ההפוגה השנייה
אחרי עשר יממות ועוד אחת עשרה שעות של קרבות נכנסה לתוקפה ההפוגה השנייה בחזית גבעתי.
לפי החלטת מועצת הביטחון תתחיל הפסקת האש בערב ה- 18 ביולי בשעה 19:00.
את כניסת ההפוגה מתאר אורי אבינרי בספרו "בשדות פלשת":
"היום הוא ה- 18 ביולי והשעה 19:00. רעם התותחים נדם בחזית הדרום. הם יצאו משוחותיהם, והנה מעטים הם, מעטים מאוד. הם נשאו על שכמם חברים הרוגים, חברים גוססים, חברים פצועים, חברים אשר לאף אחד מהם אין תחליף, אשר כל אחד מהם גדל עם היחידה והפך חלק ממנה והשאיר אחריו חלל ריק.
---- הם יצאו משוחותיהם – והנה העולם עודנו קיים, והפרחים עודם פורחים, והציפורים עודן מצפצפות..."
מבצע "גי"ס
1" 28-27.7.48 [מזג אוויר; קיץ]
בהפוגה השנייה [שנכנסה לתוקפה בשעה 19:00 של 18 ביולי 1948] הפרו המצרים את תנאי הפסקת האש ומנעו מעבר שיירות לנגב המנותק. הוחלט להעביר שיירה דרומה ויהי-מה, ולמקרה שהמצרים יתקפו אותה, תוכנן מבצע שניתן לו השם "גי"ס" - ראשי התיבות של שמות החטיבות שיחידות שלהן נועדו להשתתף בו: "גבעתי", "יפתח" וסרגיי (כינויו של נחום שריג, מפקד חטיבת "הנגב"), בנוסף על יחידת טנקים מחטיבה 8 המשוריינת.
מטרת המבצע, שנועד ליום 28.7.48, הוגדרה כלהלן: "פריצת דרך לנגב על-ידי הרחבת מסדרון כרתייה ואבטחתו על ידי כיבוש פלוג'ה בידי "יפתח", וכיבוש עיראק אל-מנשיה בידי "גבעתי", והתקפות הטרדה והסחה לכל אורך החזית. האות לפתיחת המבצע תהיה תקיפת שיירה עברית בידי הצבא המצרי בדרכה לנגב. אירוע זה קרה ב-26 ביולי 1948.
התקפת עיראק אל-מנשיה הוטלה על ידי החטיבה על גדוד 53, שהועיד לכך את פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין.
סיפר שמעון, מ"פ ב': "עם קבלת פקודת המבצע, שלחתי את אחד המפקדים לצריפין, להזעיק משם את רוב אנשי פלוגתנו, שעסקו שם בהכנות למצעד הצבאי הראשון אשר נקבע לכ' בתמוז [27.7.48]. אני, מפקד הגדוד ומפקד הפלוגה המסייעת יגאל קרצובניק, נסענו לגת. מגדל המים של גת היה עמוס אנשי פלמ"ח, עד כי בקושי מצאנו אפשרות וזמן לצפות ממנו לעבר הכפר עיראק אל-מנשיה, שהוטל עלינו לכבשו.
"מהמגדל של גת גיליתי, כי מאז עזבנו את הנקודה ב- 10.6, הצליח האויב להתבצר כהלכה בעיראק אל-מנשיה ובתל שלידו. הדבר עורר בי דאגה מסוימת, אם כי לפי הידיעות שנמסרו לנו, לא היה על ראש התל כוח מצרי רב, שכן רובו היה בפלוג'ה. מוסר הידיעות שהיה משוכנע באמיתותן, הוסיף ואמר, שלדעתו תיפול עיראק אל-מנשיה כפרי בשל, עם התמוטטותה של פלוג'ה, אותה יתקוף גדוד 'העמק' מחטיבת 'יפתח'.
"נראו לנו שתי אפשרויות לכיבוש עיראק אל-מנשיה: האחת – מסע לילי ישיר ופריצה בכוח מכיוון צפון-מזרח; השנייה – מסע ארוך יותר, איגוף עמוק מימין (מערב), חציית הכביש ופריצה מן העורף, מכיוון דרום-מערב. בחרנו באפשרות השנייה, שהיה בה יותר מן ההפתעה.
"בצד הדרומי-מערבי של הכפר נמצא בניין בית-הספר, אשר תעלת קשר חיברה אותו לתל. כיבושו נראה לנו תנאי לכיבוש הכפר. החלטנו כי לאחר כיבוש בית-הספר נטהר את תעלת הקשר העולה אל התל ובאמצעותה נגיע אל השטח החיוני ונשתלט עליו, בסיוע הפלוגה המסייעת שלנו, שתרתק את התל ואת הכפר במקלעים בינוניים ובמרגמות מכיוון צפון.
"אם נצליח בכיבוש בית-הספר והתל, תופעל הפלוגה החדשה של הגדוד, שהצטרפה אלינו מגדוד "8", תנצל את ההצלחה ותטהר את הכפר.
"אף כי השעה הייתה די מאוחרת, הייתה הראות עדיין טובה ויכולתי להסביר כהלכה את התוכנית למפקדי המחלקות, שהכירו יפה את השטח מסיורים קודמים.
"לרשותי עמדו 54 איש בלבד. אף על פי כן, לא ויתרתי על המבנה של שלוש מחלקות. על מחלקתו של מוסה הלר הטלתי לפרוץ את הגדר, לאבטח את הפירצה מימין (דרום-מזרח), לרתק את חלקו הדרומי-מערבי של הכפר ולשמש כגל שני לפריצה. מחלקתו של יוסקה ישורון נועדה לפרוץ לעבר בית-הספר מבעד לפירצה, לשתק את העמדות שלידו, לטהרו ולעלות בתעלה לכיוון התל. משימתה של מחלקתו של יונה שינפרבר הייתה לאבטח את הפירצה משמאל (דרום-מערב) ולסייע למחלקתו של ישורון, על ידי ריתוק כוח האויב בבית-הספר ושיתוקו.
"את ציר התנועה הערכתי בארבעה קילומטרים וחשבתי לעברו בשעה ומחצה. הפעולה עצמה נועדה להתחיל, בתיאום עם הפלמ"ח, ב- 00:30. לפיכך הודעתי למפקדי המחלקות כי שעת היציאה שלנו תהיה 22:00. הם כיוונו את שעוניהם ואחר ירדו עמי מן המגדל כדי לכנס את האנשים בחדר האוכל של הקיבוץ, בו עמדתי לתת תדריך דומה לשאר אנשי הפלוגה."
סיפר יצחק נאמן, מאנשי הפלוגה: "שמעון המ"פ הסביר לנו את תוכנית ההגנה של האויב בכפר ואת תוכניתנו למיגורו. בסיום דבריו סימן בגיר מעגל סביב התל ואמר: 'בשעה אחת אחר חצות יהיה התל שלנו!'
"כעבור שעה קלה נאמר לנו שהיציאה נדחתה בגלל איחור בואה של שיירת הפלוגה המסייעת, הרופא והקשר מבסיס הגדוד."
על הדרך משער קיבוץ גת אל בית-הספר של עיראק אל-מנשיה סיפר המ"מ מוסה הלר: "יצאנו באיחור של יותר מחצי שעה. מחלקתי נעה ראשונה, כשכיתתו של דני הדר בחוד. נענו במהירות רבה, כדי להרוויח את הזמן שהפסדנו. בהתקרבנו ליעד, החלו כלבי עיראק אל-מנשיה לנבוח ונביחתם זירזה אותנו. נכנסנו לוואדי וקרבנו במהירות רבה לכפר. בניין בית-הספר שבפתח הכפר נראה בבירור. האנשים אחזו בדריכות את כלי נשקם הטעונים. לפתע נתקלנו בגדר לא צפויה! 'לעזאזל,' חשבתי, והודעתי על כך מיד למ"פ.
"שמעון הורה לנו להתפרס במבנה הסתערות ולתפוס את עמדותינו. בטרם ישלימו האנשים את הפקודה הזאת, כבר הרעים עלי בקולו: 'מוסה, קדימה! פרוץ את הגדר!' זחלתי לפנים עם דני המ"כ, כשהמרחק בינינו עשרה מטרים, כרוחב הפירצה המתוכננת בגדר.
"הגענו לגדר ומיששנו אותה, כדי למצוא את חוט התיל לניתוק. ברגע שעמדתי לסגור את מגזרי התיל, נורתה לעברנו ירייה. מיד אחריה התרוממה רקטה וניתכה עלינו אש תופת. למרות האש המשכנו לפעול. גברנו על הגדר, הכרזנו על כך במלוא גרוננו ותוך השמעת הצעקה 'פרוץ, פרוץ' הצטרפנו אל מחלקתנו, שכבר תפסה עמדות בהתאם להוראות אברהם פנחס, הסמל המחלקתי".
המשיך המ"פ שמעון: "המצרים גילו את מקום הפריצה וריכזו עליו את אש הרובים, המקלעים, המרגמות ותותחי הנ"ט שלהם. האש הונחתה בעיקר מכיוון הכפר והתל. מכיוון בית-הספר הייתה האש חלשה, כנראה הודות לאש הרתק הטובה שהונחתה על ידי מחלקתו של יונה שינפרבר ובמיוחד מפגיעת פצצות הפיאט שירו אנשיו.
"מיד לאחר פריצת הגדר נתתי ליוסקה הוראה לפרוץ עם מחלקתו לעבר בית-הספר. האש המצרית שהצמידה את אנשינו לקרקע, הכבידה על יוסקה. אף על פי כן הצליח להעמיד אנשים על רגליהם ורץ בראשם, כדי לחדור למערך האויב."
סיפר יוסקה ישורון: "הגדר שפרצנו הייתה מטווחת, והמצרים פגעו בכל מי שעבר אותה. בגלל הנפגעים הרבים הוחלט על נסיגה. בשלב זה נפגעו רבים נוספים. קליע פילח את עצם הבריח שלי ופגע בריאה. לא הצלחתי להתפנות בכוחות עצמי."
מ"פ שמעון: "כשרצתי אל מחלקתו של יוסקה כדי לסייע בזירוז ההסתערות, הרגשתי כאב עז. רצה הגורל שדווקא ברגע שקראתי בקול גדול 'לא כל כדור אויב פוגע', ננעץ בגופי כדור מצרי.
כרעתי ארצה, אך לא נאנקתי ולא קראתי לחובש כדי שלא תיפגע רוחם של אנשי. אותה שעה הודיע לי המ"מ יוסקה ישורון כי רוב האנשים שעברו עמו את הגדר נפגעו וכי הוא זקוק לתגבורת מיידית כדי להמשיך במאמץ הפריצה. צירפתי לו את כיתתו של דני הדר, ממחלקתו של מוסה."
סיפר אחד מאנשי כיתתו של דני: "הקרב הגיע לשעתו השנייה. הכדורים החלו אוזלים, מספר הפצועים גדל והלך והחובשים היו עמוסי עבודה. המ"פ הפצוע המשיך לנהל את הקרב. סייע בידו המ"מ מוסה, שהיה לרוח החיה של הפלוגה. לאור הרקטות המצריות שהאירו את השטח באור יום, ניתן היה לראותו מדלג מכיתה לכיתה כדי לבדוק את מצב האנשים ולעודד את רוחם.
אור הרקטות גם גילה לנו כי לרוע מזלנו, נתקענו בשטח פתוח ללא מחסה, בעוד המצרים ממולנו יושבים בעמדות בצורות בכפר, בבית-הספר ועל התל הרם שלידו.
"'אסור לשכב בשטח הגלוי,' לחש לי אחד האנשים. 'מוטב לפרוץ קדימה!'
"לפתע הופיעו דני ויוסקה ובפיהם פקודה להסתער. קמנו כאיש אחד וכשהמפקדים בראשנו רצנו לעבר האויב. לא עברו דקות ספורות והגדר כבר הייתה מאחורינו. עוד חמישים מטר נותרו בינינו לבין הבניין, ואז התפוצץ בינינו רימון-יד מצרי.
"דני המ"כ לא התבלבל. גם לו היו רימוני-יד והוא הטילם לעבר האויב. אולם רבים מאנשינו, ביניהם המ"מ יוסקה ישורון, נפגעו קשה. הפיאט, שיכול היה לחסל את האויב בבית-הספר, נותר ללא תחמושת, הפצועים זעקו, המעטים שנשארו שלמים בגופם, ואני בתוכם, החלו גוררים בזחילה את חבריהם הפצועים אל מחוץ לשטח הפגוע.
"בכוחות אחרונים הגענו אל מחוץ לגדר ופגשנו את מפקד הפלוגה. שמעון הפצוע ניסה להתקשר עם מפקד הגדוד, אבל מכשיר הקשר דמם בגלל המיסוך, עד שהועבר למקום אחר. המ"פ הודיע בקשר, כי התקדמותנו נבלמה ובכוונתנו לסגת. הוא ביקש מהמג"ד לשלוח את הג'יפים והזחלים מגדוד 54 כדי לסייע לנו בפינוי הנפגעים. [החפ"ק הגדודי היה כ-500 מטר מאחורי הפלוגה]. אחר-כך נתן לנו את פקודת הנסיגה. 'הפצועים קל ייסוגו בעצמם לעבר הוואדי הקרוב', אמר. 'חלק מן האחרים ישאו את הפצועים קשה וחלק יחפה על הנסוגים עד הוצאת אחרון הפצועים.'
"את הפקודה הזאת נתן המ"פ בכוחותיו האחרונים. את הפיקוד תפס המ"מ מוסה הלר, שהיה פצוע אף הוא, בידו."
על הנסיגה סיפר המ"מ מוסה הלר: "ראשית לכל ארגנתי כוח משתי מחלקות, מחלקתו של יוסקה ומחלקתי, והטלתי עליו להמשיך לירות, כדי לאפשר את חילוץ הכוח. אחר-כך ארגנתי כוח לפינוי הפצועים. רבים מהם איבדו דם רב והיה הכרח להחיש את פינוים."
סיפר יוסקה ישורון: "גררו אותי לתחנת האיסוף הגדודית, שם רוכזו הפצועים וההרוגים. רופא הגדוד אילתר פתרון רפואי לפציעה שלי - סתימת החדירה של הקליע בתחבושת גבס - וכך הציל את חיי.
"הפינוי לבית-החולים היה טראומטי. אמצעי הפינוי היה אוטובוס, ואת האלונקה שעליה שכבתי הניחו במעבר ליד הדלת האחורית. טלטולי האוטובוס בדרכי העפר עד שהגיע לדרך סלולה, גרמו לי כאבי תופת. עצם הבריח שהתרסקה חרקה בכל טלטול. בבית-חולים 'הירקון' בתל-אביב הוכנסתי מיד לחדר ניתוח. בסיום הניתוח אמר לי המנתח שהטיפול שקיבלתי בשדה, הציל אותי ממוות ודאי מאובדן דם."
סיפר המ"מ מוסה הלר: "העוסקים בפינוי עשו הכול כדי למנוע מהפצועים סבל ואובדן דם. היו בין המחלצים גיבורים שעשו את הדרך פעמים מספר. בסיום הפינוי דילגתי על פני הגדר כדי לוודא שלא נותרו פצועים והרוגים שלנו בשטח. במרחק של כ-30 מטר מהגדר פגשתי במ"כ אשר ובחבר אחר שגררו את נחמיה, פצוע קשה בבטנו. נחמיה, שסבל קשות, ביקש מהם שירפו ממנו ויצילו את עצמם, אך הם לא עזבוהו. לשאלתי אם נותר מישהו בשטח ענו – 'כנראה שלא'. אף על פי כן המשכתי לנוע בשטח עד שגיליתי את חברי יוחנן זילברמן. בדקתי אותו ונוכחתי כי נפגע פגעי מוות בראשו. לרגע שכחתי הכול וחשבתי רק עליו. הוא היה חייל ממושמע, פסנתרן ומלחין, שבין השאר חיבר מנגינה להמנון הפלוגה. אהבנו אותו, כי בכישרונו הרים את המורל ביחידה. ניסיתי לגרור אותו, אך הייתי פצוע בידי וכוחי לא עמד לי, במיוחד לאחר שנפגעתי פגיעה נוספת. עזבתיו, אפוא, וחזרתי שותת דם אל אנשי, עשרה במספר, שחיפו עלי.
"כשאמרתי להם שיוחנן נשאר בשטח, הודיעו לי אהרן הג'ינג'י ואחרים שהם ייצאו להביאו.
היה עמנו עוד הרוג, סמל המחלקה אברהם פנחס, שנהרג בתחילת הקרב. פקדתי להשאיר גם אותו, כי לא רציתי להשהות את הנסיגה ולגרום לנפגעים נוספים. האנשים מיחו נמרצות ורק לאחר ויכוח שכנעתי אותם, והחילונו נסוגים אף אנו לעבר הוואדי.
"אש האויב זינבה בנו בנסיגתנו וגרמה לנפגעים נוספים. בין השאר נפגע ברסיס פגז עזרא, חברו הטוב של יוחנן. גם הוא מת כעבור זמן קצר. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
"ייתכן שמספרם של המתים היה גדל אלמלא נחלצו לעזרתנו בדרך הנסיגה ג'יפים של 'שועלי שמשון' וזחל"מים מגדוד 54."
חטיבת "יפתח" לא הגיעה לפלוג'ה ונסוגה. כך התאפשר למצרים לרכז מאמץ, כולל משוריינים, נגד הכוח שלנו, שתקף את עיראק אל-מנשייה.
בחזית הדרום היו לפני כן לילות וימים קשים יותר, מבחינת מספר האבידות, אבל מעטים היו הימים והלילות בהם הייתה הרגשת הכישלון חריפה כל-כך.
מאחר שלא הושגו מטרות מבצע "גי"ס 1", בוצע ב-31 ביולי/1 באוגוסט מבצע "גי"ס 2" שבו הועברה לנגב שיירה בת 20 משאיות, מחירבת זיתא לברור חיל, תוך הסתננות בין המשלטים המצריים. מבצע שלישי לפריצת הדרך לנגב נכשל והדרך נשארה חסומה.
יזכור
מבצע גי"ס – בהתקפה על עיראק אל מנשיה, 28.7.1948
בוקי שמואל
בסוקביץ נחמיה
הירשפלד עזרא
זילברמן יוחנן
פנחס אברהם
יברבוים שמחה – בתאונת דרכים בראשון לציון, 20.9.1948.
פרידת המג"ד מהגדוד
מספר המג"ד: "בהפוגה השנייה חזר הגדוד לחיי שגרה, אימונים, חופשות והצטיידות. לאחר תקופת פיקוד ארוכה על גדוד בחטיבת גבעתי מוניתי למפקד חטיבה 9 ("עודד") ועברתי לצפון.
"בלב כבד נפרדתי מהגדוד, שאת הפיקוד עליו העברתי לקמב"ץ נחמן ניר," כתב פונדק בזיכרונותיו. הוא הוסיף שם פסקה לציון מפקדים וחיילים רבים שהצטיינו במיוחד ברבים מן הקרבות.
מכתב ברכה מבאר טוביה
11.7.48
לכבוד מפקד גדוד 53
ח' יצחק פונדיק
יצחק היקר,
קבל נא את ברכותינו לניצחונות גדודך המזהירים, בימים גורליים אלה. מי יתן ותזכו לראות בניצחון מלא על אויבינו במהרה.
יישר כוחכם!
מסור נא את מיטב איחולינו לאנשיך ותנחומים למשפחות הנפגעים.
בברכה,
ועד מושב באר-טוביה
לפי החלטת מועצת הביטחון תתחיל הפסקת האש בערב ה- 18 ביולי בשעה 19:00.
את כניסת ההפוגה מתאר אורי אבינרי בספרו "בשדות פלשת":
"היום הוא ה- 18 ביולי והשעה 19:00. רעם התותחים נדם בחזית הדרום. הם יצאו משוחותיהם, והנה מעטים הם, מעטים מאוד. הם נשאו על שכמם חברים הרוגים, חברים גוססים, חברים פצועים, חברים אשר לאף אחד מהם אין תחליף, אשר כל אחד מהם גדל עם היחידה והפך חלק ממנה והשאיר אחריו חלל ריק.
---- הם יצאו משוחותיהם – והנה העולם עודנו קיים, והפרחים עודם פורחים, והציפורים עודן מצפצפות..."
מבצע "גי"ס
1" 28-27.7.48 [מזג אוויר; קיץ]
בהפוגה השנייה [שנכנסה לתוקפה בשעה 19:00 של 18 ביולי 1948] הפרו המצרים את תנאי הפסקת האש ומנעו מעבר שיירות לנגב המנותק. הוחלט להעביר שיירה דרומה ויהי-מה, ולמקרה שהמצרים יתקפו אותה, תוכנן מבצע שניתן לו השם "גי"ס" - ראשי התיבות של שמות החטיבות שיחידות שלהן נועדו להשתתף בו: "גבעתי", "יפתח" וסרגיי (כינויו של נחום שריג, מפקד חטיבת "הנגב"), בנוסף על יחידת טנקים מחטיבה 8 המשוריינת.
מטרת המבצע, שנועד ליום 28.7.48, הוגדרה כלהלן: "פריצת דרך לנגב על-ידי הרחבת מסדרון כרתייה ואבטחתו על ידי כיבוש פלוג'ה בידי "יפתח", וכיבוש עיראק אל-מנשיה בידי "גבעתי", והתקפות הטרדה והסחה לכל אורך החזית. האות לפתיחת המבצע תהיה תקיפת שיירה עברית בידי הצבא המצרי בדרכה לנגב. אירוע זה קרה ב-26 ביולי 1948.
התקפת עיראק אל-מנשיה הוטלה על ידי החטיבה על גדוד 53, שהועיד לכך את פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין.
סיפר שמעון, מ"פ ב': "עם קבלת פקודת המבצע, שלחתי את אחד המפקדים לצריפין, להזעיק משם את רוב אנשי פלוגתנו, שעסקו שם בהכנות למצעד הצבאי הראשון אשר נקבע לכ' בתמוז [27.7.48]. אני, מפקד הגדוד ומפקד הפלוגה המסייעת יגאל קרצובניק, נסענו לגת. מגדל המים של גת היה עמוס אנשי פלמ"ח, עד כי בקושי מצאנו אפשרות וזמן לצפות ממנו לעבר הכפר עיראק אל-מנשיה, שהוטל עלינו לכבשו.
"מהמגדל של גת גיליתי, כי מאז עזבנו את הנקודה ב- 10.6, הצליח האויב להתבצר כהלכה בעיראק אל-מנשיה ובתל שלידו. הדבר עורר בי דאגה מסוימת, אם כי לפי הידיעות שנמסרו לנו, לא היה על ראש התל כוח מצרי רב, שכן רובו היה בפלוג'ה. מוסר הידיעות שהיה משוכנע באמיתותן, הוסיף ואמר, שלדעתו תיפול עיראק אל-מנשיה כפרי בשל, עם התמוטטותה של פלוג'ה, אותה יתקוף גדוד 'העמק' מחטיבת 'יפתח'.
"נראו לנו שתי אפשרויות לכיבוש עיראק אל-מנשיה: האחת – מסע לילי ישיר ופריצה בכוח מכיוון צפון-מזרח; השנייה – מסע ארוך יותר, איגוף עמוק מימין (מערב), חציית הכביש ופריצה מן העורף, מכיוון דרום-מערב. בחרנו באפשרות השנייה, שהיה בה יותר מן ההפתעה.
"בצד הדרומי-מערבי של הכפר נמצא בניין בית-הספר, אשר תעלת קשר חיברה אותו לתל. כיבושו נראה לנו תנאי לכיבוש הכפר. החלטנו כי לאחר כיבוש בית-הספר נטהר את תעלת הקשר העולה אל התל ובאמצעותה נגיע אל השטח החיוני ונשתלט עליו, בסיוע הפלוגה המסייעת שלנו, שתרתק את התל ואת הכפר במקלעים בינוניים ובמרגמות מכיוון צפון.
"אם נצליח בכיבוש בית-הספר והתל, תופעל הפלוגה החדשה של הגדוד, שהצטרפה אלינו מגדוד "8", תנצל את ההצלחה ותטהר את הכפר.
"אף כי השעה הייתה די מאוחרת, הייתה הראות עדיין טובה ויכולתי להסביר כהלכה את התוכנית למפקדי המחלקות, שהכירו יפה את השטח מסיורים קודמים.
"לרשותי עמדו 54 איש בלבד. אף על פי כן, לא ויתרתי על המבנה של שלוש מחלקות. על מחלקתו של מוסה הלר הטלתי לפרוץ את הגדר, לאבטח את הפירצה מימין (דרום-מזרח), לרתק את חלקו הדרומי-מערבי של הכפר ולשמש כגל שני לפריצה. מחלקתו של יוסקה ישורון נועדה לפרוץ לעבר בית-הספר מבעד לפירצה, לשתק את העמדות שלידו, לטהרו ולעלות בתעלה לכיוון התל. משימתה של מחלקתו של יונה שינפרבר הייתה לאבטח את הפירצה משמאל (דרום-מערב) ולסייע למחלקתו של ישורון, על ידי ריתוק כוח האויב בבית-הספר ושיתוקו.
"את ציר התנועה הערכתי בארבעה קילומטרים וחשבתי לעברו בשעה ומחצה. הפעולה עצמה נועדה להתחיל, בתיאום עם הפלמ"ח, ב- 00:30. לפיכך הודעתי למפקדי המחלקות כי שעת היציאה שלנו תהיה 22:00. הם כיוונו את שעוניהם ואחר ירדו עמי מן המגדל כדי לכנס את האנשים בחדר האוכל של הקיבוץ, בו עמדתי לתת תדריך דומה לשאר אנשי הפלוגה."
סיפר יצחק נאמן, מאנשי הפלוגה: "שמעון המ"פ הסביר לנו את תוכנית ההגנה של האויב בכפר ואת תוכניתנו למיגורו. בסיום דבריו סימן בגיר מעגל סביב התל ואמר: 'בשעה אחת אחר חצות יהיה התל שלנו!'
"כעבור שעה קלה נאמר לנו שהיציאה נדחתה בגלל איחור בואה של שיירת הפלוגה המסייעת, הרופא והקשר מבסיס הגדוד."
על הדרך משער קיבוץ גת אל בית-הספר של עיראק אל-מנשיה סיפר המ"מ מוסה הלר: "יצאנו באיחור של יותר מחצי שעה. מחלקתי נעה ראשונה, כשכיתתו של דני הדר בחוד. נענו במהירות רבה, כדי להרוויח את הזמן שהפסדנו. בהתקרבנו ליעד, החלו כלבי עיראק אל-מנשיה לנבוח ונביחתם זירזה אותנו. נכנסנו לוואדי וקרבנו במהירות רבה לכפר. בניין בית-הספר שבפתח הכפר נראה בבירור. האנשים אחזו בדריכות את כלי נשקם הטעונים. לפתע נתקלנו בגדר לא צפויה! 'לעזאזל,' חשבתי, והודעתי על כך מיד למ"פ.
"שמעון הורה לנו להתפרס במבנה הסתערות ולתפוס את עמדותינו. בטרם ישלימו האנשים את הפקודה הזאת, כבר הרעים עלי בקולו: 'מוסה, קדימה! פרוץ את הגדר!' זחלתי לפנים עם דני המ"כ, כשהמרחק בינינו עשרה מטרים, כרוחב הפירצה המתוכננת בגדר.
"הגענו לגדר ומיששנו אותה, כדי למצוא את חוט התיל לניתוק. ברגע שעמדתי לסגור את מגזרי התיל, נורתה לעברנו ירייה. מיד אחריה התרוממה רקטה וניתכה עלינו אש תופת. למרות האש המשכנו לפעול. גברנו על הגדר, הכרזנו על כך במלוא גרוננו ותוך השמעת הצעקה 'פרוץ, פרוץ' הצטרפנו אל מחלקתנו, שכבר תפסה עמדות בהתאם להוראות אברהם פנחס, הסמל המחלקתי".
המשיך המ"פ שמעון: "המצרים גילו את מקום הפריצה וריכזו עליו את אש הרובים, המקלעים, המרגמות ותותחי הנ"ט שלהם. האש הונחתה בעיקר מכיוון הכפר והתל. מכיוון בית-הספר הייתה האש חלשה, כנראה הודות לאש הרתק הטובה שהונחתה על ידי מחלקתו של יונה שינפרבר ובמיוחד מפגיעת פצצות הפיאט שירו אנשיו.
"מיד לאחר פריצת הגדר נתתי ליוסקה הוראה לפרוץ עם מחלקתו לעבר בית-הספר. האש המצרית שהצמידה את אנשינו לקרקע, הכבידה על יוסקה. אף על פי כן הצליח להעמיד אנשים על רגליהם ורץ בראשם, כדי לחדור למערך האויב."
סיפר יוסקה ישורון: "הגדר שפרצנו הייתה מטווחת, והמצרים פגעו בכל מי שעבר אותה. בגלל הנפגעים הרבים הוחלט על נסיגה. בשלב זה נפגעו רבים נוספים. קליע פילח את עצם הבריח שלי ופגע בריאה. לא הצלחתי להתפנות בכוחות עצמי."
מ"פ שמעון: "כשרצתי אל מחלקתו של יוסקה כדי לסייע בזירוז ההסתערות, הרגשתי כאב עז. רצה הגורל שדווקא ברגע שקראתי בקול גדול 'לא כל כדור אויב פוגע', ננעץ בגופי כדור מצרי.
כרעתי ארצה, אך לא נאנקתי ולא קראתי לחובש כדי שלא תיפגע רוחם של אנשי. אותה שעה הודיע לי המ"מ יוסקה ישורון כי רוב האנשים שעברו עמו את הגדר נפגעו וכי הוא זקוק לתגבורת מיידית כדי להמשיך במאמץ הפריצה. צירפתי לו את כיתתו של דני הדר, ממחלקתו של מוסה."
סיפר אחד מאנשי כיתתו של דני: "הקרב הגיע לשעתו השנייה. הכדורים החלו אוזלים, מספר הפצועים גדל והלך והחובשים היו עמוסי עבודה. המ"פ הפצוע המשיך לנהל את הקרב. סייע בידו המ"מ מוסה, שהיה לרוח החיה של הפלוגה. לאור הרקטות המצריות שהאירו את השטח באור יום, ניתן היה לראותו מדלג מכיתה לכיתה כדי לבדוק את מצב האנשים ולעודד את רוחם.
אור הרקטות גם גילה לנו כי לרוע מזלנו, נתקענו בשטח פתוח ללא מחסה, בעוד המצרים ממולנו יושבים בעמדות בצורות בכפר, בבית-הספר ועל התל הרם שלידו.
"'אסור לשכב בשטח הגלוי,' לחש לי אחד האנשים. 'מוטב לפרוץ קדימה!'
"לפתע הופיעו דני ויוסקה ובפיהם פקודה להסתער. קמנו כאיש אחד וכשהמפקדים בראשנו רצנו לעבר האויב. לא עברו דקות ספורות והגדר כבר הייתה מאחורינו. עוד חמישים מטר נותרו בינינו לבין הבניין, ואז התפוצץ בינינו רימון-יד מצרי.
"דני המ"כ לא התבלבל. גם לו היו רימוני-יד והוא הטילם לעבר האויב. אולם רבים מאנשינו, ביניהם המ"מ יוסקה ישורון, נפגעו קשה. הפיאט, שיכול היה לחסל את האויב בבית-הספר, נותר ללא תחמושת, הפצועים זעקו, המעטים שנשארו שלמים בגופם, ואני בתוכם, החלו גוררים בזחילה את חבריהם הפצועים אל מחוץ לשטח הפגוע.
"בכוחות אחרונים הגענו אל מחוץ לגדר ופגשנו את מפקד הפלוגה. שמעון הפצוע ניסה להתקשר עם מפקד הגדוד, אבל מכשיר הקשר דמם בגלל המיסוך, עד שהועבר למקום אחר. המ"פ הודיע בקשר, כי התקדמותנו נבלמה ובכוונתנו לסגת. הוא ביקש מהמג"ד לשלוח את הג'יפים והזחלים מגדוד 54 כדי לסייע לנו בפינוי הנפגעים. [החפ"ק הגדודי היה כ-500 מטר מאחורי הפלוגה]. אחר-כך נתן לנו את פקודת הנסיגה. 'הפצועים קל ייסוגו בעצמם לעבר הוואדי הקרוב', אמר. 'חלק מן האחרים ישאו את הפצועים קשה וחלק יחפה על הנסוגים עד הוצאת אחרון הפצועים.'
"את הפקודה הזאת נתן המ"פ בכוחותיו האחרונים. את הפיקוד תפס המ"מ מוסה הלר, שהיה פצוע אף הוא, בידו."
על הנסיגה סיפר המ"מ מוסה הלר: "ראשית לכל ארגנתי כוח משתי מחלקות, מחלקתו של יוסקה ומחלקתי, והטלתי עליו להמשיך לירות, כדי לאפשר את חילוץ הכוח. אחר-כך ארגנתי כוח לפינוי הפצועים. רבים מהם איבדו דם רב והיה הכרח להחיש את פינוים."
סיפר יוסקה ישורון: "גררו אותי לתחנת האיסוף הגדודית, שם רוכזו הפצועים וההרוגים. רופא הגדוד אילתר פתרון רפואי לפציעה שלי - סתימת החדירה של הקליע בתחבושת גבס - וכך הציל את חיי.
"הפינוי לבית-החולים היה טראומטי. אמצעי הפינוי היה אוטובוס, ואת האלונקה שעליה שכבתי הניחו במעבר ליד הדלת האחורית. טלטולי האוטובוס בדרכי העפר עד שהגיע לדרך סלולה, גרמו לי כאבי תופת. עצם הבריח שהתרסקה חרקה בכל טלטול. בבית-חולים 'הירקון' בתל-אביב הוכנסתי מיד לחדר ניתוח. בסיום הניתוח אמר לי המנתח שהטיפול שקיבלתי בשדה, הציל אותי ממוות ודאי מאובדן דם."
סיפר המ"מ מוסה הלר: "העוסקים בפינוי עשו הכול כדי למנוע מהפצועים סבל ואובדן דם. היו בין המחלצים גיבורים שעשו את הדרך פעמים מספר. בסיום הפינוי דילגתי על פני הגדר כדי לוודא שלא נותרו פצועים והרוגים שלנו בשטח. במרחק של כ-30 מטר מהגדר פגשתי במ"כ אשר ובחבר אחר שגררו את נחמיה, פצוע קשה בבטנו. נחמיה, שסבל קשות, ביקש מהם שירפו ממנו ויצילו את עצמם, אך הם לא עזבוהו. לשאלתי אם נותר מישהו בשטח ענו – 'כנראה שלא'. אף על פי כן המשכתי לנוע בשטח עד שגיליתי את חברי יוחנן זילברמן. בדקתי אותו ונוכחתי כי נפגע פגעי מוות בראשו. לרגע שכחתי הכול וחשבתי רק עליו. הוא היה חייל ממושמע, פסנתרן ומלחין, שבין השאר חיבר מנגינה להמנון הפלוגה. אהבנו אותו, כי בכישרונו הרים את המורל ביחידה. ניסיתי לגרור אותו, אך הייתי פצוע בידי וכוחי לא עמד לי, במיוחד לאחר שנפגעתי פגיעה נוספת. עזבתיו, אפוא, וחזרתי שותת דם אל אנשי, עשרה במספר, שחיפו עלי.
"כשאמרתי להם שיוחנן נשאר בשטח, הודיעו לי אהרן הג'ינג'י ואחרים שהם ייצאו להביאו.
היה עמנו עוד הרוג, סמל המחלקה אברהם פנחס, שנהרג בתחילת הקרב. פקדתי להשאיר גם אותו, כי לא רציתי להשהות את הנסיגה ולגרום לנפגעים נוספים. האנשים מיחו נמרצות ורק לאחר ויכוח שכנעתי אותם, והחילונו נסוגים אף אנו לעבר הוואדי.
"אש האויב זינבה בנו בנסיגתנו וגרמה לנפגעים נוספים. בין השאר נפגע ברסיס פגז עזרא, חברו הטוב של יוחנן. גם הוא מת כעבור זמן קצר. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
"ייתכן שמספרם של המתים היה גדל אלמלא נחלצו לעזרתנו בדרך הנסיגה ג'יפים של 'שועלי שמשון' וזחל"מים מגדוד 54."
חטיבת "יפתח" לא הגיעה לפלוג'ה ונסוגה. כך התאפשר למצרים לרכז מאמץ, כולל משוריינים, נגד הכוח שלנו, שתקף את עיראק אל-מנשייה.
בחזית הדרום היו לפני כן לילות וימים קשים יותר, מבחינת מספר האבידות, אבל מעטים היו הימים והלילות בהם הייתה הרגשת הכישלון חריפה כל-כך.
מאחר שלא הושגו מטרות מבצע "גי"ס 1", בוצע ב-31 ביולי/1 באוגוסט מבצע "גי"ס 2" שבו הועברה לנגב שיירה בת 20 משאיות, מחירבת זיתא לברור חיל, תוך הסתננות בין המשלטים המצריים. מבצע שלישי לפריצת הדרך לנגב נכשל והדרך נשארה חסומה.
יזכור
מבצע גי"ס – בהתקפה על עיראק אל מנשיה, 28.7.1948
בוקי שמואל
בסוקביץ נחמיה
הירשפלד עזרא
זילברמן יוחנן
פנחס אברהם
יברבוים שמחה – בתאונת דרכים בראשון לציון, 20.9.1948.
פרידת המג"ד מהגדוד
מספר המג"ד: "בהפוגה השנייה חזר הגדוד לחיי שגרה, אימונים, חופשות והצטיידות. לאחר תקופת פיקוד ארוכה על גדוד בחטיבת גבעתי מוניתי למפקד חטיבה 9 ("עודד") ועברתי לצפון.
"בלב כבד נפרדתי מהגדוד, שאת הפיקוד עליו העברתי לקמב"ץ נחמן ניר," כתב פונדק בזיכרונותיו. הוא הוסיף שם פסקה לציון מפקדים וחיילים רבים שהצטיינו במיוחד ברבים מן הקרבות.
מכתב ברכה מבאר טוביה
11.7.48
לכבוד מפקד גדוד 53
ח' יצחק פונדיק
יצחק היקר,
קבל נא את ברכותינו לניצחונות גדודך המזהירים, בימים גורליים אלה. מי יתן ותזכו לראות בניצחון מלא על אויבינו במהרה.
יישר כוחכם!
מסור נא את מיטב איחולינו לאנשיך ותנחומים למשפחות הנפגעים.
בברכה,
ועד מושב באר-טוביה
המג"ד שלנו, יצחק
את רגשותיהם של הלוחמים-מן-השורה בהיפרדם מעל המג"ד יצחק פונדק הביע אחד הטוראים, שהמג"ד אולי לא הכירם אישית אך הם ראו אותו לידם ברגעים קשים ושאבו עידוד ממנהיגותו: "אני יודע שרבים מחברי לנשק יסכימו לדברים שאומר על המג"ד, ואילו אחרים יטענו שלא אמרתי די.
"הערצתי את המג"ד, שבתקופתו השתתפנו בקרבות רבים שבהם נפלו חברינו ואחרים נפצעו ונשרו מן השורות. אמירה צינית רוחה בינינו: 'המג"ד יסיים את המלחמה בניצחון, אבל במסדר הניצחון יעמדו מאחוריו רק ארבעה לוחמים – אלונקאים הנושאים פצוע…'
"הייתי נער נלהב השואף להגשים משאת נפש של עם חסר מולדת ונרדף אלפיים שנה, למולדת! חברי בני גילי היו שותפים להתפעמות הזאת. הרי להגשמתם חונכנו ונכספנו. כשהגעתי לגדוד ידעתי שמעתה נתון גורלי בידי מפקדַי, ובראשם המג"ד, אותו ראיתי בראשונה בכנס ההקמה בדצמבר 1947. האירוע התקיים באולם תיאטרון "אוהל" בתל-אביב. כשהמג"ד עלה על הבימה הושלך הס באולם. זכורים לי במעומעם דבריו על התגשמות התקווה הציונית, אבל זכור לי כי דמותו נסכה בי ביטחון.
בימים הבאים היו לי הזדמנויות רבות לפחד, אך תמיד נכבש הפחד על ידי האמון במפקד, בשיקול דעתו ובדאגתו שלא נהיה "בשר תותחים".
פעמים רבות ראיתי אותו ממש לצדי בשדה הקרב. בהתקפה הראשונה על משטרת עיראק סואידן. הייתי בעמדת חיפוי המשוריינים בצד הדרומי של המשטרה. עם קבלת פקודת הנסיגה נענו בציר הכביש אל הצומת ושם ראיתי את המג"ד נע רגלית עם ה'שמייסר' שלו. נוכחותו עשתה עלי רושם אדיר: הנה מפקדי שולט מקרוב בקרב ודואג שנצא בשלום מן התופת.
המג"ד יצחק עורר הערצה בלב פקודיו במופת האישי שנתן להם בכל עת, בכל מצב. זכורים לי הימים הקשים שקדמו להפוגה הראשונה. ספגנו מכות קשות ומכאיבות ורוח נכאים ירדה עלינו, אבל למראה המג"ד זקוף-הקומה, שצעדו נמרץ ורוחו איתנה, האמנו שהסוף יהיה טוב. ואז באו קרבות עשרת הימים שבהם נחלנו שישה ניצחונות חשובים שהביאו כבוד לחטיבה כולה, וזאת השגנו הודות למנהיגותו הסוחפת.
המג"ד יצחק הצליח להפוך חבורה של נערים משכונות מצוקה לגדוד לוחם ומנצח. הוא היה מפקד קשוח שדרש מפקודיו מאמץ עליון ללא פשרות, אך שימש לנו מופת אישי ודרש מעצמו הרבה יותר. יראנו אותו אך התגאינו בו ועשינו כל שביכולתנו כדי לא לאכזב אותו.
[סוף המסגרת]
הענקת דרגות
בתקופה של טרום צה"ל, בהגנה ובשאר ארגוני המחתרת, לא נהגו כמובן להשתמש בסימני היכר חיצוניים של דרגות. אולם עם היציאה מן המחתרת ועם הגיוס ההמוני בארץ וקליטת מגוייסים שבאו מחוצה לה, הוכר הצורך בהנהגת סימני דרגה. עוד במבצע נחשון, שמפקדו היה מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן – ושבו רוכזו, כזכור, יחידות ממקומות שונים בארץ – הונהגו ציוני דרגה. בחודשים שחלפו מאז מבצע זה, נעשתה עבודת הכנה לקביעת הדרגות בצה"ל, שמותיהן וסימניהן.
אלוף יוסף (רוכל) אבידר כתב בספר הזיכרונות שלו, "בדרך לצה"ל": "סימני דרגה טרם הונהגו בשעת ההשבעה לצה"ל [של המפקדים הבכירים, בטקס שניהל בן-גוריון ב-26 ביוני 1948]. את אלה ענדנו בראשונה בעת ההפוגה השנייה, בכ' בתמוז תש"ח [27 ביולי 1948], ערב צאתנו לקבל את המצעד הראשון של צה"ל, אשר עבר ברחובות תל-אביב."
נקבעו שבע דרגות לקצינים: סגן (כיום סגן משנה), סגן ראשון (כיום סגן), סרן ורב-סרן, סגן-אלוף, אלוף ורב-אלוף. כן נקבעו הדרגות לבד"א: טוראי, טוראי ראשון, רב-טוראי, סמל, סמל-ראשון, רב-סמל פלוגתי ורב-סמל גדודי. דרגות אלה החלו מופיעות בחטיבה בהפוגה השנייה, החל מאוגוסט 1948. מפקד החטיבה ענד דרגות של סגן-אלוף, קציני מטהו הבכירים והמג"דים ענדו דרגות של רב-סרן, המ"פים – דרגות סרנים ואילו סגני המ"פים והקצינים המקצועיים בגדוד ענדו דרגות של סגן-ראשון (היינו סגן), בעוד שמפקדי המחלקות ענדו דרגות של סגן (היינו סגן-משנה).
לא בכל המקרים קיבלו אנשי החטיבה את עניין הדרגות בהתלהבות. היו אף כאלה, שעמדו לדין משמעתי, בטרם ענדו אותן ואחרים ביקרו את העובדה, שאנשים "מסויימים" קיבלו דרגות "מסויימות". בעיקר נגעה הביקורת במתן דרגות לחיילים שלא מילאו תפקידים קרביים מובהקים, כגון אפסנאים וכד'. ויש לזכור כי רבים מטובי מפקדי המחלקות בחטיבה, שלא הייתה להם השהות לעבור קורס קצינים, ענדו דרגות סמלים.
הדרגה הגבוהה ביותר בחזית הדרום הייתה דרגת האלוף. היא הייתה גבוהה בדרגה אחת בלבד מדרגתו של מפקד החטיבה (דרגת אלוף-משנה הונהגה רק מאוחר יותר). ענד אותה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שמונה למפקד חזית הדרום שהוקמה באותם ימים.
חילופי מג"דים 17.8.48
בתאריך 17.8.48 מונה מפקדו הוותיק של גדוד 53, יצחק פונדק, למפקד חטיבה 9 (החטיבה הצפונית, הגלילית, "עודד"), והועלה לדרגת סגן אלוף. הקמב"ץ של גדוד 53, נחמן (גורפינקל) ניר, מונה למג"ד 53.
חילופי הפיקוד סיכלו חופשה שרותה, הפקידה הגדודית, ונחמן הקמב"ץ תכננו לבלות בתל-אביב. לבקשת השניים דחה המג"ד את סיום תפקידו ביממה. רותה ונחמן קפצו לתל-אביב ליום אחד ולעת ערב חזרו נשואים.
נחמן (גורפינקל) ניר
מג"ד 53 החל מ-18.8.48 ועד סוף פברואר 1949.
יליד הארץ, 29 בדצמבר 1920. למד בבית-ספר לבנים על שם אחד העם, ובבית-הספר הטכני "מונטיפיורי". השלים את לימודיו וקיבל תואר מהנדס באוניברסיטאות יוטה וקליפורניה בארצות הברית.
בנעוריו שימש כמדריך בקהילת הצופים ובתנועת הנוער העובד.
ב-1935 גויס ל"הגנה". שירת ביחידת הקשרים ("פופסיקים") ולאחר מכן בחי"ש תל-אביב.
במאורעות 1936-39 התנדב במסגרת "כופר היישוב" ושירת כגפיר בכפר אהרן ובקדימה.
ב-1939 סיים קורס מ"כים בשפיה והוצב ללה"ד (לשכת ההדרכה של ה"הגנה"). לימים סיים קורס מ"מים בג'וערה (מחזור י"ג) ומונה למ"מ בחי"ש תל-אביב.
ב-1942 התנדב לצבא הבריטי וגויס ליחידת מהנדסים שבמסגרתה לחם במדבר המערבי ולאחר מכן באיטליה.
משהגיעה הבריגדה היהודית לאיטליה, התנדב לשורותיה והשתתף בלחימה בצפון איטליה. נפצע במיקוש גרמני תוך ניסיון ליצור מעבר לרכב על נהר הסניו.
יחידתו הועברה לארצות השפלה- בלגיה והולנד - ובנוסף לשגרת השירות הצבאי נרתם בחשאי למשימות שהוטלו על-ידי מוסדות היישוב (רכש, עלייה ב' ועוד), שכונו במילון המחתרתי טי.טי.ג'י. (טלחאס טיזי געשעפטן – ביטוי כלאיים בערבית וביידיש שמשמעותו "עסקי 'שק בתחת").
בסוף 1946 השתחרר וחזר ארצה. קיבל את הפיקוד על מחלקת חיילים משוחררים במסגרת החי"ש.
ב-1947 צורף לחטיבת "גבעתי", תחילה כמדריך קורס מ"כים בשרונה ולאחר מכן כקצין מבצעים של גדוד 53 בפיקודו של יצחק פונדק.
נטל חלק פעיל בכל הקרבות בהם לחם הגדוד, ונפצע פעמיים.
עם מינויו של יצחק פונדק למח"ט חטיבה 9 קיבל את הפיקוד על הגדוד, אותו הוביל דרך קרבות מבצע "יואב" עד הסבתו לגדוד ממונע בחזית המרכז.
בפברואר 1949 העביר את הפיקוד על הגדוד לסגנו, שמעון מרגולין, והצטרף לצוות הפקת לקחי לחימה במטכ"ל, אותו ריכזו יצחק שדה ושמעון אבידן.
לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק השתחרר מצה"ל.
במסגרת המילואים סיים קורס מג"דים ושירת כמג"ד בחטיבה 4. במבצע "קדש" (מערכת סיני, אוקטובר 1956) פיקד על הגדוד שחצה ראשון את הגבול אל תוך סיני. לאחר מכן שירת כקצין מטה במלחמת ששת הימים בחטיבה ובפיקוד העורף.
כאזרח הצטרף למחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, בה ריכז את אגף המים שטיפל בתכנון וביצוע מערכות המים, הביוב והניקוז בכ-400 יישובים חדשים שהוקמו באותה תקופה.
ב-1962 מונה לסגן נציב המים ושימש כמנהל עמית של אגף המים והקרקע במכון וולקני לחקלאות.
ב-1963 הקים משרד הנדסי עצמאי בשם "תושיה", שהציב אבני דרך משמעותיות בפרויקטים רבים של מים, ביוב וניקוז בכל רחבי הארץ ובכמה מדינות בחו"ל.
את רגשותיהם של הלוחמים-מן-השורה בהיפרדם מעל המג"ד יצחק פונדק הביע אחד הטוראים, שהמג"ד אולי לא הכירם אישית אך הם ראו אותו לידם ברגעים קשים ושאבו עידוד ממנהיגותו: "אני יודע שרבים מחברי לנשק יסכימו לדברים שאומר על המג"ד, ואילו אחרים יטענו שלא אמרתי די.
"הערצתי את המג"ד, שבתקופתו השתתפנו בקרבות רבים שבהם נפלו חברינו ואחרים נפצעו ונשרו מן השורות. אמירה צינית רוחה בינינו: 'המג"ד יסיים את המלחמה בניצחון, אבל במסדר הניצחון יעמדו מאחוריו רק ארבעה לוחמים – אלונקאים הנושאים פצוע…'
"הייתי נער נלהב השואף להגשים משאת נפש של עם חסר מולדת ונרדף אלפיים שנה, למולדת! חברי בני גילי היו שותפים להתפעמות הזאת. הרי להגשמתם חונכנו ונכספנו. כשהגעתי לגדוד ידעתי שמעתה נתון גורלי בידי מפקדַי, ובראשם המג"ד, אותו ראיתי בראשונה בכנס ההקמה בדצמבר 1947. האירוע התקיים באולם תיאטרון "אוהל" בתל-אביב. כשהמג"ד עלה על הבימה הושלך הס באולם. זכורים לי במעומעם דבריו על התגשמות התקווה הציונית, אבל זכור לי כי דמותו נסכה בי ביטחון.
בימים הבאים היו לי הזדמנויות רבות לפחד, אך תמיד נכבש הפחד על ידי האמון במפקד, בשיקול דעתו ובדאגתו שלא נהיה "בשר תותחים".
פעמים רבות ראיתי אותו ממש לצדי בשדה הקרב. בהתקפה הראשונה על משטרת עיראק סואידן. הייתי בעמדת חיפוי המשוריינים בצד הדרומי של המשטרה. עם קבלת פקודת הנסיגה נענו בציר הכביש אל הצומת ושם ראיתי את המג"ד נע רגלית עם ה'שמייסר' שלו. נוכחותו עשתה עלי רושם אדיר: הנה מפקדי שולט מקרוב בקרב ודואג שנצא בשלום מן התופת.
המג"ד יצחק עורר הערצה בלב פקודיו במופת האישי שנתן להם בכל עת, בכל מצב. זכורים לי הימים הקשים שקדמו להפוגה הראשונה. ספגנו מכות קשות ומכאיבות ורוח נכאים ירדה עלינו, אבל למראה המג"ד זקוף-הקומה, שצעדו נמרץ ורוחו איתנה, האמנו שהסוף יהיה טוב. ואז באו קרבות עשרת הימים שבהם נחלנו שישה ניצחונות חשובים שהביאו כבוד לחטיבה כולה, וזאת השגנו הודות למנהיגותו הסוחפת.
המג"ד יצחק הצליח להפוך חבורה של נערים משכונות מצוקה לגדוד לוחם ומנצח. הוא היה מפקד קשוח שדרש מפקודיו מאמץ עליון ללא פשרות, אך שימש לנו מופת אישי ודרש מעצמו הרבה יותר. יראנו אותו אך התגאינו בו ועשינו כל שביכולתנו כדי לא לאכזב אותו.
[סוף המסגרת]
הענקת דרגות
בתקופה של טרום צה"ל, בהגנה ובשאר ארגוני המחתרת, לא נהגו כמובן להשתמש בסימני היכר חיצוניים של דרגות. אולם עם היציאה מן המחתרת ועם הגיוס ההמוני בארץ וקליטת מגוייסים שבאו מחוצה לה, הוכר הצורך בהנהגת סימני דרגה. עוד במבצע נחשון, שמפקדו היה מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן – ושבו רוכזו, כזכור, יחידות ממקומות שונים בארץ – הונהגו ציוני דרגה. בחודשים שחלפו מאז מבצע זה, נעשתה עבודת הכנה לקביעת הדרגות בצה"ל, שמותיהן וסימניהן.
אלוף יוסף (רוכל) אבידר כתב בספר הזיכרונות שלו, "בדרך לצה"ל": "סימני דרגה טרם הונהגו בשעת ההשבעה לצה"ל [של המפקדים הבכירים, בטקס שניהל בן-גוריון ב-26 ביוני 1948]. את אלה ענדנו בראשונה בעת ההפוגה השנייה, בכ' בתמוז תש"ח [27 ביולי 1948], ערב צאתנו לקבל את המצעד הראשון של צה"ל, אשר עבר ברחובות תל-אביב."
נקבעו שבע דרגות לקצינים: סגן (כיום סגן משנה), סגן ראשון (כיום סגן), סרן ורב-סרן, סגן-אלוף, אלוף ורב-אלוף. כן נקבעו הדרגות לבד"א: טוראי, טוראי ראשון, רב-טוראי, סמל, סמל-ראשון, רב-סמל פלוגתי ורב-סמל גדודי. דרגות אלה החלו מופיעות בחטיבה בהפוגה השנייה, החל מאוגוסט 1948. מפקד החטיבה ענד דרגות של סגן-אלוף, קציני מטהו הבכירים והמג"דים ענדו דרגות של רב-סרן, המ"פים – דרגות סרנים ואילו סגני המ"פים והקצינים המקצועיים בגדוד ענדו דרגות של סגן-ראשון (היינו סגן), בעוד שמפקדי המחלקות ענדו דרגות של סגן (היינו סגן-משנה).
לא בכל המקרים קיבלו אנשי החטיבה את עניין הדרגות בהתלהבות. היו אף כאלה, שעמדו לדין משמעתי, בטרם ענדו אותן ואחרים ביקרו את העובדה, שאנשים "מסויימים" קיבלו דרגות "מסויימות". בעיקר נגעה הביקורת במתן דרגות לחיילים שלא מילאו תפקידים קרביים מובהקים, כגון אפסנאים וכד'. ויש לזכור כי רבים מטובי מפקדי המחלקות בחטיבה, שלא הייתה להם השהות לעבור קורס קצינים, ענדו דרגות סמלים.
הדרגה הגבוהה ביותר בחזית הדרום הייתה דרגת האלוף. היא הייתה גבוהה בדרגה אחת בלבד מדרגתו של מפקד החטיבה (דרגת אלוף-משנה הונהגה רק מאוחר יותר). ענד אותה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שמונה למפקד חזית הדרום שהוקמה באותם ימים.
חילופי מג"דים 17.8.48
בתאריך 17.8.48 מונה מפקדו הוותיק של גדוד 53, יצחק פונדק, למפקד חטיבה 9 (החטיבה הצפונית, הגלילית, "עודד"), והועלה לדרגת סגן אלוף. הקמב"ץ של גדוד 53, נחמן (גורפינקל) ניר, מונה למג"ד 53.
חילופי הפיקוד סיכלו חופשה שרותה, הפקידה הגדודית, ונחמן הקמב"ץ תכננו לבלות בתל-אביב. לבקשת השניים דחה המג"ד את סיום תפקידו ביממה. רותה ונחמן קפצו לתל-אביב ליום אחד ולעת ערב חזרו נשואים.
נחמן (גורפינקל) ניר
מג"ד 53 החל מ-18.8.48 ועד סוף פברואר 1949.
יליד הארץ, 29 בדצמבר 1920. למד בבית-ספר לבנים על שם אחד העם, ובבית-הספר הטכני "מונטיפיורי". השלים את לימודיו וקיבל תואר מהנדס באוניברסיטאות יוטה וקליפורניה בארצות הברית.
בנעוריו שימש כמדריך בקהילת הצופים ובתנועת הנוער העובד.
ב-1935 גויס ל"הגנה". שירת ביחידת הקשרים ("פופסיקים") ולאחר מכן בחי"ש תל-אביב.
במאורעות 1936-39 התנדב במסגרת "כופר היישוב" ושירת כגפיר בכפר אהרן ובקדימה.
ב-1939 סיים קורס מ"כים בשפיה והוצב ללה"ד (לשכת ההדרכה של ה"הגנה"). לימים סיים קורס מ"מים בג'וערה (מחזור י"ג) ומונה למ"מ בחי"ש תל-אביב.
ב-1942 התנדב לצבא הבריטי וגויס ליחידת מהנדסים שבמסגרתה לחם במדבר המערבי ולאחר מכן באיטליה.
משהגיעה הבריגדה היהודית לאיטליה, התנדב לשורותיה והשתתף בלחימה בצפון איטליה. נפצע במיקוש גרמני תוך ניסיון ליצור מעבר לרכב על נהר הסניו.
יחידתו הועברה לארצות השפלה- בלגיה והולנד - ובנוסף לשגרת השירות הצבאי נרתם בחשאי למשימות שהוטלו על-ידי מוסדות היישוב (רכש, עלייה ב' ועוד), שכונו במילון המחתרתי טי.טי.ג'י. (טלחאס טיזי געשעפטן – ביטוי כלאיים בערבית וביידיש שמשמעותו "עסקי 'שק בתחת").
בסוף 1946 השתחרר וחזר ארצה. קיבל את הפיקוד על מחלקת חיילים משוחררים במסגרת החי"ש.
ב-1947 צורף לחטיבת "גבעתי", תחילה כמדריך קורס מ"כים בשרונה ולאחר מכן כקצין מבצעים של גדוד 53 בפיקודו של יצחק פונדק.
נטל חלק פעיל בכל הקרבות בהם לחם הגדוד, ונפצע פעמיים.
עם מינויו של יצחק פונדק למח"ט חטיבה 9 קיבל את הפיקוד על הגדוד, אותו הוביל דרך קרבות מבצע "יואב" עד הסבתו לגדוד ממונע בחזית המרכז.
בפברואר 1949 העביר את הפיקוד על הגדוד לסגנו, שמעון מרגולין, והצטרף לצוות הפקת לקחי לחימה במטכ"ל, אותו ריכזו יצחק שדה ושמעון אבידן.
לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק השתחרר מצה"ל.
במסגרת המילואים סיים קורס מג"דים ושירת כמג"ד בחטיבה 4. במבצע "קדש" (מערכת סיני, אוקטובר 1956) פיקד על הגדוד שחצה ראשון את הגבול אל תוך סיני. לאחר מכן שירת כקצין מטה במלחמת ששת הימים בחטיבה ובפיקוד העורף.
כאזרח הצטרף למחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, בה ריכז את אגף המים שטיפל בתכנון וביצוע מערכות המים, הביוב והניקוז בכ-400 יישובים חדשים שהוקמו באותה תקופה.
ב-1962 מונה לסגן נציב המים ושימש כמנהל עמית של אגף המים והקרקע במכון וולקני לחקלאות.
ב-1963 הקים משרד הנדסי עצמאי בשם "תושיה", שהציב אבני דרך משמעותיות בפרויקטים רבים של מים, ביוב וניקוז בכל רחבי הארץ ובכמה מדינות בחו"ל.
1 Comments:
Totalmente claro...clarisimo!
Post a Comment
<< Home