מגש הכסף
יזכור
יזכור איש "גבעתי"...
יזכור איש חטיבת גבעתי
את אחיו הנופלים במערכות
ישראל, למן ימי מחתרת
"ההגנה" עם קום החטיבה
ועד תום מלחמת הקוממיות.
יזכור את הראשונים אשר
נפלו בהגנת תל אביב
ומרחב הדרום.
יזכור את חובשי כובע הגרב,
אשר נפלו בלווי השיירות-
יזכור את הפושטים, אשר
נפלו בהשיבם לאויב גמולו-
יזכור את מטהרי מרחב
תל-אביב והדרום –
יזכור את ה"נחשונים"
וה"מכבים", אשר נפלו למען
פרוץ דרך לירושלים הבירה.
יזכור את הבולמים בגופם
את הפלישה המצרית.
יזכור את הנאבקים עם הפולש
ב"עשרת הימים".
יזכור את הגיבורים אשר
הבקיעו בגופם את הדרך
לנגב.
יזכור את המתפרצים מזרחה
אל מול הרי-חברון.
יזכור את אשר קדשו בדמם
את גבולות ישראל.
יזכור את האלמונים ואת
הנודעים, אשר קברותיהם
הקנו לנו את אדמת הדרום
והנגב, את הים המלחך אותה
ואת השמים הפרושים מעלה.
יזכור ויעשה את חשבון הדם
- וידע כי במותם ציוו עלינו
הנופלים את דרך הגבורה.
אנדרטת גדוד 53
בכביש לאשקלון מול מחנה ג'וליס, סמוך לדרך העולה לנגבה, מתנשאת גבעה ועליה חורש צנוע.
הגבעה ממוקמת במרכז זירת קרבות הדמים של גדוד 53 כשהיא מוקפת אתרים של נתיב לחימת עשרת הימים, כמו נגבה, עיבדיס, ג'וליס ובית דראס, בהם קבעו לוחמי הגדוד הישגי לחימה שהיו לציוני דרך מובהקים בהכרעת הפולש המצרי.
בשנת 1950 נרתמו כמה מוותיקי המפקדים של הגדוד למשימה של הקמת אתר הנצחה לנופלים. קרן קיימת לישראל נעתרה לפנייתם והקצתה חלקת קרקע ואף תרמה את העצים.
ללא אמצעים, בעבודת התנדבות של חברים, הוקמה אנדרטה שבמרכזה בסיס אבן גולמית ומעליו סלע בלתי מלוטש אליו מוצמד לוח שיש הנושא את סמל הגדוד ופיסקת הקדשה "לגיבורים שלא זכו". בחזית אבן זו כיכר התכנסות לימי זיכרון וסביבה חורש שבו כל עץ הנו עץ זיכרון ולמרגלותיו שבר אבן גולמית הנושאת את שמו של אחד מ-141 הלוחמים שדמם הרווה את אתרי הלחימה לכל אורך נתיב הקרבות של הגדוד.
לאחר דליקה שבה נשרפו חלק מהעצים הוקמו ברחבת האנדרטה שישה עמודי שיש בהם חרוטים שמות הנופלים. לימים נוספה מבואה לכיכר ההתכנסות ובה שלושה עמודי אבן שבהם חרוטים נתיב הקרבות של הגדוד, מפה ורשימת הקרבות ותולדות הגדוד.
בטקסי יום הזיכרון של המדינה מתכנסים על הגבעה מדי שנה ותיקי הלוחמים ובני המשפחות השכולות להתייחד עם הגיבורים שלא זכו, ושדמם הפרה את עצמאותנו.
נחמן ניר
לידתה של גבעת הגדוד
מגעים עם קק"ל
10.1.1960
לכבוד
מר י. וייץ
קרן קיימת לישראל
ירושלים
א.נ.,
הרינו מרשים לעצמנו לפנות אליך בשם מאות מוותיקי מלחמת השחרור ועשרות משפחות שכולות במשאלה צנועה.
גדוד 53 היה במלחמת השחרור אחד מגדודי חטיבת גבעתי שלחמה בדרום. כמו כל יחידות החטיבה, שכל הגדוד ממיטב לוחמיו בקרבות הרבים שעמד בהם.
בתום הקרבות ראו חברי הנופלים ומשפחותיהם, מחובתם להציב ציון ויד לגיבורים שלא זכו.
ללא אמצעים, בעבודת התנדבות של חברים, הוקם על גבעה הצופה לשדות הקרב שליד צומת נגבה, לוח זיכרון ומטע חורש קטן ובו עץ על שם כל אחד מהחללים.
העצים נקלטו ולמרות הטיפול המועט והאקראי שהוקדש להם משך השנים, גדל החורש הקטן והתפתח יפה. אך דומה שהבטחת קיומו מחייבת מעט תשומת לב מקצועית, כמה ימי עבודה לטיפולים עונתיים נחוצים ומעט פיקוח וטיפוח.
מעשה רב היה זה לגבי המשפחות והחברים לו ראתה הקרן הקיימת אפשרות לאמץ את החורש הנ"ל ולפרוש חסותה עליו.
הרינו מקווים שכבודך ימצא דרך למלא את המשאלה הצנועה ומשוכנעים אנו כי על כך, רבים יהיו מוקירי התודה לך ולקרן הקיימת.
בשם ותיקי הגדוד
שמעון מרגולין נחמן ניר
לכבוד
מר נחמן ניר
רח' לה גרדיה 47
יד אליהו
תל אביב
א.נ.,
הנדון: מכתבך אל מר י' ויץ מיום 10.1.60
מכתבך הנ"ל הועבר לידיעתי ולטיפולי ולאחר שקראתי תכנו יכול אני להבטיחך שמחלקת הייעור תעשה הכול בכדי להבטיח את הטיפולהנכון בחורשה שנטעה ע"ש כ"א החללים.
ר"ב מכתב אל מפקח היערות המחוזי אשר יבוא בדברים.
בכבוד רב,
ש' ויץ
מנהל מחלקת הייעור
22.1.60
לכבוד
מר ח' בלס
אשתאול
א.נ.,
הנדון: חורשה ע"ש גדוד 53
ותיקי גדוד 53 מחטיבת "גבעתי" פנו לק"ל שניתן דעתנו לגורל חורש קטן של עצים אשר ניטע ע"ש כ"א חיילי הגדוד.
תסכים לי בוודאי שתהיה זו חובתנו להיענות בחיוב וברצון לבקשתם ואבקשך להתקשר עם מר נחמן ניר, לפי הכתובת לה גרדיה 47, יד אליהו, תל אביב, לבקר במקום ולקבל עליך את האחריות לטיפול בחורש.
בכבוד רב,
ש' ויץ
15.8.68
לכבוד
הח' י' שיין
המרכז החקלאי
רח' אלנבי 126
תל אביב
ח.נ.,
בשנת העשרים למדינה מתקיימים כנסים של יחידות צה"ל שלחמו במלחמת הקוממיות.
חטיבת "גבעתי" שלחמה במרחב הדרום תתכנס בערב של ה-30.9.67 באשקלון. משך היום ייערכו מפגשים של יחידות החטיבה בגזרות שאפיינו את פעילותן.
גדוד 53 נפגש בגבעת הגדוד שבמבואות נגבה. הגבעה משמשת יד לנופלים מבין אנשי הגדוד והוקמה על ידי יוצאי הגדוד ומשפחות החללים.
בגבעה מצבת זיכרון צנועה המוקפת חורש, שבתוכו עץ עם לוח זיכרון על שם כל אחד מהנופלים.
לקראת המפגש יש צורך להשקיע עבודות שיפוץ במקום כמו שיפור שבילים וסיודם, כיסוח קוצים, גיזום עצים וחידוש צביעת שמות החללים על הלוחות.
פעולות מסוג זה נעשות מפעם לפעם על ידי חברים מתנדבים ולעתים בסיוע של היישובים הסמוכים.
נראה לנו כי יש מקום לפנות למועצות האזוריות הסמוכות ולבקשן לקבל על עצמן אחזקת הגבעה דרך קבע.
האחזקה עשויה להתבטא בביצוע עבודות דומות לאלו המתוארות לעיל אחת לתקופה מסוימת וכן בדאגה לטיפול בחורשה (גיזום, נטיעת מילואים וכו').
המועצות הכלולות במרחב הן: מועצה אזורית יואב
" " שפיר
" " באר טוביה
" " חוף אשקלון
נכיר לך תודה אם תראה אפשרות לסייע במשימה זו ולקבל על עצמך לבוא בדברים עם אחת המועצות הנ"ל על-מנת שתקבל על עצמה הטיפול המבוקש הן בהכנת הגבעה לקראת הכנס הן בקבלת האחריות לאחזקה השוטפת.
בברכה,
נחמן ניר
בשם יוצאי גד' 53
מורשת
חזי אשל מספר על הנצחת הגדוד ואנשיו
שער אברמיקו
אברהם ישראל, אברמיקו כפי שנקרא בפי כל מיודעיו, היה דמות דומיננטית בגדוד. איש ביטחון משחר נעוריו. במלחמת העולם השנייה התנדב לוותיקה שהיחידות הארץ-ישראליות בצבא הבריטי ושירת בה עד תום המלחמה. לגדוד 53 הצטרף עם היווסדו, תחילה כרס"ר גדודי ובאוגוסט 1948 החליף את יוסף (גלסברג) גבע כמפקד פלוגה ג', אותה הוביל בקרבות עד תום מלחמת העצמאות.
לאחר המלחמה המשיך אברמיקו לראות בגדוד את ביתו השני ונשא חלק נכבד בכל הפעילויות של ותיקי הגדוד. חלקו היה רב בהקמת אתר ההנצחה אליו התייחס בחרדת קודש מתוך כבוד ללוחמים שמסרו את נפשם על הקמת המדינה והבטחת עצמאותה.
אברמיקו לא החמיץ יום זיכרון אחד. תמיד היה קשוב לכל צורך ונענה בהקדשת זמן ואמצעים ללא גבול.
באחד הימים נשרף חלק מחורשת ההנצחה. אברמיקו נענה מיד לאתגר והציב על חשבונו לוחות שיש בהם חקוקים שמות הנופלים – לוחות שאש לא תוכל להם.
אברמיקו שלנו נפטר. הגבר הגדול, הנאה והחזק, היה ואיננו עוד. לבו בגד בו. הידיעה על מותו של האיש היקר הזה, טוב הלב, המחייך תמיד והנראה איתן כסלע, הממה את כולנו. אני, שעמדתי איתו בקשר הדוק, במפגשים במשרדו מדי יום שישי, לא יכולתי להתאפק ושפכתי דמעות ללא בושה. באחד הימים אמר לי המג"ד יצחק שעלינו להנציח את זיכרו של אברמיקו. נטלתי על עצמי את המשימה. המקום המתאים ביותר לכך נראה לי גבעת הגדוד, אותה אהב וטיפח. וההנצחה תהיה בשער הכניסה לאתר, שייקרא "שער אברמיקו".
תוך התעייעצות עם המג"ד וחברים הוחלט להקים שני עמודי אבן ועליהם קשת מתכת שבמרכזה יתנוססו סמל הגדוד וסמל חטיבת "גבעתי". על העמוד השמאלי יהיה לוח ובו הקדשת השער לאברמיקו.
ועד הגדוד אסף מוותיקי הגדוד את הסכום הדרוש. החברים נענו ותרמו ברצון. הביצוע נמסר לבעלי מקצוע שביצעו את תוכניתנו כראוי.
את השער חנך המג"ד יצחק ביום הזיכרון שחל ביום ג' באייר תשנ"ח (29 באפריל 1998), בנוכחות בני משפחתו של אברמיקו, משפחות הנופלים וותיקי הגדוד.
באותו יום נטעו הנוכחים עצים במקום אלה שאבדו בשריפה, וכן הושלמו האבנים הנושאות את שמות הנופלים. וכך, לכל עץ יש שם והחורשה שעל הגבעה מספרת את סיפורו של גדוד 53.
חזי אשל
טיפוח והשלמות באתר
בכיכר שבחזית האנדרטה מקיימים ותיקי הגדוד מדי שנה ביום הזיכרון מפגש וטקס לזכר הנופלים. זר שנקלע למקום תוהה לעיתים מי הם הנופלים, מאין באו, ומתי והיכן נפלו? לא אחת בביקורי בגבעה פגשתי קבוצות מבקרים ששאלו שאלות אלה. החלטתי לספק את התשובות באתר ההנצחה של הגדוד.
התייעצתי עם המג"ד יצחק והוא נתן את ברכתו לרעיון. יחד עם צוות חברים הגדרנו את המשימה:
. יוצב באתר לוח ובו רקע הגדוד ולוחמיו מאז הקמתו ועד תום מלחמת העצמאות;
. יוצג נתיב הקרבות של הגדוד;
. תוצג מפת מרחב הלחימה של הגדוד ובה יסומנו אתרי הקרבות.
התקשרתי עם אמן שיממש את הרעיון וליוויתי את כל שלבי העבודה בסדנאות.
עלות ההנצחה הזאת מומנה על ידי יוצאי הגדוד, שנענו בחפץ לב לפנייתנו.
המשימה נשלמה בשנת 2000. האנדרטה נחנכה ביום הזיכרון בשנת תש"ס (ד' באייר תש"ס, 9 במאי 2000) בטקס רב משתתפים, שראו בכך השלמה נאותה לאתר ההנצחה.
חזי אשל
ציון לאתרי הקרבות של הגדוד בתש"ח
אתרי הקרבות בהם לחמנו במלחמת העצמאות נשכחים והולכים. מעטים מהוותיקים זוכרים את מיקומם המדויק – קל וחומר בני הדורות הצעירים וכל העולים החדשים שנוספו לאוכלוסיית המדינה מאז תש"ח. הנהלת העמותה החליטה לסמן למען העתיד, בצורה ברורה ובולטת, את האתרים של הקרבות החשובים.
מפעל זה נועד לשרת את תושבי המרחב, בתי-ספר, תנועות נוער, חוקרים ומבקרים ומסיירים בעקבות לוחמים.
מתוך הכרת חשיבות הנושא נטלתי על עצמי את הביצוע בהתנדבות. הסימון שנבחר היה הצבת שתי אבנים מאבני גבעות הדרום, האחת כבסיס והשנייה ניצבת עליה ובה לוח שעליו מצויינים מקום הקרב והתאריך. ליד האבנים הוצב לוח עץ ועליו תיאור קצר של הקרב. להעמדת האבנים נעזרתי בקבלן, שביצע את העבודה תמורת תשלום.
במקביל לפעולה הזאת נבנה והלך בית החטיבה (1987), על כן לא היו משאבים לסימון אתרי הקרבות. צריך היה לעשות זאת באמצעות תרומות והתנדבות.
את האבנים אספתי בכפר מנחם, את היעה האופני (בולדוזר) להעמסת האבנים ולפריקתן קיבלתי ממר זליג הלבני, ראש המועצה האזורית "יואב", משאיות להובלה ומוביל טנקים אזרחי (להובלת היעה האופני) העמיד לרשותי מר פינטו, תושב קריית מלאכי.
מלאכת התיאום, שכל הכלים ומפעיליהם יתייצבו במועד ובמקום הדרוש, הייתה קשה ומפרכת וכרוכה בנסיעות דרומה יום אחר יום. לבסוף הושלמה המלאכה ובמרחב עומדות 23 אבני ציון לקרבות החשובים ולפעולות החטיבה, מהם תשעה אתרי קרבות הגדוד:
1. השיירה לגת ולגל-און בצומת קריית גת
2. קרב ג'וליס בצומת הודיה ליד הוואדי
3. קרב בית דראס מעל למושב גבעתי
4. מבצע "חסידה" בבאר טוביה
5. השיירה לניצנים מול שער מחנה חסה
6. קרב כרתיה בכרתיה
7. קרב עיבדיס על גבעות עיבדיס
8. קרב עיראק אל מנשיה בכניסה המזרחית לקריית גת
9. מבצע "יואב": תקיעת
הטריז המזרחי לאבטחת
אזור הפריצה חרבת מסארה ליד יער המלאכים
ביום ג' 3 במאי 1987 נחנכו עשרה אתרי קרבות בכנס חטיבתי מיוחד, כאשר כל גדוד חנך את אבני האתרים בהם לחם. שיא האירוע היה נאום שנשא מפקד החטיבה שמעון אבידן, על משלט עיבדיס, כאשר שלושת הגדודים שלחמו בתש"ח על משלט זה מכונסים סביבו 39 שנים לאחר תש"ח. מפגש זה עורר התרגשות רבה בלב כל המשתתפים בו.
היום מהווים אתרי הקרבות, אנדרטות הגדודים ובית החטיבה מכלול אחד – "פארק גבעתי".
האתרים מהווים מוקדי משיכה לכל הציבור, מוותיקים עד עולים חדשים, ובמיוחד לבני נוער ממוסדות חינוך ומתנועות נוער.
חזי אשל
מוות על הגבעה
דברים שכתבה בילי מוסקונה-לרמן ב"מעריב" על מישקה לאחר ששלח יד בנפשו על גבעה 69, חודשיים וחצי לאחר שבנו הטייס הוכרז כנעדר במלחמת יום הכיפורים.
משה איל, קצין מצטיין במלחמת השחרור, חטיבת "גבעתי", גדוד 53, ירה בעצמו על גבעה 69 באקדח ששמר מהמלחמה של אז. לשושנה אישתו השאיר מכתב פרידה ופתק קטן עם שתי מילים: "הכול שקר".
ב-1948 הם היו חבורה מיוחדת במינה של גברים זקופים, בלתי שבירים, סגל הקצונה של גדוד 53. נחמן ניר, אלכס פאליק, שמעון מרגולין, יוסף גבע, ישראל מירן, ישראל גרמן, יצחק פונדק. בתמונות שחור-לבן של 48' הם מצטלמים מחובקים, לבושים חאקי צבאי, בלורית מתולתלת עפה ברוח, הפנים פתוחים מחייכים למצלמה, מוצפים בערכים חשובים ובדרך שבה צריך ללכת. הפקידה הפלוגתית, רותה, בחורה בת עשרים, ישבה במטה הגדוד בגדרה כשנכנס בדלת הבחור החדש. היא מילאה לו טופס וכשהגיעו לסעיף "מצב משפחתי" הוא אמר לה: "נשוי עם שלושה ילדים." "משה, לא יכול להיות," אמרה לו. "אף אחד מהבחורים כאן לא נשוי."
מישקה אייל אף פעם לא שאל שאלות. כשהיה צריך ללכת לתוך האש, קם ועשה. הבחורים לידו, שהתחזקו מהביטחון ומהיציבות שלו, קמו ועשו אחריו. ביומן, למשל, הוא כותב: "יצאתי עם מתנדב להוציא את גופת הצלף. הבחור היה שבור כולו. הטנקים ירקו אש עצומה על המגדל. במאמצים עצומים הצלחנו להכניסו."
ההתנהגות מלאת הביטחון, הכאריזמטית, עטפה נשמה של ילד: פיוטית, מצפונית, לא מפותלת. מהיומן: "מה שמעניין במיוחד שראיתי פה [בנגבה הנצורה והמותקפת בלי הפוגה] – מסירותם של בעלי חיים אחד לשני. בסיורי בעמדות הייתי נתקל יום יום בטווס שהיה יושב על בית הרוס, והיום שמתי לב וראיתי כי מתחתיו ממש מונח בן זוגו המת. חמישה או שישה ימים הוא יושב מעליו ומחכה…"
אחרי מלחמת השחרור, אומרת שושנה, מישקה לא חזר לעצמו. יוסקה גבע מדבר על אחווה גברית שצמחה ממצב של חרדה קיומית חריפה. "בארבעים ושמונה היה קרב גדול וקשה. המצרים חדרו ועברו את קווי ההגנה ואנחנו, קבוצה של גברים, נשארו במעוז האחרון ואמרנו: לא משנה מה יקרה – אנחנו לא נכנעים. זה היה ניצחון, לא של הקבוצה הטובה ביותר מבחינה צבאית, אלא של הקבוצה שאין לה מה להפסיד." מהנקודה הזאת בדיוק צמחה גם האכזבה הגדולה של מישקה, מהחיים עצמם.
החברים מסביב טיפסו בסולם קדימה, בהתחלה רצו על המסלול הצבאי, אחר-כך למדו, והמדינה שלחה אותם להיות שגרירים. יוסף גבע, בהתחלה אלוף, אחר-כך שגריר ומנכ"ל, אומר: "עולם של התקדמויות עם היררכיות ברורות, שבו אם יש לך עוד דרגה אתה יותר חכם, לא מתאים לאנשים כמו מישקה. אני לא אדם רגיש. לא מנחש שום דבר עד שלא אומרים לי. הוא ידע להרגיש כל דבר לפני שנאמר. במיוחד כאב של מישהו ממול. חוץ מזה, מקצוע של צבא זה להרוג אנשים. אצלו הערך היחידי הייתה עבודה. לא לימודים או נסיעות, לא ייצוג בחוץ לארץ. אדם שלא עבד לא היה שלם בעיניו."
"אני מבין אותו, את מישקה שהתאבד," אומר יוסף גבע, שבאותם ימים בדיוק הסתובב עם כאבים פרטיים על הבן יונתן שנפצע במלחמה והתעוור. "החיים הרי לא שווים כל מחיר, והוא כבר היה מספיק מיואש. ואז לא עוזרים לא אהובה ולא ילדים. אתה מתאבד כשבתוך עצמך אתה רואה קיר שחור ומאחוריו עוד אחד ועוד אחד, ואתה אומר: נתתי כמה שנתתי בשביל כולם, ועכשיו אני רוצה לגמור בשביל עצמי."
אלכס פאליק מנגבה, פסיכיאטר במקצועו, היה היחיד שאיתו הסכים מישקה לדבר. בערב האחרון ביקר מישקה אצל אלכס. "היה רפרסיבי מאוד. אמר לי שלא מרגיש טוב. שאלתי אותו: 'אתה מבטיח לי לא לעשות שטויות, מישקה?' – 'מבטיח,' הוא אמר."
החבר הטוב נחמן ניר והבן אמציה נסעו למחרת בבוקר לקחת את האקדח מבית המשטרה. האקדח, תופי 45, היה של מייג'ור סודני שנלקח שבוי על ידי מישקה במלחמה של אז.
ביום השנה לנפילת פורצי מצור פאלוג'ה
כתב יהודה הגדרתי בעיתון "הבוקר":
"אנחנו, ההורים, לא עמדנו בניסיון. אתם עמדתם!" – היו אלה דברי אב שכול, אשר שכל את בנו יחידו במלחמת החירות, בפריצת המצור שהטילו המצרים על קיבוצי גת וגל-און. והאב השכול, נתן כרמי, הוסיף בדברי ההספד נוכח קבר האחים – שבעה חיילים – בבית העלמין בשערי גת: "לפני שקיבלתי אני, האב, את הצו: שלח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את בנימין – הקדמתני והלכת ולא שאלת את השאלה: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?... ידעת, כשם שידעו חבריך לנשק, כי אין תחליף, אלא עולה ממש! הן כך התחנכתם ברוח הציונות, הקדושה והגבורה. ידעתם כי צריכים אתם למסור את נשמותיכם עולה לעם ולמולדת, מאחר שלא יכולתם לסבול את חרפת מצור פאלוג'ה, הלכתם ופרצתם ונפלתם."
דמעות חנקו את גרונו. חיילים ותיקים מטובי הגדוד שעמד בפרץ בדרום, בחודשים המרים והקשים ביותר, כל קשיותם כמו נעלמה ודמעות גדולות זלגו… האב הוסיף: "בנימין, אין לי טענות כנגדך. כולנו גאים בכם. אולם בקשה אחת לי אליך: סלח נא לי על שלא הבאתי את אמא הנה. אמא'לה אומרת שאתה חי, כי בנימין יחידה חי! תבקש רחמים עליה, שם בעולם האמת.
"תגידו בגת וגם גת תגיד ובדורות הבאים יספרו על גבורת בנינו, בני תל-אביב, שבאו להגן על כבוד היישוב העברי!"
אמא שמצאה את קבר בנה…
אתמול, ב' באדר, ביום השנה הראשון למותם של ראשוני חללי הגדוד המהולל, התייחדו הורי הנופלים, בני משפחותיהם, חיילים וקצינים ובני קיבוץ גת שהכריז על שבתון כללי במשק בשעות העלייה לקברות.
בית עלמין צעיר בקיבוץ גת. רוב הקברים הם של חיילינו ובהם שמונה אלמונים. בקבר האחים, שבעה חללים, הותקנו מצבות לבנות נושאות סמל צבא ישראל עם שמות החללים: בנימין כרמי, ראובן זלינגר, מנחם סגל, יוסף אוסמן, זהר אהליאב, נתן שמואלוב ויוסף גרבלי.
ברושים ואורנים ניטעו למראשותיהם וזרי פרחים עטורי בד שחור: מגדוד ג"ן, מקיבוץ גת. השתטחו אמהות על הקברים. בכי ונהי ואנחות קורעות לב: "עוד שורף בלב," קראה אמא. אמא אחרת, "מחמדי שלי – כמה טוב היית," נחנקת קריאה מאמא שנייה, ואמא שלישית חבקה רגבי קבר סמוך. היא לא הוזמנה לנסיעת יום אתמול. "לבה אמר לה לנסוע" והיא נפלה על הקבר הראשון בשורה: "אשר ישראלי נפל ביום י"ג באלול תש"ח בקרב על עיראק אל מנשיה. קוננה האישה: "רק שמו המתוק נשאר לי"…
גת לא תשכח לעולם!
שלום פינצ'י איש גת הספיד את "השבעה היקרים" שהקריבו את חייהם הרכים למען קיום וביצור הנקודה הקטנה בלב ים האויב המצרי והערבי, נקודה שהפכה לבסיס ומעוז לצבאנו במבואות הנגב. את אלו שנתנו בעבורנו את היקר מכל, גת לא תשכח לעולם."
סרן שמעון, לשעבר מפקד פלוגה ב', פלוגת הנופלים, קרא בכאב עצור: "ללא מדים, ללא מסורת מחייבת, נחלצו בחורים אלה לעמוד בפרץ. בכל חום נפשם ומסירותם נתנו לעם את היקר מכל, את נשמותיהם הזכות. בפריצת המצור לגת ולגל-און נפלו שדודם ולגדוד הצעיר השאירו צו, השאירו תעודה: לפרוץ כל מצור, לא יקר המחיר! לטהר את הארץ מקני המרצחים, לנקום באויב את נקמתם, נקמת חללינו, ולהחזיר לארץ את השלום. הגדוד נשבע על קברותיהם וקיים את שבועתו, וזוכר את בניו – חלליו.
"ונזכור ביום אבל זה, כי יכולים אנו למצוא קורטוב של נחמה במרחבי הנגב המשוחררים, בדגל הישראלי המתנופף היום על פאלוג'ה הסמוכה, כי בדם חללינו נקנו כל אלה!"
"שלושה מטחים – אש!"
פקודה חרישית, אם כי הושמעה מפי סמל, איש קרב מובהק, הושמעה באוזני החיילים החמושים והדרוכים, חבריהם של הופלים בקרב: "לירי היכון!" נפתחו הניצרות, הורמו קני הרובים לקערת השמים: "לזכר חללינו שנפלו, שלושה מטחים – אש!" הדהדו קולות ירי בשקט השפוך בסביבה הנושמת חופשית מכל צר ושונא. ראשי המשתתפים בטקס האזכרה מורכנים. אין איש מעז להוציא מטפחת מכיסו והדמעות מתגלגלות באין עוצר…
החזן דוד רזניק קרא פרקי תהילים, תפילת אשכבה. יזכור מזעזע. החזן אמר "קדיש" והורים שכולים עונים אחריו פסוק פסוק: "הוא יעשה שלום עלינו, על כל ישראל, ואמרו אמן."
ויש שילומים בעד הדם
שבעה ענפי ברושים שנקטעו הונחו על שבעת הקברים. המשתתפים החלו חוזרים לקיבוץ, לסעודת אבלים. ליד הקברות נשארו עומדים מפקד החטיבה, מפקדי גדודים וסגניהם וחיילים, התייחדו רגעים ארוכים על קברות חבריהם: "ולמרות הכול יש שילומים בעד דמכם שנשפך. אתם חלוצי צבא ישראל המפואר, השולט בישראל החופשית!"
"יזכור" לחללי גדוד 53
משק ניצנים מקים בית-הנצחה לזכר הנופלים, אנשי חטיבת "גבעתי", שחסמו בפני המצרים את הדרך לתל-אביב
מאת ישעיהו אביעם ["מעריב"]
משק ניצנים בדרום חונך היום אחר הצהריים את בית ההנצחה לזכר חברי המשק וחיילי חטיבת "גבעתי" גדוד 53), שנפלו במלחמת העצמאות.
חיילי גדוד זה ומפקדיו מתכנסים בתל-אביב ויוצאים יחדיו אל מוסד הנוער "ניצנים" מקום בו נמצא המשק בעת שנכבש על-ידי הצבא המצרי. הם יכבדו זכרם של הנופלים, שנקברו בבית הקברות המקומי לאחר תפילת "יזכור" יסעו למשק ניצנים, שם ישתתפו בחנוכת בית ההנצחה. בית זה תוכנן על-ידי האדריכל נחום זולוטטוב, שאחיו בצלאל זולוטוב ז"ל, נפל במשק והיה מ"כ בגדוד "גן".
לא רבים יודעים, כי גדוד זה היה למעשה היחיד שהגן על יישובי הדרום כניצנים, נגבה, גת, גל-און וכפר מנחם – עד לפלישת צבאות ערב לשטח ישראל – ולחם מלחמה עקשנית בעת ההתקפות הגדולות.
רק לאחר הפלישה, צורפו אל גדוד זה שאר הגדודים של חטיבת "גבעתי", בפיקודו של שמעון אבידן. למעשה נשאו אותם מאות חיילי גדוד "גן", בפיקודו של יצחק פונדיק (כיום יצחק פונדק, שגריר ישראל בטזאניה), את עיקר המעמסה הכבדה בהגנה על היישובים המנותקים.
ישבנו השבוע עם נחמן ניר, מי שהיה סגן מפקד גדוד "גן" בימים ההם, ושמענו על הקרבות המרים וקשים. משק ניצנים היה מוקף אז כפרים ערביים עויינים ובסמוך לו נמצא מחנה צבאי בריטי גדול.
למן התחלת הקרבות שימש מוקד להתקפות ערביות ולהטרדות בלתי פוסקות. הגנת המקום נמסרה לאנשי גדוד "גן", שכדי להביא לשם אספקה נאלצו לנסוע בשיירות.
בשיירה הראשונה שיצאה לניצנים, איבד הגדוד ארבעה מלוחמיו. משהחריפו ההתקפות על המשק, לא רק על-ידי הכנופיות הערביות אלא גם על-ידי המצרים, שבאו לעזרתן, ערך הגדוד התקפת הסחה על בית-דראס הערבית. בקרב זה אבדו לגדוד שמונה מחייליו.
ביום הקרב הגדול ב-6 ביוני 1948, כאשר תקף הצבא המצרי בכל עוצמתו, התחוללו במשק קרבות עזים, מבית לבית ומבונקר לבונקר. למחרת נכנע המשק לכוח עדיף. חמישה-עשר חיילי הגדוד נהרגו ורבים נפלו בשבי.
על יום הקרב יספר היום איש המשק שאול ואילו על חודשי השבי בידי המצרים יספר איש הגדוד משה שטיך, שנמנה עם השבויים.
גדוד 53 של חטיבת "גבעתי" רשם דף מזהיר במלחמת העצמאות ומי יודע מה היה גורל היישוב אז, לולא חרפו נפשם לוחמי גדוד זה – אשר היה גם הראשון שקלט את אנשי האצ"ל, שכמה מהם לחמו בניצנים ואף נפלו בקרב או נלקחו בשבי.
חיילי "גן" חסמו בגופם את הדרך לתל-אביב – משאת נפשו של המלך פארוק המצרי.
לניצנים ברעות
המושג "מרחב הדרום" משמש עד היום אות הזדהות לוותיקי חטיבת גבעתי. בתחומי מרחב זה קמה החטיבה, התארגנה ונתחשלה, ומתוכו קמה והייתה לגוף לוחם. לגבי ותיקי החטיבה אין זה רק מושג גיאוגרפי, המתאר חבל ארץ שהווה גיזרת לחימה. זהו כור היתוך, שהפכם מיחידות מחתרת זעירות לכוח רב עצמה. בתוכו למדו הילכות לחימה וממנו שאבו יכולת עמידה. בהשראתו גילו תושייה צבאית ועל אדמתו שכלו את מיטב חבריהם.
ב- 1948 לא היה מרחב הדרום אלא קומץ ישובים עבריים מבודדים ופזורים בטריטוריה גדושת כפרים ערביים עוינים ומתנכלים.
במפת יישובים אלה הייתה ניצנים שם בעל משמעות מיוחדת . יישוב קטן בשיפולי גבעות חול, בעל נתונים טופוגרפיים וקרקעיים קשים במיוחד לארגון מערך הגנתי. היישוב לחוץ בין העיירות הערביות מרובות האוכלוסין, מג'דל ואשדוד, ומופרד מכל היישובים בחייץ צפוף של כפרים ערביים.
המרחק מבאר טוביה לניצנים הוא, לכאורה, קרוב יותר מאשר לנגבה, גת וגלאון. ואף על פי כן, עוד בימים שקדמו לפלישת הצבאות הערביים, כאשר עיקרה של המלחמה הינו המאבק על התחבורה, הצריך קיום הקשר עם ניצנים מאמץ מיוחד במינו. כל "שיירה" (ולכל שני כלי רכב הנוסעים יחד קראנו אז "שיירה") אל המשק וממנו הייתה בבחינת מבצע, שחייב אירגון וגיוס כוחות מיוחדים.
מחודש מרס ועד לפלישה מותקף המשק, מופגז ומוטרד באש ישירה, יותר מכל ישוב עברי אחר במרחב. הכוחות הדלילים שיכולה הייתה החטיבה לשגר כתגבורת צמודה, חולקו בין היישובים במשורה. ואף על פי כן, בבאר טוביה ישבה פלוגה, בגת ובגל-און – פלוגה, ובנגבה – פלוגה, ואילו בניצנים – מחלקה בלבד.
כמות הנשק וכוח האש לא תרמו להקלת מועקת הבדידות והרגשת הניתוק בהם חיו לוחמי ניצנים מאז ראשית המערכה.
ועל אף זאת עומד הישוב ומנסה לקיים את שגרת היום-יום. משפרים ביצורים מבצעים את עבודות המשק ההכרחיות והילדים לא פונו אלא כשלושה שבועות לפני הקרב המכריע.
לקראת הפלישה המצרית מבצעת החטיבה פעולת טיהור של מרחב הנגב. חלק ניכר מהכפרים הערביים נכבש וחלה הקלה משמעותית בתעבורה ליישובים. אולם כביש החוף נשאר בשליטה ערבית. צילם של מג'דל ואשדוד ממשיך להאפיל על ניצנים, והיא נשארת מנותקת. הפלישה המצרית בעיצומה. יד מרדכי מפונה, לאחר שהשהתה את המצרים ככל שיכלה. הטור המצרי נע בכל עוצמתו ונכנס לאשדוד. עתה סוגרת על ניצנים חומת הניתוק של צבא סדיר, חמוש ומצוייד והיא מכותרת מכול עבריה. הטרדת אש של פגזי תותחים ומרגמות הופכת להיות שגרה יום יומית. המשק עומד ואף נתבע לסייע לחטיבה, כבסיס לכוחות הפושטים על הטור המצרי. החטיבה נערכת לפעולה יזומה ומתעתדת לנתק את ציר התנועה של הצבא המצרי, המאיים להתקדם לעבר תל-אביב. ניצנים, הנמצאת בעורף האויב, צריכה להיות נקודת המשען, עליה תתבסס חסימת הציר. אולם, בעוד נערכת במפקדת החטיבה תוכנית הפעולה לפרטיה, בוקעת הזעקה לעזרה ממשק ניצנים, הנלחץ תחת מלוא כבדה של ההתקפה המצרית. רק קריאה אחת נשמעה והכול נדם. אפילו אמצעי הקשר בניצנים היו נחותים והכזיבו דווקא בשעה המכרעת. במטה רכונים אנשי מפקדת החטיבה ומפקדי הגדודים על תוכנית הפעולה. קצין הקשר נכנס ומוסר על הידיעה מניצנים. לרגע הרטיטו הכול וקפאו על מקומם. אכן הקדימונו המצרים. בקדחתנות נמשכות ההכנות לפעולה.
ובניצנים עומד קומץ לוחמים, יגע ומדולדל, במאבק נואש מול כוח עדיף לאין שיעור בעוצמתו. התגיע עזרה? הקרב נמשך יותר מ-11 שעות והעזרה בוששה לבוא. מספר האבדות גדל, הטבעת מתהדקת, ולבסוף מוכרע הקרב. לראשונה נופל יישוב במרחב הדרום. שארית הלוחמים נלכדת בשבי.
מפת מרחב הדרום שונתה לבלי הכיר. היום זהו חבל ארץ משגשג, זרוע יישובים עברים לעשרות. מגדל ואשדוד הן ערים מתפתחות, וביניהן, נחבא אל שדותיו הירוקים, כפר קטן – ניצנים.
היודעים יישובי המרחב ותושביו את מלוא גודל החוב שחבים אנו לפינה קטנה זו במפת המרחב, ששמה ניצנים?
אנו לוחמי גדוד 53 זוכרים!
נחמן,
הקמב"ץ שמונה למג"ד באוגוסט 1948
יזכור איש "גבעתי"...
יזכור איש חטיבת גבעתי
את אחיו הנופלים במערכות
ישראל, למן ימי מחתרת
"ההגנה" עם קום החטיבה
ועד תום מלחמת הקוממיות.
יזכור את הראשונים אשר
נפלו בהגנת תל אביב
ומרחב הדרום.
יזכור את חובשי כובע הגרב,
אשר נפלו בלווי השיירות-
יזכור את הפושטים, אשר
נפלו בהשיבם לאויב גמולו-
יזכור את מטהרי מרחב
תל-אביב והדרום –
יזכור את ה"נחשונים"
וה"מכבים", אשר נפלו למען
פרוץ דרך לירושלים הבירה.
יזכור את הבולמים בגופם
את הפלישה המצרית.
יזכור את הנאבקים עם הפולש
ב"עשרת הימים".
יזכור את הגיבורים אשר
הבקיעו בגופם את הדרך
לנגב.
יזכור את המתפרצים מזרחה
אל מול הרי-חברון.
יזכור את אשר קדשו בדמם
את גבולות ישראל.
יזכור את האלמונים ואת
הנודעים, אשר קברותיהם
הקנו לנו את אדמת הדרום
והנגב, את הים המלחך אותה
ואת השמים הפרושים מעלה.
יזכור ויעשה את חשבון הדם
- וידע כי במותם ציוו עלינו
הנופלים את דרך הגבורה.
אנדרטת גדוד 53
בכביש לאשקלון מול מחנה ג'וליס, סמוך לדרך העולה לנגבה, מתנשאת גבעה ועליה חורש צנוע.
הגבעה ממוקמת במרכז זירת קרבות הדמים של גדוד 53 כשהיא מוקפת אתרים של נתיב לחימת עשרת הימים, כמו נגבה, עיבדיס, ג'וליס ובית דראס, בהם קבעו לוחמי הגדוד הישגי לחימה שהיו לציוני דרך מובהקים בהכרעת הפולש המצרי.
בשנת 1950 נרתמו כמה מוותיקי המפקדים של הגדוד למשימה של הקמת אתר הנצחה לנופלים. קרן קיימת לישראל נעתרה לפנייתם והקצתה חלקת קרקע ואף תרמה את העצים.
ללא אמצעים, בעבודת התנדבות של חברים, הוקמה אנדרטה שבמרכזה בסיס אבן גולמית ומעליו סלע בלתי מלוטש אליו מוצמד לוח שיש הנושא את סמל הגדוד ופיסקת הקדשה "לגיבורים שלא זכו". בחזית אבן זו כיכר התכנסות לימי זיכרון וסביבה חורש שבו כל עץ הנו עץ זיכרון ולמרגלותיו שבר אבן גולמית הנושאת את שמו של אחד מ-141 הלוחמים שדמם הרווה את אתרי הלחימה לכל אורך נתיב הקרבות של הגדוד.
לאחר דליקה שבה נשרפו חלק מהעצים הוקמו ברחבת האנדרטה שישה עמודי שיש בהם חרוטים שמות הנופלים. לימים נוספה מבואה לכיכר ההתכנסות ובה שלושה עמודי אבן שבהם חרוטים נתיב הקרבות של הגדוד, מפה ורשימת הקרבות ותולדות הגדוד.
בטקסי יום הזיכרון של המדינה מתכנסים על הגבעה מדי שנה ותיקי הלוחמים ובני המשפחות השכולות להתייחד עם הגיבורים שלא זכו, ושדמם הפרה את עצמאותנו.
נחמן ניר
לידתה של גבעת הגדוד
מגעים עם קק"ל
10.1.1960
לכבוד
מר י. וייץ
קרן קיימת לישראל
ירושלים
א.נ.,
הרינו מרשים לעצמנו לפנות אליך בשם מאות מוותיקי מלחמת השחרור ועשרות משפחות שכולות במשאלה צנועה.
גדוד 53 היה במלחמת השחרור אחד מגדודי חטיבת גבעתי שלחמה בדרום. כמו כל יחידות החטיבה, שכל הגדוד ממיטב לוחמיו בקרבות הרבים שעמד בהם.
בתום הקרבות ראו חברי הנופלים ומשפחותיהם, מחובתם להציב ציון ויד לגיבורים שלא זכו.
ללא אמצעים, בעבודת התנדבות של חברים, הוקם על גבעה הצופה לשדות הקרב שליד צומת נגבה, לוח זיכרון ומטע חורש קטן ובו עץ על שם כל אחד מהחללים.
העצים נקלטו ולמרות הטיפול המועט והאקראי שהוקדש להם משך השנים, גדל החורש הקטן והתפתח יפה. אך דומה שהבטחת קיומו מחייבת מעט תשומת לב מקצועית, כמה ימי עבודה לטיפולים עונתיים נחוצים ומעט פיקוח וטיפוח.
מעשה רב היה זה לגבי המשפחות והחברים לו ראתה הקרן הקיימת אפשרות לאמץ את החורש הנ"ל ולפרוש חסותה עליו.
הרינו מקווים שכבודך ימצא דרך למלא את המשאלה הצנועה ומשוכנעים אנו כי על כך, רבים יהיו מוקירי התודה לך ולקרן הקיימת.
בשם ותיקי הגדוד
שמעון מרגולין נחמן ניר
לכבוד
מר נחמן ניר
רח' לה גרדיה 47
יד אליהו
תל אביב
א.נ.,
הנדון: מכתבך אל מר י' ויץ מיום 10.1.60
מכתבך הנ"ל הועבר לידיעתי ולטיפולי ולאחר שקראתי תכנו יכול אני להבטיחך שמחלקת הייעור תעשה הכול בכדי להבטיח את הטיפולהנכון בחורשה שנטעה ע"ש כ"א החללים.
ר"ב מכתב אל מפקח היערות המחוזי אשר יבוא בדברים.
בכבוד רב,
ש' ויץ
מנהל מחלקת הייעור
22.1.60
לכבוד
מר ח' בלס
אשתאול
א.נ.,
הנדון: חורשה ע"ש גדוד 53
ותיקי גדוד 53 מחטיבת "גבעתי" פנו לק"ל שניתן דעתנו לגורל חורש קטן של עצים אשר ניטע ע"ש כ"א חיילי הגדוד.
תסכים לי בוודאי שתהיה זו חובתנו להיענות בחיוב וברצון לבקשתם ואבקשך להתקשר עם מר נחמן ניר, לפי הכתובת לה גרדיה 47, יד אליהו, תל אביב, לבקר במקום ולקבל עליך את האחריות לטיפול בחורש.
בכבוד רב,
ש' ויץ
15.8.68
לכבוד
הח' י' שיין
המרכז החקלאי
רח' אלנבי 126
תל אביב
ח.נ.,
בשנת העשרים למדינה מתקיימים כנסים של יחידות צה"ל שלחמו במלחמת הקוממיות.
חטיבת "גבעתי" שלחמה במרחב הדרום תתכנס בערב של ה-30.9.67 באשקלון. משך היום ייערכו מפגשים של יחידות החטיבה בגזרות שאפיינו את פעילותן.
גדוד 53 נפגש בגבעת הגדוד שבמבואות נגבה. הגבעה משמשת יד לנופלים מבין אנשי הגדוד והוקמה על ידי יוצאי הגדוד ומשפחות החללים.
בגבעה מצבת זיכרון צנועה המוקפת חורש, שבתוכו עץ עם לוח זיכרון על שם כל אחד מהנופלים.
לקראת המפגש יש צורך להשקיע עבודות שיפוץ במקום כמו שיפור שבילים וסיודם, כיסוח קוצים, גיזום עצים וחידוש צביעת שמות החללים על הלוחות.
פעולות מסוג זה נעשות מפעם לפעם על ידי חברים מתנדבים ולעתים בסיוע של היישובים הסמוכים.
נראה לנו כי יש מקום לפנות למועצות האזוריות הסמוכות ולבקשן לקבל על עצמן אחזקת הגבעה דרך קבע.
האחזקה עשויה להתבטא בביצוע עבודות דומות לאלו המתוארות לעיל אחת לתקופה מסוימת וכן בדאגה לטיפול בחורשה (גיזום, נטיעת מילואים וכו').
המועצות הכלולות במרחב הן: מועצה אזורית יואב
" " שפיר
" " באר טוביה
" " חוף אשקלון
נכיר לך תודה אם תראה אפשרות לסייע במשימה זו ולקבל על עצמך לבוא בדברים עם אחת המועצות הנ"ל על-מנת שתקבל על עצמה הטיפול המבוקש הן בהכנת הגבעה לקראת הכנס הן בקבלת האחריות לאחזקה השוטפת.
בברכה,
נחמן ניר
בשם יוצאי גד' 53
מורשת
חזי אשל מספר על הנצחת הגדוד ואנשיו
שער אברמיקו
אברהם ישראל, אברמיקו כפי שנקרא בפי כל מיודעיו, היה דמות דומיננטית בגדוד. איש ביטחון משחר נעוריו. במלחמת העולם השנייה התנדב לוותיקה שהיחידות הארץ-ישראליות בצבא הבריטי ושירת בה עד תום המלחמה. לגדוד 53 הצטרף עם היווסדו, תחילה כרס"ר גדודי ובאוגוסט 1948 החליף את יוסף (גלסברג) גבע כמפקד פלוגה ג', אותה הוביל בקרבות עד תום מלחמת העצמאות.
לאחר המלחמה המשיך אברמיקו לראות בגדוד את ביתו השני ונשא חלק נכבד בכל הפעילויות של ותיקי הגדוד. חלקו היה רב בהקמת אתר ההנצחה אליו התייחס בחרדת קודש מתוך כבוד ללוחמים שמסרו את נפשם על הקמת המדינה והבטחת עצמאותה.
אברמיקו לא החמיץ יום זיכרון אחד. תמיד היה קשוב לכל צורך ונענה בהקדשת זמן ואמצעים ללא גבול.
באחד הימים נשרף חלק מחורשת ההנצחה. אברמיקו נענה מיד לאתגר והציב על חשבונו לוחות שיש בהם חקוקים שמות הנופלים – לוחות שאש לא תוכל להם.
אברמיקו שלנו נפטר. הגבר הגדול, הנאה והחזק, היה ואיננו עוד. לבו בגד בו. הידיעה על מותו של האיש היקר הזה, טוב הלב, המחייך תמיד והנראה איתן כסלע, הממה את כולנו. אני, שעמדתי איתו בקשר הדוק, במפגשים במשרדו מדי יום שישי, לא יכולתי להתאפק ושפכתי דמעות ללא בושה. באחד הימים אמר לי המג"ד יצחק שעלינו להנציח את זיכרו של אברמיקו. נטלתי על עצמי את המשימה. המקום המתאים ביותר לכך נראה לי גבעת הגדוד, אותה אהב וטיפח. וההנצחה תהיה בשער הכניסה לאתר, שייקרא "שער אברמיקו".
תוך התעייעצות עם המג"ד וחברים הוחלט להקים שני עמודי אבן ועליהם קשת מתכת שבמרכזה יתנוססו סמל הגדוד וסמל חטיבת "גבעתי". על העמוד השמאלי יהיה לוח ובו הקדשת השער לאברמיקו.
ועד הגדוד אסף מוותיקי הגדוד את הסכום הדרוש. החברים נענו ותרמו ברצון. הביצוע נמסר לבעלי מקצוע שביצעו את תוכניתנו כראוי.
את השער חנך המג"ד יצחק ביום הזיכרון שחל ביום ג' באייר תשנ"ח (29 באפריל 1998), בנוכחות בני משפחתו של אברמיקו, משפחות הנופלים וותיקי הגדוד.
באותו יום נטעו הנוכחים עצים במקום אלה שאבדו בשריפה, וכן הושלמו האבנים הנושאות את שמות הנופלים. וכך, לכל עץ יש שם והחורשה שעל הגבעה מספרת את סיפורו של גדוד 53.
חזי אשל
טיפוח והשלמות באתר
בכיכר שבחזית האנדרטה מקיימים ותיקי הגדוד מדי שנה ביום הזיכרון מפגש וטקס לזכר הנופלים. זר שנקלע למקום תוהה לעיתים מי הם הנופלים, מאין באו, ומתי והיכן נפלו? לא אחת בביקורי בגבעה פגשתי קבוצות מבקרים ששאלו שאלות אלה. החלטתי לספק את התשובות באתר ההנצחה של הגדוד.
התייעצתי עם המג"ד יצחק והוא נתן את ברכתו לרעיון. יחד עם צוות חברים הגדרנו את המשימה:
. יוצב באתר לוח ובו רקע הגדוד ולוחמיו מאז הקמתו ועד תום מלחמת העצמאות;
. יוצג נתיב הקרבות של הגדוד;
. תוצג מפת מרחב הלחימה של הגדוד ובה יסומנו אתרי הקרבות.
התקשרתי עם אמן שיממש את הרעיון וליוויתי את כל שלבי העבודה בסדנאות.
עלות ההנצחה הזאת מומנה על ידי יוצאי הגדוד, שנענו בחפץ לב לפנייתנו.
המשימה נשלמה בשנת 2000. האנדרטה נחנכה ביום הזיכרון בשנת תש"ס (ד' באייר תש"ס, 9 במאי 2000) בטקס רב משתתפים, שראו בכך השלמה נאותה לאתר ההנצחה.
חזי אשל
ציון לאתרי הקרבות של הגדוד בתש"ח
אתרי הקרבות בהם לחמנו במלחמת העצמאות נשכחים והולכים. מעטים מהוותיקים זוכרים את מיקומם המדויק – קל וחומר בני הדורות הצעירים וכל העולים החדשים שנוספו לאוכלוסיית המדינה מאז תש"ח. הנהלת העמותה החליטה לסמן למען העתיד, בצורה ברורה ובולטת, את האתרים של הקרבות החשובים.
מפעל זה נועד לשרת את תושבי המרחב, בתי-ספר, תנועות נוער, חוקרים ומבקרים ומסיירים בעקבות לוחמים.
מתוך הכרת חשיבות הנושא נטלתי על עצמי את הביצוע בהתנדבות. הסימון שנבחר היה הצבת שתי אבנים מאבני גבעות הדרום, האחת כבסיס והשנייה ניצבת עליה ובה לוח שעליו מצויינים מקום הקרב והתאריך. ליד האבנים הוצב לוח עץ ועליו תיאור קצר של הקרב. להעמדת האבנים נעזרתי בקבלן, שביצע את העבודה תמורת תשלום.
במקביל לפעולה הזאת נבנה והלך בית החטיבה (1987), על כן לא היו משאבים לסימון אתרי הקרבות. צריך היה לעשות זאת באמצעות תרומות והתנדבות.
את האבנים אספתי בכפר מנחם, את היעה האופני (בולדוזר) להעמסת האבנים ולפריקתן קיבלתי ממר זליג הלבני, ראש המועצה האזורית "יואב", משאיות להובלה ומוביל טנקים אזרחי (להובלת היעה האופני) העמיד לרשותי מר פינטו, תושב קריית מלאכי.
מלאכת התיאום, שכל הכלים ומפעיליהם יתייצבו במועד ובמקום הדרוש, הייתה קשה ומפרכת וכרוכה בנסיעות דרומה יום אחר יום. לבסוף הושלמה המלאכה ובמרחב עומדות 23 אבני ציון לקרבות החשובים ולפעולות החטיבה, מהם תשעה אתרי קרבות הגדוד:
1. השיירה לגת ולגל-און בצומת קריית גת
2. קרב ג'וליס בצומת הודיה ליד הוואדי
3. קרב בית דראס מעל למושב גבעתי
4. מבצע "חסידה" בבאר טוביה
5. השיירה לניצנים מול שער מחנה חסה
6. קרב כרתיה בכרתיה
7. קרב עיבדיס על גבעות עיבדיס
8. קרב עיראק אל מנשיה בכניסה המזרחית לקריית גת
9. מבצע "יואב": תקיעת
הטריז המזרחי לאבטחת
אזור הפריצה חרבת מסארה ליד יער המלאכים
ביום ג' 3 במאי 1987 נחנכו עשרה אתרי קרבות בכנס חטיבתי מיוחד, כאשר כל גדוד חנך את אבני האתרים בהם לחם. שיא האירוע היה נאום שנשא מפקד החטיבה שמעון אבידן, על משלט עיבדיס, כאשר שלושת הגדודים שלחמו בתש"ח על משלט זה מכונסים סביבו 39 שנים לאחר תש"ח. מפגש זה עורר התרגשות רבה בלב כל המשתתפים בו.
היום מהווים אתרי הקרבות, אנדרטות הגדודים ובית החטיבה מכלול אחד – "פארק גבעתי".
האתרים מהווים מוקדי משיכה לכל הציבור, מוותיקים עד עולים חדשים, ובמיוחד לבני נוער ממוסדות חינוך ומתנועות נוער.
חזי אשל
מוות על הגבעה
דברים שכתבה בילי מוסקונה-לרמן ב"מעריב" על מישקה לאחר ששלח יד בנפשו על גבעה 69, חודשיים וחצי לאחר שבנו הטייס הוכרז כנעדר במלחמת יום הכיפורים.
משה איל, קצין מצטיין במלחמת השחרור, חטיבת "גבעתי", גדוד 53, ירה בעצמו על גבעה 69 באקדח ששמר מהמלחמה של אז. לשושנה אישתו השאיר מכתב פרידה ופתק קטן עם שתי מילים: "הכול שקר".
ב-1948 הם היו חבורה מיוחדת במינה של גברים זקופים, בלתי שבירים, סגל הקצונה של גדוד 53. נחמן ניר, אלכס פאליק, שמעון מרגולין, יוסף גבע, ישראל מירן, ישראל גרמן, יצחק פונדק. בתמונות שחור-לבן של 48' הם מצטלמים מחובקים, לבושים חאקי צבאי, בלורית מתולתלת עפה ברוח, הפנים פתוחים מחייכים למצלמה, מוצפים בערכים חשובים ובדרך שבה צריך ללכת. הפקידה הפלוגתית, רותה, בחורה בת עשרים, ישבה במטה הגדוד בגדרה כשנכנס בדלת הבחור החדש. היא מילאה לו טופס וכשהגיעו לסעיף "מצב משפחתי" הוא אמר לה: "נשוי עם שלושה ילדים." "משה, לא יכול להיות," אמרה לו. "אף אחד מהבחורים כאן לא נשוי."
מישקה אייל אף פעם לא שאל שאלות. כשהיה צריך ללכת לתוך האש, קם ועשה. הבחורים לידו, שהתחזקו מהביטחון ומהיציבות שלו, קמו ועשו אחריו. ביומן, למשל, הוא כותב: "יצאתי עם מתנדב להוציא את גופת הצלף. הבחור היה שבור כולו. הטנקים ירקו אש עצומה על המגדל. במאמצים עצומים הצלחנו להכניסו."
ההתנהגות מלאת הביטחון, הכאריזמטית, עטפה נשמה של ילד: פיוטית, מצפונית, לא מפותלת. מהיומן: "מה שמעניין במיוחד שראיתי פה [בנגבה הנצורה והמותקפת בלי הפוגה] – מסירותם של בעלי חיים אחד לשני. בסיורי בעמדות הייתי נתקל יום יום בטווס שהיה יושב על בית הרוס, והיום שמתי לב וראיתי כי מתחתיו ממש מונח בן זוגו המת. חמישה או שישה ימים הוא יושב מעליו ומחכה…"
אחרי מלחמת השחרור, אומרת שושנה, מישקה לא חזר לעצמו. יוסקה גבע מדבר על אחווה גברית שצמחה ממצב של חרדה קיומית חריפה. "בארבעים ושמונה היה קרב גדול וקשה. המצרים חדרו ועברו את קווי ההגנה ואנחנו, קבוצה של גברים, נשארו במעוז האחרון ואמרנו: לא משנה מה יקרה – אנחנו לא נכנעים. זה היה ניצחון, לא של הקבוצה הטובה ביותר מבחינה צבאית, אלא של הקבוצה שאין לה מה להפסיד." מהנקודה הזאת בדיוק צמחה גם האכזבה הגדולה של מישקה, מהחיים עצמם.
החברים מסביב טיפסו בסולם קדימה, בהתחלה רצו על המסלול הצבאי, אחר-כך למדו, והמדינה שלחה אותם להיות שגרירים. יוסף גבע, בהתחלה אלוף, אחר-כך שגריר ומנכ"ל, אומר: "עולם של התקדמויות עם היררכיות ברורות, שבו אם יש לך עוד דרגה אתה יותר חכם, לא מתאים לאנשים כמו מישקה. אני לא אדם רגיש. לא מנחש שום דבר עד שלא אומרים לי. הוא ידע להרגיש כל דבר לפני שנאמר. במיוחד כאב של מישהו ממול. חוץ מזה, מקצוע של צבא זה להרוג אנשים. אצלו הערך היחידי הייתה עבודה. לא לימודים או נסיעות, לא ייצוג בחוץ לארץ. אדם שלא עבד לא היה שלם בעיניו."
"אני מבין אותו, את מישקה שהתאבד," אומר יוסף גבע, שבאותם ימים בדיוק הסתובב עם כאבים פרטיים על הבן יונתן שנפצע במלחמה והתעוור. "החיים הרי לא שווים כל מחיר, והוא כבר היה מספיק מיואש. ואז לא עוזרים לא אהובה ולא ילדים. אתה מתאבד כשבתוך עצמך אתה רואה קיר שחור ומאחוריו עוד אחד ועוד אחד, ואתה אומר: נתתי כמה שנתתי בשביל כולם, ועכשיו אני רוצה לגמור בשביל עצמי."
אלכס פאליק מנגבה, פסיכיאטר במקצועו, היה היחיד שאיתו הסכים מישקה לדבר. בערב האחרון ביקר מישקה אצל אלכס. "היה רפרסיבי מאוד. אמר לי שלא מרגיש טוב. שאלתי אותו: 'אתה מבטיח לי לא לעשות שטויות, מישקה?' – 'מבטיח,' הוא אמר."
החבר הטוב נחמן ניר והבן אמציה נסעו למחרת בבוקר לקחת את האקדח מבית המשטרה. האקדח, תופי 45, היה של מייג'ור סודני שנלקח שבוי על ידי מישקה במלחמה של אז.
ביום השנה לנפילת פורצי מצור פאלוג'ה
כתב יהודה הגדרתי בעיתון "הבוקר":
"אנחנו, ההורים, לא עמדנו בניסיון. אתם עמדתם!" – היו אלה דברי אב שכול, אשר שכל את בנו יחידו במלחמת החירות, בפריצת המצור שהטילו המצרים על קיבוצי גת וגל-און. והאב השכול, נתן כרמי, הוסיף בדברי ההספד נוכח קבר האחים – שבעה חיילים – בבית העלמין בשערי גת: "לפני שקיבלתי אני, האב, את הצו: שלח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את בנימין – הקדמתני והלכת ולא שאלת את השאלה: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?... ידעת, כשם שידעו חבריך לנשק, כי אין תחליף, אלא עולה ממש! הן כך התחנכתם ברוח הציונות, הקדושה והגבורה. ידעתם כי צריכים אתם למסור את נשמותיכם עולה לעם ולמולדת, מאחר שלא יכולתם לסבול את חרפת מצור פאלוג'ה, הלכתם ופרצתם ונפלתם."
דמעות חנקו את גרונו. חיילים ותיקים מטובי הגדוד שעמד בפרץ בדרום, בחודשים המרים והקשים ביותר, כל קשיותם כמו נעלמה ודמעות גדולות זלגו… האב הוסיף: "בנימין, אין לי טענות כנגדך. כולנו גאים בכם. אולם בקשה אחת לי אליך: סלח נא לי על שלא הבאתי את אמא הנה. אמא'לה אומרת שאתה חי, כי בנימין יחידה חי! תבקש רחמים עליה, שם בעולם האמת.
"תגידו בגת וגם גת תגיד ובדורות הבאים יספרו על גבורת בנינו, בני תל-אביב, שבאו להגן על כבוד היישוב העברי!"
אמא שמצאה את קבר בנה…
אתמול, ב' באדר, ביום השנה הראשון למותם של ראשוני חללי הגדוד המהולל, התייחדו הורי הנופלים, בני משפחותיהם, חיילים וקצינים ובני קיבוץ גת שהכריז על שבתון כללי במשק בשעות העלייה לקברות.
בית עלמין צעיר בקיבוץ גת. רוב הקברים הם של חיילינו ובהם שמונה אלמונים. בקבר האחים, שבעה חללים, הותקנו מצבות לבנות נושאות סמל צבא ישראל עם שמות החללים: בנימין כרמי, ראובן זלינגר, מנחם סגל, יוסף אוסמן, זהר אהליאב, נתן שמואלוב ויוסף גרבלי.
ברושים ואורנים ניטעו למראשותיהם וזרי פרחים עטורי בד שחור: מגדוד ג"ן, מקיבוץ גת. השתטחו אמהות על הקברים. בכי ונהי ואנחות קורעות לב: "עוד שורף בלב," קראה אמא. אמא אחרת, "מחמדי שלי – כמה טוב היית," נחנקת קריאה מאמא שנייה, ואמא שלישית חבקה רגבי קבר סמוך. היא לא הוזמנה לנסיעת יום אתמול. "לבה אמר לה לנסוע" והיא נפלה על הקבר הראשון בשורה: "אשר ישראלי נפל ביום י"ג באלול תש"ח בקרב על עיראק אל מנשיה. קוננה האישה: "רק שמו המתוק נשאר לי"…
גת לא תשכח לעולם!
שלום פינצ'י איש גת הספיד את "השבעה היקרים" שהקריבו את חייהם הרכים למען קיום וביצור הנקודה הקטנה בלב ים האויב המצרי והערבי, נקודה שהפכה לבסיס ומעוז לצבאנו במבואות הנגב. את אלו שנתנו בעבורנו את היקר מכל, גת לא תשכח לעולם."
סרן שמעון, לשעבר מפקד פלוגה ב', פלוגת הנופלים, קרא בכאב עצור: "ללא מדים, ללא מסורת מחייבת, נחלצו בחורים אלה לעמוד בפרץ. בכל חום נפשם ומסירותם נתנו לעם את היקר מכל, את נשמותיהם הזכות. בפריצת המצור לגת ולגל-און נפלו שדודם ולגדוד הצעיר השאירו צו, השאירו תעודה: לפרוץ כל מצור, לא יקר המחיר! לטהר את הארץ מקני המרצחים, לנקום באויב את נקמתם, נקמת חללינו, ולהחזיר לארץ את השלום. הגדוד נשבע על קברותיהם וקיים את שבועתו, וזוכר את בניו – חלליו.
"ונזכור ביום אבל זה, כי יכולים אנו למצוא קורטוב של נחמה במרחבי הנגב המשוחררים, בדגל הישראלי המתנופף היום על פאלוג'ה הסמוכה, כי בדם חללינו נקנו כל אלה!"
"שלושה מטחים – אש!"
פקודה חרישית, אם כי הושמעה מפי סמל, איש קרב מובהק, הושמעה באוזני החיילים החמושים והדרוכים, חבריהם של הופלים בקרב: "לירי היכון!" נפתחו הניצרות, הורמו קני הרובים לקערת השמים: "לזכר חללינו שנפלו, שלושה מטחים – אש!" הדהדו קולות ירי בשקט השפוך בסביבה הנושמת חופשית מכל צר ושונא. ראשי המשתתפים בטקס האזכרה מורכנים. אין איש מעז להוציא מטפחת מכיסו והדמעות מתגלגלות באין עוצר…
החזן דוד רזניק קרא פרקי תהילים, תפילת אשכבה. יזכור מזעזע. החזן אמר "קדיש" והורים שכולים עונים אחריו פסוק פסוק: "הוא יעשה שלום עלינו, על כל ישראל, ואמרו אמן."
ויש שילומים בעד הדם
שבעה ענפי ברושים שנקטעו הונחו על שבעת הקברים. המשתתפים החלו חוזרים לקיבוץ, לסעודת אבלים. ליד הקברות נשארו עומדים מפקד החטיבה, מפקדי גדודים וסגניהם וחיילים, התייחדו רגעים ארוכים על קברות חבריהם: "ולמרות הכול יש שילומים בעד דמכם שנשפך. אתם חלוצי צבא ישראל המפואר, השולט בישראל החופשית!"
"יזכור" לחללי גדוד 53
משק ניצנים מקים בית-הנצחה לזכר הנופלים, אנשי חטיבת "גבעתי", שחסמו בפני המצרים את הדרך לתל-אביב
מאת ישעיהו אביעם ["מעריב"]
משק ניצנים בדרום חונך היום אחר הצהריים את בית ההנצחה לזכר חברי המשק וחיילי חטיבת "גבעתי" גדוד 53), שנפלו במלחמת העצמאות.
חיילי גדוד זה ומפקדיו מתכנסים בתל-אביב ויוצאים יחדיו אל מוסד הנוער "ניצנים" מקום בו נמצא המשק בעת שנכבש על-ידי הצבא המצרי. הם יכבדו זכרם של הנופלים, שנקברו בבית הקברות המקומי לאחר תפילת "יזכור" יסעו למשק ניצנים, שם ישתתפו בחנוכת בית ההנצחה. בית זה תוכנן על-ידי האדריכל נחום זולוטטוב, שאחיו בצלאל זולוטוב ז"ל, נפל במשק והיה מ"כ בגדוד "גן".
לא רבים יודעים, כי גדוד זה היה למעשה היחיד שהגן על יישובי הדרום כניצנים, נגבה, גת, גל-און וכפר מנחם – עד לפלישת צבאות ערב לשטח ישראל – ולחם מלחמה עקשנית בעת ההתקפות הגדולות.
רק לאחר הפלישה, צורפו אל גדוד זה שאר הגדודים של חטיבת "גבעתי", בפיקודו של שמעון אבידן. למעשה נשאו אותם מאות חיילי גדוד "גן", בפיקודו של יצחק פונדיק (כיום יצחק פונדק, שגריר ישראל בטזאניה), את עיקר המעמסה הכבדה בהגנה על היישובים המנותקים.
ישבנו השבוע עם נחמן ניר, מי שהיה סגן מפקד גדוד "גן" בימים ההם, ושמענו על הקרבות המרים וקשים. משק ניצנים היה מוקף אז כפרים ערביים עויינים ובסמוך לו נמצא מחנה צבאי בריטי גדול.
למן התחלת הקרבות שימש מוקד להתקפות ערביות ולהטרדות בלתי פוסקות. הגנת המקום נמסרה לאנשי גדוד "גן", שכדי להביא לשם אספקה נאלצו לנסוע בשיירות.
בשיירה הראשונה שיצאה לניצנים, איבד הגדוד ארבעה מלוחמיו. משהחריפו ההתקפות על המשק, לא רק על-ידי הכנופיות הערביות אלא גם על-ידי המצרים, שבאו לעזרתן, ערך הגדוד התקפת הסחה על בית-דראס הערבית. בקרב זה אבדו לגדוד שמונה מחייליו.
ביום הקרב הגדול ב-6 ביוני 1948, כאשר תקף הצבא המצרי בכל עוצמתו, התחוללו במשק קרבות עזים, מבית לבית ומבונקר לבונקר. למחרת נכנע המשק לכוח עדיף. חמישה-עשר חיילי הגדוד נהרגו ורבים נפלו בשבי.
על יום הקרב יספר היום איש המשק שאול ואילו על חודשי השבי בידי המצרים יספר איש הגדוד משה שטיך, שנמנה עם השבויים.
גדוד 53 של חטיבת "גבעתי" רשם דף מזהיר במלחמת העצמאות ומי יודע מה היה גורל היישוב אז, לולא חרפו נפשם לוחמי גדוד זה – אשר היה גם הראשון שקלט את אנשי האצ"ל, שכמה מהם לחמו בניצנים ואף נפלו בקרב או נלקחו בשבי.
חיילי "גן" חסמו בגופם את הדרך לתל-אביב – משאת נפשו של המלך פארוק המצרי.
לניצנים ברעות
המושג "מרחב הדרום" משמש עד היום אות הזדהות לוותיקי חטיבת גבעתי. בתחומי מרחב זה קמה החטיבה, התארגנה ונתחשלה, ומתוכו קמה והייתה לגוף לוחם. לגבי ותיקי החטיבה אין זה רק מושג גיאוגרפי, המתאר חבל ארץ שהווה גיזרת לחימה. זהו כור היתוך, שהפכם מיחידות מחתרת זעירות לכוח רב עצמה. בתוכו למדו הילכות לחימה וממנו שאבו יכולת עמידה. בהשראתו גילו תושייה צבאית ועל אדמתו שכלו את מיטב חבריהם.
ב- 1948 לא היה מרחב הדרום אלא קומץ ישובים עבריים מבודדים ופזורים בטריטוריה גדושת כפרים ערביים עוינים ומתנכלים.
במפת יישובים אלה הייתה ניצנים שם בעל משמעות מיוחדת . יישוב קטן בשיפולי גבעות חול, בעל נתונים טופוגרפיים וקרקעיים קשים במיוחד לארגון מערך הגנתי. היישוב לחוץ בין העיירות הערביות מרובות האוכלוסין, מג'דל ואשדוד, ומופרד מכל היישובים בחייץ צפוף של כפרים ערביים.
המרחק מבאר טוביה לניצנים הוא, לכאורה, קרוב יותר מאשר לנגבה, גת וגלאון. ואף על פי כן, עוד בימים שקדמו לפלישת הצבאות הערביים, כאשר עיקרה של המלחמה הינו המאבק על התחבורה, הצריך קיום הקשר עם ניצנים מאמץ מיוחד במינו. כל "שיירה" (ולכל שני כלי רכב הנוסעים יחד קראנו אז "שיירה") אל המשק וממנו הייתה בבחינת מבצע, שחייב אירגון וגיוס כוחות מיוחדים.
מחודש מרס ועד לפלישה מותקף המשק, מופגז ומוטרד באש ישירה, יותר מכל ישוב עברי אחר במרחב. הכוחות הדלילים שיכולה הייתה החטיבה לשגר כתגבורת צמודה, חולקו בין היישובים במשורה. ואף על פי כן, בבאר טוביה ישבה פלוגה, בגת ובגל-און – פלוגה, ובנגבה – פלוגה, ואילו בניצנים – מחלקה בלבד.
כמות הנשק וכוח האש לא תרמו להקלת מועקת הבדידות והרגשת הניתוק בהם חיו לוחמי ניצנים מאז ראשית המערכה.
ועל אף זאת עומד הישוב ומנסה לקיים את שגרת היום-יום. משפרים ביצורים מבצעים את עבודות המשק ההכרחיות והילדים לא פונו אלא כשלושה שבועות לפני הקרב המכריע.
לקראת הפלישה המצרית מבצעת החטיבה פעולת טיהור של מרחב הנגב. חלק ניכר מהכפרים הערביים נכבש וחלה הקלה משמעותית בתעבורה ליישובים. אולם כביש החוף נשאר בשליטה ערבית. צילם של מג'דל ואשדוד ממשיך להאפיל על ניצנים, והיא נשארת מנותקת. הפלישה המצרית בעיצומה. יד מרדכי מפונה, לאחר שהשהתה את המצרים ככל שיכלה. הטור המצרי נע בכל עוצמתו ונכנס לאשדוד. עתה סוגרת על ניצנים חומת הניתוק של צבא סדיר, חמוש ומצוייד והיא מכותרת מכול עבריה. הטרדת אש של פגזי תותחים ומרגמות הופכת להיות שגרה יום יומית. המשק עומד ואף נתבע לסייע לחטיבה, כבסיס לכוחות הפושטים על הטור המצרי. החטיבה נערכת לפעולה יזומה ומתעתדת לנתק את ציר התנועה של הצבא המצרי, המאיים להתקדם לעבר תל-אביב. ניצנים, הנמצאת בעורף האויב, צריכה להיות נקודת המשען, עליה תתבסס חסימת הציר. אולם, בעוד נערכת במפקדת החטיבה תוכנית הפעולה לפרטיה, בוקעת הזעקה לעזרה ממשק ניצנים, הנלחץ תחת מלוא כבדה של ההתקפה המצרית. רק קריאה אחת נשמעה והכול נדם. אפילו אמצעי הקשר בניצנים היו נחותים והכזיבו דווקא בשעה המכרעת. במטה רכונים אנשי מפקדת החטיבה ומפקדי הגדודים על תוכנית הפעולה. קצין הקשר נכנס ומוסר על הידיעה מניצנים. לרגע הרטיטו הכול וקפאו על מקומם. אכן הקדימונו המצרים. בקדחתנות נמשכות ההכנות לפעולה.
ובניצנים עומד קומץ לוחמים, יגע ומדולדל, במאבק נואש מול כוח עדיף לאין שיעור בעוצמתו. התגיע עזרה? הקרב נמשך יותר מ-11 שעות והעזרה בוששה לבוא. מספר האבדות גדל, הטבעת מתהדקת, ולבסוף מוכרע הקרב. לראשונה נופל יישוב במרחב הדרום. שארית הלוחמים נלכדת בשבי.
מפת מרחב הדרום שונתה לבלי הכיר. היום זהו חבל ארץ משגשג, זרוע יישובים עברים לעשרות. מגדל ואשדוד הן ערים מתפתחות, וביניהן, נחבא אל שדותיו הירוקים, כפר קטן – ניצנים.
היודעים יישובי המרחב ותושביו את מלוא גודל החוב שחבים אנו לפינה קטנה זו במפת המרחב, ששמה ניצנים?
אנו לוחמי גדוד 53 זוכרים!
נחמן,
הקמב"ץ שמונה למג"ד באוגוסט 1948
0 Comments:
Post a Comment
<< Home