מפגשים שלאחר גבעתי
מקאמה פרי עטו של חיים חפר
עם חנוכת "בית גבעתי" במצודת זאב, הלא היא משטרת עיראק סואידן
לך בין האבנים האלה לאט. אסוף את המראות אל תוכך * הם המולדת והם הפנים והם השם הפרטי ושמות המשפחה והם כל אלה שנתנו לך את אלה, שתנו לך את הנחלה, אך לא יתנו לך את המנוחה . כי המראות השותקים האלה עוד מכים ברחמים ובחימה * כמו הדי קרבות, כמו תופי מלחמה
חשוב "גבעתי". חשוב אותנו. חשוב תש"ח * חשוב על נערי החי"ש התל-אביביים - בנו של סוחר, בנו של פקיד, שוליה במוסך * אחד שברח מן הגימנסיה, כי אל הקרב הוא ברח * אחר שליח-על-אופניים, שאת עצמו למלחמה שלח * והם נערי גוש-דן, נערי נס-ציונה, רישון, רחובות * אלה, שכבר בחודשי דצמבר, ינואר, פברואר של תש"ח, היו ותיקי קרבות * חשוב על אלה שהלכו לחזית, אל המוות, אל יום הדין * בחולצה דקה, בנעליים חצאיות, במכנסי גברדין * ובתוך שבירותם זאת ונשקם הדל ותחמושתם האוזלת * הם נושאים בתוך גופם את המופת הקשה כבזלת - * - וצבאות המצרים קרבים וצבאות המצרים בשער * והעם כבר סופר את הנופלים, נער אחר נער, אחר נער * והם, צבא-לא-צבא, מותירים עקבות דם, עקבות מוות, לילה אחר לילה, יום אחר יום * ושורה דקה עומדת על הגשר לאיסדוד, היא אשדוד, וגבה אל התהום * ושם הדרך לתל אביב, אבל שם הם גם אמרו: "עד הלום!"
…אל ימי תש"ח של "גבעתי" חברו יחדיו דורות חדשים * והמה ברוח ההיא, אך גם ברכב ובפרשים * והמה חורתים את הפרקים שלהט, עזי לב, נאמנים נחושים * והמה, כאן, במצודת-יואב זו, מצודת האויבים העקשים * ובין כל מערכות הקרב וההקרבה, הם את השלום הנכסף מבקשים * כמו אז, ב48-, כמו היום, בשנות התשעים * והם יודעים כי הדרך פתלתלה והם יודעים מארבים ושדות מוקשים * אך הם יודעים כי על "ותשקוט הארץ" חיים ונופלים אנשים * והם יודעים כי היום יבוא וקרב יום, יום חגים ויום מועדים - * - ואת זאת שרים הקירות האלה; ולוחמי "גבעתי" - עדים
[דף גל-און 1948
כנס הגדוד ביום השנה להיווסדו (1949)
כה מהר כתבה ההיסטוריה את סיפורה, עד שקשה כמעט לבטא ולהביע בדברים את אשר קרה ואת אשר נשתנה פתאום. חיינו את אחת מאותן תקופות הענק, אשר בגדלותן אינן צריכות לדברי שבח והערצה. חיינו בתקופת היסטוריה אשר לה יאה להשתאות מתוך שתיקת הערצה אילמת בלבד.
אף על פי כן, לא יתכן שלא נזכיר ביום כנס גדודנו לפחות במילים קצרות ובראשי פרקים, את אותו פרק אשר כתב גדודנו- לא בדיו כי אם בדם - בדברי ימיה של תקופה זו. כה רבים הם הזיכרונות וכה גדולה החוויה, כשאנו נפגשים שוב בתנאים שונים כל כך, עת שהלב תובע ודורש שננסה להעלות את זכר המאורעות מתוך העבר, ושנשתדל להזכיר לפחות במילים קצרות וחמות את קטעי הגבורה ששיבץ גדודנו בתוך מסכת הפלא של דברי ימינו בשנה זאת.
והיה אם נצליח להאיר ולו רק את המאורעות העיקריים ולהעלות שנית את זכר החוויות בלבות אלה שחיו אותם, הרי שעשינו את שלנו.
דבר המפקד
חיילי הגדוד באשר הנכם,
ביום השנה לרדתנו למרחב הדרום מוגשת לכם החוברת הזו המקפלת בתוכה מפרשת הגדוד בשחרור הדרום והנגב. אין החוברת מגוללת את הפרשה כולה, גם אינה ממצה את נשמת המאורעות. אין מחבר המסוגל לעשות זאת!
כאן מצויינים תאריכים, מצוינות פעולות ששימשו אבני יסוד להתפתחותם. כאן נזכרים מקומות ומאורעות בהם נתחסן גופנו ונתחשלה נפשנו.
המרחב בו נעשינו לגדוד לוחם!
כאן במרחבים אלה ניצתה השלהבת שהייתה מחממת את לבותינו בבונקרים של בית דראס, בתעלות הארוכות של ג'וליס, בעמדות הכבושות של עבדיס; זכרו אותה נדלקת ומועמת עם כל התנגחות בקיר המבצר של משטרת עיראק סואידן.
ראו אותה נישאת כלפיד מעל מגדלה הנקוב של נגבה!
ראו את השלהבת, זכרו את גחלת מחצבתה!
ושמרו את הגחלת!
מג"ד [יצחק פונדק]
לחיילי הגדוד ומפקדיו, ביום השנה ליציאתנו למרחב הדרום
היו ימים, ימי סער וחרדה, עת עמד העם על עברי פי פחת, עת הכין לנו הממשל הבריטי מרחץ דמים ומסביבנו חיות מדבר השוחרות לטרף.
בימים ההם התארגנו מספר מאות של בחורים מתנדבים, שהוזעקו לדגל ויקראו לעצמם שם ויצאו לחפש את האויב ולהילחם בו. לחמו הבחורים בגבולות תל אביב, לחמו על הרי ירושלים ובמישורי הדרום.
היו ימים עת פלש המצרי ואיים על יישובינו ויעמדו בחורים ללא נשק וללא אמון ויסמנו בדמם קו ויאמרו: "כאן לא יעבורו!". ובתוך הקו: באר טוביה ונגבה, גת וגל-און, בית דראס ועבדיס, גיוליס וכרתיה, משטרת עיראק סואידן ועיראק אל מנשיה.
חומת גופם, דמם התוסס הקימו מכשול שאותו לא עברו הפולשים.
ונתקשרו בחורינו לעובד האדמה, ויתערב דמם בזיעת מפריחי השממה ותיווצר אחוות אחים לוחמים במולדת
והנה קמה מדינת ישראל וחלק לנו בכך, חלק נכבד. כי נתנו שי לעם, את היקר ביותר, את חיינו. ויתברך העם ויתאבל על חלליו ויתחנכו דורות על מעללי גבורותיו של הגדוד ויאמרו: "אשרינו כי לא ביישונו אבותינו כי הורישו לנו ארץ חמדה זו".
יהי כינוס זה אות וסמל כי לחמנו באויב ונוכל.
היו ברוכים, לוחמי גדוד ג"ן.
יצחק [פונדק; מג"ד]
ליום השנה
לראשונה אנו מתפנים לשהות קמעה ולסקור לאחור, שכן הגידול והרחבת המסגרת תובעים מאתנו סיכום, סיכום פרשות שהיו והסקת מסקנות. בעצם מצווים היינו בהסתיים כל קרב לסכמו, לנתחו ולמצות את הלקח שהכתיב לנו. אלא שמאז היינו לגדוד רודף קרב את משנהו ובטרם הסתיים אחד וכבר אנו סחופים באחר, גם ימים ללא קרב ימי לחימה היו, לחימה רצופה ובלתי פוסקת בקווי הגנה של יישוב ומשלט.
מאז קמנו כמסגרת של יחידה שאפנו לשהות-מה שתאפשר לנו להתארגן, לבנות את עצמנו וללמוד את בעיות הלחימה, אך עוד אנו בחיתולינו וכבר עמד עלינו צורך השעה ודפק בנו - ללא נשק, ללא ציוד, ללא ניסיון -צאו והראו פנים. ויצאנו, יצאנו ואף יכולנו, יכולנו כאשר היינו מעטים, לא למודים ודלים. כך עברנו את התפתחות המאורעות המתגלגלים שבאו עלינו בהולים ורצופים, כך צעדנו בנתיב רב העלילה ורווי הדם של החטיבה אמנו. וכשעצרנו היום רגע והצצנו אל אשר היה - והנה כברת דרך מאחורינו. כברת דרך שכל פסיעה בה הייתה צעד קדימה בהתפתחותנו, שתוך צעידה בה גדלנו, בגרנו והוספנו אונים.
פרשתה של כברת דרך זו מן הראוי שתאיר אף את דרכנו להבא. הבה נסכם פרשה זו, נמצה את לקחה ונצרור את מסקנותיה כמטען ניסיון אשר יהיה לנו לברכה כשנעמוד שנית במבחן קרבות.
נחמן [ניר; מג"ד]
לחיילי גדוד ג"ן ליום חגכם - יום השנה
גדוד ותיק אתם, עוד מימי המחתרת, ורב חלקכם בשבירת המצור על ארצנו והדיפת הפולש מאדמתה.
פרשת הקרבות שלכם שזורה גבורה ומסירות ללא גבול. כבוד לכם, חיילים-מפקדים.
לא לשוא הקורבנות שנפלו בשדה המערכה. תהי זו נחמת משפחותיהם וחבריהם, נחמת העם כולו
יהי ניסיון שנת ראשית זו מעיין לא אכזב לכם ליתר כוח, לחישול צבאנו עד נשכון לבטח.
בברכת חזק,
מפקד החזית
[יגאל אלון]
לגדוד ג"ן לחגו - ברכה!
במשפחת גדודי המטיבה, מופיע הגדוד כגדוד שעבר יותר לחימות מאשר היתר, כאחד הגדודים הוותיקים של חטיבתנו שעבר את כל תקופת הלחימה כגוף לוחם ותוסס, שמיומו הראשון גילה את אופיו התוקפני , שאפשר לו בתקופה הקשה ביותר להשתלט על המרחב שהוקצב לו ולהניח בצורה כזאת, יחד עם גדוד אחר בטיבה את הבסיס של כיבוש הדרום. לקח הקרבות הרבים, מאות התנגשויות האש, חישלו את חיילי ומפקדי הגדוד לגוף מוצק בעל ערכים קרביים וחברותיים.
יהיו המסגרת והתנאים כאשר יהיו, דבר לא יוכל למחוק את הישגי הלחימה.
נשמור אם כן, חברים, את הרוח והחברות של לילות הדרום.
"גבעתי" [שמעון אבידן]
לכבוד
ועד מושב גן גבעתי
ח.נ. ,
קבלו תודתנו על ההארחה הנאה והלבבית שגיליתם בכנס העשור של הגדוד שאת שמו נושא יישובכם.
הפגישה עמכם, מתיישבי בית דראס, הייתה לנו, לוחמי בית דראס, לחוויה עמוקה ונעימה.
ללב כולנו נגעה הצהרתכם על ההחלטה לקרוא בשמות הלוחמים שנפלו לילדים שייוולדו בכפר במשך שנת העשור. אכן יש בכך משום הערכה כנה לגיבורים שלא זכו. ועוד תגדילו עשות אם אמנם תקימו בכפר פינת תרבות אליה יוכלו לבוא חברים ובני משפחה להתייחד עם זכר הנופלים, ובאווירתה יוכלו ילדי הכפר ללמוד גדולתם של דברי ימי מלחמת השחרור.
מי ייתן ונראה עמכם בביסוס הכפר ובשגשוגו.
אנשי גדוד ג"ן (53)
נ.ב. רצופה בזה רשימת 15 הבנים שנתנו את נפשם על כיבוש בית דראס וכן כתובת משפחותיהם.
יפה תעשו אם תזמינו את המשפחות לשמוח אתכם בבריתו של כל אחד מאלה שיישאו את שמות הבנים.
[הכנס השני – 1952
[דף לחבר – באר טוביה - 1958
[דף נגבה - 1963
דף גת, 1963
מכתבו של שמעון מרגולין, מ"פ ב', לחברי קיבוץ גת
לחברי המשק, הורים ובנים, שלום.
בעוד ימים ספורים תתקיים הפגישה המשותפת של החיילים יוצאי גדוד 53 אתכם. עברו כבר חמש עשרה שנה מאז ישב גדודנו במרחבי הדרום, מאז לחמנו על שחרור הדרום, הבטחת היישובים בו ופריצת דרכי גישה אל יישובים נצורים, מאז השתתפנו באופן פעיל יחד עמכם בהגנת יישוביכם.
למרות שעברו כבר חמש עשרה שנה מאז, נשארנו כולנו, במידה זו או אחרת,קשורים בזיכרונותינו בקשר בל יימחה עם מרחבי דרום אלה, עם היישובים בו, עם קיבוצכם. חזקים זיכרונות המלחמה מאתנו והם תוקפים או עלולים לתקוף אותנו ללא כל התראה ואז, במחי יד אחת אנו נסחפים ונקלעים אל אזורכם, אל מרחבי הדרום, אל ביניכם.
לחלק מהחיילים אין זו פגישה ראשונה עמכם, אך בכל זאת בפעם זו יש משהו אופייני, המיוחד לפגישה זו בלבד - הפגישה המשותפת של ילדינו עם ילדיכם.
יתכן שבנינו ובנותינו אף לא יעמדו בפגישה זו החטופה על המיוחד ועל הקושר גם אותם אל מרחבים אלה, הקושר גם אותם בעקיפין האחד אל השני, כמו שלא עמדנו אנחנו, ה"עירוניים", על כך כשנקלענו לראשונה לתוך העולם הזה של קיבוצכם, שהיה כה זר לנו בתחילה.
בתוך שורות אלה של ילדינו יש כבר נערים ,בני גילם ומבוגרים מאותם שני נערים-חיילים,בני 16 שנה שהתנדבו ובאו והשתתפו אתנו בהגנת יישובכם, ואף מגילם של רובנו שלא היינו מבוגרים בהרבה מאותם נערים.
כל ה"צבא" הזה של דור צעיר שלא ידע את נוראות המלחמה, שיתקשה להבין בעיני רוחו כיצד גת זו הפורחת הייתה נתונה ולחוצה בצבה חנק של מצור, כיצד חבריכם ראו את התל של עיראק-אל-מנשיה כמעט מתוך החלון, שולט ומאיים...
ברצוננו שדור זה יידע; ברצוננו שיבין מה קושר אותנו אל כל אלה, שיידע כיצד ילדיכם אלה פונו מתוך שנתם במשוריינים אל העורף השקט יותר; ברצוננו שיבינו את גודל המעשה, כיצד אנחנו וחברינו שלחמו עמנו ונפלו במערכה, כיצד אנו, כולנו יחד, גאלנו והגנו על המרחב.
ברצוננו לפתוח נתיב אל לבו של כל אחד מהם, שיבין מה קושר אותנו אל כל משלט, אל כל חבל ארץ במרחב זה, כי אנו יודעים שבהכרח גם הוא קשור אל רגבי עפר אלה. בזאת רואה אני את חשיבותה של פגישתנו זו המשותפת.
שמעון מרגולין
מפקד פלוגה ב' (לשעבר)
[דף קרבי גל-און – 1963
ט"ו שנים מגת הנצורה לגת המשוחררת
לאנשי גדוד ג"ן והגתיים בחגם
שונה תהיה פגישתנו, פגישה הגתיים הנצורים מהימים ההם עם ותיקי לוחמיו של גדוד 53 - עם אותם גרעיני חי"ש, היחפנים למחצה, חובשי כובעי גרב, חגורי סטנים ונעולי נעלי-טניס, אשר צעדו את צעדיהם הראשונים במרחב הקרוי "שדוח פלשת" - אלה אשר בדמם, כשם שאחיהם ביישובי הדרום בדמי בניהם - חסמו את הדרך בפני הפולשים למיניהם.
ננסה נא, בצוותא עם ה"ווטרנים" מחטיבת "גבעתי", לשוח במשעולי נחלתנו וללקט זיכרונות מהימים ההם ולהנחילם לבנינו ולבני דורם.
התזכרו כיצד הקבילה את פניכם גת הנצורה, אשר התגוננה טרם בואכם בפני עשרת היישובים הערביים המושרשים של 20,000 הנפש, שצרו סביב גת? התזכרו את סוללות העפר התלולות, תעלות המגן, הבונקרים, בונקר המטבח.ובונקר העזרה הראשונה? התזכרו את,העצים המצולקים על צמרותיהם החרוכות, גומות,הפגזים והשדות הממוקשים?
היום, במקום סוללות העפר - מישורי מדשאות מוריקים; במקום גומות הפגזים - שיחים ריחניים השופעים בירקותם הרעננה, עצים שפצעיהם הגלידו וצמרותיהם פורצות אל על; במקום הבתים ההרוסים והגגות העירומים – בתים נאים…
אחד מסופרי העיתונים היומיים, שנקלע לגת בימים ההם, באחד מימי ההפוגה, סיפר לקוראיו כיצד חיים האנשים בגת ותוך התרגשות כתב: "ואנשים אלה אינם חשים כי הם עשו ועושים היסטוריה". ובסיום דבריו הוא כותב: "בשערי הקיבוץ חיכיתי לטרמפ צפונה. בסמוך לי הבהיק שלט עץ: 'זהירות – מוקשים', ובעוד אני נתון להשפעת שפעת רשמי הביקור, חלפה מחשבה: יתכן כי יש להחליף אח הנוסח הזה ולכתוב בערבית ובאנגלית: 'זהירות - כאן גיבורים!'"
…זו הייתה אחוות הלוחמים במרחב, אותה אחווה שטופחה בינינו לביניכם, בינינו לבין חטיבת "גבעתי", אחוות הלוחמים של יישוב עברי שיתופי במולדת לבין החייל העממי הראשון שידע, על אף היעדר גינוני הטקס הצבאיים, ההצדעות התפלות, ההפרדה בין הקצינים לפקודיהם -.לטפח את הרוח החטיבתית ולקשרה קשר נפשי אל המרחב.ואל יושביו.
…זה היה סוד עמידתנו. זו הייתה גבורת הנצורים. זו הייתה גבורתם של כובשי הגבעות והמשלטים…
רבים נפלו במערכה, אך לא לשוא דמם הקריבו. ידענו את אחינו הצעירים שנפלו, ולשבעה מהם, ראשוני גדוד ג"ן, הצבנו יד בדמות האנדרטה ושבעת ארזיה.
ואנו מוסיפים לטפח את זיכרון אחוות הלוחמים.
יוסף גילת
דבר מפקד הגדוד
בכנס העשרים (1968)
לחברים חיילי גדוד 53,
חמש שנים מאז נפגשנו במסגרת חטיבת "גבעתי". היום שוב נתאסף, אנשי גדוד 53 המפואר ונסייר במרחב הלחימה, נדשדש במו רגלינו במוצבים ובשדות הקרב של מלחמת העצמאות וניזכר בקרבות בהם עמדו חיילי גדוד 53 בגבורה עילאית וגם יכלו לאויב המצרי שעלה עלינו פי כמה.
נשוטט ונחייה זיכרונות העבר, ניפגש עם חברינו בגדוד וביישובי הדרום, במרחבם נלחמנו, עמם גובשנו לגוף לוחם אחד, עד כי נתבססו הגבולות בין העירוני לבין חברי המשק. בני קיבוצים ויישובים גל און, ניצנים, נגבה, גת, גן יבנה וחפץ חיים, חצור, גבעת ברנר, באר טוביה, כפר ורבורג, גן יבנה, גדרה ואחרים - כולנו כאחד הפכנו להיות שותפים לקרב סבל וניצחון.
נזכור בהערצה ונתייחד.עם זכרם של אלה מחיילי הגדוד שנפלי במערכה הקשה ואשר במותם השאירו לנו את העצמאות והחופש וציוו עלינו ועל הדורות הבאים להמשיך במסורת הנפלאה ולהוסיף נדבכי גבורה לכשנידרש.
חיילי הגדוד, בגרנו מאוד מאז ימי נגבה, ניצנים וכרתיה. מאז הקמנו משפחות, גידלנו בנים ובנות וכעת שוב אין מעמסת הקרב מוטלת עלינו, קם לנו דור גיבורים שינק מגבורת לוחמי מלחמת העצמאות. בנינו אמיצים, גאים ומלומדי מלחמה. ניצחון מלחמת ששת הימים הוכיח כי אין הבנים מביישים מסורת האבות.
חיילי גדוד 53, מלחמת העצמאות היא שהנחילה לעמנו.את מדינת ישראל לצמיתות ולכם חלק נכבד בכך. זכאים אנו לספר תולדות מלחמה זו תוך הדגשת ההתנדבות המופלאה, אחוות הלוחמים, מסירותם וגבורתם. מצווים אנו לספר על-מנת שייחרט בספר תולדות.ישראל כיצד הודלק לפיד הגבורה, מהיכן ינקו בנינו את רוח ההקרבה, ומהו המעיין ממנו שאבו אמיצי מלחמת סיני וששת הימים.
מעשי אבות סימן לבנים ולכן היו גאים ביום זה במבצעי גדוד 53, כאשר שוב דורכות רגלינו במרחבי הדרום.
יצחק [פונדק]
מפקד גדוד 53
קול נגבה
יום ב', כ"ג תשרי תשכ"ט
15 באוקטובר 1968
למפגש גדוד 53 (חטיבת נבעתי) וחברי נגבה במסגרת.חגיגות עשרים שנה למדינת ישראל.
ברוך בואכם לביתנו, אחים לנשק ולחזון העצמאות. אנו שמחים לפגוש אתכם שנית ולקבל את פניכם בנגבה הבנויה, הירוקה והמשגשגת
עברו עשרים שנה מאז באתם אלינו לראשונה, כשמקום זה והאזור כולו אחוזים אש ועשן, והאויב זורע בו בהתמדה.הרס ומוות. באתם אז כחיילים במדי הצבא הצעיר,.נצמדתם פה לאדמה החפורה והחרוכה בצל בתים נקובים ומתמוטטים - ובלבכם שאיפה לוהטת לשחרר את האזור עליו הופקדתם ולהפכו לנחלת העם שבע הסבל והשיעבוד.
נאחזתם במקום בציפורניים וצעדתם קדימה בהחלטה נחושה ובאומץ לב, כשלימינכם ולשמאלכם נופלים חבריכם היקרים.
נצלו נא מועד זה במלאות עשרים שנה למדינת ישראל להציץ שנית לאזור בו לחמתם אז, לשוב ולפגוש חברים, שבאותם ימים הייתם כה קשורים אליהם קשרי גורל ואחווה.
הראו לרעיותיכם ולבניכם את המקומות בהם עשיתם ימים ולילות בסערת נפש ובמאמצים על-אנושיים. הבה ננשום שוב את אוויר הימים הגדולים, אשר הקנו לנו את הדבר הגדול והקדוש - חירות ועצמאות בארצנו היקרה.
נזכור את המתיחות ואת החרדה, שליוו את הימים ההם, כשגורל המדינה היה נתון על כף המאזניים ובידינו כה מעט נשק וכה מעט אמצעים.
הביטו אל היישוב הפורח, ראו נא את האזור רחב-הידיים המלא יישובים עבריים וידעתם את תוצאות המאבק הגדול ההוא.
דור חדש קם וגדל על אדמה זו ואף הוא קורא לכם שלום. לאור המופת של פעולתכם עשה גם הוא אם שליחותו המפוארת במלחמת ששת הימים.
היו ברוכים בביתנו וכל טוב לכם.
קיבוץ נגבה
ראש הממשלה שמעון פרס חגג
"ערב נוסטלגיה" עם לוחמי גדוד 53
כתב ישעיהו אביעם בעיתון "מעריב" (יולי 1986):
"זו חובה נעימה לבוא ולהצדיע בשם ממשלת ישראל ללוחמי תש"ח של גדוד 53 של חטיבת 'גבעתי' המהוללה. זוהי חטיבה השייכת להיסטוריה החדשה שלנו ומלחמותיה יצרו היסטוריה" – אמר ראש הממשלה, שמעון פרס, באמפיתיאטרון של "גני יהושע" בתל-אביב ליוצאי "גבעתי" שהתכנסו 37 שנים אחרי פירוקה
היה זה מפגש מרגש של ותיקי הלוחמים של מלחמת השחרור, ובהם מפקד החטיבה שמעון אבידן ומפקדי גדוד 53, יצחק פונדק ונחמן ניר. חטיבת "גבעתי" בלמה ב-1948 את המצרים והגנה על היישובים גלאון, גת, נגבה, ניצנים, באר טוביה וכפר ורבורג.
דברי מאירק'ה דוידזון - סמח"ט גבעתי
בכנס החטיבה - 24/5/95
בבית "גבעתי"
אדוני ראש הממשלה, משפחות שכולות, חיילים וחיילות, רעים וידידים,
ב- 30 בנובמבר 1947 הוקמה החטיבה בפקודה. חבורות מתנדבי ה"הגנה" נכנסו לסערת המלחמה בפרברי תל-אביב ובמרחב הדרום כולו שהפך חזית. מלחמה פראית. אנו קוברים את מתינו. יום - חמישה, יום - שבעה, שניים, אחד-עשר, כל יום והמחיר שלו. המלחמה אכזרית. האנגלים בתווך, מתעים, בוגדים והורגים.
תוך המלחמה מתגבשות פלוגות, מתהווים גדודים. שמעון אבידן בא מהצפון וארג עם קבוצות המפקדים והחיילים בני הארץ ועולים חדשים, קולקטיב לוחם, יוזם, עם סולידריות חיילית, עם מטרה ברורה שבמלחמה הזו שנכפתה עלינו מוכרחים לנצח. אפילו אנו יחפים, אפילו נשקנו דל, אפילו אנו לא מנוסים, כל עם ישראל מצפה מאיתנו לניצחון ולהישרדות. וצומחת גאווה חיילית. גדוד גדוד והמצוינות שלו. ויש מנהלה ויש רוכבים, סנדלר, מוסך, תזמורת ולהקת בידור, יש הנדסה קרבית ובית חולים, ועדיין אין מדינה.
ויש מפקדים מצוינים ביישובי החזית שהיו לנו מופת.
ופלשו המצרים. הם כבדים ברכב. שיירותיהם מאופק לאופק. קני תותחיהם שולחים שרפנל מרחוק. אווירוניהם זורעים מוות והרס. הם 30 קילומטר מתל-אביב ועוצרים ליד גשר-לא-גשר שפוצצנו ב- 12 במאי.
הסתערנו חפוזות על הטור המצרי בתוכנית שלא אהבנו, בעיתוי שכפו עלינו. חפרנו 45 קברים. ניסינו לתקוע טריז במרכזם. תותחי שריוניהם גילחו את המשלט. הובסנו. קברנו 19.
בניצנים חרשו את המשק בפגזים ובפצצות. נהרגו 33 והלכו בשבי גברים ונשים, כולם חיילי החטיבה.
בגזר - בצפוננו, הלגיון הערבי שטף והרס בשיריוניו. נפלו 28. היתר נשבו, בהם גם חיילות. האבל והזעם מהממים.
הכורח להמשיך להילחם גבר והתעצם. ובפאתוס נקראה הסיסמה: "מוות לפולשים". פאתוס תנ"כי של המשורר אבא קובנר. סיסמת הקרב הדהדה ממשלטי יבנה בואכה בית-ג'וברין. כחפרפרות היינו חופרים ביום ובלילה בכל יישוב ובכל משלט. מרביצים תורת לחימה מחדש ומשניס תכסיס. כל עם הדרום חפר, כי "זיעה חוסכת דם".
כאשר אתה אדוני, ראש הממשלה [יצחק רבין], עם הפלמ"ח לחמת בירושלים בקטמון ובקסטל, אנו כאן כאילו בחזית שכוחה, לא בעדיפות, אנו וחטיבת פלמ"ח קטנה בנגב. לבד לבד. ומאחורינו, בגבנו, מרכז היישוב היהודי ותל-אביב העיר. הנשק הכבד שהיה ברשותנו היו תותחים-גרוטאות ממקסיקו ופגזים מ- 1911.
עמד לנו אומץ ליבו ונחישותו של החייל היהודי. עמדה לנו היוזמה, החוכמה להבין היכן ה"בטן הרכה" של המצרים. עמד לנו עקרון הברזל במלחמת "הגישה העקיפה בקרב". במבצעים הבאים קצרנו ניצחונות שהממו את המצרים. לקחנו שבויים ושלל. רק אז ראינו כמה דלים היינו בנשק ועל מי גברנו. ויש לנו שני גיבורי-ישראל.
[יצחק] פונדק וחייליו סופרים שבעה ניצחונות: שיירת גת-גלאון, בית-דראס, ג'וליס, עיבדיס, כרתייה, גלאון, נגבה… נחמן [ניר], את קרב הטריז מזרחה לעיראק אל מנשיה וניתוק הכיס המצרי מהמזרח.
…והחטיבה הופכת לחטיבה עילית, עם הילת ניצחונות. היא חותמת על מגילת העצמאות ביותר מ-600 שמות שנפלו בקרבות החקוקים כאן בשיש לזיכרון. לא פלא שפונדק ושמעון [מרגולין] [ונחמן ניר – שלושתם מפקדי גדוד 53 במלחמה] והצעיר בחיילי החטיבה דאז, חזי אשל, חברו יחדיו בעקשנות ובהתמדה לספר מורשת לדורות - מעשיה של "גבעתי". אליהם הצטרפו אסתר שיבק וחבריה מ"גבעתי" המתחדשת.
בבית הזה טמון אוצר. אוצר לאומי, חינוכי, היסטורי שכולו אמת. יהא הבית בית אולפנה לחיילי צבא ההגנה לישראל, לתלמידים ועולים חדשים שילמדו איך לחמו על מולדת. היכן השורשים ואיפה הרוח.
ואתה האיש בהיכנסך לבית הזה, התהלך בדחילו ורחימו. כל תמונה היא סיפור. כל אמירה היא רמז לגבורת ישראל מופלאה. אם תקשיב ללבך פנימה, אם תטה אוזן, אולי תשמע את הלמות ליבם של חיילי "גבעתי" בצאתם לקרב. אולי תשמע את צעדיהם ההולכים באפילת הלילה לקראת אויב.
עצור בדממת קודש אל מול קיר הנופלים ושמותיהם החקוקים באבן. כבוד ושם לנופלי "גבעתי" בימים ההם ובזמן הזה.
מאירק'ה דוידזון, הסמח"ט
קיבוץ איילון
קובה וילן, המא"ז של נגבה
ב-6 בדצמבר 2003 כתב קובה וילן, איש נגבה, את השורות הבאות במיוחד לספר הגדוד:
"נתבקשתי לכתוב משהו בשם קיבוץ נגבה לספר גדוד 53. אני נענה ברצון לבקשתך כי אני חדור הכרה עמוקה שנגבה עמדה וניצחה בקרבות תש"ח בזכות ברית הדמים בין חיילי גבעתי ומתיישביה.
"עוד בטרם התחילו הקרבות, היה מרחב נגבה בתחום אחריותו של יצחק פונדק, מג"ד 53 בחטיבת 'גבעתי'. ב-21.5.1948 הופצצה נגבה ויצחק דובנו, המא"ז, נפל. אני הוזעקתי מקורס מא"זים קרביים, למלא את מקומו.
"בדרכי לנגבה, לאחר שנפגשתי עם המח"ט שמעון אבידן, נסעתי למטה של גדוד 53 לשיחת עדכון עם המג"ד פונדק. פונדק תיאר לי את המצב בנגבה, על התקדמות הכוחות המצרים שפלשו לארץ, ועוד. קיבלתי הוראה לארגן את הכוחות בנגבה להגנה היקפית. בלחיצת יד אמיצה ובאיחולי הצלחה נפרדנו והקומנדקר התחיל לנוע בלי אורות לנגבה .
"הזעזוע בנגבה אחרי נפילתו של איצק [יצחק דובנו] היה עמוק. איצק נמנה עם מייסדי הקיבוץ עוד בהיותנו בהכשרה בחו"ל. ראינו בו מנהיג בעל סמכות. נפילתו קיצצה כנפיים לרבים מהחברים. אבל לאחר יום, יומיים, הבינו החברים שאנו במצב של 'אין ברירה'. החברים התאוששו, גם כי ידעו שהגדוד של פונדק יעזור ויעמוד יחד איתנו במשימה. הבטחה זו של פונדק שניתנה לי, קוימה במלואה והפכה לאחוות לוחמים. ואכן תמיד נלחמה בנגבה אחת מיחידותיה של חטיבת 'גבעתי'. על פי רוב הייתה זו פלוגה א' של גדוד 53 שכינויה היה 'חולדות נגבה', מלשון 'חולדות טוברוק' האוסטרלית במלחמת העולם השנייה, שעמדו בגבורה מול כוחות רומל.
התחלנו להתארגן כשבליבנו התחושה שהקיבוץ הופך לבסיס וליחידה צבאית בחזית, כשיחד איתנו, חברי הקיבוץ, נושאים בעול חיילי הגדוד, הגרעין הלטינו-אמריקאי (בעתיד קיבוץ געש), חברי חברת הנוער הבוגרים, מתנדבי הקיבוץ הארצי, ושכנים מבאר טוביה וכפר ורבורג.
נוצרה אחוות לוחמים מיוחדת במינה. לא היו עמדות של חיילי "גבעתי" או עמדות של חברי נגבה בנפרד. כל התפקידים, של לוחמים, קשרים, רצים, מתחזקי הקווים של אלחוט וטלפון, אלונקאים, מחסנאי התחמושת, הצופים על המגדל – בוצעו על ידי כולם. הייתה גאוות יחידה משותפת – יחידה שמנוי וגמור עמה לעצור את המצרים ולהגן על נגבה.
וכאשר נפלו גיבורים, ספדנו לכולם ללא הבדלי "מוצא". לעולם יזכור הקיבוץ את מישקה רובשקין, זאב וירובניק, ישראל טופול והאחרים שייבדלו לחיים. חסרים לי איציק דובנו, שהיה חבר ורע, חסרים צביקה לובלינר ואשר שופט, שהוציאו יום יום את 'קול נגבה'. וכאשר עצוב לי אני נזכר ברן אל-דמע הגדוד 53, שעל שרידי הפסנתר לימד אותנו לשיר את 'האמיני יום יבוא' שהיה ללהיט שלנו. שרנו אותו בשעות כאב ויגון בתקווה שיתגשם.
"חסר לי שייקה ברוק, 'הטבח' הראשי, שניסה בכל מצב לבשל ארוחות חמות בשביל הלוחמים בעמדות, במקום 'מנות הקרב'. חסר לי לייבקה האופה, שדאג ללחם טרי וחם 'ושיתפוצצו המצרים!' וחסר לי מאוד חברי מילדות גצק, שהצליח להפעיל מדי יום ביומו את באר ב', שנוכל ליהנות ממים טריים. וחסרים לי כל חברי לקרב שקבורים בקברי אחים ובבית הקברות שלנו בבית. חסרים לי רבים, רבים.
"נגבה זוכרת ומוקירה את לוחמי גדוד 53. ציינו זאת בעלונים שנשלחו לעמדות בעשן הקרב. הזכרנו זאת בימי עצרת וזיכרון. ואני כתבתי זאת בספר זיכרונותי, "בדרך לנגבה" וההנצחה נמשכת ב"מוזיאון הפתוח" אצלנו.
"כשבני גרשון לוקח אותי למצודת יואב, מתחזקת בי ההערכה הרבה למפעלך, יצחק, ולמפעלם של חבריך להנצחת לוחמי 'גבעתי' בתש"ח. מי כמוני זוכר ויודע את מחיר הדמים ששילמו חטיבת 'גבעתי' וגדוד 53 בשדות נגבה.
"ובימי הזיכרון, כשאני עובר בבית הקברות המשותף, צועד מקבר לקבר, מניח פרח ורואה שאכן בית הקברות שלנו מסמל יותר מכל את סמלי הציונות – מיזוג גלויות, קיבוץ גלויות וישראל ערבים זה לזה.
"אני לוחש בליבי: אשרי שזכיתי ללחום בנגבה שכם אחד עם אנשי 'גבעתי', וכך נישאר כולנו לנצח – לוחמי 'חולדות נגבה'."
בברכה חמה, קובה וילן
עם חנוכת "בית גבעתי" במצודת זאב, הלא היא משטרת עיראק סואידן
לך בין האבנים האלה לאט. אסוף את המראות אל תוכך * הם המולדת והם הפנים והם השם הפרטי ושמות המשפחה והם כל אלה שנתנו לך את אלה, שתנו לך את הנחלה, אך לא יתנו לך את המנוחה . כי המראות השותקים האלה עוד מכים ברחמים ובחימה * כמו הדי קרבות, כמו תופי מלחמה
חשוב "גבעתי". חשוב אותנו. חשוב תש"ח * חשוב על נערי החי"ש התל-אביביים - בנו של סוחר, בנו של פקיד, שוליה במוסך * אחד שברח מן הגימנסיה, כי אל הקרב הוא ברח * אחר שליח-על-אופניים, שאת עצמו למלחמה שלח * והם נערי גוש-דן, נערי נס-ציונה, רישון, רחובות * אלה, שכבר בחודשי דצמבר, ינואר, פברואר של תש"ח, היו ותיקי קרבות * חשוב על אלה שהלכו לחזית, אל המוות, אל יום הדין * בחולצה דקה, בנעליים חצאיות, במכנסי גברדין * ובתוך שבירותם זאת ונשקם הדל ותחמושתם האוזלת * הם נושאים בתוך גופם את המופת הקשה כבזלת - * - וצבאות המצרים קרבים וצבאות המצרים בשער * והעם כבר סופר את הנופלים, נער אחר נער, אחר נער * והם, צבא-לא-צבא, מותירים עקבות דם, עקבות מוות, לילה אחר לילה, יום אחר יום * ושורה דקה עומדת על הגשר לאיסדוד, היא אשדוד, וגבה אל התהום * ושם הדרך לתל אביב, אבל שם הם גם אמרו: "עד הלום!"
…אל ימי תש"ח של "גבעתי" חברו יחדיו דורות חדשים * והמה ברוח ההיא, אך גם ברכב ובפרשים * והמה חורתים את הפרקים שלהט, עזי לב, נאמנים נחושים * והמה, כאן, במצודת-יואב זו, מצודת האויבים העקשים * ובין כל מערכות הקרב וההקרבה, הם את השלום הנכסף מבקשים * כמו אז, ב48-, כמו היום, בשנות התשעים * והם יודעים כי הדרך פתלתלה והם יודעים מארבים ושדות מוקשים * אך הם יודעים כי על "ותשקוט הארץ" חיים ונופלים אנשים * והם יודעים כי היום יבוא וקרב יום, יום חגים ויום מועדים - * - ואת זאת שרים הקירות האלה; ולוחמי "גבעתי" - עדים
[דף גל-און 1948
כנס הגדוד ביום השנה להיווסדו (1949)
כה מהר כתבה ההיסטוריה את סיפורה, עד שקשה כמעט לבטא ולהביע בדברים את אשר קרה ואת אשר נשתנה פתאום. חיינו את אחת מאותן תקופות הענק, אשר בגדלותן אינן צריכות לדברי שבח והערצה. חיינו בתקופת היסטוריה אשר לה יאה להשתאות מתוך שתיקת הערצה אילמת בלבד.
אף על פי כן, לא יתכן שלא נזכיר ביום כנס גדודנו לפחות במילים קצרות ובראשי פרקים, את אותו פרק אשר כתב גדודנו- לא בדיו כי אם בדם - בדברי ימיה של תקופה זו. כה רבים הם הזיכרונות וכה גדולה החוויה, כשאנו נפגשים שוב בתנאים שונים כל כך, עת שהלב תובע ודורש שננסה להעלות את זכר המאורעות מתוך העבר, ושנשתדל להזכיר לפחות במילים קצרות וחמות את קטעי הגבורה ששיבץ גדודנו בתוך מסכת הפלא של דברי ימינו בשנה זאת.
והיה אם נצליח להאיר ולו רק את המאורעות העיקריים ולהעלות שנית את זכר החוויות בלבות אלה שחיו אותם, הרי שעשינו את שלנו.
דבר המפקד
חיילי הגדוד באשר הנכם,
ביום השנה לרדתנו למרחב הדרום מוגשת לכם החוברת הזו המקפלת בתוכה מפרשת הגדוד בשחרור הדרום והנגב. אין החוברת מגוללת את הפרשה כולה, גם אינה ממצה את נשמת המאורעות. אין מחבר המסוגל לעשות זאת!
כאן מצויינים תאריכים, מצוינות פעולות ששימשו אבני יסוד להתפתחותם. כאן נזכרים מקומות ומאורעות בהם נתחסן גופנו ונתחשלה נפשנו.
המרחב בו נעשינו לגדוד לוחם!
כאן במרחבים אלה ניצתה השלהבת שהייתה מחממת את לבותינו בבונקרים של בית דראס, בתעלות הארוכות של ג'וליס, בעמדות הכבושות של עבדיס; זכרו אותה נדלקת ומועמת עם כל התנגחות בקיר המבצר של משטרת עיראק סואידן.
ראו אותה נישאת כלפיד מעל מגדלה הנקוב של נגבה!
ראו את השלהבת, זכרו את גחלת מחצבתה!
ושמרו את הגחלת!
מג"ד [יצחק פונדק]
לחיילי הגדוד ומפקדיו, ביום השנה ליציאתנו למרחב הדרום
היו ימים, ימי סער וחרדה, עת עמד העם על עברי פי פחת, עת הכין לנו הממשל הבריטי מרחץ דמים ומסביבנו חיות מדבר השוחרות לטרף.
בימים ההם התארגנו מספר מאות של בחורים מתנדבים, שהוזעקו לדגל ויקראו לעצמם שם ויצאו לחפש את האויב ולהילחם בו. לחמו הבחורים בגבולות תל אביב, לחמו על הרי ירושלים ובמישורי הדרום.
היו ימים עת פלש המצרי ואיים על יישובינו ויעמדו בחורים ללא נשק וללא אמון ויסמנו בדמם קו ויאמרו: "כאן לא יעבורו!". ובתוך הקו: באר טוביה ונגבה, גת וגל-און, בית דראס ועבדיס, גיוליס וכרתיה, משטרת עיראק סואידן ועיראק אל מנשיה.
חומת גופם, דמם התוסס הקימו מכשול שאותו לא עברו הפולשים.
ונתקשרו בחורינו לעובד האדמה, ויתערב דמם בזיעת מפריחי השממה ותיווצר אחוות אחים לוחמים במולדת
והנה קמה מדינת ישראל וחלק לנו בכך, חלק נכבד. כי נתנו שי לעם, את היקר ביותר, את חיינו. ויתברך העם ויתאבל על חלליו ויתחנכו דורות על מעללי גבורותיו של הגדוד ויאמרו: "אשרינו כי לא ביישונו אבותינו כי הורישו לנו ארץ חמדה זו".
יהי כינוס זה אות וסמל כי לחמנו באויב ונוכל.
היו ברוכים, לוחמי גדוד ג"ן.
יצחק [פונדק; מג"ד]
ליום השנה
לראשונה אנו מתפנים לשהות קמעה ולסקור לאחור, שכן הגידול והרחבת המסגרת תובעים מאתנו סיכום, סיכום פרשות שהיו והסקת מסקנות. בעצם מצווים היינו בהסתיים כל קרב לסכמו, לנתחו ולמצות את הלקח שהכתיב לנו. אלא שמאז היינו לגדוד רודף קרב את משנהו ובטרם הסתיים אחד וכבר אנו סחופים באחר, גם ימים ללא קרב ימי לחימה היו, לחימה רצופה ובלתי פוסקת בקווי הגנה של יישוב ומשלט.
מאז קמנו כמסגרת של יחידה שאפנו לשהות-מה שתאפשר לנו להתארגן, לבנות את עצמנו וללמוד את בעיות הלחימה, אך עוד אנו בחיתולינו וכבר עמד עלינו צורך השעה ודפק בנו - ללא נשק, ללא ציוד, ללא ניסיון -צאו והראו פנים. ויצאנו, יצאנו ואף יכולנו, יכולנו כאשר היינו מעטים, לא למודים ודלים. כך עברנו את התפתחות המאורעות המתגלגלים שבאו עלינו בהולים ורצופים, כך צעדנו בנתיב רב העלילה ורווי הדם של החטיבה אמנו. וכשעצרנו היום רגע והצצנו אל אשר היה - והנה כברת דרך מאחורינו. כברת דרך שכל פסיעה בה הייתה צעד קדימה בהתפתחותנו, שתוך צעידה בה גדלנו, בגרנו והוספנו אונים.
פרשתה של כברת דרך זו מן הראוי שתאיר אף את דרכנו להבא. הבה נסכם פרשה זו, נמצה את לקחה ונצרור את מסקנותיה כמטען ניסיון אשר יהיה לנו לברכה כשנעמוד שנית במבחן קרבות.
נחמן [ניר; מג"ד]
לחיילי גדוד ג"ן ליום חגכם - יום השנה
גדוד ותיק אתם, עוד מימי המחתרת, ורב חלקכם בשבירת המצור על ארצנו והדיפת הפולש מאדמתה.
פרשת הקרבות שלכם שזורה גבורה ומסירות ללא גבול. כבוד לכם, חיילים-מפקדים.
לא לשוא הקורבנות שנפלו בשדה המערכה. תהי זו נחמת משפחותיהם וחבריהם, נחמת העם כולו
יהי ניסיון שנת ראשית זו מעיין לא אכזב לכם ליתר כוח, לחישול צבאנו עד נשכון לבטח.
בברכת חזק,
מפקד החזית
[יגאל אלון]
לגדוד ג"ן לחגו - ברכה!
במשפחת גדודי המטיבה, מופיע הגדוד כגדוד שעבר יותר לחימות מאשר היתר, כאחד הגדודים הוותיקים של חטיבתנו שעבר את כל תקופת הלחימה כגוף לוחם ותוסס, שמיומו הראשון גילה את אופיו התוקפני , שאפשר לו בתקופה הקשה ביותר להשתלט על המרחב שהוקצב לו ולהניח בצורה כזאת, יחד עם גדוד אחר בטיבה את הבסיס של כיבוש הדרום. לקח הקרבות הרבים, מאות התנגשויות האש, חישלו את חיילי ומפקדי הגדוד לגוף מוצק בעל ערכים קרביים וחברותיים.
יהיו המסגרת והתנאים כאשר יהיו, דבר לא יוכל למחוק את הישגי הלחימה.
נשמור אם כן, חברים, את הרוח והחברות של לילות הדרום.
"גבעתי" [שמעון אבידן]
לכבוד
ועד מושב גן גבעתי
ח.נ. ,
קבלו תודתנו על ההארחה הנאה והלבבית שגיליתם בכנס העשור של הגדוד שאת שמו נושא יישובכם.
הפגישה עמכם, מתיישבי בית דראס, הייתה לנו, לוחמי בית דראס, לחוויה עמוקה ונעימה.
ללב כולנו נגעה הצהרתכם על ההחלטה לקרוא בשמות הלוחמים שנפלו לילדים שייוולדו בכפר במשך שנת העשור. אכן יש בכך משום הערכה כנה לגיבורים שלא זכו. ועוד תגדילו עשות אם אמנם תקימו בכפר פינת תרבות אליה יוכלו לבוא חברים ובני משפחה להתייחד עם זכר הנופלים, ובאווירתה יוכלו ילדי הכפר ללמוד גדולתם של דברי ימי מלחמת השחרור.
מי ייתן ונראה עמכם בביסוס הכפר ובשגשוגו.
אנשי גדוד ג"ן (53)
נ.ב. רצופה בזה רשימת 15 הבנים שנתנו את נפשם על כיבוש בית דראס וכן כתובת משפחותיהם.
יפה תעשו אם תזמינו את המשפחות לשמוח אתכם בבריתו של כל אחד מאלה שיישאו את שמות הבנים.
[הכנס השני – 1952
[דף לחבר – באר טוביה - 1958
[דף נגבה - 1963
דף גת, 1963
מכתבו של שמעון מרגולין, מ"פ ב', לחברי קיבוץ גת
לחברי המשק, הורים ובנים, שלום.
בעוד ימים ספורים תתקיים הפגישה המשותפת של החיילים יוצאי גדוד 53 אתכם. עברו כבר חמש עשרה שנה מאז ישב גדודנו במרחבי הדרום, מאז לחמנו על שחרור הדרום, הבטחת היישובים בו ופריצת דרכי גישה אל יישובים נצורים, מאז השתתפנו באופן פעיל יחד עמכם בהגנת יישוביכם.
למרות שעברו כבר חמש עשרה שנה מאז, נשארנו כולנו, במידה זו או אחרת,קשורים בזיכרונותינו בקשר בל יימחה עם מרחבי דרום אלה, עם היישובים בו, עם קיבוצכם. חזקים זיכרונות המלחמה מאתנו והם תוקפים או עלולים לתקוף אותנו ללא כל התראה ואז, במחי יד אחת אנו נסחפים ונקלעים אל אזורכם, אל מרחבי הדרום, אל ביניכם.
לחלק מהחיילים אין זו פגישה ראשונה עמכם, אך בכל זאת בפעם זו יש משהו אופייני, המיוחד לפגישה זו בלבד - הפגישה המשותפת של ילדינו עם ילדיכם.
יתכן שבנינו ובנותינו אף לא יעמדו בפגישה זו החטופה על המיוחד ועל הקושר גם אותם אל מרחבים אלה, הקושר גם אותם בעקיפין האחד אל השני, כמו שלא עמדנו אנחנו, ה"עירוניים", על כך כשנקלענו לראשונה לתוך העולם הזה של קיבוצכם, שהיה כה זר לנו בתחילה.
בתוך שורות אלה של ילדינו יש כבר נערים ,בני גילם ומבוגרים מאותם שני נערים-חיילים,בני 16 שנה שהתנדבו ובאו והשתתפו אתנו בהגנת יישובכם, ואף מגילם של רובנו שלא היינו מבוגרים בהרבה מאותם נערים.
כל ה"צבא" הזה של דור צעיר שלא ידע את נוראות המלחמה, שיתקשה להבין בעיני רוחו כיצד גת זו הפורחת הייתה נתונה ולחוצה בצבה חנק של מצור, כיצד חבריכם ראו את התל של עיראק-אל-מנשיה כמעט מתוך החלון, שולט ומאיים...
ברצוננו שדור זה יידע; ברצוננו שיבין מה קושר אותנו אל כל אלה, שיידע כיצד ילדיכם אלה פונו מתוך שנתם במשוריינים אל העורף השקט יותר; ברצוננו שיבינו את גודל המעשה, כיצד אנחנו וחברינו שלחמו עמנו ונפלו במערכה, כיצד אנו, כולנו יחד, גאלנו והגנו על המרחב.
ברצוננו לפתוח נתיב אל לבו של כל אחד מהם, שיבין מה קושר אותנו אל כל משלט, אל כל חבל ארץ במרחב זה, כי אנו יודעים שבהכרח גם הוא קשור אל רגבי עפר אלה. בזאת רואה אני את חשיבותה של פגישתנו זו המשותפת.
שמעון מרגולין
מפקד פלוגה ב' (לשעבר)
[דף קרבי גל-און – 1963
ט"ו שנים מגת הנצורה לגת המשוחררת
לאנשי גדוד ג"ן והגתיים בחגם
שונה תהיה פגישתנו, פגישה הגתיים הנצורים מהימים ההם עם ותיקי לוחמיו של גדוד 53 - עם אותם גרעיני חי"ש, היחפנים למחצה, חובשי כובעי גרב, חגורי סטנים ונעולי נעלי-טניס, אשר צעדו את צעדיהם הראשונים במרחב הקרוי "שדוח פלשת" - אלה אשר בדמם, כשם שאחיהם ביישובי הדרום בדמי בניהם - חסמו את הדרך בפני הפולשים למיניהם.
ננסה נא, בצוותא עם ה"ווטרנים" מחטיבת "גבעתי", לשוח במשעולי נחלתנו וללקט זיכרונות מהימים ההם ולהנחילם לבנינו ולבני דורם.
התזכרו כיצד הקבילה את פניכם גת הנצורה, אשר התגוננה טרם בואכם בפני עשרת היישובים הערביים המושרשים של 20,000 הנפש, שצרו סביב גת? התזכרו את סוללות העפר התלולות, תעלות המגן, הבונקרים, בונקר המטבח.ובונקר העזרה הראשונה? התזכרו את,העצים המצולקים על צמרותיהם החרוכות, גומות,הפגזים והשדות הממוקשים?
היום, במקום סוללות העפר - מישורי מדשאות מוריקים; במקום גומות הפגזים - שיחים ריחניים השופעים בירקותם הרעננה, עצים שפצעיהם הגלידו וצמרותיהם פורצות אל על; במקום הבתים ההרוסים והגגות העירומים – בתים נאים…
אחד מסופרי העיתונים היומיים, שנקלע לגת בימים ההם, באחד מימי ההפוגה, סיפר לקוראיו כיצד חיים האנשים בגת ותוך התרגשות כתב: "ואנשים אלה אינם חשים כי הם עשו ועושים היסטוריה". ובסיום דבריו הוא כותב: "בשערי הקיבוץ חיכיתי לטרמפ צפונה. בסמוך לי הבהיק שלט עץ: 'זהירות – מוקשים', ובעוד אני נתון להשפעת שפעת רשמי הביקור, חלפה מחשבה: יתכן כי יש להחליף אח הנוסח הזה ולכתוב בערבית ובאנגלית: 'זהירות - כאן גיבורים!'"
…זו הייתה אחוות הלוחמים במרחב, אותה אחווה שטופחה בינינו לביניכם, בינינו לבין חטיבת "גבעתי", אחוות הלוחמים של יישוב עברי שיתופי במולדת לבין החייל העממי הראשון שידע, על אף היעדר גינוני הטקס הצבאיים, ההצדעות התפלות, ההפרדה בין הקצינים לפקודיהם -.לטפח את הרוח החטיבתית ולקשרה קשר נפשי אל המרחב.ואל יושביו.
…זה היה סוד עמידתנו. זו הייתה גבורת הנצורים. זו הייתה גבורתם של כובשי הגבעות והמשלטים…
רבים נפלו במערכה, אך לא לשוא דמם הקריבו. ידענו את אחינו הצעירים שנפלו, ולשבעה מהם, ראשוני גדוד ג"ן, הצבנו יד בדמות האנדרטה ושבעת ארזיה.
ואנו מוסיפים לטפח את זיכרון אחוות הלוחמים.
יוסף גילת
דבר מפקד הגדוד
בכנס העשרים (1968)
לחברים חיילי גדוד 53,
חמש שנים מאז נפגשנו במסגרת חטיבת "גבעתי". היום שוב נתאסף, אנשי גדוד 53 המפואר ונסייר במרחב הלחימה, נדשדש במו רגלינו במוצבים ובשדות הקרב של מלחמת העצמאות וניזכר בקרבות בהם עמדו חיילי גדוד 53 בגבורה עילאית וגם יכלו לאויב המצרי שעלה עלינו פי כמה.
נשוטט ונחייה זיכרונות העבר, ניפגש עם חברינו בגדוד וביישובי הדרום, במרחבם נלחמנו, עמם גובשנו לגוף לוחם אחד, עד כי נתבססו הגבולות בין העירוני לבין חברי המשק. בני קיבוצים ויישובים גל און, ניצנים, נגבה, גת, גן יבנה וחפץ חיים, חצור, גבעת ברנר, באר טוביה, כפר ורבורג, גן יבנה, גדרה ואחרים - כולנו כאחד הפכנו להיות שותפים לקרב סבל וניצחון.
נזכור בהערצה ונתייחד.עם זכרם של אלה מחיילי הגדוד שנפלי במערכה הקשה ואשר במותם השאירו לנו את העצמאות והחופש וציוו עלינו ועל הדורות הבאים להמשיך במסורת הנפלאה ולהוסיף נדבכי גבורה לכשנידרש.
חיילי הגדוד, בגרנו מאוד מאז ימי נגבה, ניצנים וכרתיה. מאז הקמנו משפחות, גידלנו בנים ובנות וכעת שוב אין מעמסת הקרב מוטלת עלינו, קם לנו דור גיבורים שינק מגבורת לוחמי מלחמת העצמאות. בנינו אמיצים, גאים ומלומדי מלחמה. ניצחון מלחמת ששת הימים הוכיח כי אין הבנים מביישים מסורת האבות.
חיילי גדוד 53, מלחמת העצמאות היא שהנחילה לעמנו.את מדינת ישראל לצמיתות ולכם חלק נכבד בכך. זכאים אנו לספר תולדות מלחמה זו תוך הדגשת ההתנדבות המופלאה, אחוות הלוחמים, מסירותם וגבורתם. מצווים אנו לספר על-מנת שייחרט בספר תולדות.ישראל כיצד הודלק לפיד הגבורה, מהיכן ינקו בנינו את רוח ההקרבה, ומהו המעיין ממנו שאבו אמיצי מלחמת סיני וששת הימים.
מעשי אבות סימן לבנים ולכן היו גאים ביום זה במבצעי גדוד 53, כאשר שוב דורכות רגלינו במרחבי הדרום.
יצחק [פונדק]
מפקד גדוד 53
קול נגבה
יום ב', כ"ג תשרי תשכ"ט
15 באוקטובר 1968
למפגש גדוד 53 (חטיבת נבעתי) וחברי נגבה במסגרת.חגיגות עשרים שנה למדינת ישראל.
ברוך בואכם לביתנו, אחים לנשק ולחזון העצמאות. אנו שמחים לפגוש אתכם שנית ולקבל את פניכם בנגבה הבנויה, הירוקה והמשגשגת
עברו עשרים שנה מאז באתם אלינו לראשונה, כשמקום זה והאזור כולו אחוזים אש ועשן, והאויב זורע בו בהתמדה.הרס ומוות. באתם אז כחיילים במדי הצבא הצעיר,.נצמדתם פה לאדמה החפורה והחרוכה בצל בתים נקובים ומתמוטטים - ובלבכם שאיפה לוהטת לשחרר את האזור עליו הופקדתם ולהפכו לנחלת העם שבע הסבל והשיעבוד.
נאחזתם במקום בציפורניים וצעדתם קדימה בהחלטה נחושה ובאומץ לב, כשלימינכם ולשמאלכם נופלים חבריכם היקרים.
נצלו נא מועד זה במלאות עשרים שנה למדינת ישראל להציץ שנית לאזור בו לחמתם אז, לשוב ולפגוש חברים, שבאותם ימים הייתם כה קשורים אליהם קשרי גורל ואחווה.
הראו לרעיותיכם ולבניכם את המקומות בהם עשיתם ימים ולילות בסערת נפש ובמאמצים על-אנושיים. הבה ננשום שוב את אוויר הימים הגדולים, אשר הקנו לנו את הדבר הגדול והקדוש - חירות ועצמאות בארצנו היקרה.
נזכור את המתיחות ואת החרדה, שליוו את הימים ההם, כשגורל המדינה היה נתון על כף המאזניים ובידינו כה מעט נשק וכה מעט אמצעים.
הביטו אל היישוב הפורח, ראו נא את האזור רחב-הידיים המלא יישובים עבריים וידעתם את תוצאות המאבק הגדול ההוא.
דור חדש קם וגדל על אדמה זו ואף הוא קורא לכם שלום. לאור המופת של פעולתכם עשה גם הוא אם שליחותו המפוארת במלחמת ששת הימים.
היו ברוכים בביתנו וכל טוב לכם.
קיבוץ נגבה
ראש הממשלה שמעון פרס חגג
"ערב נוסטלגיה" עם לוחמי גדוד 53
כתב ישעיהו אביעם בעיתון "מעריב" (יולי 1986):
"זו חובה נעימה לבוא ולהצדיע בשם ממשלת ישראל ללוחמי תש"ח של גדוד 53 של חטיבת 'גבעתי' המהוללה. זוהי חטיבה השייכת להיסטוריה החדשה שלנו ומלחמותיה יצרו היסטוריה" – אמר ראש הממשלה, שמעון פרס, באמפיתיאטרון של "גני יהושע" בתל-אביב ליוצאי "גבעתי" שהתכנסו 37 שנים אחרי פירוקה
היה זה מפגש מרגש של ותיקי הלוחמים של מלחמת השחרור, ובהם מפקד החטיבה שמעון אבידן ומפקדי גדוד 53, יצחק פונדק ונחמן ניר. חטיבת "גבעתי" בלמה ב-1948 את המצרים והגנה על היישובים גלאון, גת, נגבה, ניצנים, באר טוביה וכפר ורבורג.
דברי מאירק'ה דוידזון - סמח"ט גבעתי
בכנס החטיבה - 24/5/95
בבית "גבעתי"
אדוני ראש הממשלה, משפחות שכולות, חיילים וחיילות, רעים וידידים,
ב- 30 בנובמבר 1947 הוקמה החטיבה בפקודה. חבורות מתנדבי ה"הגנה" נכנסו לסערת המלחמה בפרברי תל-אביב ובמרחב הדרום כולו שהפך חזית. מלחמה פראית. אנו קוברים את מתינו. יום - חמישה, יום - שבעה, שניים, אחד-עשר, כל יום והמחיר שלו. המלחמה אכזרית. האנגלים בתווך, מתעים, בוגדים והורגים.
תוך המלחמה מתגבשות פלוגות, מתהווים גדודים. שמעון אבידן בא מהצפון וארג עם קבוצות המפקדים והחיילים בני הארץ ועולים חדשים, קולקטיב לוחם, יוזם, עם סולידריות חיילית, עם מטרה ברורה שבמלחמה הזו שנכפתה עלינו מוכרחים לנצח. אפילו אנו יחפים, אפילו נשקנו דל, אפילו אנו לא מנוסים, כל עם ישראל מצפה מאיתנו לניצחון ולהישרדות. וצומחת גאווה חיילית. גדוד גדוד והמצוינות שלו. ויש מנהלה ויש רוכבים, סנדלר, מוסך, תזמורת ולהקת בידור, יש הנדסה קרבית ובית חולים, ועדיין אין מדינה.
ויש מפקדים מצוינים ביישובי החזית שהיו לנו מופת.
ופלשו המצרים. הם כבדים ברכב. שיירותיהם מאופק לאופק. קני תותחיהם שולחים שרפנל מרחוק. אווירוניהם זורעים מוות והרס. הם 30 קילומטר מתל-אביב ועוצרים ליד גשר-לא-גשר שפוצצנו ב- 12 במאי.
הסתערנו חפוזות על הטור המצרי בתוכנית שלא אהבנו, בעיתוי שכפו עלינו. חפרנו 45 קברים. ניסינו לתקוע טריז במרכזם. תותחי שריוניהם גילחו את המשלט. הובסנו. קברנו 19.
בניצנים חרשו את המשק בפגזים ובפצצות. נהרגו 33 והלכו בשבי גברים ונשים, כולם חיילי החטיבה.
בגזר - בצפוננו, הלגיון הערבי שטף והרס בשיריוניו. נפלו 28. היתר נשבו, בהם גם חיילות. האבל והזעם מהממים.
הכורח להמשיך להילחם גבר והתעצם. ובפאתוס נקראה הסיסמה: "מוות לפולשים". פאתוס תנ"כי של המשורר אבא קובנר. סיסמת הקרב הדהדה ממשלטי יבנה בואכה בית-ג'וברין. כחפרפרות היינו חופרים ביום ובלילה בכל יישוב ובכל משלט. מרביצים תורת לחימה מחדש ומשניס תכסיס. כל עם הדרום חפר, כי "זיעה חוסכת דם".
כאשר אתה אדוני, ראש הממשלה [יצחק רבין], עם הפלמ"ח לחמת בירושלים בקטמון ובקסטל, אנו כאן כאילו בחזית שכוחה, לא בעדיפות, אנו וחטיבת פלמ"ח קטנה בנגב. לבד לבד. ומאחורינו, בגבנו, מרכז היישוב היהודי ותל-אביב העיר. הנשק הכבד שהיה ברשותנו היו תותחים-גרוטאות ממקסיקו ופגזים מ- 1911.
עמד לנו אומץ ליבו ונחישותו של החייל היהודי. עמדה לנו היוזמה, החוכמה להבין היכן ה"בטן הרכה" של המצרים. עמד לנו עקרון הברזל במלחמת "הגישה העקיפה בקרב". במבצעים הבאים קצרנו ניצחונות שהממו את המצרים. לקחנו שבויים ושלל. רק אז ראינו כמה דלים היינו בנשק ועל מי גברנו. ויש לנו שני גיבורי-ישראל.
[יצחק] פונדק וחייליו סופרים שבעה ניצחונות: שיירת גת-גלאון, בית-דראס, ג'וליס, עיבדיס, כרתייה, גלאון, נגבה… נחמן [ניר], את קרב הטריז מזרחה לעיראק אל מנשיה וניתוק הכיס המצרי מהמזרח.
…והחטיבה הופכת לחטיבה עילית, עם הילת ניצחונות. היא חותמת על מגילת העצמאות ביותר מ-600 שמות שנפלו בקרבות החקוקים כאן בשיש לזיכרון. לא פלא שפונדק ושמעון [מרגולין] [ונחמן ניר – שלושתם מפקדי גדוד 53 במלחמה] והצעיר בחיילי החטיבה דאז, חזי אשל, חברו יחדיו בעקשנות ובהתמדה לספר מורשת לדורות - מעשיה של "גבעתי". אליהם הצטרפו אסתר שיבק וחבריה מ"גבעתי" המתחדשת.
בבית הזה טמון אוצר. אוצר לאומי, חינוכי, היסטורי שכולו אמת. יהא הבית בית אולפנה לחיילי צבא ההגנה לישראל, לתלמידים ועולים חדשים שילמדו איך לחמו על מולדת. היכן השורשים ואיפה הרוח.
ואתה האיש בהיכנסך לבית הזה, התהלך בדחילו ורחימו. כל תמונה היא סיפור. כל אמירה היא רמז לגבורת ישראל מופלאה. אם תקשיב ללבך פנימה, אם תטה אוזן, אולי תשמע את הלמות ליבם של חיילי "גבעתי" בצאתם לקרב. אולי תשמע את צעדיהם ההולכים באפילת הלילה לקראת אויב.
עצור בדממת קודש אל מול קיר הנופלים ושמותיהם החקוקים באבן. כבוד ושם לנופלי "גבעתי" בימים ההם ובזמן הזה.
מאירק'ה דוידזון, הסמח"ט
קיבוץ איילון
קובה וילן, המא"ז של נגבה
ב-6 בדצמבר 2003 כתב קובה וילן, איש נגבה, את השורות הבאות במיוחד לספר הגדוד:
"נתבקשתי לכתוב משהו בשם קיבוץ נגבה לספר גדוד 53. אני נענה ברצון לבקשתך כי אני חדור הכרה עמוקה שנגבה עמדה וניצחה בקרבות תש"ח בזכות ברית הדמים בין חיילי גבעתי ומתיישביה.
"עוד בטרם התחילו הקרבות, היה מרחב נגבה בתחום אחריותו של יצחק פונדק, מג"ד 53 בחטיבת 'גבעתי'. ב-21.5.1948 הופצצה נגבה ויצחק דובנו, המא"ז, נפל. אני הוזעקתי מקורס מא"זים קרביים, למלא את מקומו.
"בדרכי לנגבה, לאחר שנפגשתי עם המח"ט שמעון אבידן, נסעתי למטה של גדוד 53 לשיחת עדכון עם המג"ד פונדק. פונדק תיאר לי את המצב בנגבה, על התקדמות הכוחות המצרים שפלשו לארץ, ועוד. קיבלתי הוראה לארגן את הכוחות בנגבה להגנה היקפית. בלחיצת יד אמיצה ובאיחולי הצלחה נפרדנו והקומנדקר התחיל לנוע בלי אורות לנגבה .
"הזעזוע בנגבה אחרי נפילתו של איצק [יצחק דובנו] היה עמוק. איצק נמנה עם מייסדי הקיבוץ עוד בהיותנו בהכשרה בחו"ל. ראינו בו מנהיג בעל סמכות. נפילתו קיצצה כנפיים לרבים מהחברים. אבל לאחר יום, יומיים, הבינו החברים שאנו במצב של 'אין ברירה'. החברים התאוששו, גם כי ידעו שהגדוד של פונדק יעזור ויעמוד יחד איתנו במשימה. הבטחה זו של פונדק שניתנה לי, קוימה במלואה והפכה לאחוות לוחמים. ואכן תמיד נלחמה בנגבה אחת מיחידותיה של חטיבת 'גבעתי'. על פי רוב הייתה זו פלוגה א' של גדוד 53 שכינויה היה 'חולדות נגבה', מלשון 'חולדות טוברוק' האוסטרלית במלחמת העולם השנייה, שעמדו בגבורה מול כוחות רומל.
התחלנו להתארגן כשבליבנו התחושה שהקיבוץ הופך לבסיס וליחידה צבאית בחזית, כשיחד איתנו, חברי הקיבוץ, נושאים בעול חיילי הגדוד, הגרעין הלטינו-אמריקאי (בעתיד קיבוץ געש), חברי חברת הנוער הבוגרים, מתנדבי הקיבוץ הארצי, ושכנים מבאר טוביה וכפר ורבורג.
נוצרה אחוות לוחמים מיוחדת במינה. לא היו עמדות של חיילי "גבעתי" או עמדות של חברי נגבה בנפרד. כל התפקידים, של לוחמים, קשרים, רצים, מתחזקי הקווים של אלחוט וטלפון, אלונקאים, מחסנאי התחמושת, הצופים על המגדל – בוצעו על ידי כולם. הייתה גאוות יחידה משותפת – יחידה שמנוי וגמור עמה לעצור את המצרים ולהגן על נגבה.
וכאשר נפלו גיבורים, ספדנו לכולם ללא הבדלי "מוצא". לעולם יזכור הקיבוץ את מישקה רובשקין, זאב וירובניק, ישראל טופול והאחרים שייבדלו לחיים. חסרים לי איציק דובנו, שהיה חבר ורע, חסרים צביקה לובלינר ואשר שופט, שהוציאו יום יום את 'קול נגבה'. וכאשר עצוב לי אני נזכר ברן אל-דמע הגדוד 53, שעל שרידי הפסנתר לימד אותנו לשיר את 'האמיני יום יבוא' שהיה ללהיט שלנו. שרנו אותו בשעות כאב ויגון בתקווה שיתגשם.
"חסר לי שייקה ברוק, 'הטבח' הראשי, שניסה בכל מצב לבשל ארוחות חמות בשביל הלוחמים בעמדות, במקום 'מנות הקרב'. חסר לי לייבקה האופה, שדאג ללחם טרי וחם 'ושיתפוצצו המצרים!' וחסר לי מאוד חברי מילדות גצק, שהצליח להפעיל מדי יום ביומו את באר ב', שנוכל ליהנות ממים טריים. וחסרים לי כל חברי לקרב שקבורים בקברי אחים ובבית הקברות שלנו בבית. חסרים לי רבים, רבים.
"נגבה זוכרת ומוקירה את לוחמי גדוד 53. ציינו זאת בעלונים שנשלחו לעמדות בעשן הקרב. הזכרנו זאת בימי עצרת וזיכרון. ואני כתבתי זאת בספר זיכרונותי, "בדרך לנגבה" וההנצחה נמשכת ב"מוזיאון הפתוח" אצלנו.
"כשבני גרשון לוקח אותי למצודת יואב, מתחזקת בי ההערכה הרבה למפעלך, יצחק, ולמפעלם של חבריך להנצחת לוחמי 'גבעתי' בתש"ח. מי כמוני זוכר ויודע את מחיר הדמים ששילמו חטיבת 'גבעתי' וגדוד 53 בשדות נגבה.
"ובימי הזיכרון, כשאני עובר בבית הקברות המשותף, צועד מקבר לקבר, מניח פרח ורואה שאכן בית הקברות שלנו מסמל יותר מכל את סמלי הציונות – מיזוג גלויות, קיבוץ גלויות וישראל ערבים זה לזה.
"אני לוחש בליבי: אשרי שזכיתי ללחום בנגבה שכם אחד עם אנשי 'גבעתי', וכך נישאר כולנו לנצח – לוחמי 'חולדות נגבה'."
בברכה חמה, קובה וילן
0 Comments:
Post a Comment
<< Home