי הרכבת שליד חרבת סוכריר;
כוח ב' יחפה על פעולת כוח א' מגבעת השומרים. לאחר הפעלת המיקוש יצטרף כוח א' לכוח ב';
כוח ג' יתפוס את שלוחת "הכיפה", ישמש מארב אש לתגבורת מיבנה הערבית, ועם השלמת הפעולה יחפה על נסיגת כוח ב' לקבוצת יבנה;
כוח ד' (שתי כיתות, שני חובשים, קשר, צוות מק"ב, צוות מרגמה "2) יתפוס את גבעת "האוכף" ויהווה יחד עם כוח ג' מארב אש לתגבורת מיבנה הערבית;
כוח ה' יתמקם על גבעה ממערב לבשיט ויאבטח את אזור הפעולה כלפי בשיט, ועם השלמת הפעולה יאבטח את נסיגתו של כוח ד';
כוח ו' יציב חסימה דרומה לקבוצת יבנה על כביש החוף כלפי אשדוד;
כוח ז' יהיה עתודה בקבוצת יבנה.
הקשר יהיה באיתות בדגלים ובאמצעות רצים. סימן לנסיגה כללית: רקיטה אדומה ורקיטה לבנה, זו אחר זו.
את פקודת המבצע הסביר המג"ד למשתתפי הפעולה - מגדודו ומיחידות הפל"ם (פלוגה מגויסת) של הקיבוצים גבעת ברנר וחפץ-חיים. בשעה 23:00, ב-29 במרס, החלו הכוחות לצאת מקבוצת יבנה לביצוע משימותיהם, כשהם מתעלמים מן הגשם שירד.
אנשי הפל"ם מגבעת ברנר באו חגורים בחגור עור מתוצרת רצעניית הקיבוץ ובו אשפות כדורים וכיסים לרימוני-יד. חגור זה עורר את קנאת בחורי הגדוד, שרובם לבשו מגוון בגדים אזרחיים ונשאו תחמושת בכיסיהם.
בשעה 02:00 יצאו הכוחות בגשם מקבוצת יבנה לביצוע משימותיהם. כוחות א' וב' נעו ביחד לעבר מקום המארב בכביש החוף. הם הגיעו אליו לאחר כמחצית השעה, ומיד נערכו היקפית לאבטחת החבלנים אשר הניחו את מטען חומר-נפץ במעביר-מים סמוך להצטלבות דרך-העפר נבי-יוניס-בשיט עם כביש יבנה-אשדוד. החבלנים ביצעו את מלאכתם במהירות. עמדת ההפעלה החשמלית הוצנעה בעמדה טבעית במרחק-מה ממעביר המים. עם סיום הנחת המטען נערכו אנשי כוח א' מימין ומשמאל לעמדת הסוללה, כשפניהם אל מחנה פועלי מסילת-הברזל; ואילו אנשי כוח ב' נפרדו מהם וחזרו לעבר "גבעת השומרים", כ-750 מטר מערבה מעמדת הסוללה והתחפרו בה.
באותה שעה התקדמו כוחות ד' וה' לעבר יעדיהם. אנשי כוח ה' התפצלו מאנשי כוח ד' ועלו בשעה 03.30 על הגבעה שנקבעה להם. אולם, כבר עם קביעת מקומותיהם של ראשוני אנשיו נוכח המפקד לדעת כי הגבעה רחבה מאוד וקשה לאבטחה היקפית בכוח המועט שעמד לרשותו.
אנשי כוח ד' המשיכו בתנועתם ובשעה 04.00 בערך הגיעו לגבעת "האוכף". גבעה זו המתמשכת מדרום-מזרח לצפון-מערב הייתה בעלת שתי כיפות. מפקד הכוח חילק את אנשיו לשניים ושלח כיתה אחת וצוות מק"ב "שווארצלוזה" לכיפה הדרומית-מזרחית. לכיפה הצפונית-מערבית, הקרובה יותר ליבנה הערבית, שלח את הכיתה השנייה עם צוות מרגמה "2 שהטווח שלה קצר יותר.
כוח ג', שאליו צורף צוות מקלע בינוני, עזב באיחור את בסיס היציאה. לאיחור נוספה טעות שעשה מפקדו, שבמקום להוביל את אנשיו לגבעת "הכיפה", שאותה היו צריכים לתפוס, הובילם לגבעה במרחק כ-500 מטר צפונה-מערבה מן היעד. הוא הבחין בטעותו רק עם דמדומי בוקר ואז עבר עם פקודיו לגבעת "הכיפה", להתחפר בה מחדש.
התחפרות כוח ג' בגבעת "הכיפה", שנעשתה עם אור, סיכנה את השגת גורם ההפתעה שכה חיוני לפעולה מעין זו. אולם דווקא אנשי כוח ד' הם שהתגלו לאויב. רועים ערביים מיבנה הערבית, שעברו בשעה 05:30 בקירוב עם עדריהם בסמוך לגבעת ה"אוכף", גילו אותם ופתחו עליהם באש מרוביהם. אנשי הכוח נמנעו מלהשיב אש, בניסיון למנוע את גילוי מיקומם המדויק ואת מספרם, אבל הרועים הזעיקו למקום את ערביי יבנה. גרועה מזו: התגלות המארב הרתיעה, כנראה, את נהגי המכוניות ושום מכונית ערבית לא יצאה מיבנה דרומה בשעה שחלפה מרגע שהכוח נתגלה לרועים.
המג"ד החליט לא להמתין עד שמכונית ערבית תואיל להופיע. בתקווה למשוך את האויב למלכודת האש, הוא פקד על יגאל קרצובניק, מפקד כוח א', לפתוח בפעולה.
מפקד כוח א' פקד על אנשיו לפתוח באש לעבר המזקף, ועל החבלן להפעיל את חומר-הנפץ. חומר הנפץ לא התפוצץ, כנראה בגלל הרטיבות. החבלן רץ אל מעביר המים והפעיל את המטען בעזרת נפץ ופתיל השהיה. הפעם אירע פיצוץ, אבל לא נגרם נזק למעביר המים.
הכוח נסוג לעבר "גבעת השומרים" בחיפוי כוח ב' שישב בה. לפתע הבחין מפקדו כי חבלניו שכחו את הסוללה החשמלית מאחור. הוא שלח אותם לאסוף אותה. אחד מהם נפצע פציעה קלה מכדור, אך הסוללה נמצאה ונאספה.
לשמע חילופי היריות בין אנשי כוח ב' וכוח א' לבין אנשי המזקף הערבי, נזעקו כ-50 מערביי הסביבה והחלו להתקדם בחולות שממערב לכביש-החוף לעבר הצטלבות דרך-העפר נבי-יוניס-בשיט. הם נעו מכיוון יבנה ומכיוון חרבת-סוכריר ללא סדר צבאי; ניכר היה בהם שאינם מ"צבא-ההצלה" אלא מקומיים. משהתקרבו לטווח אש אפקטיבי פתחו עליהם כוחות א', ב' וג' באש והפילו כמה מהם.
באותה שעה ניהלו אנשי כוח ד' קרב-אש עם כ-30 ערבים, שבאו מכיוון יבנה על הגבעות שמצפון לכביש בשיט, שהיו מכוסות בחלקן מטעים. המקומיים גילו תבונה בדרך התקדמותם. הם לא נכנסו לתוך מלכודת האש שהוכנה להם באזור הגבעות שבין כביש החוף לכביש בשיט, אשר חלש עליו כוח ג' ממזרח, אלא התקרבו לכיפה הצפונית-מערבית שבגבעת "האוכף", מכיוון צפון. משום כך נמנע מאנשי כוח ג' ומקצת אנשי כוח ד' שישב בכיפה הדרומית-מזרחית של "האוכף", לשלוט עליהם באש. תקלות במקלע הקל ובמרגמה "2 של הכיתה מכוח ד' שישבה על הכיפה הצפונית-מערבית, אילצו את מפקדם לסגת לכיפה הדרומית-מזרחית.
כשראו הערבים שהכיפה מתפנית, החישו את התקדמותם אליה, אבל בינתיים עלה בידי צוות המרגמה לתקנה ולהפעילה ביעילות רבה נגד האויב המתקדם. הפצצות שהיטיבו לפגוע אילצו את הערבים לסגת, ואז חזרו אנשי כוח ד' ונערכו בכיפה הצפונית-מערבית.
לרגע נדמה היה שהתקפת האויב נשברה, אך עד מהרה נפתחה הרעה מכיוון בשיט.
ערביי בשיט גילו נכונות קרבית רבה מזו של ערביי יבנה ושל יחידת "צבא ההצלה", שישבה בעיירה זו: לעומת כ-50 איש שהעמידה יבנה, הגדולה פי שלושה באוכלוסייתה (כ-5,000 איש) מבשיט, העמידה בשיט כ-150 איש לתקיפת הכוח היהודי שנערך על הגבעות שממערב לכפר.
ערביי בשיט לא גילו בתחילה את כוח ה', הקרוב אליהם, והתקדמו לעבר אנשי כוח ד' הרחוקים יותר. אנשי כוח ה', שהבחינו בתנועתם צפונה-מערבה ודאגו לחבריהם שישבו בגבעת "האוכף", פתחו באש על ערביי בשיט מבלי להתחשב בנחיתותם המספרית. עתה פנה מלוא הכוח הערבי לעבר אנשי כוח ה'. הערבים הציבו בסיס-אש שכלל שני מקלעים קלים, בגבעה המרוחקת כ-500 מטר צפונה לגבעת כוח ה', ובחיפוי זה התקדמו בשתי זרועות - כל אחת בת כ-50 איש - בכוונה לסגור על הכוח ממערב ומדרום ולמנוע את נסיגתו לקבוצת יבנה.
תנועת הכיתור של האויב לא נעלמה מעיני אלה שעמדו להיות מכותרים והם ניסו לבלמה על ידי קצב אש מוגבר. דומה היה כי הצליחו לסכל את מזימת האויב ורוחם הייתה איתנה. אולם לאחר כמחצית השעה של הנחתת אש נמרצת, התקלקל המקלע שלהם ותחמושתם נתמעטה. מפקדם, גדעון שמבק, החליט להזעיק את כוח העתודה מקבוצת יבנה ופקד על אחד מאנשיו לאותת בדגל את הסימן המוסכם לכך. גשם עז שירד אותה שעה שיבש את הראות והאיתות לא נקלט בקבוצת יבנה. הגשם הביא עמו רעה נוספת: בוץ שגרם מעצורים בכלי הנשק שבידי כיתת גבעת ברנר. עקב תקלות אלה יכלו עשרות לוחמים ערבים להתקרב אל עמדותיהם של עשרות המגינים עד לטווח מגע. חנן פלס נפגע למוות כשניסה לתקן מעצור ברובהו.
מצב המתגוננים נעשה נואש וגדעון החליט לסגת. הוא פקד על אנשיו לרדת מן הגבעה לעבר הוואדי שממערב לה. הם יצאו כשהם נושאים עמם את גופתו של חנן, אבל עד מהרה נוכחו לדעת שהם מכותרים. הם החליטו לוותר על פינוי הגופה ולפרוץ דרך בריצה. הצעיר שבהם, עודד ירקוני, מבניה הראשונים של גבעת ברנר, פרץ את טבעת האויב בהטילו רימון-יד, והכוח הקטן נחלץ מהכיתור.
כשהגיעו הנסוגים לוואדי נפגע ברתולד לוי ברגלו מכדור אויב. חברו, פרץ ברוינליך, העמיסו על כתפו והמשיך בנסיגה. ברתולד הרגיש שפרץ מפגר אחרי חבריו והפציר בו: "עזוב אותי והצל את עצמך." באותו רגע פגע כדור בראשו וקיפד את פתיל חייו. רק אז הניח אותו פרץ על האדמה ורץ אחרי חבריו, להדביקם.
במרחק של מספר מטרים ממערב לכביש, בשדה החיטה שכה אהב, נהרג מצרור מקלע השלישי מאנשי כוח ה' - עודד ירקוני. חברו ורעו לעבודה, פרץ ברוינליך, זחל אליו וניסה לגרור אותו, אבל המפקד, שחשש מקורבנות נוספים שלא לצורך, גזר עליו להמשיך בנסיגה.
ראשוני הכוח הנסוג הגיעו לקבוצת-יבנה בשעה 07:30. בהיוודע קורותיהם למג"ד, הוא הורה לקמב"ץ להפעיל את כוח העתודה לשתי מטרות: א. חילוץ הרוגי כוח ה'; ב. חיפוי על נסיגת אנשי כוח ד' - שלא היה מנוס ממנה לאחר שנכבשה גבעת כוח ה' שבעורף עמדתם על גבעת "האוכף".
הקמב"ץ פקד על צוות מרגמה "3 - שהוצבה בחורשה הסמוכה לישיבה של קבוצת יבנה - לפתוח באש על בשיט, והוא עצמו חש עם שני משוריינים ושתי כיתות העתודה לעבר כביש בשיט. בהגיעו למרגלות הגבעה שעליה היה כוח ה', עצר ופקד על שתי כיתות העתודה שבמשוריינים לפתוח באש על ערביי בשיט שהתבצרו על הגבעה. בחיפוי אש זו פתח הקמב"ץ עם אחדים מאנשיו בחיפוש אחר גוויות החללים. בסביבת הגבעה שכבו גם הרוגי האויב אשר מקצתם לבשו בגדים אירופים וקשה היה להבדיל בין ערבי ליהודי. קושי נוסף היה בכך שההרוגים מאנשי גבעת ברנר לא נשאו על גופם דיסקיות-זיהוי. משום כך זיהה הקמב"ץ רק את עודד ירקוני.
בשלב הזה נפצע הקמב"ץ עצמו. סיפר נחמן: "הגעתי למשוריין כשעל גבי פצוע שותת דם. הבחורים במשוריין אמרו לי: 'נפצעת!' עניתי שהדם המציף אותי הוא דמו של הפצוע שעל גבי. אבל כשאמרתי זאת גיליתי שקליע ניקב את גרוני. למזלי, הפצע היה שטחי." הקמב"ץ נחבש במקום והמשיך בחיפושים.
תוך כדי כך הבחין בארבע משאיות המתקדמות בכביש בשיט לעבר מסמיה. לא היה ברור אם משאיות אלו יהודיות הן או ערביות. זהותן הובררה כשנהגיהן הבחינו בשני משורייני העתודה, נטשו את המשאיות שלהם וברחו לעבר בשיט. הקמב"ץ פקד על אנשי המשוריינים לפתוח באש על הבורחים, ועל נהגי המשוריינים פקד לנוע במהירות לעבר המשאיות הנטושות. כשהגיעו אליהן חיבלו אנשי העתודה במנועי המשאיות ביריות וברימוני-יד. בשובם לקבוצת יבנה נזף בהם המג"ד על שהחמיצו הזדמנות להעשיר את מחלקת הרכב הגדודית בארבע משאיות יקרות-ערך…
שעה שאנשי כוח העתודה פעלו באזור כביש בשיט, היו אנשי כוח ד' נסוגים לאורך טור הגבעות שבין כביש החוף לכביש בשיט, כשאנשי כוח ג' מחפים עליהם כלפי הערבים שבחולות ממערב לכביש החוף, ואנשי העתודה, בעצם נוכחותם על כביש בשיט, מחפים עליהם כלפי הכפר שממזרח לו. הם הגיעו לקבוצת יבנה בלי לספוג עוד אבידות בשעה 08:00 בקירוב. סמוך לכך שבו לשם גם כוחות א' וב'. אחרון הגיע לבסיס (בשעה 08:30) כוח ג'. באותו רגע נתקבלה מגן-יבנה ידיעה שכוח החסימה שהוצב כלפי אשדוד חזר אף הוא בשלום לבסיסו.
סיפר הקמב"ץ: "הגעתי עם יתר הפצועים לחדר האוכל בקבוצת יבנה, שם המתין לנו הרופא שגויס למבצע זה, ד"ר מנהיים מגדרה, אביו של אורי, שהיה לימים קצין הקשר של הגדוד. הוא השכיב אותי על שולחן בחדר האוכל, נטל מפית נייר ופער חור במרכזה. את המפית הוא פרש על גרוני והתחיל בתפירת הפצע. אחד מאנשי המשק שאל בחלחלה: 'דוקטור, מה אתה עושה?' הרופא השיב באורך רוח: 'אני תופר את החבר שלכם.' חבר המשק הגיב ספק בהומור, ספק ברצינות: 'אבל זה שולחן חלבי...'"
עם השלמת נסיגת כל הכוחות לא ראה מג"ד 53 את הפעולה כאילו נסתיימה. לבו לא נתן לו להשלים עם העובדה שגופות שני הרוגיו של כוח ה' נמצאות עדיין בשטח האויב. בראש קבוצת מתנדבים, ביניהם חברי גבעת ברנר, יצא במשוריין לעבר הגבעה שהוחזקה בידי כוח ה'. בהגיעם, בשעה 10:30 בקירוב, לסביבת הגבעה, ניתכה עליהם אש אויב עזה ביותר. איש מהמתנדבים לא העז לצאת מן המשוריין כדי למצוא את ההרוגים, עד שהמג"ד שימש להם מופת אישי בצאתו ראשון מהמשוריין.
לאחר חיפושים מדוקדקים נמצאה גופתו של ברתולד לוי במרחק כ-150 מטר מן הכביש. פניה היו מרוטשות עד לבלי הכר. הגופה זוהתה רק לפי חגור-הכדורים המיוחד שעליה, תוצרת גבעת ברנר. את גופתו של חנן פלס נאלצו להשאיר כי הייתה על מדרון גבעה שהייתה תפוסה בידי האויב. יומיים לאחר מכן הוחזרה הגופה על-ידי המשטרה הבריטית, כשהיא ערופת ראש וסימני התעללות קשה ניכרים בה.
לאויב נגרמו כ-30 אבידות, אבל הנפגעים היו ערבים מקומיים, לא מתנדבים מ"צבא ההצלה" אשר בהם התכוונה פעולת "השמד" לפגוע.
לימים נודע שיוקרתו של "צבא ההצלה" נפגעה קשות משום שלא השתתפו בקרב. היחידה בפיקודו של אבו מחמוד העיראקי הוחלפה ובמקומו בא מפקד ממוצא סורי, אבל הוא התייחס בעריצות לערבים המקומיים, שנפשם נקעה מן המתנדבים מעבר לגבול.
יזכור
נפלו בפעולת "השמד", 30.3.48
ירקוני עודד
לוי ברתולד
פלס חנן
מבצע "חסידה"
1.4.48-31.3.48
מבצע "חסידה" – שם שנתנה חטיבת "גבעתי" למבצע שהמטכ"ל קרא לו "בלק 1". זו הייתה הטסת המשלוח הראשון של נשק מצ'כוסלובקיה לארץ-ישראל, בליל 1.4-31.3 1948, יום ד', כ' באדר ב', שישה שבועות לפני ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, בעוד הבריטים בארץ-ישראל ולאחר שהאו"ם הטיל אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון.
מטוס נוסעים אמריקאי מדגם די.סי.4, בעל ארבעה מנועים, שנחכר מחברה אמריקאית, הוסב לתובלה והוטס בידי צוות אמריקאי - הביא 200 רובים צ'כיים, 30 מקלעים מ.ג.34 (מגל"ד) מתוצרת צ'כיה, ו-1.5 מיליון כדורים. המטען פורק בשדה התעופה הבריטי הנטוש ליד הכפר הערבי בית-דראס בסמוך לבאר טוביה. משם הועבר בו-בלילה ליחידות שעמדו לצאת למבצע "נחשון" שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים. באותו הלילה המריא המטוס בחזרה לצ'כוסלובקיה.
משימות הנחתת המטוס ופריקת מטענו במבצע חשאי זה הוטלה על גדוד 53.
ימים מספר לפני מבצע "נחשון" נקרא מג"ד 53 אל מטה החטיבה ברחובות. נמסר לו כי באחד מן הימים הקרובים יגיע משלוח נשק ראשון במטוס שינחת בשדה-התעופה הבריטי הנטוש שליד באר טוביה והכפרים הערביים בית-דראס וביתניה שרקייה, ועליו לתכנן את אבטחת השדה בשעת הנחיתה, פירוק הנשק וההמראה. לא היה צריך להסביר למג"ד את חשיבות המבצע הזה: עקב המלחמה בארץ-ישראל הטילו ארצות-הברית ובריטניה אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. מן האמברגו הזה נפגע רק היישוב היהודי, משום שלמדינות ערב הגובלות עם ארץ-ישראל היו צבאות סדירים שהבריחו נשק לאחיהם הפלשתינאים. הבריטים עדיין שלטו בארץ-ישראל, חלשו על נמלי הים והאוויר והטילו סגר ימי על הארץ. ליישוב היהודי עדיין לא הייתה ממשלה שתוכל לרכוש נשק. נותרה רק אפשרות של הברחה. במקרה של המבצע הנדון היו הדברים אמורים בנשק מצ'כוסלובקיה, באישורה החשאי של ברית המועצות. נאמר למג"ד כי מבצע "חסידה" חייב להישמר בסוד כמוס אפילו מפני אנשי הגדוד. לאלה מהם שישתתפו במבצע יהיה צריך לספר סיפור-כיסוי כלשהו.
הכנת המסלול לנחיתת-לילה, הכוונת המטוס לנחיתה, תאורת המסלול בעת הנחיתה והכנת דלק-מטוסים לתדלוק המטוס לפני שימריא בחשכת הלילה, היו באחריותם של אהרן רמז משירות האוויר של ה"הגנה" (שהמשכו היה חיל האוויר של צה"ל) ואשר (אושרקה) פלד, איש החימוש של ה"הגנה". משה ברון, איש אגף האפסנאות ב"הגנה", הכין את הדרוש להובלת הנשק לרחובות ומשם לתל-אביב, שם ינוקו הכלים משמן הסיכה שבו נארזו, ומשם יונפק ללוחמים המשתתפים במבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים.
בקוצר-רוח חיכו מג"ד 53 ועמיתיו שותפי הסוד ללילה שבו יגיע המטוס. היו רגעים של חשש שמא יתבדה סיפור ה"חסידה", כמתיחה של 1 באפריל. אבל אור ליום 1 באפריל 1948 ניתן סוף-סוף האות - "הלילה יגיע האווירון".
הכוח נפרס בשדה התעופה הקטן. הגיעה שעת חצות. אורות באר-טוביה, גן-יבנה וחצור כבר כבו, ועדיין לא נשמע קולו של מטוס מתקרב. האם קרתה תקלה? בדיעבד התברר שבמטוס נקלטו אותות הקשר משדה התעופה, אבל חזקה על צוות המטוס הפקודה לקיים דממת אלחוט עד לחצות הלילה – שעת הגעת המטוס לפי שעון גריניץ'. משום מה הם שכחו שקיים הבדל בן שעתיים בין שעון גריניץ' ובין השעון בארץ-ישראל. ואכן, סמוך לשעה 02:00 הודיע הקשר בשדה התעופה: "השגנו קשר עם האווירון."
כעבור דקות מספר נשמעה נהמת מנועים מתעצמת והולכת. פחיות סולר הודלקו לאורך המסלול. הכול חשו כי זו אינה הדלקת אורות פשוטה, אלא תאורת חג: חג הבאת הנשק הדרוש ללוחמים במבצע "נחשון".
הכול התנהל כשורה. כוחות האבטחה לא הבחינו בכל תנועה חשודה. נראה כי תושבי הכפרים הערביים היו שקועים בתרדמה עמוקה. האווירון חג פעם ושתיים ונחת בשדה-התעופה בשלום.
מפתח המטוס הורד כבש. המג"ד עלה בו ולחץ את ידי הטייסים בחום.
ה"חסידה" הביאה כ-200 רובים ו-30 מגל"דים [מקלעים] ומיליון וחצי כדורים - כמות עצומה באותם ימים, שנודעה לה השפעה בהמשך הלחימה.
הפריקה נעשתה בזריזות ובהתלהבות, כדי שתסתיים בטרם יתערבו הבריטים.
משנסתיימה הפריקה וה"חסידה" הצטיידה בדלק, ערכו הטייסים בדיקה אחרונה במנועי המטוס והמריאו. מיד לאחר מכן טשטשו אנשי גדוד 53 כל סימן לנחיתת המטוס בשדה, ובשעה 0400 חזר בו הכול לקדמותו כאילו לא אירע דבר.
למחרת, השכם בבוקר, הופיעו קציני-משטרה בריטיים בבית מוח'תאר באר-טוביה, מרדכי ברוורמן, והודיעו לו כי באו לבדוק את נכונות השמועה אשר בפי ערביי בית-דראס בדבר "אווירון רוסי" שהביא נשק ליהודים. המוח'תאר הכחיש את השמועה וייחס אותה בהיתול למתיחת 1 באפריל. הוא יצא עם הקצינים לשדה-התעופה כדי להוכיח להם שאין שחר לדברי הערבים. ואכן בבואם לשדה-התעופה לא נמצא בו כל דבר חשוד.
כדי שהקצינים הבריטים לא ישובו ריקם לבסיסם, הזמין אותם המוח'תאר לארוחה דשנה בביתו. בעוד האורחים מיטיבים את לבם בעוף צלוי ובמשקה חריף משובח, שהוגשו להם על-ידי בנות באר טוביה, נמצא כבר מטען הנשק היקר הרחק משם, במקומות הריכוז שבהם כונסו הלוחמים שעמדו לקחת חלק במבצע "נחשון".
למרות נוכחותם של הנספחים מהמטכ"ל, גילו הפורקים חריצות "יתרה" והצליחו לסחוב בהוראת המג"ד שני ארגזי תחמושת כדי לסגור חוב לבאר טוביה.
סיפר יהודה רחמנוב: "קור כלבים. השעה 0345. אני יושב במשוריין הראשון בשיירה. צביקה הג'ינג'י יושב מאחורי ההגה. אני שומע את משאבות היד מתדלקות את 'החסידה' שאנשינו עסקו בפריקת המטען היקר מפז שהיא הביאה בבטנה מעבר לים. לפתע אני רואה את המג"ד מופיע לידי ופוקד: 'אין לעצור בדרך משום סיבה. גם אם תיתקלו באש, אתם ממשיכים. אם אכן נותקף נדאג להשיב להם כשנחזור.'"
0 Comments:
Post a Comment
<< Home