לקט זיכרונות - סיפורים אישיים
השירות בגדוד 53
מספר גליל אלישיב, קצין ש"י (שירות הידיעות, לימים אגף המודיעין, אמ"ן): עד חודש מרס 1947 הועסקתי, במסגרת מנגנון הקבע של "ההגנה", בשירות הידיעות (הש"י), בתפקיד של קצין הש"י האחראי לנפת הדרום, שהשתרעה מאזור כפר ביל"ו בצפון ועד לקו אשקלון - בית גוברין בדרום. בתפקיד זה התמחיתי בעיקר בהכרת השטח והאוכלוסייה הערבית.
כאשר גדוד 53 קיבל את האחריות לגיזרה זו ומטהו התמקם ב"בית מאיר" בגדרה. ביקש המג"ד יצחק פונדק מהאחראי עלי בש"י, בנימין גיבלי, לצרף אותי למטה הגדרד. פונדק הכיר אותי עוד ב-1945, כשהייתי חניך בקורס המ"מ של "ההגנה", שהוא שימש בו מדריך. כך הגעתי לשרת במטה גדוד 53. תפקידי הוגדר כ"קצין ש"י גדודי" כנספח לקצין המודיעין הגדודי, יעקב רוזנפלד, חבר קיבוץ גבעת ברנר. תפקיד של קצין ש"י גדודי, לא היה קיים בשום מקום והתבטל כאשר עזבתי את הגדוד, אך בימים הראשונים של צה"ל שררה מין אוירה של איש הישר בעיניו יעשה וכך התאפשר גם קיום התפקיד הזה. למזלנו שררה רוח של שיתוף פעולה מלא ביני לבין הקמ"ן התקני של הגדוד ואיש מאתנו לא דרך על יבלותיו של השני. כשהגעתי, שכן כבר הגדוד בפנסיון "בית מאייר" בגדרה. המקום שקק פעילות מבוקר ועד ערב והיה כמובן רחוק מאד מלהיות "בית הבראה". מהרגע הראשון הורגש מאמץ לשוות למקום צביון צבאי. כך, כבר בתחילת מרץ ניפק מפקד המחנה "תעודות כניסה". התעודה הראשונה נשאה את השם "חטיבת דרום גד' ג' ונחתמה בחותמת "גדוד 11". כדי לתת לה תוקף יתר נרשם על גבה בכתב יד "תמידי" ועל החתום "דוד". אולם כעבור חודש הודפסו תעודות חדשות שהפעם כבר נשאו את השם "גדוד 11 מטה - רשיון קבע" אשר קבעו כי נושא התעודה" רשאי להיכנס ולצאת משטח המחנה בכל עת", (בנפרד שתי התעודות האמורות שהוענקו לי). ככל הזכור לי, איש מעולם לא בדק את התעודות בכניסה למחנה הגדוד ובודאי לא ביציאה.
בנוסף לתפקיד הייעודי כקצין מודיעין, הטיל עלי המג"ד מפעם לפעם תפקידי ביצוע שונים:
ב-1/4/48 יצאתי עם קבוצה מקציני הגדוד, בפיקוד המג"ד, לאזור שדה התעופה הנטוש בבית דראס ורק כשהגענו למקום, בשעת לילה מאוחרת, נמסר לנו כי אנו מצפים למטוס שצריך להגיע מצ'כיה עם מטען ראשון של נשק. חיכינו שעה ארוכה עד שלבסוף הגיע לאוזנינו רעש המטוס. מהרנו להדליק כמה נורים וכך אפשרנו נחיתה רכה. "הסתערנו" על המטוס ובדחילו ורחימו עסקנו כולנו בפריקת הארגזים הרבים שהכילו רובים, מקלעים ותחמושת. לרובנו הייתה זו פעם ראשונה שמששנו בידינו כלי נשק חדשים ישר מבית החרושת. זה היה מבצע "חסידה".
באמצע חודש אפריל הפעיל צה"ל את מבצע "נחשון" שנועד לפרוץ את המצור הקשה על ירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה שהוקם מטה בסדר גודל של חטיבה. בראש המבצע הועמד שמעון אבידן, שלאחר מכן הפך למפקד חטיבת "גבעתי". מטה "נחשון" שכן בקיבוץ נען והפריצה לירושלים תוכננה להתחיל מאזור חולדה. מכיון שהשטח ותושביו הערבים לא היו מוכרים לאנשי המטה, הציע קמ"ן "נחשון", זרובבל ארבל (שלאחר מכן הפך לקמ"ן מטה חזית הדרום) לצרף אותי למטה כמומחה לאזור. מג"ד 53 נענה לבקשת אבידן וכך צורפתי למטה "נחשון" למשך תקופת המבצע, השתתפתי בעבודת מחלקת המודיעין ואף יעצתי כמה פעמים למפקד המבצע. בנפרד תעודת הכניסה למטה נחשון שנתנה לי שנרשם עליה כי אני משתייך לגדוד 53.
בתום המבצע, שהייתה לו הצלחה מוגבלת בלבד, חזרתי לגדוד 53, אשר היה נתון כולו להכנות לקראת יציאת הבריטים מן הארץ, לסיוע לישובי הדרום מפני הלחץ שהפעילו עליהם תושבי הכפרים הערבים ובעיקר להתכונן לקדם את פני הפלישה הצפויה של המצרים. במסגרת זו הוטל על הגדוד לכבוש את הכפר הגדול, בית דראס, בעיקר כדי להקל את הלחץ על ניצנים המבודדת. המג"ד החליט לתקוף את הכפר מכיוון מערב, בכוונה להשיג בכך הפתעה. תכנית ההתקפה קבעה ששתי מחלקות יתקפו חזיתית ומחלקה שלישית תהיה עתודה. פונדק הטיל עלי לפקד על אחת משתי המחלקות שבחוד למרות שהיה לה מפקד אורגני, אנשיה לא הכירו אותי קודם לכן ומעולם לא התאמנו ביחד. ב-21 באפריל עם שחר התחלנו את ההתקפה ועד מהרה נתקלנו בהתנגדות קשה מצד תושבי הכפר וגם באש שנורתה עלינו ממשוריינים של הצבא הבריטי שחשו לטירת הכפר. הובלתי את התקפת המחלקה שהועמדה תחת פיקודי, במבנה של שתי כיתות לפנים והשלישית מאחור. תוך כדי ההתקדמות בשרשרת נוכח אש, אחד הלוחמים שנע מימיני, קפץ לפתע מולי ובאותה שנייה נפגע בראשו מכדור ונהרג במקום. אינני זוכר מי היה אותו לוחם שבעצם אולי הציל את חיי. ההתקפה נכשלה ושילמנו מחיר יקר בהרוגים. כעבור שלושה שבועות חזר הגדוד וכבש סופית את בית דראס.
מועד יציאת הכוחות הבריטים הלך וקרב. את טכס הכרזת המדינה על ידי בן גוריון שמענו כולנו ברדיו, אך לא היה זמן לחגיגות. בבוקר 15/5 צפינו ממטה הגדוד בשיירה ארוכה של הצבא הבריטי העושה את דרכה צפונה בכביש הראשי של גדרה. היה זה הכוח הבריטי האחרון שפינה את הארץ. מיד הוחלט לכבוש את הכפר הערבי מראר, (במקום בו ניצבת כיום אנדרטת הצנחנים), אשר שלט על הציר המרכזי בין מרכז הארץ ודרומה. על פי הוראת המג"ד, אספתי קבוצה מחיילי הגדוד שהיו פנויים וחשנו להיכנס לכפר מראר. למעשה כבר לא מצאנו איש במקום. התברר שכל התושבים עזבוהו עוד אמש.
לקראת הפלישה המצרית, הועבר מטה הגדוד למחנה הבריטי הנטוש "בית דראס" שניצב בפאתי באר טוביה. מכאן צפינו כמעט בחוסר אונים בהתקדמותו של הצבא המצרי, ללא הפרעה, לאורך כביש החוף, עד שנעצר בפאתי הכפר הערבי אשדוד, לא מעט בגלל פיצוץ גשר אשדוד ("עד הלום") שבוצע יומיים קודם לכן.
מעתה לא הוטלו עלי כל משימות בלתי יעודיות ויכולתי להתרכז בעבודת המודיעין, כשאני מקיים שיתוף פעולה מלא עם הקמ"ן הגדודי. חלק עיקרי מתפקידי כלל חקירה של שבויים, שנפלו בידי הגדוד בפעולות השונות שנוהלו מול הצבא המצרי. באחד הקרבות לקח הגדוד בשבי כמה חיילים מצרים וביניהם קצין בדרגת סגן. כך נפל בגורלי לחקור את הקצין המצרי השבוי הראשון שנפל לידי צה"ל. הוא היה קופטי ושמו ריד"א הדיית. די בקלות הצלחתי לקשור עמו יחסי הבנה וידידות ובמשך שלושה ימים עלה בידי לדלות ממנו פרטים מלאים ומוסמכים על הצבא המצרי, מבנהו, הערכותו, שיטות האימון, הציוד ועוד ועוד. הדוח שלי הפך לדוח המודיעין הראשון שפקח את עיני המודיעין הישראלי על הצבא המצרי, שעד כה היה לנו בגדר תעלומה. בתום החקירה קבלתי אישור לקחת את הקצין לסיור בתל אביב, כמחווה על רוח שיתוף הפעולה שגילה. הוא התרשם מאד מהסיור ומהיחס הטוב שגיליתי כלפיו וכתמורה, הזמין אותי לבקרו בביתו באלכסנדריה "כאשר יבוא השלום". לצערי לא עלה בידי לממש הזמנה זו כאשר נסעתי למצרים כעבור שנים רבות.
במהלך הדיפת ההתקפה המצרית הקשה על נגבה, נפל לידינו קצין מצרי בדרגת סרן. בשיחה אישית בינינו, בתום חקירתו, הוא הביע תימהון רב ואמר כי בכל חומר לימוד צבאי כתוב שכדי לגרום לשיתוק של שטח אויב מבוצר, יש צורך להטיל עליו כמות מסוימת של פגזי תותחים. "אנו הכפלנו ושילשנו כמות זו בהתקפה על נגבה ובכל זאת כשהסתערנו מצאנו בה אנשים חיים..." בקרבות שניהל גדוד 53 על בית דראס, בין פצועי האויב שנשארו בשטח בתום הקרב, מצאנו רב סרן סודאני מקבוצת המתנדבים לצבא המצרי. למרות היותו פצוע קשה, סרב הסודאני לעלות על האלונקה לפני שנאסוף את שני חייליו, טוראים פשוטים, ששכבו פצועים על ידו. בהמשך גיליתי בו אדם משכיל ומעניין, איש צבא מקצועי ששירת למעלה מעשרים שנה ביחידה הסודאנית של הצבא הבריטי. הוא לא הסתיר בפני את הסתייגותו מהמצרים, אך הסביר לי כי הוא התנדב להלחם נגד היהודים עקב מסע תעמולה אנטי יהודית חריפה שניהלו בסודאן תועמלנים של הצבא המצרי. בהמשך שיחתנו, הודה כי אילו היה יודע את האמת, כפי שהצגתי בפניו, לא היה מעלה כלל בדעתו להתנדב למלחמה בנו. טיפוס שונה, היה קצין צעיר ויפה תואר שנפל לידי חיילי הגדוד, בשעה שנסע לתומו ממג'דל לעזה וכלל לא ידע שעל הכביש הראשי (מול גבעה 69) כבר יושבים כוחותינו למעלה מעשרים וארבע שעות. בחקירתו התברר לי כי הוא נמנה על החברה הגבוהה בקהיר ואביו מכהן כפקיד בכיר בממשל המצרי. השבוי לא הפסיק מלתנות בפני את מר גורלו - הוא הגיע לחזית לסיור קצר לקראת יציאתו לאקדמיה המצרית לקצינים בכירים, הזכיר את אשתו הצעירה ובנו הרך שנשארו בבית ולא הפסיק לשאול אותי מתי יתחילו חילופי השבויים בין המצרים וישראל. כשהשבתי לו כי מאחר שהוא לא הקצין הראשון שנפל בשבי לידנו, ודאי גם לא יוכל להיות בין ראשוני השבויים שיוחלפו. על כך השיב בבת צחוק נוגה: "סמוך על אבא שלי..." במסגרת תפקידי הוטל עלי ללוות עיתונאים זרים שהחלו להציף את אזורנו. נהגתי להעלותם אל מרומי מגדל המים של באר טוביה, משם ניתן היה לצפות על המערך המצרי שממולנו, כשאני עושה כמיטב יכולתי להסביר להם את עמדותינו. בנפרד, תמונה שלי עם עיתונאי על מגדל המים בבאר טוביה.
עוד זכור לי ארוע קשה ממחנה בית דראס. היה זה בוקר שבת שטוף שמש כאשר סעדנו את ארוחת הבוקר בחדר האוכל של הקצינים. לפתע שמענו מעלינו קול שריקה של מטוס הצולל לעברנו. כל הסועדים זינקו החוצה ולעינינו התגלה מטוס בודד הנושא סמלי חיל האוויר המצרי כשהוא מתקרב אלינו במהירות מתוך השמש. כמו כולם, נצמדתי בחוזקה לקרקע כאשר התפוצצה פצצה במרכז המחנה, בשטח פתוח ולכן לא גרמה נזק ממשי. כשהתכוננתי להתרומם ראיתי שוב את המטוס צולל והפעם נפלה הפצצה שהטיל על גג הצריף ששימש כחדר האוכל, כוסיתי באבק ובעפר, אך לא נפגעתי, אך לצערנו, הטבח הגדודי, צ'ילבי, לא הספיק להתחמק ממטבחו ונהרג בהפצצה. בנפרד, תמונת הצריף ההרוס, מיד אחר ההפצצה.
לקראת תחילת ההפוגה הראשונה, הוצבתי לתפקיד קצין המודיעין החטיבתי של חטיבה שמונה, חטיבת השריון תחת פיקודו של יצחק שדה.
בצער נפרדתי מגדוד 53, אך לא ניתקתי את הקשר, שהרי בגדוד פגשתי לראשונה באשתי לעתיד, הקשרית דליה לבית סברדלוב.
בסימן זוגיות - הוא והיא
הקשר היום-יומי בין הבנות לאנשי הגדוד הביא ליצירת זוגות בני-קיימא. כשתים עשרה מבנות הגדוד נישאו ללוחמים ומפקדים.
קשר הזוגיות הראשון נוצר ערב צאת השיירה לגת וגל-און. פקודת המבצע הוכנה על-ידי הקמב"ץ נחמן ניר, שהכתיב אותה בשעת לילה מאוחרת לפקידה רותה באחד הביתנים של בית מאיר בגדרה, ששימש כמטה הגדוד באותה תקופה. בעיצומה של הדפסת הפקודה אירעה הפסקת חשמל. רותה הדליקה נר והשלימה את ההדפסה לאורו. הדפסת הפקודה הושלמה לקראת השעות הקטנות של השחר. הקמב"ץ התבדח, כדי להפיג את המתח ששרר במטה לקראת הפעולה: "כתיבת הפקודה הזאת הייתה מבצע בפני עצמו. אולי נקרא לו 'מבצע רות'…"
עם תזוזת היחידות לפעולה התייצב על קודקוד מגדל המים של נגבה סגל מפקדים ובהם יצחק דובנו ("יואב") מפקד נגבה, שליווה בברכתו את השיירה, אפרים הסמג"ד, המ"פ אשר דרומי, מפקד הנפה צבי הרפזי – והפקידה רותה.
עם מינויו של המג"ד יצחק פונדק למפקד חטיבה 9 מונה נחמן ניר כמפקד הגדוד. לבקשתו השהה יצחק את פרישתו ל-24 שעות ואפשר לרותה ולנחמן לקפוץ לתל-אביב ולמחרת לעת ערב הם חזרו נשואים.
לאה ואברהם בן-הדור
סיפר אברהם בן-הדור: "כל בנות הגדוד היו מובחרות בעינינו, אבל המובחרת שבהן, בעיני, הייתה לאה [שם משפחה], שטרם מלאו לה 19 שנים ושירתה ב"הגנה" בתל-אביב. בתחילת חודש מרס 1948 נסעתי לתל-אביב ב"פלימוט" של המג"ד, ששימש רכב שירות, רכב מפקדים, אמבולנס ורכב אספקה. לאחר שסיים הנהג – שנקרא בפינו "פלימוט" - את המטלות הרבות שהוטלו עליו, ביקשתי שיסיע אותי למחנה הקריה שבו התמקם חלק מן המטכ"ל וממשרדי הממשלה - ובו שירתה לאה. חנינו ליד גדר המחנה, שרקתי את השריקה המוסכמת בין לאה וביני, היא יצאה מבעד לפרצה בגדר ותרמיל בידה, ונכנסה לרכב. הגענו לגדוד בטרם האיר השחר.
בבוקר התייצבה לאה בפלוגה המסייעת ויגאל (קרצובניק) אלעד, מפקד הפלוגה, קיבל ללא עוררין את דברי כי לאה היא הפקידה הפלוגתית. מאז ועד תום הקרבות ליוותה לאה את הפלוגה. למזלה, לא הייתה בחדרה כשפגז חדר אליו, ועברה בעוד מועד מחפירה שכעבור דקה נפגעה בפגז לחפירה שלא נפגעה.
נאמנותה לפלוגה לא ידעה גבול. אף כי לא נדרשה להשתתף בשמירה, הייתה שומרת בלילות בשער ובידיה תת-מקלע סטן, שאיש לא דאג להדריך אותה כיצד יורים בו. לימים נישאה לאה לאברהם.
ורדה ואברהם בן יוסף
סיפורה של לאה אופייני לכל בנות הגדוד, שלכל אחת מהן סיפור מיוחד ומרתק בפני עצמו.
סיפורה האישי של ורדה בן יוסף מרגש לא פחות: ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם, עליתי לארץ-ישראל מטהרן, כאחת מ"ילדי טהרן", אחרי נדודים רבים מרוסיה דרך אסיה. בארץ נקלטתי די מהר ועם פרוץ המאורעות ב-1947 פנה אלי מכר ושמו יעקב והזמין אותי לביקור בגדוד שהיה בשלבי התארגנות בדרום הארץ. בהתרגשות אך ללא היסוס יצאתי אתו למחרת במשוריין, דרך רחובות ויישובים ערביים עוינים, לגדרה, שם הוקם המטה של גדוד 53. פגשתי שם את ואלי, ששמחה לקראתי, הסבירה לי בקיצור את הנעשה במטה, וכך נכנסתי למזכירות הגדוד בפיקודן של רותה, לאה וחיה.
לימים נישאתי לאברהם בן יוסף, שהיה מ"מ בגדוד.
אלן ואחיה השילוני
ולהלן סיפורה של אלן השילוני: בתחילת חודש מרס 1948 הגעתי לגדוד 53 שמטהו חנה אז בגדרה, ואותי עשו למזכירה פלוגתית בפלוגה ג' של אשר פופובסקי (לימים, דרומי). התפקיד די החמיא לי. תמיד אהבתי קשר עם אנשים ופה הייתי אחראית על רישומים, על טיפול אישי בחיילים, על חלוקת הסיגריות לבנים (אז הייתה חלוקה חודשית של סיגריות לכל חייל). לאחר תקופה, אחרי שהחברה יצאו לפעולות מבצעיות וכבשו כפרים ערביים או משלטים, הם גם ישבו בהם ואני כמובן אתם.
החברה היו מבני דרום תל-אביב או עולים חדשים שזה עתה ירדו מהאוניה. היינו צעירים והשתדלנו לשמור על מצב-רוח טוב על אף המלחמה.
כשישבנו במשלט, בפיקודו של אברמיקו, אשר תמיד הבטיח סיפורים ואף פעם לא סיפר אותם, הוחלט שלראש השנה אנחנו לא נוסעים הביתה. כעסנו מאד והיינו די ממורמרים, אבל אברמיקו עשה מבצע. זו הייתה תקופת בציר הענבים. הוא ארגן משאית, מילא ארגזים עם ענבים ושלח לכל אחד מהפלוגה ארגז ענבים לביתו. ובראש השנה למדנו לרקוד דבקה מפיניה, מדריך הספורט שלנו.
באחד המסעות העביר פיניה הלץ חלק מאתנו דרך גדר תיל דמיונית. היה חושך והוא עמד עם יד אחת למעלה ורגל אחת למטה וכולנו התכופפנו כדי לעבור בין חוטי התיל המדומים…
את שירותי בגדוד סיימתי בנישואים לאחיה השילוני, שהיה מפקד מחלקת ג'יפים בגדוד.
המשפחות שקמו מתוך הגדוד
אלישיב, דליה וגליל
בן הדור, לאה ואברהם
בן יוסף, ורדה ואברהם
בר לב (ליברטובסקי), חיה ודובה
הברגריף, גילה וצבי
השילוני, אלן ואחיה
וינשטיין, אופירה ויהושע
זבין (אלגור), אראלה ויוסקה
לביא, לאה ומשה
לביא (לובכינסקי), שולה וחזי
ניר (גורפינקל), רותה ונחמן
פורת, יפה וחיים
מיקרוקוסמוס
מספר אברהם בן הדור, קצין החבלה הגדודי
גדוד 53 היה בעיני מיקרוקוסמוס. היה בו הכול – ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, מנוסים ותמימים, פחדנים ואמיצים. זה היה העולם בו חייתי תקופה משמעותית בחיי, והיכרתי אנשים נפלאים. הייתי גאה להשתייך לעולם קטן זה, וגאוותי התעצמה והלכה במרוצת השנים.
נחמן, רון, ישראל מינץ ואחרים ביקשו שאכתב מקצת חוויות מן הימים ההם, ואני עושה זאת ברצון. הדברים נכתבים כלאחר יד, מן הזיכרון, וקרוב לוודאי שפה ושם נסתלפו עובדות ודברים נראים יפים ומשימים משהיו במציאות. הקורא מתבקש אפוא להביא זאת בחשבון.
גניבה עצובה
הגדוד חנה בבאר טוביה. באחד הלילות חזרנו מקרב קשה, ולפנות בוקר קברנו את אברהם גולדשטיין ז"ל, חבלן מהמחלקה. כולי מגואל בדם חזרתי לצריף, והוכיתי בהלם. כל אשר היה לי - תרמיל מלא בגדים וחפצים אישיים, נעלם.
באותו לילה עברה חטיבה מהפלמ"ח דרך הבסיס בירידתה לנגב, ואני מניח שאחד מהם נטל את התרמיל.
התרמיל היה כל אשר היה לי בבסיס ומחוצה לו. לא נותרה לי גופיה להחלפה, שלא לדבר על חולצה ומכנסיים.
נשארתי מספר ימים לבוש באותם הבגדים המגואלים בדם, שהיו כל מה שהיה לי בעולם הזה.
גורל
מי מאינו לא שאל את עצמו אם הגורל הוא זה שקובע את עתידו, או שמא הוא זה הקובע את ימיו הבאים?
מי מאיתנו לא אמר לעצמו לפני יציאה לקרב או לפני יציאה להנחת מוקשים או לפירוקם: "לי זה לא יקרה", או חש תחושת מועקה וחרדה, וספק כרסם בליבו:
"אולי הפעם זה כן אני?"
חיילי הגדוד זוכרים את המקרה של צ'לבי, שביקש העברה מהפלוגה למקום הבטוח ביותר – עבודה במטבח, ובדיוק בעת שהיה שם, פגעה פצצה במטבח וגרמה למותו.
ברוב המקרים הייתי מתהלך זקוף, כשכדורים שרקו מסביבי, וחברים שוכבים, ראשיהם באדמה, בהרגשת בטחון, כאילו דבר לא יכול לקרות לי. והנה, באחד הערבים, כשהמ"פ יצא בראש כח קטן לסיור אלים – היתה לי תחושה כי מסיור זה אחזור על אלונקה. אמרתי זאת ללאה, חברתי, והיא הפצירה בי שלא אצא. מאחר והאמנתי בגורל וחשבתי שאי אפשר להימלט ממנו, לא ביקשתי להשתחרר, ויצאתי כמתוכנן. הסיור הפך לסיור "גישוש", ולא סיור "אלים". המ"פ סובב את הכוח בין המוצבים. אש נורתה מכוונים שונים, ואלינו לא הגיעה. חזרנו בשלום לבסיס, מבלי להשיג את המטרה.
למי היה עלי להודות – למ"פ, שפספס, או לגורל?
בפיצוץ בית הדואר בפלוג'ה, גיליתי רק לאחר שחזרתי ליחידה, כי כדור קרע את כובע הגרב שלי, ואחר את הבטלדלס.
במחלקתנו היה חייל ממושמע, שקט, שלא הרבה שיח, ומעולם לא התלונן. בארץ היה חודשים ספורים בלבד. הוא היה חזק, ונשא את הציוד הכבד ללא אומר, יצא להנחת מוקשים, להפעלת בונגלור טורפדו, ולאחר חזרתו מהקרב לא סיפר על חלקו, אלא ראה בטבעיות על מעשה שעשה, בו היה סיכון ממשי לחייו.
המלחמה הסתיימה. בן-יקר, כך היה שמו, השתחרר, עבד בהובלות או בעבודה דומה, ויום בהיר אחד, בהלכו ברחוב, נפל ארגז מקומה גבוהה על ראשו, וגרם למותו. האם יד הגורל היתה בו?
הגורל השתעשע עמי גם בקרב כרטיה. הייתי במרכז הכפר עם יוסק'ה גבע ועם דודיק, וכשהחלה ההתקפה המצרית, והטנקים נעו לעברנו, אמרנו בתמימותנו הרבה כי כאן נילחם "מלחמת סטלינגרד". חפרנו שוחות אישיות ונכנסנו לתוכן, והנה החלה הפגזת תותחים. לא חששתי כלל, הרי האמנתי בגורל. והנה, זמזמום- רסיס שרפנלים מתפזרים ולפתע – חושך. פי מתמלא בחול, גופי כבד וכאילו תבל כולה עלי. ואני שומע קול: "בן קבור כאן, אבל בן לא ימות לעולם – לא יכול להיות". מעט מאמץ – מסיר אני מעלי את כובד המשקל. יד מושטת תופסת את ידי ומושכת אותי מהקבר, מהשוחה. מסיר אני מעלי את החול והאבק, לוחץ פה, לוחץ שם – לא כואב, ואפילו שריטה אין. כן, כזה הא הגורל.
נאמר במקורותינו שהכול נקבע מראש והרשות נתונה, ובזה אאמין.
מציאות או דמיון
בשלהי חודש מאי או תחילת יוני 1948 קרא לי המג"ד כשפניו חיוורות, וכולו מתוח כקפיץ דרוך.
נכנסו יחד לחדרו, שהיה בבניין בקצה מחנה באר-טוביה, ובקול רועד הוא אמר לי:
"טנקים מצריים נראו בקצה הוואדי, ממש ליד המסלול של שדה התעופה. הנשק היחיד שיש לנו הוא הפיאט. קח כמה אנשים ועשה מה שאתה יכול".
אילו היה ראי בחדר, והייתי מביט בו, אין לי ספק שהיו ניבטים ממנו פנים מודאגים.
לא אמרתי דבר. יצאתי מהחדר והזעקתי את שרעבי, מזרחי ושבתאי. נטלנו מקלע ברן, שני רובים אנגליים ופיאט עם שני פגזים.
הסברתי במלים מעטות מה המטרה. יצאנו מהמחנה לכיוון מערב. נכנסנו לוואדי לא עמוק, כמעט בזחילה, ומדי פעם הרמתי את הראש לצפות על הדרך שלפנינו.
אינני יודע מה קדם למה - שמיעת קולות אנשים, רעש מנועים או המראה שהתגלה כשהרמתי את הראש: לפנינו, במרחק של כ- 80 מטרים, ראיתי טנק. לידו עמד קומנדקר או רכב דומה, וחיילים סודנים גבוהי קומה מדברים בינ*הם בקולי קולות.
מחשבתי הראשונה הייתה לא איך להשמיד את הטנק, אלא איך להציל את החבורה שלידי. אחרי הכול, כל צעד שאעשה עלול להוביל למותם. מה אנו, עם הנשק המועט, מול הטנק והחיילים שלידנו?
סימנתי לשלושת חברי להתקרב אלי. אמרתי להם מה שראיתי, והסברתי כמיטב יכולתי את התוכנית: אני אתקרב עוד כשלושים-ארבעים מטרים בזחילה עם הפיאט. הם יישארו במקום בו הם נמשחים ויעקבו במבטם אחרי. אני מתכוון לירות פגז לעבר הטנק, ומיד עם הירי שלי יפתח מזרחי באש מהברן, ירוקן מחסנית אחת, ושבתאי ושרעבי יירו באותה עת ברובים.
זחלתי עם הפיאט למרחק של כ- 40-50 מטרים מהטנק, דרכתי את הפיאט וטענתי את הפגז החמוש. הרמתי את הפיאט וכיוונתי לעבר הטנק. לחצתי על ההדק. חשתי את ההדף ואת המכה בכתף. שמעתי את יריות הברן. הורדתי את הראש ושמעתי מעין רעש מוזר, כאילו הפגז פגע לא במתכת אלא במשהו רך. זחלתי חזרה לוואדי, והתחלתי לרוץ לעבר שלושת חיילי, שהמתינו לי, ובריצה מטורפת הגענו לגדר המחנה ונכנסנו פנימה.
עד היום איני יודע אם פגעתי בטנק, או בטנק-דמה , אך יודע אני שמאותו יום לא התקרבו טנקים מצרים, מדומים או אמיתיים, לבאר טוביה.
מודיעין והבאת לשון
היה זה טרם הפלישה המצרית. ישבנו בבאר טוביה. קצין המודיעין היה גליל. הוא ביקש ממני-כן, אז היו מבקשים ולא מצווים, לצאת לבית דרס להביא "לשון".
לקחתי מספר חיילים ונכנסנו בשקט לבית דרס. הכפר היה עזוב, ופרט לתרנגולות ופרעושים לא נראה דבר.
לפתע, נשמעו צריחות מאחד הבתים. התקרבנו, וראיתי ערבי צוחק בפה מלא, ולידו אישה זקנה וילד כבן 12.
אמרתי לעצמי: גליל רוצה לשון - אביא לו שלוש לשונות.
קשרנו את הידיים והעיניים של שלושתם. הגענו אתם עד הוואדי, לפני הבסיס. השארתי אותם עם החיילים ואני הלכתי למשרדו של גליל, קצין המודיעין, ואמרתי לו שיקבל את הלשון בתנאי שיחתום לי שאני גם אחזיר אותם לבית דרס.
הוויכוח נמשך זמן קצר. גליל חתם כי הוא מתחייב למסור את ה"לשון" למוכ"ז לאחר החקירה.
וכך היה. האם הייתה תועלת בחקירה זו? - אני מטיל בכך ספק.
הלשונות הוחזרו בשלום לבית דראס.
בטיחות
סיפר אברהם בן-הדור: "אילו הדבר היה מתרחש היום, ודאי היו מעמידים לדין כמה אנשים, אבל אז…
"מפקדינו היו בעלי רצון עז ומסירות לתפקידם, ברם חסרי ניסיון בכל הנוגע להפעלת יחידות ולניהול חיי היום-יום של יחידה לוחמת, ובורים גמורים בכללי הבטיחות הבסיסיים, ואין אני מתכוון לזוטרים שבמפקדים בלבד.
"כמפקד מחלקת החבלה, יכול אני לתאר אי אלו מקרים, שחלקם הסתיים גם במוות. העבודה של החבלן כללה גם הנחת מוקשים נגד אנשים - עבודה מסוכנת ביותר, הדורשת תשומת לב רבה מאוד, ריכוז, דיוק וניסיון רב.
"מאחר והחבלנים היו מפוזרים בין היחידות ובמשקים השונים - נגבה, גל-און, קדמה ועוד, לא הייתה כל אפשרות לפקח מרחוק על פעילות החבלן, שפעל לפי הוראות מקומיות. לא היו הוראות מדויקות בדבר משך הזמן הרצוף להנחת מוקשים, שעות המנוחה וכו', כך שלעתים החבלן לא היה מספיק מרוכז אחרי שעות שינה מעטות, עייף ולחוץ, וטעות קטנה הייתה יכולה לגרום להפעלת המוקש ולתוצאות חמורות לחבלן ולמאבטחים.
"חומרי הנפץ אוחסנו ללא הקפדה יתרה על כללי הבטיחות, ולא ייאמן, אך חבלן ישן באותו מחסן, ליד שקים של חומרי נפץ, בקבוקי מולוטוב ומיכלי נפל"ם."
שני קרבות
אשר הלפרין
הגיוס, 12/47
קצת רקע אישי. נשלחתי לקורס סמלים בשרונה בדצמבר 1947, לאחר ש"גויסתי" על ידי מאיר אפל, חברי לספסל הלימודים בבית הספר העממי תל נורדאו ובבית הספר התיכוני למסחר (גאולה). התייצבנו בקומה העליונה של חברת הביטוח "ציון" ברחוב אלנבי, ליד שדרות רוטשילד בתל-אביב, ושם חייל אותנו צבי צור (צ'רה), שלימים כיהן כרמטכ"ל צה"ל ובמלחמת העצמאות הוא היה מג"ד של גדוד 54.
הירידה דרומה, 22.2.48
ביום 22.2.48, יום החלפת הלירה הפלשתינאית בלירה של בנק אפ"ק (אנגלו פלשתינה בנק, לימים בנק לאומי לישראל), ירדה הכיתה שלי דרומה לגדרה, כחיל חלוץ להכנת מתקנים למפקדת החטיבה. לאחר שבועות מספר שוגרנו יחד עם מחלקות אחרות לקבוצת ניצנים לאימונים ולהגנת הקיבוץ. מכיוון שהיינו יחידה מאורגנת ומאומנת, הוחלט לשגר אותנו יחד עם יתר חלקי הפלוגה לאזור מרוחק ומנותק – גת-גלאון. ניצנים ונגבה נחשבו אז למקום בטוח יותר ופתוח יותר מבחינת התחבורה לשאר חלקי הארץ, אך רצה הגורל שדווקא נגבה הותקפה קשות והיחידה שהחליפה אותנו בניצנים, בפיקודו של המ"מ אברהם שוורצשטיין, נפלה ואנשיה נהרגו או נפלו בשבי, ואילו אני, בגת-גלאון, עברתי בשקט יחסי תקופה די ארוכה.
מפקד הפלוגה היה שמעון מרגולין, אותו הכרתי מ"השכונה" ומבית הספר העממי תל נורדאו. שמעון היה מפקד יוצא דופן: אמיץ, החלטי, בעל כושר פיקוד וסיירות, שעמד בהצלחה בכל משימה שהוטלה עליו. הוא השליט בפלוגה – שתי מחלקות בגת ומחלקה אחת בגלאון – משמעת ברזל, ושימש מופת אישי לחייליו. שמעון ניחן גם בכושר דיבור מבריק באמצעותו יצר בקרבנו תחושת התלהבות להתנדבות למשימות. החיילים והמפקדים העריצו אותו והיו מוכנים להסתכן, או בשפה של אז, ללכת אחריו באש ובמים. שמעון עצמו נפצע פעמים מספר אך מיד כשהחלים חזר לתפקידו הפיקודי.
יום אחד ביקר שמעון במחלקה שלנו ושאל: "מי מוכן להתנדב לשועלי שמשון?" כל המחלקה צעדה קדימה, אף על פי שהמשימות שהוטלו עלינו ("עכברי השדה") היו לא פחות קשות מאלו שהוטלו על "השועלים".
ישבנו ב"גלות" באזור מנותק לא רק ממרכז הארץ אלא גם מיחידות אחרות של החטיבה. שיירות הגיעו לעיתים רחוקות, ואת האספקה העברנו בעצמנו על גבינו מכפר מנחם – מרחק של כ-14 ק"מ. היינו יוצאים מגת לכפר מנחם, בין כפרים ערבים עוינים, בראשית הלילה, וחוזרים עמוסים בציוד ובאספקה, לפנות בוקר.
הקשר עם הבית בתל-אביב היה חלש. קיבלנו דואר ושלחנו מכתבים בצורה לא מסודרת, באמצעות הקשר עם כפר מנחם. באחד הימים הופיעה בעיתון ידיעה כי בהפצצת המצרים בחולדה נהרג אשר הלפרין. הורי בתל-אביב, שלא ידעו בדיוק איפה אני, נתקפו בהלה ואמי רצה מיד לקצין העיר לברר מה קרה לבנה היקר. בגלל קשיי תקשורת, הבירורים נמשכו שעות אחדות שנדמו לאמי כנצח. כשהתברר שהחלל הוא חבר קיבוץ חולדה, אמר אבי, שתמיד קיבל את גורלנו (שנגזר לנו בשמים): "זו סגולה לאריכות ימים!"
פלוגתנו שמרה בהצלחה על היישובים גת-גלאון. שמרנו, התאמנו וקיימנו סיורים בסביבה. חיילי הכיתה שעליה פיקדתי, נמנו רובם על קבוצת המילואים של מכבי תל-אביב בכדורגל. הכדורגלן הבולט ביניהם היה חיים גלזר, אחיו הצעיר של הכדורגלן שייע גלזר.
לילה אחד נצטוותה כיתתנו לערוך סיור שטח עד לכפר ערבי בשכנות ולמדוד את עומק הבאר שנמצאה בפאתי הכפר. להפתעתי הצטרפו לסיור גם המ"מ יוסף ישורון והמ"פ שמעון מרגולין. צעדנו בחגור מלא, באטיות ובהתמדה, תוך שמירה על כללי הזהירות. כשהתקרבנו לכפר, נתקלנו בכלבים שנבחו עלינו אך לא הרתיעו אותנו. כשהגענו לבאר הוצאתי חבל שבקצהו אבן, אותו הכינותי מראש, ושילשלתיו לבאר. משמלאנו את המשימה חזרנו עייפים, אך מרוצים. לימים סיפר לי שמעון שמטרת הפעולה לא הייתה בדיקת עומק הבאר, אלא בדיקת כושר המנהיגות וההובלה של מפקד הכיתה.
הפלישה, 15.5.48
הכרזת המדינה ב-14.5.48 סימנה את פלישת צבאות ערב. חטיבת גבעתי שולבה בהגנת דרום הארץ מפני הצבא המצרי. בתחילה התקדם הצבא המצרי במהירות, כבש מספר נקודות עבריות, כולל ניצנים, פסח על יישובים אחרים והגיע עד לפאתי אשדוד, עד הגשר המכונה היום "גשר עד הלום". את הגשר הזה פוצצה יחידה בפיקודו של המ"פ שלנו, פלוגה ב', שמעון מרגולין. מבצע זה היה אחד הגורמים שתרמו לעצירת המצרים בנקודה ההיא.
ההתקפה על עירק אל מנשייה
בהמשך המלחמה נתקלו המצרים בקשיים אסטרטגיים ולוגיסטיים, וכתוצאה מהתקפות הנגד של גדודי החטיבה נלכד כוח מצרי גדול בכיס פלוג'ה ובעיראק אל-מנשיה. המפקד המצרי באזור זה היה גמאל עבד א-נאצר, לימים נשיא מצרים.
פלוגה ב' הייתה בין הצרים על כיס פלוג'ה. פעם בפעם היינו מטרידים את חיל המשמר המצרי, במיוחד בעיראק אל-מנשיה. בעוד אנו רובצים בחפירות ובשוחות סביב ל"כיס", היו ג'יפים של "שועלי שמשון" מתקרבים פעם בפעם בחסות החשכה לעמדות המצרים, מנחיתים מכת אש ומסתלקים. בתגובה, במשך שעות היינו אנחנו סופגים את אש התגובה של המצרים.
מ"פ הפלוגה קיבל פקודה לכבוש את עיראק אל-מנשייה. הפלוגה הייתה בהרכב חסר. ההכנות הרבות והתנועה המוגברת במשך היום, בסביבות קיבוץ גת, היו גלויות לעיני המצרים, שהתכוננו להתקפה שלנו. ריכזנו את הציוד, הנשק והתחמושת ויצאנו לדרך. עקפנו את המתחם וניסינו לחדור אליו מהעורף, מצד דרום. חזית המתחם הייתה לכיוון גת – לצפון. בסמוך לגדר הותקפנו באש חזקה מאוד והיו לנו מספר נפגעים. למרות האש החזקה התקדמנו ופרצנו את הגדר החיצונית. האש התגברה מאוד. מספר הנפגעים שלנו גדל ולאחר שגם המ"פ שמעון מרגולין וגם המ"מ ישראל ישורון נפצעו, נתקבלה פקודת נסיגה.
אחד מחיילי, נחמיה, בחור עדין שתיכנן ללמוד רוקחות לאחר המלחמה, נפצע לידי ולא יכול היה לזוז. הוריתי לאחד מפקודי, ארווץ, נער שלא הצטיין במשמעת והיה ידוע בעקשנותו, להצטרף אלי בפינויו של נחמיה, לבל ייפול בידי המצרים. במאמץ משותף הצלחנו למשוך את נחמיה אל מחוץ לגדר ומשם הועבר לנקודת איסוף הפצועים. לצערנו הרב נחמיה נפטר מפצעיו בבית החולים.
בקרב הזה, שלא הצלחנו לבצע בו את המשימה שהוטלה עלינו, היו לנו ארבעה הרוגים ועשרות פצועים. בין הנופלים בקרב היה אברהם פנחס, בחור חסון וספורטאי; יוחנן הפסנתרן ועזרא הגבוה, שהיה עיתונאי ב"על המשמר".
לאחר הקרב ניסה הפיקוד לרומם את רוחנו. לקחו אותנו לרחובות ליהנות מהופעה של להקת ה"חישטרון" בכיכובה של יפה (לוסטיג) ירקוני. אך מצב רוחנו נשאר עגום ומדוכדך.
בית דראס
בהפוגה הראשונה, [8.7.48-11.6.48] פלוגתנו החזיקה בבית דראס, כפר ערבי ליד באר-טוביה. בבית דראס היה מסלול המראה ונחיתה למטוסים מתקופת הבריטים. למרות מצבו העלוב נחתו בו המטוסים הצ'כים שהביאו את הבזות והנשק הצ'כי במסגרת "מבצע חסידה".
בזמן ההפוגה התבצרנו היטב בעזרת כוחות עבודה מהאזור, לקראת חידוש התקפות המצרים הצפויות לאחר ההפוגה. נחקקה בזיכרוני התלהבות העובדים המבוגרים, חלקם יוצאי תימן.
בלילה שלפני פקיעת ההפוגה ניסו המצרים לתקוף את בית דראס. הצלחנו להדוף את ההתקפה ולשבות מספר חיילים מצריים, ובראשם הקצין הבכיר ביותר שנפל בידי צה"ל, המייג'ור [רב-סרן] הסודני [שמו המלא!].
בלימת המצרים בבית דראס לא אפשרה להם להמשיך להתקדם צפונה בביטחה. הם ריכזו תגבורת כדי לסלק חסימה זו מדרכם. המצרים תקפו מדרום וממערב, שם הם נתקלו בהגנת המחלקה של מאיר אפל, שספגה אבידות. התקפה מצרית על הצד הצפוני, שבו היה מסלול הנחיתה וההמראה, נתקלה בכיתה שבפיקודי. היו למצרים מספר משוריינים, משאיות משוריינות ואולי גם טנק או שניים. הם הגיעו למרחק כמאה מטר מהחפירות שלנו. בידינו היו רק מקלע, מרגמה קטנה, רימוני-יד ורובים. אך רוחנו הייתה איתנה – והמזל האיר לנו פנים: מסיבה השמורה לפיקוד המצרי, המצרים לא תקפו אותנו.
גאוות החטיבה על ההישג של פלוגה ב' מגדוד 53 בבלימת המצרים מצאה ביטוי בדף הקרבי שהוציאה מפקדת החטיבה.
הכבשים שהיו לבגדי ייצוג
סיפר חזי אשל: שרוליק היה נער ששרד את השואה והצליח להגיע לארץ היישר למחלקה 3 פלוגה ג'.
שרוליק היה נכס. בוגר התופת באירופה, היה מלא רוח חיים ותאב חיים ללא גבול. היינו מלאי התפעלות מהכושר שלו לאלתר שיפורים והתושייה להסתדר בכל מצב נתון.
במיוחד ידע שרוליק לשפר את המצב התזונתי. כל בעל-חיים שנפל לידיו נהפך בקדירה למאכל תאווה.
יום אחד, נקראנו בבהילות ממחנה באר-טוביה לצומת קסטינה, לאפשרות ששריון מצרי ינוע צפונה מכיוון מחנה ג'וליס. עלינו הוטל לחפור שוחות ולבלום התקדמותו.
בערוב היום, התבדו החששות ונערכנו לחזור למחנה. והנה, צץ לו שרוליק מאיפה שהוא בלווית 6 כבשים מרשימות שמצאן תועות, ללא תכלית בשטח. נכמרו רחמיו עליהן והוא אספן אליו כאב את בנותיו. בלית-ברירה נכנע המ"מ שלמה קלדרון, והובלנו אותן לאחר כבוד כל הדרך למחנה.
תוך דקות, הקים שרוליק דיר לכבשים ליד ביתן המחלקה, והחל לטפל בהן במסירות כבאוצר יקר, תוך שהוא מסביר שמעתה נועד להן תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי שלנו.
אם כן מה ייעשה בכבשים?
מיד התכנסה מועצת חכמים לדון בעניין. האם ניתן אותן למטבח הגדודי? לא, הן אוצר יקר מדי, אפשר למכור אותן והתמורה תחולק בין מקרי הסעד הרבים שבתוכנו? שימושים רבים יכולים להיות לכסף הרב ששוות כבשים אלה בימינו. לבסוף, עלה הרעיון שמגיעים לנו בגדי ייצוג לימים הטובים הממתינים לנו בעתיד. בגדי ייצוג מ"גברדין" בצבע זית וכמובן, לכל הפלוגה.
הוחלט להוביל את הכבשים לשכונת התקווה – בטרמפים – שם גרים חלק מאנשינו. נמכור אותן, ננצל את מומחיותו של האבא של הרס"פ שלנו, יענקל'ה צימרמן, והוא החייט יקבל עליו את משימת התפירה.
ואכן, כך היה. אבא צימרמן לקח את מידותינו מה-מ"פ יוסף ועד אחרון הלוחמים. תוך זמן קצר היו המדים מוכנים.
פלוגה שלמה בתלבושת ייצוג אחידה הייתה מוכנה לכל משימה!
על כך נתונה תודתנו לשרוליק, האיש ששרד את השואה, בשל המומחיות שלו לנצל כל מה שנקרה בדרכו, לשיפור תנאי החיים.
שרוליק נעלם לנו מאז המלחמה. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיענו.
איש גח"ל
ב-1947 עליתי בעלייה ב' באונייה "המעפיל האלמוני". נעצרתי על ידי האנגלים שהיגלו אותי למחנות קפריסין בהם הייתי מ-17.2.47 עד 17.2.48.
לאחר מספר חודשים ולפני הקמת המדינה התגייסתי כגיוס חו"ל – גח"ל – והשתתפתי בכל הקרבות של "גבעתי" במסגרת גדוד 53. שירתתי כרגם בפלוגה מסייעת, שרוב חייליה היו דתיים.
מיכאל בלוך
העברה ליחידה דתית
ב-9 במרס 1948 כתב החייל יוסף לידרמן למפקד מחלקה 6 בגדוד 11 [53]:
א.מ.נ.
הנני מבקש ממנו להעביר את בקשתי דלקמ למוסדות המוסמכים.
מסיבות שאפרט תיכף הנני מבקש בכל לשון של בקשה להעביר אותי ממחלקתי זו לפלוגה הדתית בתל-אביב.
) חונכתי במשך 17 שנה בבית דתי מאוד. אמנם בזמן האחרון סרתי מעט מהדת, אבל לא עד כדי כך שאוכל בשר טרף. בכלל הכשרות במקום הזה לקויה מאוד ואני איני אוכל כאן בשר בכלל.
) לשון הדיבור של חלק מהמפקדים וכן הטוראים הנה מתחת לכל ביקורת. אני חונכתי כל השנים חינוך טוב ואיני סובל לשון דיבור כזה, דבר שבפלוגה הדתית אני משוכנע לא יקרה ולא ייאמר.
הנני מבקש לעיין בבקשתי זו בהקדם, כדי שאוכל להשתחרר מהמקום.
בתודה מראש,
יוסף לידרמן
סיפורו של חובש גדודי
מספר החובש צבי גוטמן:
הפעולה הראשונה שבה השתתפתי במסגרת הגדוד הייתה השיירה לגת ולגל-און. הייתי במשוריין של המג"ד, באמצע השיירה. ידענו שצפויה לנו משימה קשה, לכן ניתנו לי שלושה או ארבעה חובשים. אחד מהם היה אהרון גלינסון, חובש חטיבתי שהצטרף משום שהיה לו ניסיון רב בחובשות.
פתאום מצאנו את עצמנו מגיעים לגשר הממוקש בידי חבלני החסימה שלנו. חשבנו שנתקלנו באויב ופתחנו באש. המג"ד היה באותו רגע מחוץ למשוריין כדי להפנות את השיירה לאחור. במשוריין היו שני ברנים והירי שלהם היה קטלני. למרבה המזל היה מעצור באחד מהם, ובינתיים ראיתי את המ"מ מוטקה, מן החסימה, רץ עם גופיה לבנה וצועק שנחדל לירות.
הייתי בין הראשונים שטיפלו בפצועי החסימה. הזרקנו להם מורפיום. בגלל הלחץ לא בדקנו ביסודיות והזרקנו גם להרוגים. הנפגעים פונו במכוניות שהגיעו מגת.
היה לילה, חושך, והאויב ירה מהתל. ברגע מסוים נפגשתי עם מפקד המחלקה מוטקה שנשא פצוע על גבו. מוטקה אמר לי שהוא פצוע ברגל. שניהם פונו באוטובוס.
אני עליתי לאוטובוס עם אחרוני המפונים. מוטקה אמר שנדמה לו שחסר עוד מישהו ורצה לצאת, אף כי דימם. עצרתי אותו בכוח. מישהו אחר יצא ווידא שלא נשאר איש בשטח.
במרפאה של המשק תפרו את הפצועים. היה הרבה לתפור אבל לא היה מספיק חומר תפירה, אז תפרו בחוט רגיל.
אחר-כך, בחדר התרבות, אני זוכר את מוטקה צועק בלב שבור על המג"ד: "אתה הרגת את החיילים שלי!"
למחרת בבוקר יצאנו לפלוג'ה. עצרנו באמצע הכפר. החבלנים הניחו את חומר הנפץ בין היתר ליד בניין המועצה, שלפי המידע שקיבלנו היה שם מצבור נשק ותחמושת. החבלנים חזרו לרכב ואז קרתה תקלה למשוריין הראשון. אני הייתי במשוריין השני עם המג"ד. ידענו שבכל רגע יהיה פיצוץ, אז המג"ד פקד על הנהג שלנו לדחוף את המשוריין הראשון וכך נחלצנו משם ממש לפני שאירע הפיצוץ האדיר.
כשנתקעה שיירת ניצנים, יצאנו לחלץ אותה. אני הייתי במשוריין שמפקדו היה שלמה קריזל. ליד מחנה חסה הגענו למשוריין שהיה תקוע בתעלה והתכוננו להוריד חוליה מהפתח שבריצפת המשוריין. פתאום נורה עלינו צרור מתוכו. חשבנו שהערבים השתלטו על המשוריינים התקועים והמשכנו לניצנים.
בניצנים נפגשתי עם מפקד המחלקה יוסקה ישורון, בן כיתתי מכיתה א'. הוא ידע שיצאתי להציל בין היתר את שמעון בן-יהודה, בן כיתתי מכיתה ב'.
המג"ד הורה לחזור למקום המארב ולפנות משם כל מי שנשאר שם, חי או מת. שמעון בן-יהודה הפצוע ועוד חייל יצאו בריצה כשהם נושאים עוד פצוע. היו שם הרוגים. הפצועים פונו למשוריין שלי, שהיה בו עוד חובש, ששמו שלמה. התחלתי לטפל בפצועים. שמעון שם חסימה לידו הפצועה של אחד החיילים וכך הציל אותו מנמק. אחר-כך רצה שמעון לצאת כדי לראות אם נשאר עוד מישהו בשטח. עצרתי אותו.
במשוריין השני היה חובש ששמו רבינוביץ, אבל הוא עצמו נפצע.
היה לנו גם חובש עולה חדש שטען שהיה חובש בצבא האדום. הוא היה שתיין ובפעולה הזאת נפצע מכדור בבטן. ד"ר וולף אמר שמצבו קשה, לכן העברתי אותו למגן דוד ברחובות ומשם הועבר לאיכילוב בתל אביב. הוא לא חזר לגדוד.
השניים
עשרות שנים חלפו מאז מלחמת העצמאות. חזי אשל, הנער שהיה טוראי בפלוגה ג', עשה כברת דרך ארוכה בצה"ל ובחיים האזרחיים, הקים משפחה והיה לסבא מאושר. באחד מטיוליו עם נכדו ברחובות העיר גבעתיים צד את עיניו שלט קבוע בחזית בית כנסת בקרן הרחובות סירקין ופועלי הרכבת. בלוח השיש נחקקו השורות הבאות:
בית הכנסת אוהל ש"מ
הוקם על-ידי יעקב ושרה גלבגיסר על מגרשם
להנצחת בניהם התאומים
שנפלו במלחמת השחרור
על קידוש השם ותקומת מדינת ישראל.
הק' שלמה גלבגיסר, נפל בקרב וילהלמה
י' באייר תש"ח, הי"ד
הק' מנחם גלבגיסר, נפל בקרב נגבה
ו' בתמוז תש"ח, הי"ד
הבית הוקם בשנת תשט"ו
ובשלט קטן צמוד ללוח השיש נאמר:
בס"ד
נבנה מחדש בעמל רב
בשנת תשמ"א-תשמ"ה
מתרומות הציבור ומתפללים
ציון קרב נגבה הניע את חזי אשל לתעד את המקרה, וזה הסיפור שנתגלה מאחורי השלט:
הם היו שני אחים – תאומים, להוריהם שרה ויעקב גלבגיסר, משפחת איכרים ממשמר הירדן, משנת 1890.
בהגיע הבנים, שלמה ומנחם, לגיל שש במאורעות תרפ"ט-1929, העתיקו ההורים את מגוריהם לשכונת בורוכוב בפאתי תל-אביב. בהיותם בני 18 התגייסו לצבא הבריטי והשתתפו בקרבות הבריגדה היהודית באירופה, מהחזית באיטליה ועד למיגור האויב הנאצי בארצות השפלה. שניהם פעלו להצלת היתומים היהודים ששרדו את השואה, לחברם לסיפורי ארץ ישראל ולאהבתה ולהעלותם על ספינות ההעפלה בדרכן לישראל.
עם שחרורם מהבריגדה ב-1946 הצטרפו התאומים לארגון הצבאי הלאומי, עברו קורסים ואימונים והשתתפו בפעולות נגד השלטון הבריטי ואחר-כך נגד קני פורעים ערבים בכיבוש צפון יפו ובקרבות רמלה, יהודיה ווילהלמה (היום בני עטרות). בווילהלמה נפל שלמה ב-19 במאי 1948.
עם הצטרפות אצ"ל לצה"ל לאחר הקמת המדינה צורף מנחם לגדוד 53 בחטיבת "גבעתי" והשתתף בקרבות לבלימת האויב המצרי.
לאחר שנפל אחיו שלמה לחצו על מנחם הוריו וחבריו להשתחרר מהצבא ולשוב הביתה. מנחם סירב בכל תוקף לעזוב את חבריו הלוחמים בקרבות הקשים והמשיך לשרת כלוחם בגדוד.
במקלע "ברן" הגן על הקטע המזרחי של נגבה מול המצרים שתקפו מצד משטרת עיראק סואידן. הוא קצר בחיילים הרגלים המצרים ובלם את התקדמותם. כשהופיע טנק, המתין מנחם שיתקרב והטיל בו בקבוק מולוטוב ובלם אותו.
בהפצצה נהרסה העמדה בה היה מנחם ולוחמיה נאלצו לצאת מתוכה ולהילחם כשהם חשופים בשטח. צרור קליעים קטל את מנחם ב-12 ביולי 1948. הוא נקבר בקבר אחים בנגבה. ממשפחתו נודע לי שמילותיו האחרונות – אותן שמעה חובשת מהגדוד ששמה חיה - היו: "אחי קורא לי."
אף על פי שהיה חבר אצ"ל, ארגון שנחשב "פורש" על-ידי הנהגת היישוב העברי בארץ-ישראל, ונרדף על-ידי ה"הגנה", לחם מנחם בחירוף נפש על הגנת נגבה – מעוז "השומר הצעיר", שהיה יריב חריף של אצ"ל. כמו רבים אחרים גילם מנחם את ההקרבה ומסירות הנפש שעמדו מעל הכול בהגנה על הבית, על המולדת. מנחם ז"ל קבור עד היום בנגבה, בהסכמת הוריו. משפחתו פוקדת בימי הזיכרון לחללי צה"ל את קברו בנגבה.
זיכרונותיו של מ"מ
יוסקה חיות לגם מן הוויסקי-סודה ועלעל בערימת דפים מצהיבים שהעלה מאחת התיבות השמורות שבאגף הזיכרונות האישיים. האצבעות טיפלו בדחילו ורחימו בעלי הנייר הגליליים הללו ממש כאילו היו איבר מן החי, משל כמו שמעת רחש של נשמות מבין השיטין. דפים קרביים של אבא קובנר.
בטרם פעולה ולאחר פעולה היו הדפים האלה נחטפים בידי חיילי החטיבה כמו הוצאה מיוחדת של עיתון ערב, כמו כדורי מרץ וגלולות מוראל מרוכזות, וספק אם סייע מזון גשמי איזה שהוא לעיצוב מערכות האורגניזם של חטיבה שלמה כשם שעשו זאת הדפים הללו.
"סליק" בצמיגים רזרביים
יוסקה חיות הוא גבר גבוה בעל תווי פנים נאים הטרוד בעסקיו כמו כולם. ברם מדי יום שלישי בשבוע הוא הולך עם האישה למפגש רעים מסורתי שהפך למוסד של קבע. ברית דמים קדומה שנחתמה בתש"ח בשדות פלשת, מאחדת כיום אנשים הנעים יום יום במסלולים מקבילים לעיתים, וחוזרים ליום אחד בשבוע לשביל מוכר השייך להם בלבד.
בינואר 1948 יצאה קבוצה קטנה מתל-אביב לעבר שדה התעופה הבריטי בתל-נוף, כדי לקבל את מטוסיו הראשונים של חיל-האוויר הישראלי. יוסקה נסע עם מפקד הפעולה, שמעון מרגולין, במכונית פרטית, ובדרך שמעו ברדיו על העסקה שנחתמה בין ממשלת הוד מלכותו לבין נציגות היישוב היהודי, למכירת מטוסים מעודפי הצבא הבריטי הנסוג. בתל נוף החזיקו עדיין הבריטים ומובן שלאזרחים חמושים לא תותר כנסה. הבחורים הסתירו את הנשק האישי שלהם בתוך הצמיגים הרזרביים של המכוניות.
48 שעות תמימות עמלו הבחורים בהדרכת טייסים מן הפלמ"ח באריזת ה"אוסטרים" המפורקים והעמיסו אותם על משאיות. על מוסכי הבדק הגדולים שמרו מבחוץ זקיפים בריטיים ושומרים ערבים שכירים. נתיב השירה לתל-אביב אובטח על-ידי כוחות גדולים שגוייסו במיוחד לצורר המבצע.
מבצע העברת מטוסיו הראשונים של חיל האוויר שלנו, לא היה אלא אקורד ראשון בסולם צלילים ממושך שבא לאחר מכן. יוסקה הצעיר, כמו חבריו לגדוד, הושלך מיד למערבולת של דמים שהייתה מרובצת זיעה, בוץ, עייפות והרבה פחות רומנטיקה מזו הנשזרת ברומנים על המלחמה.
לחוויה מזעזעת היה יוסקה עד לאחר שהוכשלה על-ידי הבריטים אחת ההתקפות הראשונות על בית דראס הערבית. תמורת קצין בריטי שבוי החזירו האנגלים גופות מעונות וכרותות ראש של בחורינו, והמראה הזה נטבע עמוק בתודעתו ובזיכרונו של הצעיר אשר כמו רבים מחבריו, לא ידע עד או טעמה של מלחמה מה הוא.
פיצוץ גשר אשדוד
פיצוץ גשר אשדור במאי 1948 נחשב לאקט קרבי שהפר את מזימת המצרים לעלות בסערה צפונה ולהבקיע אל לב המדינה. יוסקה שימש כסגן מפקד הפעולה. על מחלקה מן הגדוד שלו, בפיקודו של שמעון מרגולין, הוטל לצאת באישון לילה מגן יבנה ולהניח חומר נפץ תחת יסודות הגשר. בעוד יוסקה מכין את האבטחה, ביצעו החבלנים פיצוץ ללא דופי, שקילקל למפקדה המצרית את תוכניותיה.
מחול שדים
כאשר סיים יוסקה את קורס הקצינים בעיצומה.של המלחמה, חזר בלוויית חבר לבסיס הגדוד בבאר טוביה. השניים גילו במקום בו שכן המחנה שרידים עשנים ומפוייחים בלבד. מטוסי האויב לא הותירו פיסת קרקע ללא טיפוח שקדני וחריש עמוק באמצעות פגזי תותחיהם. השניים גילו את חבריהם לנשק כשהם חבויים במעבה הפרדסים הסמוכים. מן הפרדס יצאו יחידות לפעולות ולאחר ששבו היו משתרעים אפוסי כוח בצל העצים ומנסים לחטוף תנומה קלה לקראת היציאה הבאה.
ברם יוסקה וחברו החליטו לערוך סיור זיכרונות קצר בשטח המחנה ההרוס ולראות מה עלה בגורלו של אוהלם. כאשר הגיעו למקום, נשמע קולם המנסר של מנועי ה"ספיטפיירים" המצריים שהופיעו ממש באותו רגע לסיור נוסף וקליעי עופרת רצחניים ערכו מחול שדים סביב שני הקצינים הצעירים שנצמדו אל הקרקע. לאחר טבילת האש מסמרת השיער, סיגלו לעצמם מנהגים פרטיזניים יעילים והצטרפו אל "שוכני היערות".
חבלן במסייעת
תמונות ישנות מסייעות בידי להעלות קטעי זיכרונות מ"הימים ההם", כשהייתי חבלן במסייעת בגדוד 53. החבלנים השתתפו ברוב הקרבות של הגדוד והיו חשופים לפגיעה בטפלם במוקשים ובחומרי נפץ. אחד מחברי נפל בקרב על משטרת עיראק סואידן. היה חבלן ששם משפחתו גולדמן ואת שמו הפרטי שכחתי, נפל בקדמה.
החבלן יונה גרסטלר, ייבדל לחים ארוכים, היה מוצב בקיבוץ גת ולכן לא נמנה עמנו.
החבלנים והסיירים גובשו ליחידה אחת וזכורה לי פעולה משותפת בסיור אלים למשטרת בית גוברין. ביציאה קיבלנו את ברכת הדרך מהמח"ט שמעון אבידן.
בהגיענו אל היעד ירה קצין החבלה אברהם בן-הדור פצצת פיאט לכיוון המשטרה, אך הפצצה נפלה במרחק מטרים מספר מאיתנו. בן-הדור דרך את הפיאט שנית והפעם התפוצצה הפצצה על המשטרה. הסייר גבריאל פתח באש ממקלע הברן ואני יריתי בנשק שלי.
הגבעה שעליה התמקמנו הייתה כנראה מטווחת והמצרים פתחו באש תופת עלינו.
החבלנים השתתפו בפעולות רבות, בהן נגבה, מיקוש גבעה 69 לפני נפילתה, בכיבוש יאזור, בית דראס ומע'אר.
יעקב גריזמן
סיפוריו של אחד מילדי טהרן שהגיעו לגדוד
מספר עמוס צינס:
עליתי עם "ילדי טהרן" ב-1943. עברתי הכשרה בקיבוץ אפיקים מטעם "עליית הנוער" שכללה אימונם צבאיים. ב-1946 עברתי לתל-אביב וכעבור שנה הצטרפתי ל"גבעתי".
משמעת במחנה המפקדה בבאר טוביה
המעבר ממחתרת לצבא סדיר היה מלווה בבעיות משמעת. היה קשה להרגיל את האנשים ללבוש ולסדר המקובלים בצבאות סדירים. הדרישות הוחמרו כאשר הגיע לבאר טוביה סגן מפקד הגדוד החדש, אפרים, שהיה קצין בצבא הפולני.
בוקר אחד ניתנה הוראה שאסור לצאת מהאוהל ללא מדים והציוד הדרוש לפעולה צבאית. בצהריים ראה אותו ועוד שני חיילים יצחק פונדק, המג"ד, כשהם בדרך לחדר האוכל ללא נשק אישי. הוא הורה להם להצטרף אליו לסיור באזור. ביציאה מהמחנה חיכתה להם מכונית ובה קצין צעיר שנשלח מהמטה של "גבעתי" לשלושה חודשי הדרכה בגדוד בשיטות לחימה חדשות. לרוע מזלו הוא נתפס עם מכנסיים קצרים וסנדלים. המג"ד הוליך אותם בשדות שבסביבת המחנה והקציין הצעיר נשרט מקוצים עד זוב דם. כך המחיש המג"ד את הצורך בלבוש הולם.
לימוד נהיגה בגדוד
באותם ימים מכונית פרטית הייתה דבר נדיר ורק מעטים ידעו לנהוג. היו כאלה שלמדו לנהוג בגדוד. לאחר דחיות מרובות קיבלה יחידת המודיעין ג'יפ. מפקדה, מישקה רובשקין, הושיב בג'יפ שישה מאנשי היחידה ויצא איתם לסיור בגיזרה. כשהופיעה לראשונה מכונית מולו, הוא נראה מהסס, שאל אם הוא נוהג בצד הנכון של הכביש וגילה שזו הפעם הראשונה שהוא נוהג.
מישקה התמהמה בעצירה וכשהפעיל לבסוף את הבלמים נעה המכונית ימינה ושמאלה והסתובבה וכל נוסעיה נזרקו החוצה, כולל מישקה. ששת הנוסעים נלקחו לבית החולים בגדרה, לחטא את הפצעים שהיו למרבה המזל קלים. לאחר ימים מספר חזרו למחנה.
מישקה התקשה לשכוח את המראה שלי כשחולצת מגואלת בדם – שאחר-כך התברר כי היה דמו של מישקה עצמו…
לוחמי האצ"ל בגדוד 53
מספר יוחנן ליפשיץ: "בהתאם להסכם בין האצ"ל ל'הגנה', גויסו לוחמי האצ"ל לצבא. גדוד אחד לדרום, לחטיבת 'גבעתי' וגדוד שני למרכז, לחטיבת 'אלכסנדרוני'. ב'גבעתי' היינו גדוד 57, בני פתח תקווה, בני-ברק, רמת גן ועוד. אני גויסתי לגדוד בתור סמ"פ במחנה סרפנד (צריפין). קיבלנו נשק והתחלנו להתאמן במסגרות החדשות.
"כשפרץ משבר 'אלטלנה' באמצע 1948 היינו בהלם! קיבלנו הוראה ממפקדת האצ"ל להחזיר את הנשק למחסן ולצאת לת"א לעזור לפרוק את הנשק מהאוניה, וכך עשינו. בלי נשק נסענו לת"א. בדרך ירו בנו אנשי ה'הגנה' ושני חיילי האצ"ל נהרגו.
"הגענו למטה, שהיה בבית חולים פרויד. משם ראינו כיצד 'אלטלנה' עולה באש ומופגזת בתותחים. היינו בהלם. חונכנו ברוח של 'רק לא מלחמת אחים!' הלוא זו הסיבה ההיסטורית לחורבן בית שני, והנה אנחנו עדים למלחמה כזאת עוד לפני שהמדינה קמה! דמעות זלגו מעיני מבלי שיכולתי לעצרן...
"התפזרנו וזמן מה לא ידענו מה לעשות. נודע לנו שבסרפנד יש משרד המגייס בחזרה לחטיבה 5. נסעתי לשם והתברר לי שכמעט פלוגה שלמה של האצ"ל פוזרה בגדוד 53. התייצבתי ושלחו אותי לגדוד 53 בתור סמ"פ פלוגה א' אשר ישבה בנגבה. מפקד הפלוגה היה ישראל טופל. עם הזמן הפכתי לאחד מהם.
"הפעולה הראשונה שהוטלה עלי הייתה לקחת שתי משאיות ולעלות בלילה על גבעה 113, להוריד משם את החבלנים שבמשך כל היום מיקשו את הגבעה והקימו גדר מבד יוטה מסביב לכיפת הגבעה, כדי שהמצרים לא יראו שהגבעה נטושה. כך נטשנו את 113 ונגבה הייתה מוכתרת מעתה ב360-מעלות. בפרק 'לקח קרבות' בקורס קצינים שנפתח בסוף שנת 1949 הרצה האלוף יגאל אלון. בסוף ההרצאה שאלתי מדוע נטשנו את גבעת 113. לא היה לו מענה.
פינוי תל-א-צאפי
"המג"ד לקח אותי ואת קוקה רוממתי עזר, עם נושא ברן ומשאית, לתל-א-צאפי. היה שם מאהל של בדואים שיש לפנותם. הגענו לתל הלבן וראינו מאהל, כמה חושות, כבשים, גמלים וחמורים. ביקשתי שהמוח'תאר יבוא אלי. הוא הופיע מבוהל, ולאחר הברכות הרגילות שאל מה רצוננו. הסברתי לו שכל השטח הזה הוא שטח הפקר ובקרוב תפרוץ מלחמה ואני מציע לו לטובתו לקחת את אנשיו עם כל אשר להם וללכת לבית ג'וברין או לאסדוד. הוא ביקש שעה להתייעצות. כעבור שעה הודיע שהם עוברים לבית ג'וברין, הקרובה יותר.
סיור אלים על דוויימה
"הגבול בין ישראל וירדן בשטח חברון לא היה ברור ומסומן. קבלנו פקודה לשלוח מחלקת סיור לכפר דואימה להוכיח נוכחות. יצאתי עם מחלקה מתוגברת לכיוון השטח הוא הררי גבוהה, אפשרות תנועה ברכס הייתה בלתי אפשרית, לכן הלכנו בתוך הוואדי והגענו לכפר. הכפריים שראו אותנו ברחו. בסיור השני כשהתחלנו לחזור לבסיס פתאום חיילי הלגיון פתחו באש מקלעים. היה לנו נפגע. נשאנו אותו על אלונקה בסוף הצלחתי לעלות שתי חוליות מקלע על רכס קרבי ופתחנו באש ואז חיילי הלגיון נסוגו.
למחרת יצא לאותו שטח הקצין מישקה רובשקין, הלגיון שוב ארב להם ומושקה קיבל צרור שלם בחלק התחתון של גופו ובמזל ניצל ממוות.
בסוף הקרבות בקשתי ללכת לקורס קצינים ונשלחת לקורס מחזור ה' בפיקודו של אלוף זרו. הקורס התחיל בסוף שנת 1949 ונמשך כחצי שנה. כשחזרתי מהקורס ראיתי שגדוד 53 פורק ושוחרר. צורפתי לגדוד 54 ושירתתי בו עד תחילת שנת 1952 כשהשתחררתי מהצבא.
מוישל'ה חזר כדי… ללכת לשבי
מספר יוסף (גלסברג) גבע: "בתחילת מלחמת העצמאות הייתי מדריך בקורס מ"כים של ה'הגנה'. אחר-כך מוניתי למפקד פלוגה בגדוד 53 של חטיבת 'גבעתי'. הפלוגה שקיבלתי הייתה מאוישת בחבר'ה 'קשים': בני שכונות עוני עם נטל של בעיות סוציאליות. לא בנקל הסתגלו למסגרת הצבאית. בתקופה הראשונה רבו הנפקדים. נהגתי באימונים ביד קשה, אגב מאמץ נמשך לפתור את בעיותיהם האישיות של החיילים ולסייע להתאקלמותם. כעבור שבועיים החלו הבחורים להעריך את עצמם כלוחמים. ביום הכרזת המדינה יצאנו לכבוש כפר ערבי ליד גדרה. ביצענו את המשימה ללא אבידות. הבחורים נוכחו כי אם פועלים כפי שלמדו ומצייתים לפקודות, מצליחים ואף גדולים הסיכויים להישאר בחיים.
"מזלנו שהתקדמנו במלחמה מן הקל אל הכבד. הקרבות הראשונים של 'גבעתי' לא היו קשים. כאשר נעשו קשים ומרים, כבר עמדו בהם חיילים ישראליים מחושלים. בג'וליס ובכרתיה כבר הייתה זו פלוגה של לוחמים מצוינים אשר אפילו הטנקים המצריים לא יכלו להם.
"בקו ההגנה שמתחנו לפני כפר ורבורג ניצבנו חמושים ברובים וברימוני-יד בלבד מול יחידה מצרית משוריינת. נזכרתי ב'אנשי פנפילוב' ובמפקדם שהלהיבו את דמיונם של בני דור הפלמ"ח בעוז רוחם ותושייתם. נזכרתי כי גם ברשותם של אותם חיילים רוסים במלחמת העולם השנייה לא היה נשק אנטי-טנקי נוכח שפע השריון הגרמני שהסתער עליהם. מה עשו? מילאו 'בקבוקי מולוטוב', נתנו לטנקים הגרמנים להתקרב והשמידו אותם בטווח מגע. החלטנו לחקות אותם.
"השריון המצרי התקדם. איש מאיתנו לא פתח באש. חיכינו שיתקרבו לטווח בקבוקי התבערה. השקט נשמע חשוד באוזני המצרים. הם חששו ממלכודת. אחרת קשה להסביר מדוע נסוגו.
"כאשר לחמנו בג'וליס נגד הגדוד בפיקודו של נאצר, שנעשה לימים נשיא מצרים, שוב ניצבנו מול שריון – נושאי ברן זחליליים – ולא היה לנו נשק מתאים נגדם. שאל אותי שלמה קלדרון, המ"מ שתפס את בית הקברות,, מה נעשה. 'נתפוס אותם בידיים,' עניתי. הוא לקח את דברי ברצינות, המתין עד שנושא הברן הגיע ממש אליו, השליך רימון לתוכו, חיסל את הצוות ומיד אייש את הזחל"ם עם חייליו וצירף את נושא הברן לכוחותינו.
"שררה בינינו אחוות לוחמים וגאוות יחידה שהתבטאו ברגעים קשים כקלים. במקרה אחד ישבנו במוצב ושלחנו את מוישל'ה הטבח שלנו, פרטיזן לשעבר בברית המועצות, להביא את ארוחת הצהריים מן המחנה. בהיותו שם פשטה שמעה שהותקפנו ונפלנו בשבי. מוישל'ה נטש את האוכל ומיהר לחזור למוצב כדי ללכת לשבי עם כל החבר'ה. הוא מצא את כולנו בריאים ושלמים ובני חורין. אמנם הותקפנו אבל הדפנו את האויב. לא כעסנו על מוישל'ה שחזר בידיים ריקות."
גיבור מיוחד במינו
מספר אברהם מרני, חייל בפלוגה א': "שירתתי ב"הגנה" בתל-אביב. גויסתי לגדוד הפרברים, כתושב יד אליהו. הייתי מ"כ לאחר קורס טירונים בסידנא עלי, שנמשך חודש ימים. אחר-כך, במרס 1948, הוצבנו בגדרה.
"כשהוקמה המדינה היינו בקיבוץ גזר. למחרת קיבלנו הודעה שהצבא המצרי פלש ונסענו דרומה. תחילה הוצבנו בפרדסים מדרום לכפר ורבורג ובנשק הדל שלנו היה עלינו לעצור את הצבא המצרי. ניתנה לנו פקודה לפתוח באש על כל כלי רכב שיגיע. אחרי כמה לילות פינו את הילדים מנגבה ואנו ראינו שני אוטובוסים שאורותיהם כבויים ולא נאמר לנו דבר על בואם.. הם עברו לידנו ולמרבה המזל היו ילדים שפרצו בבכי וכך זיהינו אותם ולא ירינו בהם.
"כעבור יום או יומיים הועברה הפלוגה שלנו לנגבה. נקלטנו יפה. בכל עמדה שירתו יחד אנשי הפלוגה וחברי נגבה.
השתתפתי בשני הקרבות בנגבה. הייתי בגיזרה הדרומית מול המשטרה.
היה איתנו עולה חדש מאיטליה, עדין נפש. צ'יבידלי, אם איני טועה. שמתי לב שהוא עומד בעמדה ולא יורה. שאלתי אותו לפשר הדבר והוא ענה: "אני פציפיסט ולא מסוגל לירות בבן אדם." אבל הוא לא היה פחדן ולא ביקש פטור משירות קרבי.
סיפרתי זאת למ"פ והוא שלח את הבחור לקורס חובשים מחלקתיים. לאחר הקורס הקצר הוא חזר אלינו והצטיין כחובש קרבי. הוא השתתף איתנו בכל קרב, אבל לא ירה. הוא הציל פצועים רבים בטיפולו המסור תחת אש – ולשמחתנו נשאר בחיים
מתימן לכרם התימנים
מספר דוד עוזרי: נולדתי בדמאר, העיר השנייה בגודלה בתימן, ב-1924. ב-1942, בהיותי בן 18, ביקרו בעירנו שלושה שליחים של הסוכנות שסיפרו לנו כי באירופה משמידים יהודים וכי מקומו של עם ישראל בארץ ישראל, ארץ האבות. בדרך לא דרך הגעתי לעדן ומשם למחנה העולים בעתלית שממנו לקחו אותי לקיבוץ אלונים. מאחר שחונכתי כשומר מסורת ומצוות לא מצאתי את מקומי בחברה החילונית ועברתי לבית דודי בכרם התימנים בתל-אביב.
בכ"ט בנובמבר 1947 יצאתי עם כל האחרים לרקוד ברחובות תל-אביב לאחר ששודרה ברדיו החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם. למחרת עברה מכונית ברחובות והכרוז קרא להתנדב להגנת המדינה-בדרך. ללא היסוס התנדבתי מיד. התכנסנו בקולנוע "אסתר" לבדיקות כשירות לצבא. התקבלתי ונשלחתי למחנה "יונה" בצפון תל-אביב (בית הקברות המוסלמי, לימים מלון "הילטון").
כעבור כמה ימי אימונים נשלחנו לסייע בהגנת שכונת התקווה. אחר-כך עברנו לבאר-טוביה, לגדוד 53 של חטיבת "גבעתי". את פנינו הקביל המג"ד יצחק פונדק, שכבש את לבנו בחום ליבו ובביטחון שנסך בנו.
מן המחנה בבאר טוביה יצאנו לפטרולים [סיורים]. באחד הימים ביקשו שלושה חיילים מן המג"ד להישאר במחנה משום שפחדו לצאת לפעולה. המג"ד פנה אלי, שעמדתי לידו, ושאל אותי מה הייתי עושה במקומו. עניתי לו שמוטב שיישארו במחנה משום שהם עלולים להכשיל את הפעולה. המג"ד שלח אותם לעבודות מטבח. כעבור כשעה וחצי ראיתי מטוס מפציץ את המחנה. כשחזרנו מהפעולה חשכו עינינו: חדר האוכל נהרס ועובד המטבח צ'יליבי נהרג.
לקראת סיום ההפוגה הראשונה הפרו המצרים את ההפוגה. בלילה הם חצו את הקו לכיוון באר טוביה והסודנים שלהם הרגו כמה חיילים מכיתה ב'. אני שמרתי באשמורת האחרונה וראיתי מולי דמויות נושאות מקלע. הסבתי את תשומת לבו של המפקד דני, שהפעיל מרגמה שני אינץ' ופגע בכיתת האויב. הסודנים נמלטו ונטשו את המקלע ואת ארגזי התחמושת שלו. ביקשתי מדני חבל, זחלתי אל המקלע, קשרתי אותו וגררנו אותו אלינו. הקנה של המקלע הזה דרש צינון במים וכאשר חסרו לנו מים הטלנו עליו את מימנו, בלית ברירה. במקלע הזה הסבנו לאויב אבידות רבות. הודיתי לאלוהים בקריאת מזמור תהילים של יום רביעי: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע. הושיענו ה' מן הגויים וקבצנו בציון להודות שמך."
בפעולה זו נחלתי הפתעה מדהימה. אחד מהשבויים המצרים קרא בשמי. שאלתי אותו מאין הוא מכיר אותי והוא ענה שהוא היה מספק חלב למשפחתי בדמאר.
בשלב מאוחר יותר במלחמה יצאנו עם המ"פ שמעון מרגולין לפעולה נגד עיראק אל-מנשיה. הצלחנו להגיע לגדר הכפר ואז נפתחה עלינו אש תופת. המ"כ אברהם פנחס ספג צרור ונפל עלי וכך הציל את חיי. אני "רק" נפצעתי קשה. איבדתי דם רב עד שקרעתי את חולצתי ויצרתי חוסם עורקים לעורק הראשי בירך הפצועה. חיילינו פתחו בנסיגה. אהרון הג'ינג'י אמר שצריך לראות מה קרה לעוזרי. הוא זחל בשטח וקרא בשמי עד ששמע את קולי וגרר אותי משדה האש. הניחו אותי על מכסה של ג'יפ והביאו אותי למרפאה בקיבוץ.
הועברתי לבית-חולים בתל-אביב וכעבור חודש נשלחתי לעשרה ימי החלמה. התעקשתי לחזור ליחידה שלי, פלוגה ב' של גדוד 53.
מכתב מן השבי המצרי
בין שבויי ניצנים היה עולה חדש מהונגריה, שבתו עדנה פונתה יחד עם אמה במבצע "תינוק". את המכתב הכתיב בהונגרית לחברו לשבי, צבי ירדני, שהיה קשר בגבעה 69, וצבי תרגם אותו לעברית בכתב יד. וזה לשון המכתב:
ליום הולדתה של בתי
את בת שנה אחת היום, בתי היקרה, ואני מכיר אותך אך מעט מאוד. אני מכיר אותך רק כתינוקת פעוטה שלא מלאה לה עדיין מחצית השנה – ואת ישנה בזרועותי את שנתך המתוקה. אני מכיר את פיך הקטן שהתעקם בבכי מר באותו לילה מר ונמהר אשר ייחרט בזיכרוני לעולם ועד. מאז חלפה כחצי שנה… וכעת, בשכבי על הבטון הקשה והקר הקרוי מיטה, בראותי את תמונתך היקרה בעיניים לחות, לבי כבד מגעגועים לראות את זיו פניך. כל תשוקתי לחבקך ולנשקך.
עז ואכזר הוא הגורל, בתי הקטנה, אפילו נשיקת אב אוהב איני יכול לתת לך כמתנה.
הנני מרים בידיים רועדות את תמונתך ובשפתיים רועדות הנני מנשק את שפתיך באהבה שאין לה קץ.
קבלי, בתי, את נשיקתי זו מאביך האוהב מאוד, כמתנה יפה מכל. קבלי, בתי, את הנשיקה הזאת מאביך המתענה בשבי אשר אין ברשותו מתנה אחרת עבור יקירתו מאשר אהבתו העזה.
בידי התמונה, עיני מלאות דמעות… עד מתי? שואל אני פעמים לא יימנו מרוב. אימתי אשוב להיות חופשי ומאושר בקרבכם?
ואתה, הגורל העז והאכזר, אימתי תשבע כבר?... אולם כל עינויי הנפש הם לשוא. אנחותי נתקלות באוזנים אטומות ושפתיים אלמות.
היום את בת שנה אחת, בתי. אני מאחל לך, יקירתי, חיים ארוכים ומאושרים לאושרם של הוריך האוהבים. יהי חלקך בחיים יפים ומאושרים יותר מאלה של הוריך.
האוהב אותך מאוד,
אביך
סיפורו של גשש
מספר ציון דאי, ממחלקתו של מאיר אפל בפלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין:
גת-גל-און. לילה אחד הלכנו עם המג"ד לקיבוץ גת - קצין חבלה, קצין קשר, מרגולין ועוד שני חיילים טוראים, שאני אחד מהם. הלכנו להודיע שמחלקה מהפלוגה תגיע לתגבר את גל-און. אני הייתי הגשש. היה חושך ובוץ ופתאום שמעתי מוסיקה ערבית מהכפר סומיל והבנתי שתעיתי בדרך. פנינו לאחור ולכיוון מערב. נשמעו יריות אבל לא ענינו באש. עקפנו את הכפר והגענו לגת. בגת לא ידעו על בואנו ולמזלנו לא ירו בנו.
הייתי עייף מאוד. נשכבתי על האדמה באפיסת כוחות מהדשדוש בבוץ. בינתיים שוחח המג"ד עם אנשי המקום. כעבור שעה חזרנו באותה דרך. אני נשאתי מכשיר קשר שהיה מושבת.
כעבור יום או יומיים עשינו בחצור חזרות של שיירה עם אוטובוסים משוריינים ומשורייין סנדביץ', לקראת פריצת הדרך לגת ולגל-און.
ביום הפעולה יצאנו מחצור לנגבה ואת נגבה עזבנו אחר הצהריים לאחר שקיבלנו ממתקים ומשקאות. ביציאה נאמר לנו: נעבור את פלוג'ה. אם הם יתנו תזמורת אנחנו ניתן קונצרט. אני נסעתי באחד מהאוטובוסים המשוריינים. עברנו את פלוג'ה והיה שקט. לא תקפו אותנו. אחרי פלוג'ה לא פנינו שמאלה לגת אלא המשכנו ישר והמשוריין הראשון עלה על מוקש. במשוריין הזה היה מקלע בראונינג.
המחלקה שהייתה בחסימה הוציאה אנשים לקראת השיירה כדי שלא נמשיך בנסיעה לעיראק אל-מנשיה. שמעתי שהמטוס שחג מעל לשיירה הודיע שאלה ערבים מעיראק אל-מנשיה ואז פתחה השיירה באש לכיוון צפון. עד שהתבררה הטעות כבר היו שבעה הרוגים והרבה פצועים מאנשי החסימה.
בשיירה היה בחור ששמו מישקה מנשרוב. אחיו יהודה היה בחסימה ונפצע בראשו.
המחלקה שלי עם מאיר אפל עברה לגל-און. נשארנו בגל-און כל אותה תקופה. היינו מאבטחיים את הקוצרים ושמרנו על השדות בלילות. כל מאה מטר שכב זוג לוחמים. אני שכבתי כמה לילות במארב עם יונה גרסטלר. שמענו צעדים וירינו. בבוקר ראינו גמל. הרועים ברחו. הבאתי את הגמל לקיבוץ.
נודע לנו שגוש עציון נכבש. חפרנו תעלות נגד טנקים לכיוון מזרח בפיקודו של מ"מ אל. הכוונה הייתה שנשכב בתעלות ובשעה שהטנקים יעברו מעלינו נטפס עליהם מאחור ונשחיל רימון לצריח. אפל אמר שמי שלא יעשה זאת יקבל כדור בראש.
שדות החיטה של הכפר בית ג'וברין הגיעו עד לגדר של הקיבוץ. הקיבוץ קצר לערבים את החיטה כי שררו יחסי שכנות טובה ביניהם.
מבצע גי"ס. היינו צריכים לצאת לחופשה אבל קיבלנו פקודה בתוך ההפוגה לתקוף את עיראק אל-מנשיה. הלכנו על תל גת וקיבלנו אש חזקה. באותו ערב החמצתי מסיבה גדולה שהוזמנתי אליה על ידי אחי, רחמים דאי, ששירת בחיל האוויר.
בעיראק אל-מנשייה נבחו כלבים וכך נתגלינו ונורתה עלינו אש והיו לנו נפגעים. השטח היה מואר בפצצות תאורה. פרצנו גדר וחלק מן המחלקה נכנס למוצב ולתעלות. הנפגעים הראשונים היו המקלענים והמ"פ שמעון מרגולין, שגררתי מן השטח. אברהם פנחס שנפגע בתעלה, נשאר שם.
בנסיגה היו לנו עוד נפגעים, בהם אחד גבוה מאוד. זחלנו לאחור עד קיבוץ גת ומשם חזרנו לתל נוף.
בבוקר פגשתי את אחי שחיפש אותי בלילה הקודם כדי לקחת אותי למסיבה.
מוצב בית-דראס. לאחר שעזבנו את קיבוץ גל-און ישבנו במוצב בית-דראס. היינו מחופרים. מדי בוקר ראינו את הסודנים בחולות אשדוד, מנערים שמיכות. המרחק אליהם היה כ-800-700 מטר. היינו מטרידים אותם – מתקרבים אליהם ויורים כמה יריות, ואז הייתה תזמורת עד הבוקר.
בנינו מוצב דמה עם נשק דמה וכובעי פלדה. מטוסים מצריים תקפו את מוצב הדמה הזה לפני ההפוגה הראשונה. הזמן ההפוגה הרשינו לעצמנו לישון מחוץ לתעלות.
לילה אחד שמעתי רשרושים מוזרים בשמירה. אמרו לנו שהחבלנים מניחים מוקשים, אבל למעשה הסודנים עברו אותנו ועשו סיור לכיוון באר-טוביה. באותו בוקר הפגיזו את בית-דראס אולם העמדות שלנו היו מחוץ לכפר ולא נפגענו. אחרי ההפגזה פתח האויב בהתדמות. הם היו המונים ושמעון התרוצץ בינינו ואמר שלא ניתן לאף סודני להיכנס למוצב. הוא פקד עלינו לנצור את האש עד שהם יהיו קרובים ממש וכך עשינו. נפגע המפקד הסודני והם נעצרו.
המג"ד יצחק הגיע מיד לאחר ההתקפה בבוקר, שמע דיווח משמעון מרגולין על מה שהיה ובסיור בשטח נמצא הרב-סרן הסודני הפצוע, שנלקח לחקירה.
מיומנו של מאיר אפל בתקופת גל-און
תאריך יום ראשון, 14.3.48.
שעה 0200. המח' הגיעה לגל-און ושלחה כיתה אחת חזרה לגת לתגבורת.
0800 – השכמה והתארגנות, ניקוי נשק כללי.
0930 – כיתה מובחרת בפיקודו של שבתאי ה' יצאה לליווי טרקטור לגת.
1000 – כיתה מס' 1 מ"כ בצלאל ז' נכנסה לתפקידי שמירה באגף המזרחי והדרום מזרחי וכן להבטחת באר המים.
1730 – 3 אנשים ירדו לבאר לשמירת לילה. הכיתה מגת חזרה לבסיסה.
2100 – עליית משמר הלילה באגף המחנה.
יום שלישי, 25.5.48
0600 משמר הלילה הוחלף במשמר היום שתפס את מקומו.
0800 כל המחלקה יצאה לתרגול סדר בפיקודו של מאיר.
0900 כיתה מס' 1 עברה לכיתה בהגנה בפיקודו של שבתאי ה'.
0900 כיתה מס 3 עברה לכיתה בהתקפה בפיקודו של שמואל.
0900 כיתה מס' 2 עברה להעברת פצועים בעזרת ידיים בלבד בפיקודו של יעקב.
1030 כיתה מס' 2 עברה לזריקות אימון ר"י [רימון-יד] מתקדם בפיקודו של שבתאי צ'.
1130 כיתות 1, 3 חזרו מאימוניהן ועברו לאימון בע"ר [עזרה ראשונה] בהדרכת מרדכי.
1230 כל המחלקה גמרה את אימוניה.
1231 בטעות לא נרשם שבשעה 1030 הגיע המ"פ בצרוף הסמל עמי מגת.
1400 המ"פ, המ"מ, המ"כ שמואל עם כיתה מס' 2 יצאו לכיוון אום שמר לחפש שטח לתרגול מחלקתי וכן לחפש רימונים ומחסנית (קפיץ) שאבדו אתמול.
1500 כיתה מס' 1 יצאה לאימון ר"י בהדרכת שבתאי.
1600 כיתה מס' 2 על מפקדיה חזרה לגל-און. מצאו קפיץ מחסנית.
1630 המ"פ בליווי חלק מכיתה מס' 3 בפיקודו של יעקב נסעו לגת לליווי.
1630 כיתה מס' 1 עברה לאימון.
1730 הליווי מגת חזר לבסיסו.
1800 כל המחלקה נוכחה בהפעלת המרגמות לכיוון חרב' מוסה. 2 פגזים.
2200 עליית משמר הלילה.
באותו בוקר נורתה אש גם מאחורינו מתוך הכפר. בהפגזה המצרית נפגעו שני חיילים סודנים.
אחרי כמה ימים קרא לי מפקדי ואמר לי: "מסריח כאן. לך למצוא את מקור הסירחון." מצאנו שני חיילים סודנים נפוחים. קברנו אותם. זכור לי שהיו להם נעליים גדולות במספר 48 ולאחד מהם הייתה שברייה שתרמתי למוזיאון הנשק בבית החטיבה.
כשאצ"ל התפרק הורה לי מפקדי לכנס את אנשי אצ"ל שצורפו לפלוגה. בהפוגה הראשונה באה אוניית הנשק של אצ"ל, "אלטלנה" ואז נקראנו לצריפין לפרוק את נשקם של חיילי אצ"ל.
שגרה בניצנים
מספר אהרון נדל ממחלקה 3 של פלוגה ג': התגייסתי לגדוד ג' של חי"ש הפרברים ונשלחתי לקורס מ"כים. הקורס הופסק ונקראנו לשוב לגדוד. מפקד המחלקה שלי היה אברהם שוארצשטיין ואיתו יצאנו לניצנים. המ"כ שלי היה אברהם קצור.
מדי בוקר היה המ"מ מודיע את סדר היום:כיתה אחת יוצאת לסיור ולאבטחה סביב המשק; כיתה שנייה לאבטחת העובדים בשדות; כיתה שלישית לעבודות מחנה ותורנות מטבח. שגרה זו הייתה מנת חלקנו יום אחר יום.
מדים לא קיבלנו. לבשנו בגדי חאקי שהבאנו מהבית. במשך יותר מחודש לא הגיעה השיירה לניצנים. הרגשת הניתוק הכבידה. מצרכי מזון לא חסרו אבל סבלנו ממחסור בסיגריות. נהגנו ללקט בדלי סיגריות בחצר ולפטם בהם גבעולים חלולים של שיחי בר - תחליף עלוב לסיגריות.
ערבי הסביבה הירבו לירות על המשק. מדי פעם אזלה אצלנו התחמושת ומדי פעם הוצנחה אלינו תחמושת ממטוס קל.
הקשר עם הבית התקיים באמצעות הדואר, כלומר באמצעות שיירות. הרגשנו מבודדים ומנותקים.
פעם בפעם הגיע אלינו המג"ד לביקור לילי. הוא התעניין במצבנו והיה מעדכן אותנו בנעשה בגדוד ובמרחב. ביקורים אלה נסכו בנו עידוד. הרגשנו שהגדוד תומך בנו.
כיתתי יצאה בתורה לחופשה. כשחזרנו לגדוד היה עלינו להמתין לארגון שיירה לניצנים. בינתיים הועסקנו בליווי שירות. כך ניתנה לי הזדמנות להתמחות בתיקון משוריינים.
צורפתי לכוח שיצא לתקוףאת משטרת עיראק סואידן. היינו במשוריין שנקרא "תוהו ובוהו". במהלך ההתקפה נתקע המשוריין בשער המשטרה. משוריין אחר נשלח לחלץ אותנו אך נהגו נפצע. התנדבתי להביא את המשוריין ותחת אש כבדה הצלחתי לעשות זאת. החלפתי את הנהג הפצוע וכך חולצו כל אנשי "תוהו ובוהו".
לימים הועברתי למחלקת הרכב ושימשתי כנהג במפקדת הגדוד. כך נסתיימה תקופת שירותי בניצנים.
מספר אהרון ברנדשטטר:
גויסתי סמוך להתחלת דצמבר 47, בתחילה למסכת אימוני שדה באזור "קרית מאיר", ובהמשך ב"מחנה יונה". אחרי כן סדרת אימונים נוספת ב"מחנה הספירט" ליד סידנא עלי באזור הרצליה. במסע הרגלי חזרה משם לתל אביב נורה ממארב ונהרג חבר הכיתה שלי יוסף ישראלי, ששימש באותה העת כגשש בראש הטור. היה זה בקרבת ההצטלבות תל-ברוך.
לאחר תקופת אימונים זו זומנתי להתיצב בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, לקראת הפעולה ביאזור (15.2.48). לאחר תדרוך ואימונים במשך יום-יומיים תחת פיקודו של המ"פ שלמה קרייזלר יצאנו לביצוע המשימה: פיצוץ בית החרושת לקרח ביאזור. התקדמנו בטור עורפי בפרדסים, אחרי המ"פ וכיתת החבלנים, כאשר אנו מתחלפים לסירוגין ברביעיות בנשיאת "האלונקה" ובה קרוב ל- 100 קילוגרם חומר נפץ. עקב קשיי ניווט הונח המטען ופוצץ באורוות סוסים (ואולי גם דיר חזירים) במקום בית החרושת לקרח.
קריאה לשירות פעיל ממש באה ימים ספורים לאחר פעולת יאזור. מכאן ואילך נהיינו אנו, "כיתת המכבים", חיילים לכל דבר בכיתה ב' במחלקה 2 תחת המ"מ יוסף ישורון. בתחילה הוצבנו במושבה גדרה, כאשר המשימה גידור שטח הפנסיון מאיר, ששם גם התאכסנו, בתיל דוקרני וב"קונצרטינות", לקראת הכנתו כמטה הגדוד. לאחר שהות שם כשבועיים, בעבודה קשה במשטר צבאי מובהק - מסדרים, סיורים, שמירות ואימוני לילה, סיימנו תפקיד זה והוסענו לקיבוץ ניצנים, בו שהינו במשך קרוב לארבעה שבועות.
במרס הוחלפה מחלקתנו בניצנים על-ידי המחלקה של אברהם שוארצשטיין, אף היא מגדוג 53. זו המחלקה שנלחמה שם בעת נפילתה הטראומתית של ניצנים בידי הכובש המצרי ומגיניה שנותרו בחיים נלקחו בשבי.
מה היו מעשינו אנו בניצנים: בדומה לגדרה, עבודה (הקמת מאהל, כולל ריצוף צריף חדר האוכל), שמירות, אימונים וסיורים, לרבות במחנה הבריטי העזוב הסמוך ול"גבעה 69". באחד הסיורים/אימונים הללו, ימים מספר לפני סיום שהותנו בניצנים, הותקפנו בעת נסיעה במשאית ונפצע חבר כיתתנו בשם מאיר מכדור רובה בכתף ופונה לטיפול. המ"כ שלנו בעת ההיא היה אדם חביב ומפקד מצויין, להערכתי, שלצערי הוחלף לאחר מכן וזכור לי שמו הפרטי בלבד: שמחה.
גת הייתה התחנה הבאה שלי, בתוך המחלקה 2 בפיקודו של יוסקה ישורון, וסביר שהיגענו לשם בסביבות ה- 27 במרס. חיכתה לנו בגת המחלקה 1 של הפלוגה, שזה לא מכבר סבלה אבידות קשות ב"אסון פלוג'ה", שבו נפלו 7 ונפצעו 6 מחיילינו ב-13 במרס. מחלקה 3 הייתה מוצבת בגל-און, מרחק 3-4 ק"מ מזרחה לגת.
מלבד הקשבה לתיאור*ו ה"אוטנטיים-אישיים" של החובש הפלוגתי אנדרה אודות אסון פלוג'ה, במשך שעות "בהמשכים", הפעילות שלנו בגת דמתה לזו בניצנים, עם סיורים כמעט יום-יומיים במרחב גת-גל-און, ושיגרה צבאית עם הנפת הדגל והקראת סדר-יום מוקדם בבוקר.
בהזדמנות אחת או שתזם אף ביצענו פעולת מיקוש במבואות הכפר זיתא בחצי הדרך בין גת לגל-און. ואני אישית עם עוד חבר כיתה הפעלתי קשר איתות ראייה ממגדל המים בגת עם זה בגל-און. היה זה לאחר ששנינו חזרנו מקורס בגל-און שקיים מפקד המחלקה שם, מאיר אפל, ואשר כלל איתות מורס בדגלים, הליוגרף ופנסים.
עוד פעולה בגת-גל-און, הראויה לציון היא "מבצע תינוק" - של ילדי גת וגל-און. אני זוכר שאנחנו, פלוגה ב' של שמעון מרגולין, ביחד עם הורי הילדים ואולי עוד כוחות שצורפו, הבאנו ה"תינוקות" במסע רגל* מגת לקדמה, כ- 10 ק"מ צפונה, וחזרנו בו בלילה. הדרך בה הלכנו עוברת במרחק מאות מטרים בלבד מהכפר ג'וסיר הלא ידידותי בלשון המעטה.
ב-12 במאי צורפה כיתה מוגברת של מתנדבים שבחר שמעון מרגולין לאבטחת פיצוץ הגשר איסדוד- "גשר עד הלום".
ביום ההשבעה לצה"ל ב-28 ביוני הייתה המחלקה שלי בבסיס הגדוד בבאר טוביה. היו אלה ימי ההפוגה הראשונה.
בתחילת יולי הועברתי למחלקת הקשר הגדודית.
בשיתוף פעולה עם דודיק בן יעקב ויחידת הסיירים שלו יצרנו התחברות לקו הטלפון המצרי בין עיראק סואידן ("המפלצת") לבין בית עפה. בא)פן שיקשה ביותר על גילויה בשיטת "הרמת כבל". קדמו לפעולה זו הכנות רבות ומדוקדקות, הדמיה ותרגולים של חיילי מחלקת הקשר עם מאיר אפל בראש. נבנה מגבר אלקטרוני מיוחד בידי מיכה איציקזון, שתפקידו לאפשר קליטה בנאמנות גבוהה של אותות שיתקבלו באמצעות "כבל הסתערות" יחיד שיגולל (בעזרת תופי גלילה שקטים) מאתר ההתחברות לעמדת האזנה באיבדיס. עד כמה שידוע לי המשימה הוצאה אל הפועל בשלמותה, וההאזנה בוצעה בידי איש מודיעין ממסה החטיבה.
לא מן הנמנע שהיה לפעולה זו חלק באיסוף המודיעין שקדם למבצע יואב.
משימתי האחרונה בגדוד 53 הייתה כקשר וכטכנאי מערכת הקשר הגדודית, תחת המג"ד החדש נחמן ניר במבצע יואב. בנעיצת הטריז בתחילת המבצע הזה נפל בחלקי להכיר מקרוב - שוחה ליד שוחה, במשלט יעקב - את המ"פ אברמיקו.
יצאנו למבצע הזה מקיבוץ גל-און, לאחר תפילת יום כיפור רבת משתתפים.
מספר גליל אלישיב, קצין ש"י (שירות הידיעות, לימים אגף המודיעין, אמ"ן): עד חודש מרס 1947 הועסקתי, במסגרת מנגנון הקבע של "ההגנה", בשירות הידיעות (הש"י), בתפקיד של קצין הש"י האחראי לנפת הדרום, שהשתרעה מאזור כפר ביל"ו בצפון ועד לקו אשקלון - בית גוברין בדרום. בתפקיד זה התמחיתי בעיקר בהכרת השטח והאוכלוסייה הערבית.
כאשר גדוד 53 קיבל את האחריות לגיזרה זו ומטהו התמקם ב"בית מאיר" בגדרה. ביקש המג"ד יצחק פונדק מהאחראי עלי בש"י, בנימין גיבלי, לצרף אותי למטה הגדרד. פונדק הכיר אותי עוד ב-1945, כשהייתי חניך בקורס המ"מ של "ההגנה", שהוא שימש בו מדריך. כך הגעתי לשרת במטה גדוד 53. תפקידי הוגדר כ"קצין ש"י גדודי" כנספח לקצין המודיעין הגדודי, יעקב רוזנפלד, חבר קיבוץ גבעת ברנר. תפקיד של קצין ש"י גדודי, לא היה קיים בשום מקום והתבטל כאשר עזבתי את הגדוד, אך בימים הראשונים של צה"ל שררה מין אוירה של איש הישר בעיניו יעשה וכך התאפשר גם קיום התפקיד הזה. למזלנו שררה רוח של שיתוף פעולה מלא ביני לבין הקמ"ן התקני של הגדוד ואיש מאתנו לא דרך על יבלותיו של השני. כשהגעתי, שכן כבר הגדוד בפנסיון "בית מאייר" בגדרה. המקום שקק פעילות מבוקר ועד ערב והיה כמובן רחוק מאד מלהיות "בית הבראה". מהרגע הראשון הורגש מאמץ לשוות למקום צביון צבאי. כך, כבר בתחילת מרץ ניפק מפקד המחנה "תעודות כניסה". התעודה הראשונה נשאה את השם "חטיבת דרום גד' ג' ונחתמה בחותמת "גדוד 11". כדי לתת לה תוקף יתר נרשם על גבה בכתב יד "תמידי" ועל החתום "דוד". אולם כעבור חודש הודפסו תעודות חדשות שהפעם כבר נשאו את השם "גדוד 11 מטה - רשיון קבע" אשר קבעו כי נושא התעודה" רשאי להיכנס ולצאת משטח המחנה בכל עת", (בנפרד שתי התעודות האמורות שהוענקו לי). ככל הזכור לי, איש מעולם לא בדק את התעודות בכניסה למחנה הגדוד ובודאי לא ביציאה.
בנוסף לתפקיד הייעודי כקצין מודיעין, הטיל עלי המג"ד מפעם לפעם תפקידי ביצוע שונים:
ב-1/4/48 יצאתי עם קבוצה מקציני הגדוד, בפיקוד המג"ד, לאזור שדה התעופה הנטוש בבית דראס ורק כשהגענו למקום, בשעת לילה מאוחרת, נמסר לנו כי אנו מצפים למטוס שצריך להגיע מצ'כיה עם מטען ראשון של נשק. חיכינו שעה ארוכה עד שלבסוף הגיע לאוזנינו רעש המטוס. מהרנו להדליק כמה נורים וכך אפשרנו נחיתה רכה. "הסתערנו" על המטוס ובדחילו ורחימו עסקנו כולנו בפריקת הארגזים הרבים שהכילו רובים, מקלעים ותחמושת. לרובנו הייתה זו פעם ראשונה שמששנו בידינו כלי נשק חדשים ישר מבית החרושת. זה היה מבצע "חסידה".
באמצע חודש אפריל הפעיל צה"ל את מבצע "נחשון" שנועד לפרוץ את המצור הקשה על ירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה שהוקם מטה בסדר גודל של חטיבה. בראש המבצע הועמד שמעון אבידן, שלאחר מכן הפך למפקד חטיבת "גבעתי". מטה "נחשון" שכן בקיבוץ נען והפריצה לירושלים תוכננה להתחיל מאזור חולדה. מכיון שהשטח ותושביו הערבים לא היו מוכרים לאנשי המטה, הציע קמ"ן "נחשון", זרובבל ארבל (שלאחר מכן הפך לקמ"ן מטה חזית הדרום) לצרף אותי למטה כמומחה לאזור. מג"ד 53 נענה לבקשת אבידן וכך צורפתי למטה "נחשון" למשך תקופת המבצע, השתתפתי בעבודת מחלקת המודיעין ואף יעצתי כמה פעמים למפקד המבצע. בנפרד תעודת הכניסה למטה נחשון שנתנה לי שנרשם עליה כי אני משתייך לגדוד 53.
בתום המבצע, שהייתה לו הצלחה מוגבלת בלבד, חזרתי לגדוד 53, אשר היה נתון כולו להכנות לקראת יציאת הבריטים מן הארץ, לסיוע לישובי הדרום מפני הלחץ שהפעילו עליהם תושבי הכפרים הערבים ובעיקר להתכונן לקדם את פני הפלישה הצפויה של המצרים. במסגרת זו הוטל על הגדוד לכבוש את הכפר הגדול, בית דראס, בעיקר כדי להקל את הלחץ על ניצנים המבודדת. המג"ד החליט לתקוף את הכפר מכיוון מערב, בכוונה להשיג בכך הפתעה. תכנית ההתקפה קבעה ששתי מחלקות יתקפו חזיתית ומחלקה שלישית תהיה עתודה. פונדק הטיל עלי לפקד על אחת משתי המחלקות שבחוד למרות שהיה לה מפקד אורגני, אנשיה לא הכירו אותי קודם לכן ומעולם לא התאמנו ביחד. ב-21 באפריל עם שחר התחלנו את ההתקפה ועד מהרה נתקלנו בהתנגדות קשה מצד תושבי הכפר וגם באש שנורתה עלינו ממשוריינים של הצבא הבריטי שחשו לטירת הכפר. הובלתי את התקפת המחלקה שהועמדה תחת פיקודי, במבנה של שתי כיתות לפנים והשלישית מאחור. תוך כדי ההתקדמות בשרשרת נוכח אש, אחד הלוחמים שנע מימיני, קפץ לפתע מולי ובאותה שנייה נפגע בראשו מכדור ונהרג במקום. אינני זוכר מי היה אותו לוחם שבעצם אולי הציל את חיי. ההתקפה נכשלה ושילמנו מחיר יקר בהרוגים. כעבור שלושה שבועות חזר הגדוד וכבש סופית את בית דראס.
מועד יציאת הכוחות הבריטים הלך וקרב. את טכס הכרזת המדינה על ידי בן גוריון שמענו כולנו ברדיו, אך לא היה זמן לחגיגות. בבוקר 15/5 צפינו ממטה הגדוד בשיירה ארוכה של הצבא הבריטי העושה את דרכה צפונה בכביש הראשי של גדרה. היה זה הכוח הבריטי האחרון שפינה את הארץ. מיד הוחלט לכבוש את הכפר הערבי מראר, (במקום בו ניצבת כיום אנדרטת הצנחנים), אשר שלט על הציר המרכזי בין מרכז הארץ ודרומה. על פי הוראת המג"ד, אספתי קבוצה מחיילי הגדוד שהיו פנויים וחשנו להיכנס לכפר מראר. למעשה כבר לא מצאנו איש במקום. התברר שכל התושבים עזבוהו עוד אמש.
לקראת הפלישה המצרית, הועבר מטה הגדוד למחנה הבריטי הנטוש "בית דראס" שניצב בפאתי באר טוביה. מכאן צפינו כמעט בחוסר אונים בהתקדמותו של הצבא המצרי, ללא הפרעה, לאורך כביש החוף, עד שנעצר בפאתי הכפר הערבי אשדוד, לא מעט בגלל פיצוץ גשר אשדוד ("עד הלום") שבוצע יומיים קודם לכן.
מעתה לא הוטלו עלי כל משימות בלתי יעודיות ויכולתי להתרכז בעבודת המודיעין, כשאני מקיים שיתוף פעולה מלא עם הקמ"ן הגדודי. חלק עיקרי מתפקידי כלל חקירה של שבויים, שנפלו בידי הגדוד בפעולות השונות שנוהלו מול הצבא המצרי. באחד הקרבות לקח הגדוד בשבי כמה חיילים מצרים וביניהם קצין בדרגת סגן. כך נפל בגורלי לחקור את הקצין המצרי השבוי הראשון שנפל לידי צה"ל. הוא היה קופטי ושמו ריד"א הדיית. די בקלות הצלחתי לקשור עמו יחסי הבנה וידידות ובמשך שלושה ימים עלה בידי לדלות ממנו פרטים מלאים ומוסמכים על הצבא המצרי, מבנהו, הערכותו, שיטות האימון, הציוד ועוד ועוד. הדוח שלי הפך לדוח המודיעין הראשון שפקח את עיני המודיעין הישראלי על הצבא המצרי, שעד כה היה לנו בגדר תעלומה. בתום החקירה קבלתי אישור לקחת את הקצין לסיור בתל אביב, כמחווה על רוח שיתוף הפעולה שגילה. הוא התרשם מאד מהסיור ומהיחס הטוב שגיליתי כלפיו וכתמורה, הזמין אותי לבקרו בביתו באלכסנדריה "כאשר יבוא השלום". לצערי לא עלה בידי לממש הזמנה זו כאשר נסעתי למצרים כעבור שנים רבות.
במהלך הדיפת ההתקפה המצרית הקשה על נגבה, נפל לידינו קצין מצרי בדרגת סרן. בשיחה אישית בינינו, בתום חקירתו, הוא הביע תימהון רב ואמר כי בכל חומר לימוד צבאי כתוב שכדי לגרום לשיתוק של שטח אויב מבוצר, יש צורך להטיל עליו כמות מסוימת של פגזי תותחים. "אנו הכפלנו ושילשנו כמות זו בהתקפה על נגבה ובכל זאת כשהסתערנו מצאנו בה אנשים חיים..." בקרבות שניהל גדוד 53 על בית דראס, בין פצועי האויב שנשארו בשטח בתום הקרב, מצאנו רב סרן סודאני מקבוצת המתנדבים לצבא המצרי. למרות היותו פצוע קשה, סרב הסודאני לעלות על האלונקה לפני שנאסוף את שני חייליו, טוראים פשוטים, ששכבו פצועים על ידו. בהמשך גיליתי בו אדם משכיל ומעניין, איש צבא מקצועי ששירת למעלה מעשרים שנה ביחידה הסודאנית של הצבא הבריטי. הוא לא הסתיר בפני את הסתייגותו מהמצרים, אך הסביר לי כי הוא התנדב להלחם נגד היהודים עקב מסע תעמולה אנטי יהודית חריפה שניהלו בסודאן תועמלנים של הצבא המצרי. בהמשך שיחתנו, הודה כי אילו היה יודע את האמת, כפי שהצגתי בפניו, לא היה מעלה כלל בדעתו להתנדב למלחמה בנו. טיפוס שונה, היה קצין צעיר ויפה תואר שנפל לידי חיילי הגדוד, בשעה שנסע לתומו ממג'דל לעזה וכלל לא ידע שעל הכביש הראשי (מול גבעה 69) כבר יושבים כוחותינו למעלה מעשרים וארבע שעות. בחקירתו התברר לי כי הוא נמנה על החברה הגבוהה בקהיר ואביו מכהן כפקיד בכיר בממשל המצרי. השבוי לא הפסיק מלתנות בפני את מר גורלו - הוא הגיע לחזית לסיור קצר לקראת יציאתו לאקדמיה המצרית לקצינים בכירים, הזכיר את אשתו הצעירה ובנו הרך שנשארו בבית ולא הפסיק לשאול אותי מתי יתחילו חילופי השבויים בין המצרים וישראל. כשהשבתי לו כי מאחר שהוא לא הקצין הראשון שנפל בשבי לידנו, ודאי גם לא יוכל להיות בין ראשוני השבויים שיוחלפו. על כך השיב בבת צחוק נוגה: "סמוך על אבא שלי..." במסגרת תפקידי הוטל עלי ללוות עיתונאים זרים שהחלו להציף את אזורנו. נהגתי להעלותם אל מרומי מגדל המים של באר טוביה, משם ניתן היה לצפות על המערך המצרי שממולנו, כשאני עושה כמיטב יכולתי להסביר להם את עמדותינו. בנפרד, תמונה שלי עם עיתונאי על מגדל המים בבאר טוביה.
עוד זכור לי ארוע קשה ממחנה בית דראס. היה זה בוקר שבת שטוף שמש כאשר סעדנו את ארוחת הבוקר בחדר האוכל של הקצינים. לפתע שמענו מעלינו קול שריקה של מטוס הצולל לעברנו. כל הסועדים זינקו החוצה ולעינינו התגלה מטוס בודד הנושא סמלי חיל האוויר המצרי כשהוא מתקרב אלינו במהירות מתוך השמש. כמו כולם, נצמדתי בחוזקה לקרקע כאשר התפוצצה פצצה במרכז המחנה, בשטח פתוח ולכן לא גרמה נזק ממשי. כשהתכוננתי להתרומם ראיתי שוב את המטוס צולל והפעם נפלה הפצצה שהטיל על גג הצריף ששימש כחדר האוכל, כוסיתי באבק ובעפר, אך לא נפגעתי, אך לצערנו, הטבח הגדודי, צ'ילבי, לא הספיק להתחמק ממטבחו ונהרג בהפצצה. בנפרד, תמונת הצריף ההרוס, מיד אחר ההפצצה.
לקראת תחילת ההפוגה הראשונה, הוצבתי לתפקיד קצין המודיעין החטיבתי של חטיבה שמונה, חטיבת השריון תחת פיקודו של יצחק שדה.
בצער נפרדתי מגדוד 53, אך לא ניתקתי את הקשר, שהרי בגדוד פגשתי לראשונה באשתי לעתיד, הקשרית דליה לבית סברדלוב.
בסימן זוגיות - הוא והיא
הקשר היום-יומי בין הבנות לאנשי הגדוד הביא ליצירת זוגות בני-קיימא. כשתים עשרה מבנות הגדוד נישאו ללוחמים ומפקדים.
קשר הזוגיות הראשון נוצר ערב צאת השיירה לגת וגל-און. פקודת המבצע הוכנה על-ידי הקמב"ץ נחמן ניר, שהכתיב אותה בשעת לילה מאוחרת לפקידה רותה באחד הביתנים של בית מאיר בגדרה, ששימש כמטה הגדוד באותה תקופה. בעיצומה של הדפסת הפקודה אירעה הפסקת חשמל. רותה הדליקה נר והשלימה את ההדפסה לאורו. הדפסת הפקודה הושלמה לקראת השעות הקטנות של השחר. הקמב"ץ התבדח, כדי להפיג את המתח ששרר במטה לקראת הפעולה: "כתיבת הפקודה הזאת הייתה מבצע בפני עצמו. אולי נקרא לו 'מבצע רות'…"
עם תזוזת היחידות לפעולה התייצב על קודקוד מגדל המים של נגבה סגל מפקדים ובהם יצחק דובנו ("יואב") מפקד נגבה, שליווה בברכתו את השיירה, אפרים הסמג"ד, המ"פ אשר דרומי, מפקד הנפה צבי הרפזי – והפקידה רותה.
עם מינויו של המג"ד יצחק פונדק למפקד חטיבה 9 מונה נחמן ניר כמפקד הגדוד. לבקשתו השהה יצחק את פרישתו ל-24 שעות ואפשר לרותה ולנחמן לקפוץ לתל-אביב ולמחרת לעת ערב הם חזרו נשואים.
לאה ואברהם בן-הדור
סיפר אברהם בן-הדור: "כל בנות הגדוד היו מובחרות בעינינו, אבל המובחרת שבהן, בעיני, הייתה לאה [שם משפחה], שטרם מלאו לה 19 שנים ושירתה ב"הגנה" בתל-אביב. בתחילת חודש מרס 1948 נסעתי לתל-אביב ב"פלימוט" של המג"ד, ששימש רכב שירות, רכב מפקדים, אמבולנס ורכב אספקה. לאחר שסיים הנהג – שנקרא בפינו "פלימוט" - את המטלות הרבות שהוטלו עליו, ביקשתי שיסיע אותי למחנה הקריה שבו התמקם חלק מן המטכ"ל וממשרדי הממשלה - ובו שירתה לאה. חנינו ליד גדר המחנה, שרקתי את השריקה המוסכמת בין לאה וביני, היא יצאה מבעד לפרצה בגדר ותרמיל בידה, ונכנסה לרכב. הגענו לגדוד בטרם האיר השחר.
בבוקר התייצבה לאה בפלוגה המסייעת ויגאל (קרצובניק) אלעד, מפקד הפלוגה, קיבל ללא עוררין את דברי כי לאה היא הפקידה הפלוגתית. מאז ועד תום הקרבות ליוותה לאה את הפלוגה. למזלה, לא הייתה בחדרה כשפגז חדר אליו, ועברה בעוד מועד מחפירה שכעבור דקה נפגעה בפגז לחפירה שלא נפגעה.
נאמנותה לפלוגה לא ידעה גבול. אף כי לא נדרשה להשתתף בשמירה, הייתה שומרת בלילות בשער ובידיה תת-מקלע סטן, שאיש לא דאג להדריך אותה כיצד יורים בו. לימים נישאה לאה לאברהם.
ורדה ואברהם בן יוסף
סיפורה של לאה אופייני לכל בנות הגדוד, שלכל אחת מהן סיפור מיוחד ומרתק בפני עצמו.
סיפורה האישי של ורדה בן יוסף מרגש לא פחות: ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם, עליתי לארץ-ישראל מטהרן, כאחת מ"ילדי טהרן", אחרי נדודים רבים מרוסיה דרך אסיה. בארץ נקלטתי די מהר ועם פרוץ המאורעות ב-1947 פנה אלי מכר ושמו יעקב והזמין אותי לביקור בגדוד שהיה בשלבי התארגנות בדרום הארץ. בהתרגשות אך ללא היסוס יצאתי אתו למחרת במשוריין, דרך רחובות ויישובים ערביים עוינים, לגדרה, שם הוקם המטה של גדוד 53. פגשתי שם את ואלי, ששמחה לקראתי, הסבירה לי בקיצור את הנעשה במטה, וכך נכנסתי למזכירות הגדוד בפיקודן של רותה, לאה וחיה.
לימים נישאתי לאברהם בן יוסף, שהיה מ"מ בגדוד.
אלן ואחיה השילוני
ולהלן סיפורה של אלן השילוני: בתחילת חודש מרס 1948 הגעתי לגדוד 53 שמטהו חנה אז בגדרה, ואותי עשו למזכירה פלוגתית בפלוגה ג' של אשר פופובסקי (לימים, דרומי). התפקיד די החמיא לי. תמיד אהבתי קשר עם אנשים ופה הייתי אחראית על רישומים, על טיפול אישי בחיילים, על חלוקת הסיגריות לבנים (אז הייתה חלוקה חודשית של סיגריות לכל חייל). לאחר תקופה, אחרי שהחברה יצאו לפעולות מבצעיות וכבשו כפרים ערביים או משלטים, הם גם ישבו בהם ואני כמובן אתם.
החברה היו מבני דרום תל-אביב או עולים חדשים שזה עתה ירדו מהאוניה. היינו צעירים והשתדלנו לשמור על מצב-רוח טוב על אף המלחמה.
כשישבנו במשלט, בפיקודו של אברמיקו, אשר תמיד הבטיח סיפורים ואף פעם לא סיפר אותם, הוחלט שלראש השנה אנחנו לא נוסעים הביתה. כעסנו מאד והיינו די ממורמרים, אבל אברמיקו עשה מבצע. זו הייתה תקופת בציר הענבים. הוא ארגן משאית, מילא ארגזים עם ענבים ושלח לכל אחד מהפלוגה ארגז ענבים לביתו. ובראש השנה למדנו לרקוד דבקה מפיניה, מדריך הספורט שלנו.
באחד המסעות העביר פיניה הלץ חלק מאתנו דרך גדר תיל דמיונית. היה חושך והוא עמד עם יד אחת למעלה ורגל אחת למטה וכולנו התכופפנו כדי לעבור בין חוטי התיל המדומים…
את שירותי בגדוד סיימתי בנישואים לאחיה השילוני, שהיה מפקד מחלקת ג'יפים בגדוד.
המשפחות שקמו מתוך הגדוד
אלישיב, דליה וגליל
בן הדור, לאה ואברהם
בן יוסף, ורדה ואברהם
בר לב (ליברטובסקי), חיה ודובה
הברגריף, גילה וצבי
השילוני, אלן ואחיה
וינשטיין, אופירה ויהושע
זבין (אלגור), אראלה ויוסקה
לביא, לאה ומשה
לביא (לובכינסקי), שולה וחזי
ניר (גורפינקל), רותה ונחמן
פורת, יפה וחיים
מיקרוקוסמוס
מספר אברהם בן הדור, קצין החבלה הגדודי
גדוד 53 היה בעיני מיקרוקוסמוס. היה בו הכול – ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, מנוסים ותמימים, פחדנים ואמיצים. זה היה העולם בו חייתי תקופה משמעותית בחיי, והיכרתי אנשים נפלאים. הייתי גאה להשתייך לעולם קטן זה, וגאוותי התעצמה והלכה במרוצת השנים.
נחמן, רון, ישראל מינץ ואחרים ביקשו שאכתב מקצת חוויות מן הימים ההם, ואני עושה זאת ברצון. הדברים נכתבים כלאחר יד, מן הזיכרון, וקרוב לוודאי שפה ושם נסתלפו עובדות ודברים נראים יפים ומשימים משהיו במציאות. הקורא מתבקש אפוא להביא זאת בחשבון.
גניבה עצובה
הגדוד חנה בבאר טוביה. באחד הלילות חזרנו מקרב קשה, ולפנות בוקר קברנו את אברהם גולדשטיין ז"ל, חבלן מהמחלקה. כולי מגואל בדם חזרתי לצריף, והוכיתי בהלם. כל אשר היה לי - תרמיל מלא בגדים וחפצים אישיים, נעלם.
באותו לילה עברה חטיבה מהפלמ"ח דרך הבסיס בירידתה לנגב, ואני מניח שאחד מהם נטל את התרמיל.
התרמיל היה כל אשר היה לי בבסיס ומחוצה לו. לא נותרה לי גופיה להחלפה, שלא לדבר על חולצה ומכנסיים.
נשארתי מספר ימים לבוש באותם הבגדים המגואלים בדם, שהיו כל מה שהיה לי בעולם הזה.
גורל
מי מאינו לא שאל את עצמו אם הגורל הוא זה שקובע את עתידו, או שמא הוא זה הקובע את ימיו הבאים?
מי מאיתנו לא אמר לעצמו לפני יציאה לקרב או לפני יציאה להנחת מוקשים או לפירוקם: "לי זה לא יקרה", או חש תחושת מועקה וחרדה, וספק כרסם בליבו:
"אולי הפעם זה כן אני?"
חיילי הגדוד זוכרים את המקרה של צ'לבי, שביקש העברה מהפלוגה למקום הבטוח ביותר – עבודה במטבח, ובדיוק בעת שהיה שם, פגעה פצצה במטבח וגרמה למותו.
ברוב המקרים הייתי מתהלך זקוף, כשכדורים שרקו מסביבי, וחברים שוכבים, ראשיהם באדמה, בהרגשת בטחון, כאילו דבר לא יכול לקרות לי. והנה, באחד הערבים, כשהמ"פ יצא בראש כח קטן לסיור אלים – היתה לי תחושה כי מסיור זה אחזור על אלונקה. אמרתי זאת ללאה, חברתי, והיא הפצירה בי שלא אצא. מאחר והאמנתי בגורל וחשבתי שאי אפשר להימלט ממנו, לא ביקשתי להשתחרר, ויצאתי כמתוכנן. הסיור הפך לסיור "גישוש", ולא סיור "אלים". המ"פ סובב את הכוח בין המוצבים. אש נורתה מכוונים שונים, ואלינו לא הגיעה. חזרנו בשלום לבסיס, מבלי להשיג את המטרה.
למי היה עלי להודות – למ"פ, שפספס, או לגורל?
בפיצוץ בית הדואר בפלוג'ה, גיליתי רק לאחר שחזרתי ליחידה, כי כדור קרע את כובע הגרב שלי, ואחר את הבטלדלס.
במחלקתנו היה חייל ממושמע, שקט, שלא הרבה שיח, ומעולם לא התלונן. בארץ היה חודשים ספורים בלבד. הוא היה חזק, ונשא את הציוד הכבד ללא אומר, יצא להנחת מוקשים, להפעלת בונגלור טורפדו, ולאחר חזרתו מהקרב לא סיפר על חלקו, אלא ראה בטבעיות על מעשה שעשה, בו היה סיכון ממשי לחייו.
המלחמה הסתיימה. בן-יקר, כך היה שמו, השתחרר, עבד בהובלות או בעבודה דומה, ויום בהיר אחד, בהלכו ברחוב, נפל ארגז מקומה גבוהה על ראשו, וגרם למותו. האם יד הגורל היתה בו?
הגורל השתעשע עמי גם בקרב כרטיה. הייתי במרכז הכפר עם יוסק'ה גבע ועם דודיק, וכשהחלה ההתקפה המצרית, והטנקים נעו לעברנו, אמרנו בתמימותנו הרבה כי כאן נילחם "מלחמת סטלינגרד". חפרנו שוחות אישיות ונכנסנו לתוכן, והנה החלה הפגזת תותחים. לא חששתי כלל, הרי האמנתי בגורל. והנה, זמזמום- רסיס שרפנלים מתפזרים ולפתע – חושך. פי מתמלא בחול, גופי כבד וכאילו תבל כולה עלי. ואני שומע קול: "בן קבור כאן, אבל בן לא ימות לעולם – לא יכול להיות". מעט מאמץ – מסיר אני מעלי את כובד המשקל. יד מושטת תופסת את ידי ומושכת אותי מהקבר, מהשוחה. מסיר אני מעלי את החול והאבק, לוחץ פה, לוחץ שם – לא כואב, ואפילו שריטה אין. כן, כזה הא הגורל.
נאמר במקורותינו שהכול נקבע מראש והרשות נתונה, ובזה אאמין.
מציאות או דמיון
בשלהי חודש מאי או תחילת יוני 1948 קרא לי המג"ד כשפניו חיוורות, וכולו מתוח כקפיץ דרוך.
נכנסו יחד לחדרו, שהיה בבניין בקצה מחנה באר-טוביה, ובקול רועד הוא אמר לי:
"טנקים מצריים נראו בקצה הוואדי, ממש ליד המסלול של שדה התעופה. הנשק היחיד שיש לנו הוא הפיאט. קח כמה אנשים ועשה מה שאתה יכול".
אילו היה ראי בחדר, והייתי מביט בו, אין לי ספק שהיו ניבטים ממנו פנים מודאגים.
לא אמרתי דבר. יצאתי מהחדר והזעקתי את שרעבי, מזרחי ושבתאי. נטלנו מקלע ברן, שני רובים אנגליים ופיאט עם שני פגזים.
הסברתי במלים מעטות מה המטרה. יצאנו מהמחנה לכיוון מערב. נכנסנו לוואדי לא עמוק, כמעט בזחילה, ומדי פעם הרמתי את הראש לצפות על הדרך שלפנינו.
אינני יודע מה קדם למה - שמיעת קולות אנשים, רעש מנועים או המראה שהתגלה כשהרמתי את הראש: לפנינו, במרחק של כ- 80 מטרים, ראיתי טנק. לידו עמד קומנדקר או רכב דומה, וחיילים סודנים גבוהי קומה מדברים בינ*הם בקולי קולות.
מחשבתי הראשונה הייתה לא איך להשמיד את הטנק, אלא איך להציל את החבורה שלידי. אחרי הכול, כל צעד שאעשה עלול להוביל למותם. מה אנו, עם הנשק המועט, מול הטנק והחיילים שלידנו?
סימנתי לשלושת חברי להתקרב אלי. אמרתי להם מה שראיתי, והסברתי כמיטב יכולתי את התוכנית: אני אתקרב עוד כשלושים-ארבעים מטרים בזחילה עם הפיאט. הם יישארו במקום בו הם נמשחים ויעקבו במבטם אחרי. אני מתכוון לירות פגז לעבר הטנק, ומיד עם הירי שלי יפתח מזרחי באש מהברן, ירוקן מחסנית אחת, ושבתאי ושרעבי יירו באותה עת ברובים.
זחלתי עם הפיאט למרחק של כ- 40-50 מטרים מהטנק, דרכתי את הפיאט וטענתי את הפגז החמוש. הרמתי את הפיאט וכיוונתי לעבר הטנק. לחצתי על ההדק. חשתי את ההדף ואת המכה בכתף. שמעתי את יריות הברן. הורדתי את הראש ושמעתי מעין רעש מוזר, כאילו הפגז פגע לא במתכת אלא במשהו רך. זחלתי חזרה לוואדי, והתחלתי לרוץ לעבר שלושת חיילי, שהמתינו לי, ובריצה מטורפת הגענו לגדר המחנה ונכנסנו פנימה.
עד היום איני יודע אם פגעתי בטנק, או בטנק-דמה , אך יודע אני שמאותו יום לא התקרבו טנקים מצרים, מדומים או אמיתיים, לבאר טוביה.
מודיעין והבאת לשון
היה זה טרם הפלישה המצרית. ישבנו בבאר טוביה. קצין המודיעין היה גליל. הוא ביקש ממני-כן, אז היו מבקשים ולא מצווים, לצאת לבית דרס להביא "לשון".
לקחתי מספר חיילים ונכנסנו בשקט לבית דרס. הכפר היה עזוב, ופרט לתרנגולות ופרעושים לא נראה דבר.
לפתע, נשמעו צריחות מאחד הבתים. התקרבנו, וראיתי ערבי צוחק בפה מלא, ולידו אישה זקנה וילד כבן 12.
אמרתי לעצמי: גליל רוצה לשון - אביא לו שלוש לשונות.
קשרנו את הידיים והעיניים של שלושתם. הגענו אתם עד הוואדי, לפני הבסיס. השארתי אותם עם החיילים ואני הלכתי למשרדו של גליל, קצין המודיעין, ואמרתי לו שיקבל את הלשון בתנאי שיחתום לי שאני גם אחזיר אותם לבית דרס.
הוויכוח נמשך זמן קצר. גליל חתם כי הוא מתחייב למסור את ה"לשון" למוכ"ז לאחר החקירה.
וכך היה. האם הייתה תועלת בחקירה זו? - אני מטיל בכך ספק.
הלשונות הוחזרו בשלום לבית דראס.
בטיחות
סיפר אברהם בן-הדור: "אילו הדבר היה מתרחש היום, ודאי היו מעמידים לדין כמה אנשים, אבל אז…
"מפקדינו היו בעלי רצון עז ומסירות לתפקידם, ברם חסרי ניסיון בכל הנוגע להפעלת יחידות ולניהול חיי היום-יום של יחידה לוחמת, ובורים גמורים בכללי הבטיחות הבסיסיים, ואין אני מתכוון לזוטרים שבמפקדים בלבד.
"כמפקד מחלקת החבלה, יכול אני לתאר אי אלו מקרים, שחלקם הסתיים גם במוות. העבודה של החבלן כללה גם הנחת מוקשים נגד אנשים - עבודה מסוכנת ביותר, הדורשת תשומת לב רבה מאוד, ריכוז, דיוק וניסיון רב.
"מאחר והחבלנים היו מפוזרים בין היחידות ובמשקים השונים - נגבה, גל-און, קדמה ועוד, לא הייתה כל אפשרות לפקח מרחוק על פעילות החבלן, שפעל לפי הוראות מקומיות. לא היו הוראות מדויקות בדבר משך הזמן הרצוף להנחת מוקשים, שעות המנוחה וכו', כך שלעתים החבלן לא היה מספיק מרוכז אחרי שעות שינה מעטות, עייף ולחוץ, וטעות קטנה הייתה יכולה לגרום להפעלת המוקש ולתוצאות חמורות לחבלן ולמאבטחים.
"חומרי הנפץ אוחסנו ללא הקפדה יתרה על כללי הבטיחות, ולא ייאמן, אך חבלן ישן באותו מחסן, ליד שקים של חומרי נפץ, בקבוקי מולוטוב ומיכלי נפל"ם."
שני קרבות
אשר הלפרין
הגיוס, 12/47
קצת רקע אישי. נשלחתי לקורס סמלים בשרונה בדצמבר 1947, לאחר ש"גויסתי" על ידי מאיר אפל, חברי לספסל הלימודים בבית הספר העממי תל נורדאו ובבית הספר התיכוני למסחר (גאולה). התייצבנו בקומה העליונה של חברת הביטוח "ציון" ברחוב אלנבי, ליד שדרות רוטשילד בתל-אביב, ושם חייל אותנו צבי צור (צ'רה), שלימים כיהן כרמטכ"ל צה"ל ובמלחמת העצמאות הוא היה מג"ד של גדוד 54.
הירידה דרומה, 22.2.48
ביום 22.2.48, יום החלפת הלירה הפלשתינאית בלירה של בנק אפ"ק (אנגלו פלשתינה בנק, לימים בנק לאומי לישראל), ירדה הכיתה שלי דרומה לגדרה, כחיל חלוץ להכנת מתקנים למפקדת החטיבה. לאחר שבועות מספר שוגרנו יחד עם מחלקות אחרות לקבוצת ניצנים לאימונים ולהגנת הקיבוץ. מכיוון שהיינו יחידה מאורגנת ומאומנת, הוחלט לשגר אותנו יחד עם יתר חלקי הפלוגה לאזור מרוחק ומנותק – גת-גלאון. ניצנים ונגבה נחשבו אז למקום בטוח יותר ופתוח יותר מבחינת התחבורה לשאר חלקי הארץ, אך רצה הגורל שדווקא נגבה הותקפה קשות והיחידה שהחליפה אותנו בניצנים, בפיקודו של המ"מ אברהם שוורצשטיין, נפלה ואנשיה נהרגו או נפלו בשבי, ואילו אני, בגת-גלאון, עברתי בשקט יחסי תקופה די ארוכה.
מפקד הפלוגה היה שמעון מרגולין, אותו הכרתי מ"השכונה" ומבית הספר העממי תל נורדאו. שמעון היה מפקד יוצא דופן: אמיץ, החלטי, בעל כושר פיקוד וסיירות, שעמד בהצלחה בכל משימה שהוטלה עליו. הוא השליט בפלוגה – שתי מחלקות בגת ומחלקה אחת בגלאון – משמעת ברזל, ושימש מופת אישי לחייליו. שמעון ניחן גם בכושר דיבור מבריק באמצעותו יצר בקרבנו תחושת התלהבות להתנדבות למשימות. החיילים והמפקדים העריצו אותו והיו מוכנים להסתכן, או בשפה של אז, ללכת אחריו באש ובמים. שמעון עצמו נפצע פעמים מספר אך מיד כשהחלים חזר לתפקידו הפיקודי.
יום אחד ביקר שמעון במחלקה שלנו ושאל: "מי מוכן להתנדב לשועלי שמשון?" כל המחלקה צעדה קדימה, אף על פי שהמשימות שהוטלו עלינו ("עכברי השדה") היו לא פחות קשות מאלו שהוטלו על "השועלים".
ישבנו ב"גלות" באזור מנותק לא רק ממרכז הארץ אלא גם מיחידות אחרות של החטיבה. שיירות הגיעו לעיתים רחוקות, ואת האספקה העברנו בעצמנו על גבינו מכפר מנחם – מרחק של כ-14 ק"מ. היינו יוצאים מגת לכפר מנחם, בין כפרים ערבים עוינים, בראשית הלילה, וחוזרים עמוסים בציוד ובאספקה, לפנות בוקר.
הקשר עם הבית בתל-אביב היה חלש. קיבלנו דואר ושלחנו מכתבים בצורה לא מסודרת, באמצעות הקשר עם כפר מנחם. באחד הימים הופיעה בעיתון ידיעה כי בהפצצת המצרים בחולדה נהרג אשר הלפרין. הורי בתל-אביב, שלא ידעו בדיוק איפה אני, נתקפו בהלה ואמי רצה מיד לקצין העיר לברר מה קרה לבנה היקר. בגלל קשיי תקשורת, הבירורים נמשכו שעות אחדות שנדמו לאמי כנצח. כשהתברר שהחלל הוא חבר קיבוץ חולדה, אמר אבי, שתמיד קיבל את גורלנו (שנגזר לנו בשמים): "זו סגולה לאריכות ימים!"
פלוגתנו שמרה בהצלחה על היישובים גת-גלאון. שמרנו, התאמנו וקיימנו סיורים בסביבה. חיילי הכיתה שעליה פיקדתי, נמנו רובם על קבוצת המילואים של מכבי תל-אביב בכדורגל. הכדורגלן הבולט ביניהם היה חיים גלזר, אחיו הצעיר של הכדורגלן שייע גלזר.
לילה אחד נצטוותה כיתתנו לערוך סיור שטח עד לכפר ערבי בשכנות ולמדוד את עומק הבאר שנמצאה בפאתי הכפר. להפתעתי הצטרפו לסיור גם המ"מ יוסף ישורון והמ"פ שמעון מרגולין. צעדנו בחגור מלא, באטיות ובהתמדה, תוך שמירה על כללי הזהירות. כשהתקרבנו לכפר, נתקלנו בכלבים שנבחו עלינו אך לא הרתיעו אותנו. כשהגענו לבאר הוצאתי חבל שבקצהו אבן, אותו הכינותי מראש, ושילשלתיו לבאר. משמלאנו את המשימה חזרנו עייפים, אך מרוצים. לימים סיפר לי שמעון שמטרת הפעולה לא הייתה בדיקת עומק הבאר, אלא בדיקת כושר המנהיגות וההובלה של מפקד הכיתה.
הפלישה, 15.5.48
הכרזת המדינה ב-14.5.48 סימנה את פלישת צבאות ערב. חטיבת גבעתי שולבה בהגנת דרום הארץ מפני הצבא המצרי. בתחילה התקדם הצבא המצרי במהירות, כבש מספר נקודות עבריות, כולל ניצנים, פסח על יישובים אחרים והגיע עד לפאתי אשדוד, עד הגשר המכונה היום "גשר עד הלום". את הגשר הזה פוצצה יחידה בפיקודו של המ"פ שלנו, פלוגה ב', שמעון מרגולין. מבצע זה היה אחד הגורמים שתרמו לעצירת המצרים בנקודה ההיא.
ההתקפה על עירק אל מנשייה
בהמשך המלחמה נתקלו המצרים בקשיים אסטרטגיים ולוגיסטיים, וכתוצאה מהתקפות הנגד של גדודי החטיבה נלכד כוח מצרי גדול בכיס פלוג'ה ובעיראק אל-מנשיה. המפקד המצרי באזור זה היה גמאל עבד א-נאצר, לימים נשיא מצרים.
פלוגה ב' הייתה בין הצרים על כיס פלוג'ה. פעם בפעם היינו מטרידים את חיל המשמר המצרי, במיוחד בעיראק אל-מנשיה. בעוד אנו רובצים בחפירות ובשוחות סביב ל"כיס", היו ג'יפים של "שועלי שמשון" מתקרבים פעם בפעם בחסות החשכה לעמדות המצרים, מנחיתים מכת אש ומסתלקים. בתגובה, במשך שעות היינו אנחנו סופגים את אש התגובה של המצרים.
מ"פ הפלוגה קיבל פקודה לכבוש את עיראק אל-מנשייה. הפלוגה הייתה בהרכב חסר. ההכנות הרבות והתנועה המוגברת במשך היום, בסביבות קיבוץ גת, היו גלויות לעיני המצרים, שהתכוננו להתקפה שלנו. ריכזנו את הציוד, הנשק והתחמושת ויצאנו לדרך. עקפנו את המתחם וניסינו לחדור אליו מהעורף, מצד דרום. חזית המתחם הייתה לכיוון גת – לצפון. בסמוך לגדר הותקפנו באש חזקה מאוד והיו לנו מספר נפגעים. למרות האש החזקה התקדמנו ופרצנו את הגדר החיצונית. האש התגברה מאוד. מספר הנפגעים שלנו גדל ולאחר שגם המ"פ שמעון מרגולין וגם המ"מ ישראל ישורון נפצעו, נתקבלה פקודת נסיגה.
אחד מחיילי, נחמיה, בחור עדין שתיכנן ללמוד רוקחות לאחר המלחמה, נפצע לידי ולא יכול היה לזוז. הוריתי לאחד מפקודי, ארווץ, נער שלא הצטיין במשמעת והיה ידוע בעקשנותו, להצטרף אלי בפינויו של נחמיה, לבל ייפול בידי המצרים. במאמץ משותף הצלחנו למשוך את נחמיה אל מחוץ לגדר ומשם הועבר לנקודת איסוף הפצועים. לצערנו הרב נחמיה נפטר מפצעיו בבית החולים.
בקרב הזה, שלא הצלחנו לבצע בו את המשימה שהוטלה עלינו, היו לנו ארבעה הרוגים ועשרות פצועים. בין הנופלים בקרב היה אברהם פנחס, בחור חסון וספורטאי; יוחנן הפסנתרן ועזרא הגבוה, שהיה עיתונאי ב"על המשמר".
לאחר הקרב ניסה הפיקוד לרומם את רוחנו. לקחו אותנו לרחובות ליהנות מהופעה של להקת ה"חישטרון" בכיכובה של יפה (לוסטיג) ירקוני. אך מצב רוחנו נשאר עגום ומדוכדך.
בית דראס
בהפוגה הראשונה, [8.7.48-11.6.48] פלוגתנו החזיקה בבית דראס, כפר ערבי ליד באר-טוביה. בבית דראס היה מסלול המראה ונחיתה למטוסים מתקופת הבריטים. למרות מצבו העלוב נחתו בו המטוסים הצ'כים שהביאו את הבזות והנשק הצ'כי במסגרת "מבצע חסידה".
בזמן ההפוגה התבצרנו היטב בעזרת כוחות עבודה מהאזור, לקראת חידוש התקפות המצרים הצפויות לאחר ההפוגה. נחקקה בזיכרוני התלהבות העובדים המבוגרים, חלקם יוצאי תימן.
בלילה שלפני פקיעת ההפוגה ניסו המצרים לתקוף את בית דראס. הצלחנו להדוף את ההתקפה ולשבות מספר חיילים מצריים, ובראשם הקצין הבכיר ביותר שנפל בידי צה"ל, המייג'ור [רב-סרן] הסודני [שמו המלא!].
בלימת המצרים בבית דראס לא אפשרה להם להמשיך להתקדם צפונה בביטחה. הם ריכזו תגבורת כדי לסלק חסימה זו מדרכם. המצרים תקפו מדרום וממערב, שם הם נתקלו בהגנת המחלקה של מאיר אפל, שספגה אבידות. התקפה מצרית על הצד הצפוני, שבו היה מסלול הנחיתה וההמראה, נתקלה בכיתה שבפיקודי. היו למצרים מספר משוריינים, משאיות משוריינות ואולי גם טנק או שניים. הם הגיעו למרחק כמאה מטר מהחפירות שלנו. בידינו היו רק מקלע, מרגמה קטנה, רימוני-יד ורובים. אך רוחנו הייתה איתנה – והמזל האיר לנו פנים: מסיבה השמורה לפיקוד המצרי, המצרים לא תקפו אותנו.
גאוות החטיבה על ההישג של פלוגה ב' מגדוד 53 בבלימת המצרים מצאה ביטוי בדף הקרבי שהוציאה מפקדת החטיבה.
הכבשים שהיו לבגדי ייצוג
סיפר חזי אשל: שרוליק היה נער ששרד את השואה והצליח להגיע לארץ היישר למחלקה 3 פלוגה ג'.
שרוליק היה נכס. בוגר התופת באירופה, היה מלא רוח חיים ותאב חיים ללא גבול. היינו מלאי התפעלות מהכושר שלו לאלתר שיפורים והתושייה להסתדר בכל מצב נתון.
במיוחד ידע שרוליק לשפר את המצב התזונתי. כל בעל-חיים שנפל לידיו נהפך בקדירה למאכל תאווה.
יום אחד, נקראנו בבהילות ממחנה באר-טוביה לצומת קסטינה, לאפשרות ששריון מצרי ינוע צפונה מכיוון מחנה ג'וליס. עלינו הוטל לחפור שוחות ולבלום התקדמותו.
בערוב היום, התבדו החששות ונערכנו לחזור למחנה. והנה, צץ לו שרוליק מאיפה שהוא בלווית 6 כבשים מרשימות שמצאן תועות, ללא תכלית בשטח. נכמרו רחמיו עליהן והוא אספן אליו כאב את בנותיו. בלית-ברירה נכנע המ"מ שלמה קלדרון, והובלנו אותן לאחר כבוד כל הדרך למחנה.
תוך דקות, הקים שרוליק דיר לכבשים ליד ביתן המחלקה, והחל לטפל בהן במסירות כבאוצר יקר, תוך שהוא מסביר שמעתה נועד להן תפקיד חשוב במאמץ המלחמתי שלנו.
אם כן מה ייעשה בכבשים?
מיד התכנסה מועצת חכמים לדון בעניין. האם ניתן אותן למטבח הגדודי? לא, הן אוצר יקר מדי, אפשר למכור אותן והתמורה תחולק בין מקרי הסעד הרבים שבתוכנו? שימושים רבים יכולים להיות לכסף הרב ששוות כבשים אלה בימינו. לבסוף, עלה הרעיון שמגיעים לנו בגדי ייצוג לימים הטובים הממתינים לנו בעתיד. בגדי ייצוג מ"גברדין" בצבע זית וכמובן, לכל הפלוגה.
הוחלט להוביל את הכבשים לשכונת התקווה – בטרמפים – שם גרים חלק מאנשינו. נמכור אותן, ננצל את מומחיותו של האבא של הרס"פ שלנו, יענקל'ה צימרמן, והוא החייט יקבל עליו את משימת התפירה.
ואכן, כך היה. אבא צימרמן לקח את מידותינו מה-מ"פ יוסף ועד אחרון הלוחמים. תוך זמן קצר היו המדים מוכנים.
פלוגה שלמה בתלבושת ייצוג אחידה הייתה מוכנה לכל משימה!
על כך נתונה תודתנו לשרוליק, האיש ששרד את השואה, בשל המומחיות שלו לנצל כל מה שנקרה בדרכו, לשיפור תנאי החיים.
שרוליק נעלם לנו מאז המלחמה. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיענו.
איש גח"ל
ב-1947 עליתי בעלייה ב' באונייה "המעפיל האלמוני". נעצרתי על ידי האנגלים שהיגלו אותי למחנות קפריסין בהם הייתי מ-17.2.47 עד 17.2.48.
לאחר מספר חודשים ולפני הקמת המדינה התגייסתי כגיוס חו"ל – גח"ל – והשתתפתי בכל הקרבות של "גבעתי" במסגרת גדוד 53. שירתתי כרגם בפלוגה מסייעת, שרוב חייליה היו דתיים.
מיכאל בלוך
העברה ליחידה דתית
ב-9 במרס 1948 כתב החייל יוסף לידרמן למפקד מחלקה 6 בגדוד 11 [53]:
א.מ.נ.
הנני מבקש ממנו להעביר את בקשתי דלקמ למוסדות המוסמכים.
מסיבות שאפרט תיכף הנני מבקש בכל לשון של בקשה להעביר אותי ממחלקתי זו לפלוגה הדתית בתל-אביב.
) חונכתי במשך 17 שנה בבית דתי מאוד. אמנם בזמן האחרון סרתי מעט מהדת, אבל לא עד כדי כך שאוכל בשר טרף. בכלל הכשרות במקום הזה לקויה מאוד ואני איני אוכל כאן בשר בכלל.
) לשון הדיבור של חלק מהמפקדים וכן הטוראים הנה מתחת לכל ביקורת. אני חונכתי כל השנים חינוך טוב ואיני סובל לשון דיבור כזה, דבר שבפלוגה הדתית אני משוכנע לא יקרה ולא ייאמר.
הנני מבקש לעיין בבקשתי זו בהקדם, כדי שאוכל להשתחרר מהמקום.
בתודה מראש,
יוסף לידרמן
סיפורו של חובש גדודי
מספר החובש צבי גוטמן:
הפעולה הראשונה שבה השתתפתי במסגרת הגדוד הייתה השיירה לגת ולגל-און. הייתי במשוריין של המג"ד, באמצע השיירה. ידענו שצפויה לנו משימה קשה, לכן ניתנו לי שלושה או ארבעה חובשים. אחד מהם היה אהרון גלינסון, חובש חטיבתי שהצטרף משום שהיה לו ניסיון רב בחובשות.
פתאום מצאנו את עצמנו מגיעים לגשר הממוקש בידי חבלני החסימה שלנו. חשבנו שנתקלנו באויב ופתחנו באש. המג"ד היה באותו רגע מחוץ למשוריין כדי להפנות את השיירה לאחור. במשוריין היו שני ברנים והירי שלהם היה קטלני. למרבה המזל היה מעצור באחד מהם, ובינתיים ראיתי את המ"מ מוטקה, מן החסימה, רץ עם גופיה לבנה וצועק שנחדל לירות.
הייתי בין הראשונים שטיפלו בפצועי החסימה. הזרקנו להם מורפיום. בגלל הלחץ לא בדקנו ביסודיות והזרקנו גם להרוגים. הנפגעים פונו במכוניות שהגיעו מגת.
היה לילה, חושך, והאויב ירה מהתל. ברגע מסוים נפגשתי עם מפקד המחלקה מוטקה שנשא פצוע על גבו. מוטקה אמר לי שהוא פצוע ברגל. שניהם פונו באוטובוס.
אני עליתי לאוטובוס עם אחרוני המפונים. מוטקה אמר שנדמה לו שחסר עוד מישהו ורצה לצאת, אף כי דימם. עצרתי אותו בכוח. מישהו אחר יצא ווידא שלא נשאר איש בשטח.
במרפאה של המשק תפרו את הפצועים. היה הרבה לתפור אבל לא היה מספיק חומר תפירה, אז תפרו בחוט רגיל.
אחר-כך, בחדר התרבות, אני זוכר את מוטקה צועק בלב שבור על המג"ד: "אתה הרגת את החיילים שלי!"
למחרת בבוקר יצאנו לפלוג'ה. עצרנו באמצע הכפר. החבלנים הניחו את חומר הנפץ בין היתר ליד בניין המועצה, שלפי המידע שקיבלנו היה שם מצבור נשק ותחמושת. החבלנים חזרו לרכב ואז קרתה תקלה למשוריין הראשון. אני הייתי במשוריין השני עם המג"ד. ידענו שבכל רגע יהיה פיצוץ, אז המג"ד פקד על הנהג שלנו לדחוף את המשוריין הראשון וכך נחלצנו משם ממש לפני שאירע הפיצוץ האדיר.
כשנתקעה שיירת ניצנים, יצאנו לחלץ אותה. אני הייתי במשוריין שמפקדו היה שלמה קריזל. ליד מחנה חסה הגענו למשוריין שהיה תקוע בתעלה והתכוננו להוריד חוליה מהפתח שבריצפת המשוריין. פתאום נורה עלינו צרור מתוכו. חשבנו שהערבים השתלטו על המשוריינים התקועים והמשכנו לניצנים.
בניצנים נפגשתי עם מפקד המחלקה יוסקה ישורון, בן כיתתי מכיתה א'. הוא ידע שיצאתי להציל בין היתר את שמעון בן-יהודה, בן כיתתי מכיתה ב'.
המג"ד הורה לחזור למקום המארב ולפנות משם כל מי שנשאר שם, חי או מת. שמעון בן-יהודה הפצוע ועוד חייל יצאו בריצה כשהם נושאים עוד פצוע. היו שם הרוגים. הפצועים פונו למשוריין שלי, שהיה בו עוד חובש, ששמו שלמה. התחלתי לטפל בפצועים. שמעון שם חסימה לידו הפצועה של אחד החיילים וכך הציל אותו מנמק. אחר-כך רצה שמעון לצאת כדי לראות אם נשאר עוד מישהו בשטח. עצרתי אותו.
במשוריין השני היה חובש ששמו רבינוביץ, אבל הוא עצמו נפצע.
היה לנו גם חובש עולה חדש שטען שהיה חובש בצבא האדום. הוא היה שתיין ובפעולה הזאת נפצע מכדור בבטן. ד"ר וולף אמר שמצבו קשה, לכן העברתי אותו למגן דוד ברחובות ומשם הועבר לאיכילוב בתל אביב. הוא לא חזר לגדוד.
השניים
עשרות שנים חלפו מאז מלחמת העצמאות. חזי אשל, הנער שהיה טוראי בפלוגה ג', עשה כברת דרך ארוכה בצה"ל ובחיים האזרחיים, הקים משפחה והיה לסבא מאושר. באחד מטיוליו עם נכדו ברחובות העיר גבעתיים צד את עיניו שלט קבוע בחזית בית כנסת בקרן הרחובות סירקין ופועלי הרכבת. בלוח השיש נחקקו השורות הבאות:
בית הכנסת אוהל ש"מ
הוקם על-ידי יעקב ושרה גלבגיסר על מגרשם
להנצחת בניהם התאומים
שנפלו במלחמת השחרור
על קידוש השם ותקומת מדינת ישראל.
הק' שלמה גלבגיסר, נפל בקרב וילהלמה
י' באייר תש"ח, הי"ד
הק' מנחם גלבגיסר, נפל בקרב נגבה
ו' בתמוז תש"ח, הי"ד
הבית הוקם בשנת תשט"ו
ובשלט קטן צמוד ללוח השיש נאמר:
בס"ד
נבנה מחדש בעמל רב
בשנת תשמ"א-תשמ"ה
מתרומות הציבור ומתפללים
ציון קרב נגבה הניע את חזי אשל לתעד את המקרה, וזה הסיפור שנתגלה מאחורי השלט:
הם היו שני אחים – תאומים, להוריהם שרה ויעקב גלבגיסר, משפחת איכרים ממשמר הירדן, משנת 1890.
בהגיע הבנים, שלמה ומנחם, לגיל שש במאורעות תרפ"ט-1929, העתיקו ההורים את מגוריהם לשכונת בורוכוב בפאתי תל-אביב. בהיותם בני 18 התגייסו לצבא הבריטי והשתתפו בקרבות הבריגדה היהודית באירופה, מהחזית באיטליה ועד למיגור האויב הנאצי בארצות השפלה. שניהם פעלו להצלת היתומים היהודים ששרדו את השואה, לחברם לסיפורי ארץ ישראל ולאהבתה ולהעלותם על ספינות ההעפלה בדרכן לישראל.
עם שחרורם מהבריגדה ב-1946 הצטרפו התאומים לארגון הצבאי הלאומי, עברו קורסים ואימונים והשתתפו בפעולות נגד השלטון הבריטי ואחר-כך נגד קני פורעים ערבים בכיבוש צפון יפו ובקרבות רמלה, יהודיה ווילהלמה (היום בני עטרות). בווילהלמה נפל שלמה ב-19 במאי 1948.
עם הצטרפות אצ"ל לצה"ל לאחר הקמת המדינה צורף מנחם לגדוד 53 בחטיבת "גבעתי" והשתתף בקרבות לבלימת האויב המצרי.
לאחר שנפל אחיו שלמה לחצו על מנחם הוריו וחבריו להשתחרר מהצבא ולשוב הביתה. מנחם סירב בכל תוקף לעזוב את חבריו הלוחמים בקרבות הקשים והמשיך לשרת כלוחם בגדוד.
במקלע "ברן" הגן על הקטע המזרחי של נגבה מול המצרים שתקפו מצד משטרת עיראק סואידן. הוא קצר בחיילים הרגלים המצרים ובלם את התקדמותם. כשהופיע טנק, המתין מנחם שיתקרב והטיל בו בקבוק מולוטוב ובלם אותו.
בהפצצה נהרסה העמדה בה היה מנחם ולוחמיה נאלצו לצאת מתוכה ולהילחם כשהם חשופים בשטח. צרור קליעים קטל את מנחם ב-12 ביולי 1948. הוא נקבר בקבר אחים בנגבה. ממשפחתו נודע לי שמילותיו האחרונות – אותן שמעה חובשת מהגדוד ששמה חיה - היו: "אחי קורא לי."
אף על פי שהיה חבר אצ"ל, ארגון שנחשב "פורש" על-ידי הנהגת היישוב העברי בארץ-ישראל, ונרדף על-ידי ה"הגנה", לחם מנחם בחירוף נפש על הגנת נגבה – מעוז "השומר הצעיר", שהיה יריב חריף של אצ"ל. כמו רבים אחרים גילם מנחם את ההקרבה ומסירות הנפש שעמדו מעל הכול בהגנה על הבית, על המולדת. מנחם ז"ל קבור עד היום בנגבה, בהסכמת הוריו. משפחתו פוקדת בימי הזיכרון לחללי צה"ל את קברו בנגבה.
זיכרונותיו של מ"מ
יוסקה חיות לגם מן הוויסקי-סודה ועלעל בערימת דפים מצהיבים שהעלה מאחת התיבות השמורות שבאגף הזיכרונות האישיים. האצבעות טיפלו בדחילו ורחימו בעלי הנייר הגליליים הללו ממש כאילו היו איבר מן החי, משל כמו שמעת רחש של נשמות מבין השיטין. דפים קרביים של אבא קובנר.
בטרם פעולה ולאחר פעולה היו הדפים האלה נחטפים בידי חיילי החטיבה כמו הוצאה מיוחדת של עיתון ערב, כמו כדורי מרץ וגלולות מוראל מרוכזות, וספק אם סייע מזון גשמי איזה שהוא לעיצוב מערכות האורגניזם של חטיבה שלמה כשם שעשו זאת הדפים הללו.
"סליק" בצמיגים רזרביים
יוסקה חיות הוא גבר גבוה בעל תווי פנים נאים הטרוד בעסקיו כמו כולם. ברם מדי יום שלישי בשבוע הוא הולך עם האישה למפגש רעים מסורתי שהפך למוסד של קבע. ברית דמים קדומה שנחתמה בתש"ח בשדות פלשת, מאחדת כיום אנשים הנעים יום יום במסלולים מקבילים לעיתים, וחוזרים ליום אחד בשבוע לשביל מוכר השייך להם בלבד.
בינואר 1948 יצאה קבוצה קטנה מתל-אביב לעבר שדה התעופה הבריטי בתל-נוף, כדי לקבל את מטוסיו הראשונים של חיל-האוויר הישראלי. יוסקה נסע עם מפקד הפעולה, שמעון מרגולין, במכונית פרטית, ובדרך שמעו ברדיו על העסקה שנחתמה בין ממשלת הוד מלכותו לבין נציגות היישוב היהודי, למכירת מטוסים מעודפי הצבא הבריטי הנסוג. בתל נוף החזיקו עדיין הבריטים ומובן שלאזרחים חמושים לא תותר כנסה. הבחורים הסתירו את הנשק האישי שלהם בתוך הצמיגים הרזרביים של המכוניות.
48 שעות תמימות עמלו הבחורים בהדרכת טייסים מן הפלמ"ח באריזת ה"אוסטרים" המפורקים והעמיסו אותם על משאיות. על מוסכי הבדק הגדולים שמרו מבחוץ זקיפים בריטיים ושומרים ערבים שכירים. נתיב השירה לתל-אביב אובטח על-ידי כוחות גדולים שגוייסו במיוחד לצורר המבצע.
מבצע העברת מטוסיו הראשונים של חיל האוויר שלנו, לא היה אלא אקורד ראשון בסולם צלילים ממושך שבא לאחר מכן. יוסקה הצעיר, כמו חבריו לגדוד, הושלך מיד למערבולת של דמים שהייתה מרובצת זיעה, בוץ, עייפות והרבה פחות רומנטיקה מזו הנשזרת ברומנים על המלחמה.
לחוויה מזעזעת היה יוסקה עד לאחר שהוכשלה על-ידי הבריטים אחת ההתקפות הראשונות על בית דראס הערבית. תמורת קצין בריטי שבוי החזירו האנגלים גופות מעונות וכרותות ראש של בחורינו, והמראה הזה נטבע עמוק בתודעתו ובזיכרונו של הצעיר אשר כמו רבים מחבריו, לא ידע עד או טעמה של מלחמה מה הוא.
פיצוץ גשר אשדוד
פיצוץ גשר אשדור במאי 1948 נחשב לאקט קרבי שהפר את מזימת המצרים לעלות בסערה צפונה ולהבקיע אל לב המדינה. יוסקה שימש כסגן מפקד הפעולה. על מחלקה מן הגדוד שלו, בפיקודו של שמעון מרגולין, הוטל לצאת באישון לילה מגן יבנה ולהניח חומר נפץ תחת יסודות הגשר. בעוד יוסקה מכין את האבטחה, ביצעו החבלנים פיצוץ ללא דופי, שקילקל למפקדה המצרית את תוכניותיה.
מחול שדים
כאשר סיים יוסקה את קורס הקצינים בעיצומה.של המלחמה, חזר בלוויית חבר לבסיס הגדוד בבאר טוביה. השניים גילו במקום בו שכן המחנה שרידים עשנים ומפוייחים בלבד. מטוסי האויב לא הותירו פיסת קרקע ללא טיפוח שקדני וחריש עמוק באמצעות פגזי תותחיהם. השניים גילו את חבריהם לנשק כשהם חבויים במעבה הפרדסים הסמוכים. מן הפרדס יצאו יחידות לפעולות ולאחר ששבו היו משתרעים אפוסי כוח בצל העצים ומנסים לחטוף תנומה קלה לקראת היציאה הבאה.
ברם יוסקה וחברו החליטו לערוך סיור זיכרונות קצר בשטח המחנה ההרוס ולראות מה עלה בגורלו של אוהלם. כאשר הגיעו למקום, נשמע קולם המנסר של מנועי ה"ספיטפיירים" המצריים שהופיעו ממש באותו רגע לסיור נוסף וקליעי עופרת רצחניים ערכו מחול שדים סביב שני הקצינים הצעירים שנצמדו אל הקרקע. לאחר טבילת האש מסמרת השיער, סיגלו לעצמם מנהגים פרטיזניים יעילים והצטרפו אל "שוכני היערות".
חבלן במסייעת
תמונות ישנות מסייעות בידי להעלות קטעי זיכרונות מ"הימים ההם", כשהייתי חבלן במסייעת בגדוד 53. החבלנים השתתפו ברוב הקרבות של הגדוד והיו חשופים לפגיעה בטפלם במוקשים ובחומרי נפץ. אחד מחברי נפל בקרב על משטרת עיראק סואידן. היה חבלן ששם משפחתו גולדמן ואת שמו הפרטי שכחתי, נפל בקדמה.
החבלן יונה גרסטלר, ייבדל לחים ארוכים, היה מוצב בקיבוץ גת ולכן לא נמנה עמנו.
החבלנים והסיירים גובשו ליחידה אחת וזכורה לי פעולה משותפת בסיור אלים למשטרת בית גוברין. ביציאה קיבלנו את ברכת הדרך מהמח"ט שמעון אבידן.
בהגיענו אל היעד ירה קצין החבלה אברהם בן-הדור פצצת פיאט לכיוון המשטרה, אך הפצצה נפלה במרחק מטרים מספר מאיתנו. בן-הדור דרך את הפיאט שנית והפעם התפוצצה הפצצה על המשטרה. הסייר גבריאל פתח באש ממקלע הברן ואני יריתי בנשק שלי.
הגבעה שעליה התמקמנו הייתה כנראה מטווחת והמצרים פתחו באש תופת עלינו.
החבלנים השתתפו בפעולות רבות, בהן נגבה, מיקוש גבעה 69 לפני נפילתה, בכיבוש יאזור, בית דראס ומע'אר.
יעקב גריזמן
סיפוריו של אחד מילדי טהרן שהגיעו לגדוד
מספר עמוס צינס:
עליתי עם "ילדי טהרן" ב-1943. עברתי הכשרה בקיבוץ אפיקים מטעם "עליית הנוער" שכללה אימונם צבאיים. ב-1946 עברתי לתל-אביב וכעבור שנה הצטרפתי ל"גבעתי".
משמעת במחנה המפקדה בבאר טוביה
המעבר ממחתרת לצבא סדיר היה מלווה בבעיות משמעת. היה קשה להרגיל את האנשים ללבוש ולסדר המקובלים בצבאות סדירים. הדרישות הוחמרו כאשר הגיע לבאר טוביה סגן מפקד הגדוד החדש, אפרים, שהיה קצין בצבא הפולני.
בוקר אחד ניתנה הוראה שאסור לצאת מהאוהל ללא מדים והציוד הדרוש לפעולה צבאית. בצהריים ראה אותו ועוד שני חיילים יצחק פונדק, המג"ד, כשהם בדרך לחדר האוכל ללא נשק אישי. הוא הורה להם להצטרף אליו לסיור באזור. ביציאה מהמחנה חיכתה להם מכונית ובה קצין צעיר שנשלח מהמטה של "גבעתי" לשלושה חודשי הדרכה בגדוד בשיטות לחימה חדשות. לרוע מזלו הוא נתפס עם מכנסיים קצרים וסנדלים. המג"ד הוליך אותם בשדות שבסביבת המחנה והקציין הצעיר נשרט מקוצים עד זוב דם. כך המחיש המג"ד את הצורך בלבוש הולם.
לימוד נהיגה בגדוד
באותם ימים מכונית פרטית הייתה דבר נדיר ורק מעטים ידעו לנהוג. היו כאלה שלמדו לנהוג בגדוד. לאחר דחיות מרובות קיבלה יחידת המודיעין ג'יפ. מפקדה, מישקה רובשקין, הושיב בג'יפ שישה מאנשי היחידה ויצא איתם לסיור בגיזרה. כשהופיעה לראשונה מכונית מולו, הוא נראה מהסס, שאל אם הוא נוהג בצד הנכון של הכביש וגילה שזו הפעם הראשונה שהוא נוהג.
מישקה התמהמה בעצירה וכשהפעיל לבסוף את הבלמים נעה המכונית ימינה ושמאלה והסתובבה וכל נוסעיה נזרקו החוצה, כולל מישקה. ששת הנוסעים נלקחו לבית החולים בגדרה, לחטא את הפצעים שהיו למרבה המזל קלים. לאחר ימים מספר חזרו למחנה.
מישקה התקשה לשכוח את המראה שלי כשחולצת מגואלת בדם – שאחר-כך התברר כי היה דמו של מישקה עצמו…
לוחמי האצ"ל בגדוד 53
מספר יוחנן ליפשיץ: "בהתאם להסכם בין האצ"ל ל'הגנה', גויסו לוחמי האצ"ל לצבא. גדוד אחד לדרום, לחטיבת 'גבעתי' וגדוד שני למרכז, לחטיבת 'אלכסנדרוני'. ב'גבעתי' היינו גדוד 57, בני פתח תקווה, בני-ברק, רמת גן ועוד. אני גויסתי לגדוד בתור סמ"פ במחנה סרפנד (צריפין). קיבלנו נשק והתחלנו להתאמן במסגרות החדשות.
"כשפרץ משבר 'אלטלנה' באמצע 1948 היינו בהלם! קיבלנו הוראה ממפקדת האצ"ל להחזיר את הנשק למחסן ולצאת לת"א לעזור לפרוק את הנשק מהאוניה, וכך עשינו. בלי נשק נסענו לת"א. בדרך ירו בנו אנשי ה'הגנה' ושני חיילי האצ"ל נהרגו.
"הגענו למטה, שהיה בבית חולים פרויד. משם ראינו כיצד 'אלטלנה' עולה באש ומופגזת בתותחים. היינו בהלם. חונכנו ברוח של 'רק לא מלחמת אחים!' הלוא זו הסיבה ההיסטורית לחורבן בית שני, והנה אנחנו עדים למלחמה כזאת עוד לפני שהמדינה קמה! דמעות זלגו מעיני מבלי שיכולתי לעצרן...
"התפזרנו וזמן מה לא ידענו מה לעשות. נודע לנו שבסרפנד יש משרד המגייס בחזרה לחטיבה 5. נסעתי לשם והתברר לי שכמעט פלוגה שלמה של האצ"ל פוזרה בגדוד 53. התייצבתי ושלחו אותי לגדוד 53 בתור סמ"פ פלוגה א' אשר ישבה בנגבה. מפקד הפלוגה היה ישראל טופל. עם הזמן הפכתי לאחד מהם.
"הפעולה הראשונה שהוטלה עלי הייתה לקחת שתי משאיות ולעלות בלילה על גבעה 113, להוריד משם את החבלנים שבמשך כל היום מיקשו את הגבעה והקימו גדר מבד יוטה מסביב לכיפת הגבעה, כדי שהמצרים לא יראו שהגבעה נטושה. כך נטשנו את 113 ונגבה הייתה מוכתרת מעתה ב360-מעלות. בפרק 'לקח קרבות' בקורס קצינים שנפתח בסוף שנת 1949 הרצה האלוף יגאל אלון. בסוף ההרצאה שאלתי מדוע נטשנו את גבעת 113. לא היה לו מענה.
פינוי תל-א-צאפי
"המג"ד לקח אותי ואת קוקה רוממתי עזר, עם נושא ברן ומשאית, לתל-א-צאפי. היה שם מאהל של בדואים שיש לפנותם. הגענו לתל הלבן וראינו מאהל, כמה חושות, כבשים, גמלים וחמורים. ביקשתי שהמוח'תאר יבוא אלי. הוא הופיע מבוהל, ולאחר הברכות הרגילות שאל מה רצוננו. הסברתי לו שכל השטח הזה הוא שטח הפקר ובקרוב תפרוץ מלחמה ואני מציע לו לטובתו לקחת את אנשיו עם כל אשר להם וללכת לבית ג'וברין או לאסדוד. הוא ביקש שעה להתייעצות. כעבור שעה הודיע שהם עוברים לבית ג'וברין, הקרובה יותר.
סיור אלים על דוויימה
"הגבול בין ישראל וירדן בשטח חברון לא היה ברור ומסומן. קבלנו פקודה לשלוח מחלקת סיור לכפר דואימה להוכיח נוכחות. יצאתי עם מחלקה מתוגברת לכיוון השטח הוא הררי גבוהה, אפשרות תנועה ברכס הייתה בלתי אפשרית, לכן הלכנו בתוך הוואדי והגענו לכפר. הכפריים שראו אותנו ברחו. בסיור השני כשהתחלנו לחזור לבסיס פתאום חיילי הלגיון פתחו באש מקלעים. היה לנו נפגע. נשאנו אותו על אלונקה בסוף הצלחתי לעלות שתי חוליות מקלע על רכס קרבי ופתחנו באש ואז חיילי הלגיון נסוגו.
למחרת יצא לאותו שטח הקצין מישקה רובשקין, הלגיון שוב ארב להם ומושקה קיבל צרור שלם בחלק התחתון של גופו ובמזל ניצל ממוות.
בסוף הקרבות בקשתי ללכת לקורס קצינים ונשלחת לקורס מחזור ה' בפיקודו של אלוף זרו. הקורס התחיל בסוף שנת 1949 ונמשך כחצי שנה. כשחזרתי מהקורס ראיתי שגדוד 53 פורק ושוחרר. צורפתי לגדוד 54 ושירתתי בו עד תחילת שנת 1952 כשהשתחררתי מהצבא.
מוישל'ה חזר כדי… ללכת לשבי
מספר יוסף (גלסברג) גבע: "בתחילת מלחמת העצמאות הייתי מדריך בקורס מ"כים של ה'הגנה'. אחר-כך מוניתי למפקד פלוגה בגדוד 53 של חטיבת 'גבעתי'. הפלוגה שקיבלתי הייתה מאוישת בחבר'ה 'קשים': בני שכונות עוני עם נטל של בעיות סוציאליות. לא בנקל הסתגלו למסגרת הצבאית. בתקופה הראשונה רבו הנפקדים. נהגתי באימונים ביד קשה, אגב מאמץ נמשך לפתור את בעיותיהם האישיות של החיילים ולסייע להתאקלמותם. כעבור שבועיים החלו הבחורים להעריך את עצמם כלוחמים. ביום הכרזת המדינה יצאנו לכבוש כפר ערבי ליד גדרה. ביצענו את המשימה ללא אבידות. הבחורים נוכחו כי אם פועלים כפי שלמדו ומצייתים לפקודות, מצליחים ואף גדולים הסיכויים להישאר בחיים.
"מזלנו שהתקדמנו במלחמה מן הקל אל הכבד. הקרבות הראשונים של 'גבעתי' לא היו קשים. כאשר נעשו קשים ומרים, כבר עמדו בהם חיילים ישראליים מחושלים. בג'וליס ובכרתיה כבר הייתה זו פלוגה של לוחמים מצוינים אשר אפילו הטנקים המצריים לא יכלו להם.
"בקו ההגנה שמתחנו לפני כפר ורבורג ניצבנו חמושים ברובים וברימוני-יד בלבד מול יחידה מצרית משוריינת. נזכרתי ב'אנשי פנפילוב' ובמפקדם שהלהיבו את דמיונם של בני דור הפלמ"ח בעוז רוחם ותושייתם. נזכרתי כי גם ברשותם של אותם חיילים רוסים במלחמת העולם השנייה לא היה נשק אנטי-טנקי נוכח שפע השריון הגרמני שהסתער עליהם. מה עשו? מילאו 'בקבוקי מולוטוב', נתנו לטנקים הגרמנים להתקרב והשמידו אותם בטווח מגע. החלטנו לחקות אותם.
"השריון המצרי התקדם. איש מאיתנו לא פתח באש. חיכינו שיתקרבו לטווח בקבוקי התבערה. השקט נשמע חשוד באוזני המצרים. הם חששו ממלכודת. אחרת קשה להסביר מדוע נסוגו.
"כאשר לחמנו בג'וליס נגד הגדוד בפיקודו של נאצר, שנעשה לימים נשיא מצרים, שוב ניצבנו מול שריון – נושאי ברן זחליליים – ולא היה לנו נשק מתאים נגדם. שאל אותי שלמה קלדרון, המ"מ שתפס את בית הקברות,, מה נעשה. 'נתפוס אותם בידיים,' עניתי. הוא לקח את דברי ברצינות, המתין עד שנושא הברן הגיע ממש אליו, השליך רימון לתוכו, חיסל את הצוות ומיד אייש את הזחל"ם עם חייליו וצירף את נושא הברן לכוחותינו.
"שררה בינינו אחוות לוחמים וגאוות יחידה שהתבטאו ברגעים קשים כקלים. במקרה אחד ישבנו במוצב ושלחנו את מוישל'ה הטבח שלנו, פרטיזן לשעבר בברית המועצות, להביא את ארוחת הצהריים מן המחנה. בהיותו שם פשטה שמעה שהותקפנו ונפלנו בשבי. מוישל'ה נטש את האוכל ומיהר לחזור למוצב כדי ללכת לשבי עם כל החבר'ה. הוא מצא את כולנו בריאים ושלמים ובני חורין. אמנם הותקפנו אבל הדפנו את האויב. לא כעסנו על מוישל'ה שחזר בידיים ריקות."
גיבור מיוחד במינו
מספר אברהם מרני, חייל בפלוגה א': "שירתתי ב"הגנה" בתל-אביב. גויסתי לגדוד הפרברים, כתושב יד אליהו. הייתי מ"כ לאחר קורס טירונים בסידנא עלי, שנמשך חודש ימים. אחר-כך, במרס 1948, הוצבנו בגדרה.
"כשהוקמה המדינה היינו בקיבוץ גזר. למחרת קיבלנו הודעה שהצבא המצרי פלש ונסענו דרומה. תחילה הוצבנו בפרדסים מדרום לכפר ורבורג ובנשק הדל שלנו היה עלינו לעצור את הצבא המצרי. ניתנה לנו פקודה לפתוח באש על כל כלי רכב שיגיע. אחרי כמה לילות פינו את הילדים מנגבה ואנו ראינו שני אוטובוסים שאורותיהם כבויים ולא נאמר לנו דבר על בואם.. הם עברו לידנו ולמרבה המזל היו ילדים שפרצו בבכי וכך זיהינו אותם ולא ירינו בהם.
"כעבור יום או יומיים הועברה הפלוגה שלנו לנגבה. נקלטנו יפה. בכל עמדה שירתו יחד אנשי הפלוגה וחברי נגבה.
השתתפתי בשני הקרבות בנגבה. הייתי בגיזרה הדרומית מול המשטרה.
היה איתנו עולה חדש מאיטליה, עדין נפש. צ'יבידלי, אם איני טועה. שמתי לב שהוא עומד בעמדה ולא יורה. שאלתי אותו לפשר הדבר והוא ענה: "אני פציפיסט ולא מסוגל לירות בבן אדם." אבל הוא לא היה פחדן ולא ביקש פטור משירות קרבי.
סיפרתי זאת למ"פ והוא שלח את הבחור לקורס חובשים מחלקתיים. לאחר הקורס הקצר הוא חזר אלינו והצטיין כחובש קרבי. הוא השתתף איתנו בכל קרב, אבל לא ירה. הוא הציל פצועים רבים בטיפולו המסור תחת אש – ולשמחתנו נשאר בחיים
מתימן לכרם התימנים
מספר דוד עוזרי: נולדתי בדמאר, העיר השנייה בגודלה בתימן, ב-1924. ב-1942, בהיותי בן 18, ביקרו בעירנו שלושה שליחים של הסוכנות שסיפרו לנו כי באירופה משמידים יהודים וכי מקומו של עם ישראל בארץ ישראל, ארץ האבות. בדרך לא דרך הגעתי לעדן ומשם למחנה העולים בעתלית שממנו לקחו אותי לקיבוץ אלונים. מאחר שחונכתי כשומר מסורת ומצוות לא מצאתי את מקומי בחברה החילונית ועברתי לבית דודי בכרם התימנים בתל-אביב.
בכ"ט בנובמבר 1947 יצאתי עם כל האחרים לרקוד ברחובות תל-אביב לאחר ששודרה ברדיו החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם. למחרת עברה מכונית ברחובות והכרוז קרא להתנדב להגנת המדינה-בדרך. ללא היסוס התנדבתי מיד. התכנסנו בקולנוע "אסתר" לבדיקות כשירות לצבא. התקבלתי ונשלחתי למחנה "יונה" בצפון תל-אביב (בית הקברות המוסלמי, לימים מלון "הילטון").
כעבור כמה ימי אימונים נשלחנו לסייע בהגנת שכונת התקווה. אחר-כך עברנו לבאר-טוביה, לגדוד 53 של חטיבת "גבעתי". את פנינו הקביל המג"ד יצחק פונדק, שכבש את לבנו בחום ליבו ובביטחון שנסך בנו.
מן המחנה בבאר טוביה יצאנו לפטרולים [סיורים]. באחד הימים ביקשו שלושה חיילים מן המג"ד להישאר במחנה משום שפחדו לצאת לפעולה. המג"ד פנה אלי, שעמדתי לידו, ושאל אותי מה הייתי עושה במקומו. עניתי לו שמוטב שיישארו במחנה משום שהם עלולים להכשיל את הפעולה. המג"ד שלח אותם לעבודות מטבח. כעבור כשעה וחצי ראיתי מטוס מפציץ את המחנה. כשחזרנו מהפעולה חשכו עינינו: חדר האוכל נהרס ועובד המטבח צ'יליבי נהרג.
לקראת סיום ההפוגה הראשונה הפרו המצרים את ההפוגה. בלילה הם חצו את הקו לכיוון באר טוביה והסודנים שלהם הרגו כמה חיילים מכיתה ב'. אני שמרתי באשמורת האחרונה וראיתי מולי דמויות נושאות מקלע. הסבתי את תשומת לבו של המפקד דני, שהפעיל מרגמה שני אינץ' ופגע בכיתת האויב. הסודנים נמלטו ונטשו את המקלע ואת ארגזי התחמושת שלו. ביקשתי מדני חבל, זחלתי אל המקלע, קשרתי אותו וגררנו אותו אלינו. הקנה של המקלע הזה דרש צינון במים וכאשר חסרו לנו מים הטלנו עליו את מימנו, בלית ברירה. במקלע הזה הסבנו לאויב אבידות רבות. הודיתי לאלוהים בקריאת מזמור תהילים של יום רביעי: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע. הושיענו ה' מן הגויים וקבצנו בציון להודות שמך."
בפעולה זו נחלתי הפתעה מדהימה. אחד מהשבויים המצרים קרא בשמי. שאלתי אותו מאין הוא מכיר אותי והוא ענה שהוא היה מספק חלב למשפחתי בדמאר.
בשלב מאוחר יותר במלחמה יצאנו עם המ"פ שמעון מרגולין לפעולה נגד עיראק אל-מנשיה. הצלחנו להגיע לגדר הכפר ואז נפתחה עלינו אש תופת. המ"כ אברהם פנחס ספג צרור ונפל עלי וכך הציל את חיי. אני "רק" נפצעתי קשה. איבדתי דם רב עד שקרעתי את חולצתי ויצרתי חוסם עורקים לעורק הראשי בירך הפצועה. חיילינו פתחו בנסיגה. אהרון הג'ינג'י אמר שצריך לראות מה קרה לעוזרי. הוא זחל בשטח וקרא בשמי עד ששמע את קולי וגרר אותי משדה האש. הניחו אותי על מכסה של ג'יפ והביאו אותי למרפאה בקיבוץ.
הועברתי לבית-חולים בתל-אביב וכעבור חודש נשלחתי לעשרה ימי החלמה. התעקשתי לחזור ליחידה שלי, פלוגה ב' של גדוד 53.
מכתב מן השבי המצרי
בין שבויי ניצנים היה עולה חדש מהונגריה, שבתו עדנה פונתה יחד עם אמה במבצע "תינוק". את המכתב הכתיב בהונגרית לחברו לשבי, צבי ירדני, שהיה קשר בגבעה 69, וצבי תרגם אותו לעברית בכתב יד. וזה לשון המכתב:
ליום הולדתה של בתי
את בת שנה אחת היום, בתי היקרה, ואני מכיר אותך אך מעט מאוד. אני מכיר אותך רק כתינוקת פעוטה שלא מלאה לה עדיין מחצית השנה – ואת ישנה בזרועותי את שנתך המתוקה. אני מכיר את פיך הקטן שהתעקם בבכי מר באותו לילה מר ונמהר אשר ייחרט בזיכרוני לעולם ועד. מאז חלפה כחצי שנה… וכעת, בשכבי על הבטון הקשה והקר הקרוי מיטה, בראותי את תמונתך היקרה בעיניים לחות, לבי כבד מגעגועים לראות את זיו פניך. כל תשוקתי לחבקך ולנשקך.
עז ואכזר הוא הגורל, בתי הקטנה, אפילו נשיקת אב אוהב איני יכול לתת לך כמתנה.
הנני מרים בידיים רועדות את תמונתך ובשפתיים רועדות הנני מנשק את שפתיך באהבה שאין לה קץ.
קבלי, בתי, את נשיקתי זו מאביך האוהב מאוד, כמתנה יפה מכל. קבלי, בתי, את הנשיקה הזאת מאביך המתענה בשבי אשר אין ברשותו מתנה אחרת עבור יקירתו מאשר אהבתו העזה.
בידי התמונה, עיני מלאות דמעות… עד מתי? שואל אני פעמים לא יימנו מרוב. אימתי אשוב להיות חופשי ומאושר בקרבכם?
ואתה, הגורל העז והאכזר, אימתי תשבע כבר?... אולם כל עינויי הנפש הם לשוא. אנחותי נתקלות באוזנים אטומות ושפתיים אלמות.
היום את בת שנה אחת, בתי. אני מאחל לך, יקירתי, חיים ארוכים ומאושרים לאושרם של הוריך האוהבים. יהי חלקך בחיים יפים ומאושרים יותר מאלה של הוריך.
האוהב אותך מאוד,
אביך
סיפורו של גשש
מספר ציון דאי, ממחלקתו של מאיר אפל בפלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין:
גת-גל-און. לילה אחד הלכנו עם המג"ד לקיבוץ גת - קצין חבלה, קצין קשר, מרגולין ועוד שני חיילים טוראים, שאני אחד מהם. הלכנו להודיע שמחלקה מהפלוגה תגיע לתגבר את גל-און. אני הייתי הגשש. היה חושך ובוץ ופתאום שמעתי מוסיקה ערבית מהכפר סומיל והבנתי שתעיתי בדרך. פנינו לאחור ולכיוון מערב. נשמעו יריות אבל לא ענינו באש. עקפנו את הכפר והגענו לגת. בגת לא ידעו על בואנו ולמזלנו לא ירו בנו.
הייתי עייף מאוד. נשכבתי על האדמה באפיסת כוחות מהדשדוש בבוץ. בינתיים שוחח המג"ד עם אנשי המקום. כעבור שעה חזרנו באותה דרך. אני נשאתי מכשיר קשר שהיה מושבת.
כעבור יום או יומיים עשינו בחצור חזרות של שיירה עם אוטובוסים משוריינים ומשורייין סנדביץ', לקראת פריצת הדרך לגת ולגל-און.
ביום הפעולה יצאנו מחצור לנגבה ואת נגבה עזבנו אחר הצהריים לאחר שקיבלנו ממתקים ומשקאות. ביציאה נאמר לנו: נעבור את פלוג'ה. אם הם יתנו תזמורת אנחנו ניתן קונצרט. אני נסעתי באחד מהאוטובוסים המשוריינים. עברנו את פלוג'ה והיה שקט. לא תקפו אותנו. אחרי פלוג'ה לא פנינו שמאלה לגת אלא המשכנו ישר והמשוריין הראשון עלה על מוקש. במשוריין הזה היה מקלע בראונינג.
המחלקה שהייתה בחסימה הוציאה אנשים לקראת השיירה כדי שלא נמשיך בנסיעה לעיראק אל-מנשיה. שמעתי שהמטוס שחג מעל לשיירה הודיע שאלה ערבים מעיראק אל-מנשיה ואז פתחה השיירה באש לכיוון צפון. עד שהתבררה הטעות כבר היו שבעה הרוגים והרבה פצועים מאנשי החסימה.
בשיירה היה בחור ששמו מישקה מנשרוב. אחיו יהודה היה בחסימה ונפצע בראשו.
המחלקה שלי עם מאיר אפל עברה לגל-און. נשארנו בגל-און כל אותה תקופה. היינו מאבטחיים את הקוצרים ושמרנו על השדות בלילות. כל מאה מטר שכב זוג לוחמים. אני שכבתי כמה לילות במארב עם יונה גרסטלר. שמענו צעדים וירינו. בבוקר ראינו גמל. הרועים ברחו. הבאתי את הגמל לקיבוץ.
נודע לנו שגוש עציון נכבש. חפרנו תעלות נגד טנקים לכיוון מזרח בפיקודו של מ"מ אל. הכוונה הייתה שנשכב בתעלות ובשעה שהטנקים יעברו מעלינו נטפס עליהם מאחור ונשחיל רימון לצריח. אפל אמר שמי שלא יעשה זאת יקבל כדור בראש.
שדות החיטה של הכפר בית ג'וברין הגיעו עד לגדר של הקיבוץ. הקיבוץ קצר לערבים את החיטה כי שררו יחסי שכנות טובה ביניהם.
מבצע גי"ס. היינו צריכים לצאת לחופשה אבל קיבלנו פקודה בתוך ההפוגה לתקוף את עיראק אל-מנשיה. הלכנו על תל גת וקיבלנו אש חזקה. באותו ערב החמצתי מסיבה גדולה שהוזמנתי אליה על ידי אחי, רחמים דאי, ששירת בחיל האוויר.
בעיראק אל-מנשייה נבחו כלבים וכך נתגלינו ונורתה עלינו אש והיו לנו נפגעים. השטח היה מואר בפצצות תאורה. פרצנו גדר וחלק מן המחלקה נכנס למוצב ולתעלות. הנפגעים הראשונים היו המקלענים והמ"פ שמעון מרגולין, שגררתי מן השטח. אברהם פנחס שנפגע בתעלה, נשאר שם.
בנסיגה היו לנו עוד נפגעים, בהם אחד גבוה מאוד. זחלנו לאחור עד קיבוץ גת ומשם חזרנו לתל נוף.
בבוקר פגשתי את אחי שחיפש אותי בלילה הקודם כדי לקחת אותי למסיבה.
מוצב בית-דראס. לאחר שעזבנו את קיבוץ גל-און ישבנו במוצב בית-דראס. היינו מחופרים. מדי בוקר ראינו את הסודנים בחולות אשדוד, מנערים שמיכות. המרחק אליהם היה כ-800-700 מטר. היינו מטרידים אותם – מתקרבים אליהם ויורים כמה יריות, ואז הייתה תזמורת עד הבוקר.
בנינו מוצב דמה עם נשק דמה וכובעי פלדה. מטוסים מצריים תקפו את מוצב הדמה הזה לפני ההפוגה הראשונה. הזמן ההפוגה הרשינו לעצמנו לישון מחוץ לתעלות.
לילה אחד שמעתי רשרושים מוזרים בשמירה. אמרו לנו שהחבלנים מניחים מוקשים, אבל למעשה הסודנים עברו אותנו ועשו סיור לכיוון באר-טוביה. באותו בוקר הפגיזו את בית-דראס אולם העמדות שלנו היו מחוץ לכפר ולא נפגענו. אחרי ההפגזה פתח האויב בהתדמות. הם היו המונים ושמעון התרוצץ בינינו ואמר שלא ניתן לאף סודני להיכנס למוצב. הוא פקד עלינו לנצור את האש עד שהם יהיו קרובים ממש וכך עשינו. נפגע המפקד הסודני והם נעצרו.
המג"ד יצחק הגיע מיד לאחר ההתקפה בבוקר, שמע דיווח משמעון מרגולין על מה שהיה ובסיור בשטח נמצא הרב-סרן הסודני הפצוע, שנלקח לחקירה.
מיומנו של מאיר אפל בתקופת גל-און
תאריך יום ראשון, 14.3.48.
שעה 0200. המח' הגיעה לגל-און ושלחה כיתה אחת חזרה לגת לתגבורת.
0800 – השכמה והתארגנות, ניקוי נשק כללי.
0930 – כיתה מובחרת בפיקודו של שבתאי ה' יצאה לליווי טרקטור לגת.
1000 – כיתה מס' 1 מ"כ בצלאל ז' נכנסה לתפקידי שמירה באגף המזרחי והדרום מזרחי וכן להבטחת באר המים.
1730 – 3 אנשים ירדו לבאר לשמירת לילה. הכיתה מגת חזרה לבסיסה.
2100 – עליית משמר הלילה באגף המחנה.
יום שלישי, 25.5.48
0600 משמר הלילה הוחלף במשמר היום שתפס את מקומו.
0800 כל המחלקה יצאה לתרגול סדר בפיקודו של מאיר.
0900 כיתה מס' 1 עברה לכיתה בהגנה בפיקודו של שבתאי ה'.
0900 כיתה מס 3 עברה לכיתה בהתקפה בפיקודו של שמואל.
0900 כיתה מס' 2 עברה להעברת פצועים בעזרת ידיים בלבד בפיקודו של יעקב.
1030 כיתה מס' 2 עברה לזריקות אימון ר"י [רימון-יד] מתקדם בפיקודו של שבתאי צ'.
1130 כיתות 1, 3 חזרו מאימוניהן ועברו לאימון בע"ר [עזרה ראשונה] בהדרכת מרדכי.
1230 כל המחלקה גמרה את אימוניה.
1231 בטעות לא נרשם שבשעה 1030 הגיע המ"פ בצרוף הסמל עמי מגת.
1400 המ"פ, המ"מ, המ"כ שמואל עם כיתה מס' 2 יצאו לכיוון אום שמר לחפש שטח לתרגול מחלקתי וכן לחפש רימונים ומחסנית (קפיץ) שאבדו אתמול.
1500 כיתה מס' 1 יצאה לאימון ר"י בהדרכת שבתאי.
1600 כיתה מס' 2 על מפקדיה חזרה לגל-און. מצאו קפיץ מחסנית.
1630 המ"פ בליווי חלק מכיתה מס' 3 בפיקודו של יעקב נסעו לגת לליווי.
1630 כיתה מס' 1 עברה לאימון.
1730 הליווי מגת חזר לבסיסו.
1800 כל המחלקה נוכחה בהפעלת המרגמות לכיוון חרב' מוסה. 2 פגזים.
2200 עליית משמר הלילה.
באותו בוקר נורתה אש גם מאחורינו מתוך הכפר. בהפגזה המצרית נפגעו שני חיילים סודנים.
אחרי כמה ימים קרא לי מפקדי ואמר לי: "מסריח כאן. לך למצוא את מקור הסירחון." מצאנו שני חיילים סודנים נפוחים. קברנו אותם. זכור לי שהיו להם נעליים גדולות במספר 48 ולאחד מהם הייתה שברייה שתרמתי למוזיאון הנשק בבית החטיבה.
כשאצ"ל התפרק הורה לי מפקדי לכנס את אנשי אצ"ל שצורפו לפלוגה. בהפוגה הראשונה באה אוניית הנשק של אצ"ל, "אלטלנה" ואז נקראנו לצריפין לפרוק את נשקם של חיילי אצ"ל.
שגרה בניצנים
מספר אהרון נדל ממחלקה 3 של פלוגה ג': התגייסתי לגדוד ג' של חי"ש הפרברים ונשלחתי לקורס מ"כים. הקורס הופסק ונקראנו לשוב לגדוד. מפקד המחלקה שלי היה אברהם שוארצשטיין ואיתו יצאנו לניצנים. המ"כ שלי היה אברהם קצור.
מדי בוקר היה המ"מ מודיע את סדר היום:כיתה אחת יוצאת לסיור ולאבטחה סביב המשק; כיתה שנייה לאבטחת העובדים בשדות; כיתה שלישית לעבודות מחנה ותורנות מטבח. שגרה זו הייתה מנת חלקנו יום אחר יום.
מדים לא קיבלנו. לבשנו בגדי חאקי שהבאנו מהבית. במשך יותר מחודש לא הגיעה השיירה לניצנים. הרגשת הניתוק הכבידה. מצרכי מזון לא חסרו אבל סבלנו ממחסור בסיגריות. נהגנו ללקט בדלי סיגריות בחצר ולפטם בהם גבעולים חלולים של שיחי בר - תחליף עלוב לסיגריות.
ערבי הסביבה הירבו לירות על המשק. מדי פעם אזלה אצלנו התחמושת ומדי פעם הוצנחה אלינו תחמושת ממטוס קל.
הקשר עם הבית התקיים באמצעות הדואר, כלומר באמצעות שיירות. הרגשנו מבודדים ומנותקים.
פעם בפעם הגיע אלינו המג"ד לביקור לילי. הוא התעניין במצבנו והיה מעדכן אותנו בנעשה בגדוד ובמרחב. ביקורים אלה נסכו בנו עידוד. הרגשנו שהגדוד תומך בנו.
כיתתי יצאה בתורה לחופשה. כשחזרנו לגדוד היה עלינו להמתין לארגון שיירה לניצנים. בינתיים הועסקנו בליווי שירות. כך ניתנה לי הזדמנות להתמחות בתיקון משוריינים.
צורפתי לכוח שיצא לתקוףאת משטרת עיראק סואידן. היינו במשוריין שנקרא "תוהו ובוהו". במהלך ההתקפה נתקע המשוריין בשער המשטרה. משוריין אחר נשלח לחלץ אותנו אך נהגו נפצע. התנדבתי להביא את המשוריין ותחת אש כבדה הצלחתי לעשות זאת. החלפתי את הנהג הפצוע וכך חולצו כל אנשי "תוהו ובוהו".
לימים הועברתי למחלקת הרכב ושימשתי כנהג במפקדת הגדוד. כך נסתיימה תקופת שירותי בניצנים.
מספר אהרון ברנדשטטר:
גויסתי סמוך להתחלת דצמבר 47, בתחילה למסכת אימוני שדה באזור "קרית מאיר", ובהמשך ב"מחנה יונה". אחרי כן סדרת אימונים נוספת ב"מחנה הספירט" ליד סידנא עלי באזור הרצליה. במסע הרגלי חזרה משם לתל אביב נורה ממארב ונהרג חבר הכיתה שלי יוסף ישראלי, ששימש באותה העת כגשש בראש הטור. היה זה בקרבת ההצטלבות תל-ברוך.
לאחר תקופת אימונים זו זומנתי להתיצב בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, לקראת הפעולה ביאזור (15.2.48). לאחר תדרוך ואימונים במשך יום-יומיים תחת פיקודו של המ"פ שלמה קרייזלר יצאנו לביצוע המשימה: פיצוץ בית החרושת לקרח ביאזור. התקדמנו בטור עורפי בפרדסים, אחרי המ"פ וכיתת החבלנים, כאשר אנו מתחלפים לסירוגין ברביעיות בנשיאת "האלונקה" ובה קרוב ל- 100 קילוגרם חומר נפץ. עקב קשיי ניווט הונח המטען ופוצץ באורוות סוסים (ואולי גם דיר חזירים) במקום בית החרושת לקרח.
קריאה לשירות פעיל ממש באה ימים ספורים לאחר פעולת יאזור. מכאן ואילך נהיינו אנו, "כיתת המכבים", חיילים לכל דבר בכיתה ב' במחלקה 2 תחת המ"מ יוסף ישורון. בתחילה הוצבנו במושבה גדרה, כאשר המשימה גידור שטח הפנסיון מאיר, ששם גם התאכסנו, בתיל דוקרני וב"קונצרטינות", לקראת הכנתו כמטה הגדוד. לאחר שהות שם כשבועיים, בעבודה קשה במשטר צבאי מובהק - מסדרים, סיורים, שמירות ואימוני לילה, סיימנו תפקיד זה והוסענו לקיבוץ ניצנים, בו שהינו במשך קרוב לארבעה שבועות.
במרס הוחלפה מחלקתנו בניצנים על-ידי המחלקה של אברהם שוארצשטיין, אף היא מגדוג 53. זו המחלקה שנלחמה שם בעת נפילתה הטראומתית של ניצנים בידי הכובש המצרי ומגיניה שנותרו בחיים נלקחו בשבי.
מה היו מעשינו אנו בניצנים: בדומה לגדרה, עבודה (הקמת מאהל, כולל ריצוף צריף חדר האוכל), שמירות, אימונים וסיורים, לרבות במחנה הבריטי העזוב הסמוך ול"גבעה 69". באחד הסיורים/אימונים הללו, ימים מספר לפני סיום שהותנו בניצנים, הותקפנו בעת נסיעה במשאית ונפצע חבר כיתתנו בשם מאיר מכדור רובה בכתף ופונה לטיפול. המ"כ שלנו בעת ההיא היה אדם חביב ומפקד מצויין, להערכתי, שלצערי הוחלף לאחר מכן וזכור לי שמו הפרטי בלבד: שמחה.
גת הייתה התחנה הבאה שלי, בתוך המחלקה 2 בפיקודו של יוסקה ישורון, וסביר שהיגענו לשם בסביבות ה- 27 במרס. חיכתה לנו בגת המחלקה 1 של הפלוגה, שזה לא מכבר סבלה אבידות קשות ב"אסון פלוג'ה", שבו נפלו 7 ונפצעו 6 מחיילינו ב-13 במרס. מחלקה 3 הייתה מוצבת בגל-און, מרחק 3-4 ק"מ מזרחה לגת.
מלבד הקשבה לתיאור*ו ה"אוטנטיים-אישיים" של החובש הפלוגתי אנדרה אודות אסון פלוג'ה, במשך שעות "בהמשכים", הפעילות שלנו בגת דמתה לזו בניצנים, עם סיורים כמעט יום-יומיים במרחב גת-גל-און, ושיגרה צבאית עם הנפת הדגל והקראת סדר-יום מוקדם בבוקר.
בהזדמנות אחת או שתזם אף ביצענו פעולת מיקוש במבואות הכפר זיתא בחצי הדרך בין גת לגל-און. ואני אישית עם עוד חבר כיתה הפעלתי קשר איתות ראייה ממגדל המים בגת עם זה בגל-און. היה זה לאחר ששנינו חזרנו מקורס בגל-און שקיים מפקד המחלקה שם, מאיר אפל, ואשר כלל איתות מורס בדגלים, הליוגרף ופנסים.
עוד פעולה בגת-גל-און, הראויה לציון היא "מבצע תינוק" - של ילדי גת וגל-און. אני זוכר שאנחנו, פלוגה ב' של שמעון מרגולין, ביחד עם הורי הילדים ואולי עוד כוחות שצורפו, הבאנו ה"תינוקות" במסע רגל* מגת לקדמה, כ- 10 ק"מ צפונה, וחזרנו בו בלילה. הדרך בה הלכנו עוברת במרחק מאות מטרים בלבד מהכפר ג'וסיר הלא ידידותי בלשון המעטה.
ב-12 במאי צורפה כיתה מוגברת של מתנדבים שבחר שמעון מרגולין לאבטחת פיצוץ הגשר איסדוד- "גשר עד הלום".
ביום ההשבעה לצה"ל ב-28 ביוני הייתה המחלקה שלי בבסיס הגדוד בבאר טוביה. היו אלה ימי ההפוגה הראשונה.
בתחילת יולי הועברתי למחלקת הקשר הגדודית.
בשיתוף פעולה עם דודיק בן יעקב ויחידת הסיירים שלו יצרנו התחברות לקו הטלפון המצרי בין עיראק סואידן ("המפלצת") לבין בית עפה. בא)פן שיקשה ביותר על גילויה בשיטת "הרמת כבל". קדמו לפעולה זו הכנות רבות ומדוקדקות, הדמיה ותרגולים של חיילי מחלקת הקשר עם מאיר אפל בראש. נבנה מגבר אלקטרוני מיוחד בידי מיכה איציקזון, שתפקידו לאפשר קליטה בנאמנות גבוהה של אותות שיתקבלו באמצעות "כבל הסתערות" יחיד שיגולל (בעזרת תופי גלילה שקטים) מאתר ההתחברות לעמדת האזנה באיבדיס. עד כמה שידוע לי המשימה הוצאה אל הפועל בשלמותה, וההאזנה בוצעה בידי איש מודיעין ממסה החטיבה.
לא מן הנמנע שהיה לפעולה זו חלק באיסוף המודיעין שקדם למבצע יואב.
משימתי האחרונה בגדוד 53 הייתה כקשר וכטכנאי מערכת הקשר הגדודית, תחת המג"ד החדש נחמן ניר במבצע יואב. בנעיצת הטריז בתחילת המבצע הזה נפל בחלקי להכיר מקרוב - שוחה ליד שוחה, במשלט יעקב - את המ"פ אברמיקו.
יצאנו למבצע הזה מקיבוץ גל-און, לאחר תפילת יום כיפור רבת משתתפים.
3 Comments:
שלום חבר, שמי איזבלה איתן, ואני רופאה ואני בת 45. אנא קרא את עדות חיי האמיתית שלי, יש לי כוונה חיובית שהמידע הזה יעזור למישהו שקורא את המאמר הזה, תוך יומיים לשקם נישואים מקולקלים ולשקם את יחסי האהבה האבודים. אחרי שנים של מערכת יחסים עם פול, הוא נפרד ממני, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותו לאהוב אותי, אבל כל מה שעשיתי היה לשווא, כל כך רציתי אותו בגלל האהבה שיש לי אליו , שאלתי אותו עם הבטחתי לכל מה שהיה לי, אבל הוא סירב. הסברתי את הבעיה לעמית שלי בעבודה והיא הציעה לי לפנות לאשף אהבה שיוכל לעזור לי להחזיר לו את האהבה, אבל אני מסוג האנשים שמעולם לא חשבו שחלק מכשפי אהבה קיים או עובד, לא היה לי בחירה אבל לנסות את זה, שלחתי מייל לערוץ הקסם והוא אמר לי שאין בעיה שהכל יהיה בסדר לפני שלושה ימים, שהאקס שלי יחזור לפני שלושה ימים, הוא זרק לחש אהבה לאוויר באופן מפתיע היום השני היה בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר. המאהב לשעבר התקשר אליי בנייד, כל כך הופתעתי שעניתי לשיחת הטלפון וכל מה שהוא אמר זה שהוא כל כך מצטער על כל מה שקרה שהוא רצה שאחזור אליו על כך שהוא אוהב אותי כל כך. כל כך שמחתי ולכן התחלנו לחיות באושר ביחד. בדרך זו אתה יכול ליצור איתו קשר אם אתה צריך עזרה כלשהי אתה יכול ליצור איתו קשר עם כתובת הדוא"ל הזו: dralaba3000@gmail.com או ליצור איתו קשר בוואטסאפ / viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744 ... :) . . :) .. :) .. :) .. :). . :)
שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי נעמי שמואל, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אפטה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת האימייל שלו, drapata4@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה (+66 81 302 8552). אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי
זו העדות שלי על עבודתו הטובה של אדם שעזר לי... שמי ליזי דסלר ואני בסיס בארה"ב. החיים שלי חזרו!!! אחרי 9 שנות נישואים, בעלי עזב אותי והשאיר אותי עם הילד האחד שלנו, הרגשתי שהחיים שלי עומדים להסתיים, והתפרקו. הודות למטיל כישוף בשם Prist Erzulie שפגשתי באינטרנט. ביום נאמן אחד, כשגלשתי באינטרנט, חיפשתי מטיל כישוף טוב שיכול לפתור את הבעיות שלי. נתקלתי בסדרת עדויות על מטיל הכישוף הספציפי הזה. חלק מהאנשים העידו שהוא החזיר את אהובתם לשעבר, חלק העידו שהוא משקם את הרחם, חלק העידו שהוא יכול להטיל כישוף כדי לעצור את הגירושים וכן הלאה. הייתה עדות אחת ספציפית שראיתי, היא הייתה על אישה בשם גרייס, היא העידה על איך פריסט ארזולי החזיר את המאהב לשעבר שלה תוך פחות מ-72 שעות ובסוף עדותה היא שלחה את כתובת הדואר האלקטרוני של פריסט ארזולי. לאחר שקראתי את כל אלה, החלטתי לנסות את Prist הנהדר. פניתי אליו במייל והסברתי לו את הבעיה שלי. תוך 3 ימים בלבד, בעלי חזר אליי. פתרנו את הבעיות שלנו, ואנחנו אפילו יותר מאושרים מבעבר. הכומר ארזולי הוא באמת איש מוכשר ומוכשר ואני לא אפסיק לפרסם אותו כי הוא איש נפלא... אם יש לך בעיה ואתה מחפש אדם אמיתי ומטיל כישוף אמיתי כדי לפתור את הבעיה עבורך. נסה את פריסט ארזולי הנהדר היום, אולי הוא יהיה התשובה לבעיה שלך. הנה איש הקשר שלו: pristbacasim@gmail.com תודה רבה פריסט Erzulie צור איתו קשר לגבי הדברים הבאים: (1) אם אתה רוצה את האקס שלך בחזרה. (2) אם תמיד יש לך חלומות רעים. (3) אתה רוצה להתקדם במשרד שלך. (4) אתה רוצה שנשים/גברים ירוצו אחריך. (5) אם אתה רוצה ילד. (6) [אתה רוצה להיות עשיר. (7) אתה רוצה לקשור את בעלך או אשתך להיות שלך לנצח. (8) אם אתה זקוק לסיוע כלכלי. (9) טיפול בצמחי מרפא 10) עזרה בהוצאת אנשים מהכלא (11) לחשי נישואים (12) לחשי נס (13) לחשי יופי (14) קסם רכוש (15) לחשי משיכה (16) לחשי עין הרע (17) לחש נשיקה ( 18) הסר לחשי מחלה פנה אליו עוד היום בכתובת: pristerzulie@gmail.com
Post a Comment
<< Home