RelatioNet עד הלום

סיום ההפוגה 8/7
הניצחון הראשון בקרבות עשרת הימים - בית דראס 8/7
רב-סרן סודאני מדבר 8/7
המצרים מפירים את ההפוגה 7-8/7
המערכה על עיבדיס 7-10/7
המטוס הראשון שהופל מן הקרקע 10/7
קרב ההגנה בג'וליס 10/7
ההתקפה השנייה על נגבה 12/7

סיום ההפוגה
בימי ההפוגה גיבש המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, תיקון לתוכני החלוקה. לשיטתו, מאחר שהמצרים ניתקו את הנגב שנועד למדינת היהודים בתוכנית החלוקה המקורית, ואילו צה"ל כבש את הגליל המערבי שנועד למדינה הפלשתינית, יימסר הנגב לפלשתינאים והליל יצורף למדינת היהודים. בן-גוריון הורה לצה"ל לסכל את לקיחת הנגב על-ידי שבירת המצור המצרי.
ליל 8/9 ביולי, המועד האפשרי למבצע אנ-פאר שתוכנן ע"י החטיבה, קדם למועד שנקבע ע"י המתווך מטעם ארגון האומות המאוחדות לסיומה של ההפוגה. מבחינת מדינת ישראל לא היה בהקדמת הפעולה משום פגם, שהרי ראש המטה של המתווך, הקול' בונדה, והמתווך עצמו קבעו, כי במנעם את מעבר שיירת ה-25.6 לנגב, הפרו המצרים את ההפוגה וכי ליהודים חופש פעולה.
אולם נראה, שהמצרים היו מוכנים להפר את הסכם ההפוגה השנייה ולפתוח בקרבות עוד לפני המועד שנקבע לסיומה, גם מבלי שיהיה להם צידוק לכך, ובלבד שישיגו את יתרון ההפתעה. הם הקדימו ב-28 שעות ופתחו בהתקפתם המחודשת בעלות השחר של 8 ביולי.

הניצחון הראשון בקרבות עשרת הימים - בית דראס
8.7.48
סיפר שמעון מרגולין, מ"פ בגדוד 53:
"בימים האחרונים להפוגה הראשונה [11.6.48-9.7.48] ישבתי עם פלוגתי במתחם בית-דראס, מעין מוצב-חוץ לבאר טוביה, שנועד למנוע התקדמות אויב בשטח משדה התעופה (בין בית-דראס ובאר טוביה) ועד למבואות ג'וליס, וכך התחבר לכביש קסטינה-גדרה. לרשותי עמדו שלוש מחלקות לא מלאות, מק"ב באזה אחד וכיתת מרגמות "3.
"עם שחר התעוררתי לשמע יריות נשק קל ויללות שפילחו את הדממה. קול נפץ נשמע מכיוון דרום, והוא הפתיע אותי, שכן השעה הייתה 05:55 של 8.7, 28 שעות לפני מועד סיום ההפוגה.
בשעה 06:10 בא לעמדת הפיקוד מפקד המחלקה, יוסף ישורון, והודיע לי כי טנקים מצרים רבים מגיחים לעבר המתחם מכיוון צפון מערב, כלומר: אשדוד. עד מהרה התברר לנו כי המדובר ב-13 כלי רכב משוריינים, אשר באותם ימים הגדרנו את כולם בשם טנקים. כן גילינו תנועת אויב במוצב העזוב, המרוחק כ-300 מטר מעמדותיה של מחלקה 1. מחלקה זו פתחה באש עזה על האויב. זמן מה לאחר מכן, נתגלו אנשי אויב ליד גדרות הצבר הקיצוניות ומזלג הדרכים היוצאות מהכפר. במזלג ישבו שני אנשי פיאט – מתי ברוכין ונועם כשר.
חיילי האויב, שהגיעו עד לטווח רימון-יד מעמדתם של מתי ונועם, הטילו עליהם רימונים, שאחד מהם נפל בעמדה. מתי לא איבד את עשתונותיו והחזיר את הרימון לשולחיו. זו הייתה מנת חלקם של עוד שני רימוני-יד. האויב נדם לזמן מה וניתנה למתי ולנועם השהות להתחמק לעבר מטה הפלוגה. בבואם הם מסרו כי האויב נמצא ליד גדרות הצבר הקיצוניות.
אנשי מחלקה 1 יצאו מעמדותיהם, התקדמו לעבר גדרות הצבר, שמאחוריהן הסתתר האויב, הטילו בו רימוני-יד והדפו אותו. העתודה, שתי כיתות, בפיקודו של סמ"מ יונה שיינפלד, ביצעה תנועת איגוף. משימתה הייתה לבדוק את מצב הכיתה שהחזיקה במוצב הקטן שמדרום לנו, ולתקוף את האויב אם נאחז במוצב זה.
כוח העתודה יצא למשימתו הקשה. בדרכו גילה במבואות הכפר אנשי אויב מעטים בלבד, והללו ברחו בבהלה. הבורחים לא הספיקו להזהיר את חבריהם שעלו על המוצב הקטן, שכן כשאנשינו קרבו לשם הם מצאו את חיילי האויב בלתי מוכנים כלל. הם היו שיכורי ניצחון על הקטע הקטן שכבשו, ועטו כדבורים על חפציהם האישיים של ההרוגים והנסוגים. בטרם הבחין האויב בחיילינו, ניתכה עליו מכת אש, שהפילה רבים מאנשיו וגרמה מהומה רבה. הנותרים החלו בורחים. היה זה ניצחון חשוב ראשון של אנשינו בקרבות עשרת הימים. אולם שמחתם הפכה לתוגה, משנתגלו להם התוצאות המחרידות של הצלחתו הראשונה של האויב. בחפירה של כיתת שבתאי, שכב שפרן הרוג מכדור בראש. במרחק לא רב משם היו מוטלים אברהם זוננבליט המ"כ, ואברהם רופא המקלען, אשר רוסקו על ידי רימון-יד. לא הרחק מהם היה מוטל מנוח בנקוביץ, שצנח כנראה מהעץ עליו עלה לתצפית, משפגע כדור בראשו.

חיילי האויב, אשר ברחו מאנשי העתודה, נעו חשופים לעבר המוצב המחלקתי העזוב, שהפך עתה, לאור היום, מטרה מצוינת לאנשי מחלקה 1. במיוחד היטיבו להכות באויב המקלענים, ובעיקר הברן שבידי המקלען חנן. כלי אחר, שעשה שמות באויב, היה המרגמה "2 שהופעלה בהתלהבות בידי מפקד מחלקה 1 מאיר אפל.
אנשי האויב שנסוגו מהמתחם המחלקתי העזוב לכיוון דרום-מערב, נפלו כפרי בשל לידיהם של אנשי המשלט המחלקתי המרוחק. המחלקה הזאת פעלה עצמאית, כי בגלל המרחק לא היה לי כל קשר עם מפקדה, משה הלר. לא יכולתי לנצלה כראוי ולא ידעתי דבר על גורלה. הדי היריות והנפץ שעלו מכיוונה לימדוני כי המקום "חי" עדיין. יצאתי בגפי לעבר אותה מחלקה.
כשהגעתי אליה בצהריים, מצאתי את אנשי המחלקה חוגגים את ניצחונם. הם הראו לי בגאווה מק"ב ויקרס, הראשון שנפל בידי החטיבה עד כמה שידוע לי. את תפיסתו של מקלע בינוני זה יש לזקוף, כפי שסיפרו לי, לזכותו של המ"כ דני. הלז כיוון מרגמה "2 לעבר קבוצת מצרים, היטיב לפגוע, והניסה כשהיא מותירה את המק"ב מאחוריה.
התפלאתי על שלא הגיעה אלינו כל העת תגבורת מבאר טוביה. תשובה לכך קיבלתי משהגיע בשעות הצהריים המג"ד עם קצין המודיעין מישקה לבית-דראס.
סיפר המג"ד: "ביום ההתקפה לא עמדה לרשותי כל עתודה. הגדוד כולו היה מפוזר במשלטים. עם בוקר ה-8.7 גילינו טור של שיריוני אויב מתקדם מכיוון אשדוד לעבר באר טוביה. מטרתם הייתה, כנראה, למנוע תגבורות לבית-דראס. האויב הסתפק בתמרון בלבד, ללא ירי, ונשאר במקומו.
שלחנו שלושה סיירים לבית-דראס, לברר מה קורה. בינתיים הגיעו אלינו שניים מאנשי הפלוגה שבכפר וסיפרו בקול נרגש על חיסול העמדה ועל בריחתם מהכיתור. הם לא ידעו מה גורל שאר האנשים. לאחר שנרגעו ביקשו רשות לחזור לפלוגתם.
הוריתי לארגן תגבורת מקרב האנשים שנמצאו במחנה מפקדת הגדוד. המ"מ קוקה נקבע כמפקד התגבורת, שמנתה כמחלקה. אולם התגבורת נאלצה לחזור מדרכה משנתקלה באש השיריון המצרי.
שעה ששיריוני האויב החלו בנסיגה, היינו - מישה רובשקין, קצין המודיעין הגדודי, ואנוכי – בדרכנו לבית-דארס. שם נראה היה לי, כי עייפותם של הלוחמים והעובדה כי איבדו ארבעה חברים יקרים דיכאה את רוחם, על אף ניצחונם הגדול. יתכן שמשום כך לא ערכו עד בואי סריקה יסודית בשטח כדי לחפש אחר חיילי אויב פצועים, שלל, נשק ומסמכים. יצאתי מיד, בלוויית המ"פ שמעון, קצין המודיעין וכיתת מאבטחים, לסיור בשטח. זו הייתה לי הפעם הראשונה לראות עשרות הרוגים מצריים ולידם רובים, מקלעים ותחמושת, מונחים דוממים כלאחר סער. בזהירות ובקפדנות התקדם קצין המודיעין צעד אחר צעד, משיח לשיח מתלולית לתלולית. לפתע קפאתי על עומדי. קצין המודיעין הרעים בערבית: 'קום, צא!' קורפורל (רב-טוראי) סודאני שחור יצא בכבדות וביקש מים. משריווה את צימאונו, שאל אותו קצין המודיעין בקול מצווה: 'היכן מפקדך?' הוא הצביע על שיח במרחק 20 מטר. מיהרנו לשם ואכן גילינו לידו סודני בגיל העמידה, שחזותו העידה בו כי הוא מפקד. הוא היה פצוע בחלק התחתון של גופו ונבצר ממנו לקום. בתחילה נפחד והסתיר את דרגתו. אך גילינו שהוא רב-סרן. שלחנו להביא אלונקה. המ"פ הפצוע, אף שלא הבין את שפתנו כמו קרא את מחשבותינו, ואמר לקצין המודיעין: 'טפלו תחילה באנשי הפצועים קשה. שניים מהם נמצאים בסביבה הקרובה.' מילאנו את חפצו והחילונו נעים לעבר עמדותינו בכפר. בדרך אמר: 'אמרו לנו, כי אתם רוצחים את השבויים...כעת אני רואה בעליל כי אתם אנשי צבא סדיר, בעלי משמעת המכבדים את חוקי ז'נבה.'

רב-סרן סודאני מדבר
בקשר לרב-סרן הסודאני שנלקח בשבי סיפר גליל אלישיב, קצין שירות ידיעות (ש"י) בגדוד 53: "בחקירתו בהמשך גיליתי בו אדם משכיל ומעניין, איש צבא מקצועי ששירת יותר מעשרים שנה ביחידה הסודאנית של הצבא הבריטי. לדבריו, הסתייג מן המצרים, שכנים-יריבים של סודאן, והסביר כי התנדב להילחם ביהודים עקב מסע תעמולה אנטי-יהודי נמרץ שנעשה בצבא המצרי. 'אילו ידעתי אז מה שאני יודע עליכם עכשיו, לא הייתי יוצא למלחמה הזאת!' הוא אמר.
בהמשך השיחות עמו הסתבר, כי הוא חייל מקצועי. בשנת 1946 עזב, אמנם, את הצבא- אולם במרס 1948 חזר והתנדב ל"צבא פלשתינה". הוא הקים את פלוגת המתנדבים הסודאנים הראשונה ופיקד עליה. פרט לפלוגה זו, קיימות עוד שלוש פלוגות המונות בסך הכול 500 איש.
"אשר לקרב בית דראס עצמו סיפר, כי לאחר שורת סיורים מכינים קיבל ביום ה- 7.7 פקודת מבצע לכיבוש בית דראס בליל 7/8.7. לדבריו, הוטלה המשימה על שתי פלוגות - שלו, ופלוגה מצרית, אלא שזו האחרונה לא הוכנסה לקרב. כן סיפר, כי במקרה שכיבוש הכפר לא יצליח בלילה - הוטל עליו לחזור על הניסיון בבוקר, במקרה של הצלחה, היה על פלוגתו להתבסס בבית דראס, ואילו הכוח מהצבא המצרי צריך היה להתקדם ולכבוש את סואפיר אל ע'רביה ואת סואפיר אש-שרקייה. ובכך לנתק את תחבורת היהודים לנגב.
הוא טען, כי תקף את בית דראס עם שחר, נאחז בה אולם השיריונים שנועדו להגיע לעזרתו לא באו. הוא חש אל האלחוטאי כדי להזעיקם, בדרכו נפצע קודם שהספיק להעביר אליהם כל הוראה. גורל דומה נפל בחלקם של רבים מאנשיו. הוא העביר את הפיקוד לקצין אחר, אולם לאחר ששני קצינים נוספים נפצעו אף הם, הוחלט על נסיגה והוא נפל בשבי.

המצרים מפירים את ההפוגה
אחד השומרים במתחם, יצחק נאמן מספר:
בליל ה- 7/8.7 יצאתי לשמירה, יחד עם חברי גדעון, צעדנו לעבר עמדת התצפית, כשהרובים הטעונים בידינו. רגעים מספר לאחר מכן, הפנה גדעון את תשומת לבי לקול מוזר שקלטו אוזניו. עצרתי ועיני החלו תרות את השטח אשר הפריד בינינו לבין האויב, ואשר היה לוטה עדיין באפלולית. לפתע הבחינו עיני בדמויות אפלות נעות בשטח שהשתרע לפני עמדותינו. היה ברור: האויב הפר את ההפוגה. גדעון אשר הבחין ראשון באויב, חש להעיר את אנשינו, ואילו אני, נשארתי יחיד בעמדה הקדמית. המ"כ אברהם הגיע למקום, הציץ לשטח והזעיק את אנשי כיתתו של שבתאי - אשר נשלחו אלינו יום לפני כן, כתגבורת. כולם נכנסו לעמדות. גדעון ואני נכנסנו לחפירה קטנה ובלתי מושלמת. רק עתה חשתי, כמה יקרה היא לי חפירה זו, שמו ידי חפרתיה.
לפתע רעמה הפקודה "אש" מעברה של עמדת שבתאי, השעה הייתה 06:00. בתגובה, החלו מרגמות האויב - אשר ביקש, כנראה, לנצור את אישו עד לרגע האחרון - להמטיר פצצות על הכפר. גם המק"בים של האויב החלו לנבוח בשצף קצף. היינו כיתה מוקטנת וציפינו לתורנו, להיכנס למערבולת האש. קשה הייתה עלינו נצירת האש, שעה שבקרבתנו מתחוללת הסופה. לא עברו רגעים ספורים ועיני הבחינו בדמויות שחורות, מוזרות ובלתי מוכרות, שעלו מתוך החפירות של כיתת שבתאי והחלו מתקרבות לעברנו. הפניתי את תשומת לבו של המ"כ אברהם שפקד מיד על המקלע הכיתתי לפתוח באש. הדמויות השחורות, מיהרו להשתטח על הארץ. אך כעבור זמן מה התאוששו, וחלק מהם פנו לאגפנו מאחור. אברהם, אשר הבחין במזימת האויב, פקד מיד על גדעון ועלי לקפוץ אל השביל שמאחור כדי להבטיח אותו ואת המקלען, אברהם רופא, כדי שיוכלו להמשיך לקצור באויב ולעכבו. אנשי האויב שנפגעו בחלקם, המשיכו במאמציהם להקדם לעברנו בזחילה. מפעם לפעם היו כמה מהם מתגלים "מתחת לאף" ממש, אך היו נפגעים או נאלצים לסגת, מחמת אישנו המדויקת. משנואשו להתגבר עלינו בעזרת אש רובים ומקלעים, החלו בהתקפת רימונים. אלה כוונו במיוחד אל עמדת המקלע. ואכן אחד מהם, חדר בסופו של דבר, לתוך חפירתם של שני האברהמים, וריסק את שניהם. נשארנו עתה בודדים. גדעון ואני, כשאנשי האויב סוגרים עלינו בתנועת מלקחיים.
דומה, כי לא נותרה לנו ברירה- אלא נסיגה. פתחנו בריצה במורד השביל, לעבר בתי הכפר. חיילי האויב דלקו אחרינו. נכנסו לאחת החצרות, הסתתרנו מאחורי קיר חימר ופתחנו לעברם באש. משנואשנו מן האפשרות לעצרם, עברנו לחצר שנייה ואחריה לשלישית, במטרה להגיע למפקדת הפלוגה.

כשנדמה היה לנו כי 'צאנו מכלל סכנה, עלינו בבטחה על השביל המוביל למפקדת הפלוגה. כאן צץ לו- במרחק צעדים מספר ממני - חייל אויב בודד. הוא הצמיד בתנועה מהירה את רובהו לכתפו - וירה לעברי כדור שהחטיא. מיהרתי וקפצתי לתוך חצר סמוכה. גדעון שקפץ בעקבותיי הספיק לכבד בכדור את המצרי.
היינו עייפים, עצרנו קמעה וערכנו התייעצות קצרה בחצר. הנחנו שהאויב שפרץ לעמדותינו, המשיך בדרך העפר צפונה וניתק את מוצבנו משאר עמדות הפלוגה. השבנו, שאין טעם לנסות להגיע אל מטה הפלוגה. החלטנו לסגת לבאר טוביה, המרוחקת 3 ק"מ לערך, מבית דראס.
בזהירות רבה חמקנו מחצר לחצר ומרחוב לרחוב, עד אשר הגענו לקצהו הצפוני מזרח של הכפר. משם המשכנו לנוע לעבר באר טוביה, מסתייעים, מפעם לפעם, במסתור עצים ושיחים שלצדי הדרך. משהגענו למקום בו חוצה דרך זו את אחת משלוחותיו של ואדי סוכריר, ראינו שרשרת שריונים של האויב - שתפקידם היה, כנראה, לאיים על באר טוביה, לנתק את הדרך בינה לבין בית דראס ולמנוע בעד תגבורת מלהגיע לזה האחרון. משהבחינו בנו אנשי השריונים פתחו עלינו באש. התגלגלנו מיד לתוך הוואדי. במחסהו ובמחסה פרדסים הגענו באפיסת כוחות לבאר טוביה.



תגובת החטיבה
החטיבה ידעה להעריך נכונה את אנשי גדוד 53 שלה. הדף קרבי מיום ה-9.7, שכותרתו "ההפוגה פגה, מוות לפולשים", מוקדש לחיילי גדוד 53. לאחר תיאור הקרב וקביעת העובדה שהאויב איבד יותר מ-30 הרוגים, שבויים וכלי נשק, מסיים הדף:
אבידותינו: 4 הרוגים ומספר פצועים
כבוד ותהילה ללוחמינו הנועזים!
בקרב זה, הפותח פתיחה מזהירה את המערכה המחודשת, עמדו למופת יחידות גדוד 53. יישר כוחכם! החטיבה גאה בכם, לוחמים!

מפקד הגדוד הוציא פקודת יום מיוחדת, בה ציין במיוחד את המ"פ שמעון מרגולין, את המקלען חנן ורשויר ואת איש הפיאט מתתיהו ברוכין, והוסיף כי מעשיהם היו זוכים לציון מיוחד בכל צבא אחר אך אצלנו – מעשי יום יום הם.

יזכור
נפלו בהגנה על בית-דראס – 8.7.1948
בנקוביץ מנוח
זננבליט אברהם
רופא אברהם
שפרן אשר

המערכה על עיבדיס
9-10.7.48
עיבדיס היה משלט חיוני במישור שבו עובר ערוץ נחל לכיש, מצפון לקיבוץ נגבה ומשטרת עיראק סואידן. ממערב לכפר, במחצית הדרך בינו לבין הדרך ממחנה ג'וליס לנגבה, נישאות גבעות שכונו במלחמת העצמאות "משלטי עיבדיס" ואשר מפסגתן יש תצפית רחבה לכל רוחות השמים: מישור החוף במערב ושפלת יהודה והרי יהודה במזרח. משלט זה נתפס בידי הצבא המצרי מתוך שתי מגמות: כדי לנתק את נגבה וסביבתה, להרחיב את רצועת הניתוק לנגב על ידי כיבוש שני הסוואפירים ולאפשר חיבור קל לכביש צפונה לעבר גדרה תוך עקיפת נגבה. המצרים החלו לבצר את הגבעה. פלוגה מגדוד 53 כבשה את משלט עיבדיס במבצע "אנ-פאר" [אנטי פארוק, בליל 9-8 ביולי 1948]. המצרים נסוגו לכיוון בית עפה, אך לא השלימו עם תבוסתם ובמשך יום ארוך (9 ביולי) ניסו לכבוש מחדש את המשלט. אך לוחמי הפלוגה הכובשת, שתוגברה אחר הצהריים על ידי מחלקה מגדוד 54, בפיקודו של הסמג"ד דוד שניצקי (שני), הדפו את התקפות הנגד החזקות במשך היום הראשון עד שהוחלף על ידי גדוד 54 ואחריו גדוד 52. בהתקפות ובהפגזות שהנחיתו המצרים על המשלט נפלו רבים. יש הרואים בהתבססות "גבעתי" בעיבדיס תפנית בתולדות החטיבה, אשר שלושה מגדודיה לקחו חלק בהגנה על עיבדיס. הקרב על משלט עיבדיס נחשב לאחד הקרבות הקשים במלחמה. לאחר קרב עיבדיס לא נסוגו עוד חיילי החטיבה מאף משלט. ומכאן ואילך לא התקדמו המצרים אף שעל.

סיפר יוסף ז'אבין (אלגור), מ"מ בפלוגה א' בגדוד 53: "השתייכתי לפלוגה א', שכונתה בשם 'חולדות נגבה' משום שהופקדה על הגנת קיבוץ נגבה בנוסף להשתתפותה בפעולות שונות של הגדוד. ימים מספר לפני סיום ההפוגה הראשונה, הבחנו במספר רב של ערבים בשטח שבין נגבה למחנה ג'וליס. לא הצלחנו לגלות מאין באו ולאן הלכו. בהישנות התופעה, הוטל עלי לצאת, בערב ה-7 ביולי 1948, כדי לסרוק את השטח החשוד.
בסריקה לא גילינו נפש חיה בגבעות שממערב לעיבדיס, וכבר עמדנו לשנות את כיוון ההליכה, כשלפתע ניתכה אש על הכיתה המובילה של אמנון. רוב החיילים פתחו בריצה לעבר ואדי סמוך. על הכיתה המובילה הטלתי לחפות עליהם. מאחר שלא התכוונתי להיכנס לקרב, הסתפקתי בכך שגיליתי שהאויב נאחז בשטח וחזרתי לא לבסיס היציאה אלא לבסיס הגדוד בבאר טוביה.
"הגענו לבסיס בחצות הלילה ומיד דיווחתי על ממצאי הסיור. כשחזרנו בבוקר ה-8 ביולי לנגבה, קיבלתי פקודה להכין פעולה נגד האויב בגבעות עיבדיס. בליל 8/9 ביולי הגיע ג'יפ בשליחות דחופה ממטה הגדוד: עלינו לצאת אל גבעות עיבדיס ולהתבסס בהן, כדי לאבטח את דרך נגבה–מחנה-ג'וליס. המג"ד ביקר בנגבה ובדרכו חזרה נורתה עליו אש מעיבדיס.
"כדי להפתיע את האויב, החלטתי הפעם לעלות עליו מכיוון צפון. ברשותי היו שתיים משלוש מחלקות הפלוגה. מאחר שהפקודה הגיעה בשעה 02:00 בקירוב, חששתי שמא ניתפס באור יום, על כן התקדמנו במהירות לעבר הגבעה הראשונה, הסתערנו עליה בכוח של שתי כיתות, חיסלנו ארבעה אנשי אויב והאחרים ברחו לעבר הכפר סואפיר.
"לאחר התארגנות קצרה, פקדתי על אחת המחלקות להמשיך לעבר שתי גבעות אחרות, שיצרו מעין ח ליד הכפר עיבדיס. עוד אנו נעים והשמים הוארו בעשרות פצצות תאורה שנורו ממרגמות. היינו בשטח פתוח, כשמאחורינו ואדי ולפנינו היעדים בהם החזיק האויב. לרגע פקפקתי, שמא עלינו לחזור לוואדי, אולם מיד החלטתי להסתער על היעדים ובלבד שלא נישאר בשטח הפתוח.
"אש מקלעים קלים ובינוניים (מק"בים) ריתקה אותנו לקרקע. למגינת לבי ראיתי כי לידי היו רק אנשי החוד ואילו שאר פקודי היו מאחור, במרחק של יותר ממאה מטר ממני. שלחתי את סמל יוסקה מנוביץ' לקרוא לאלה-האחרונים, אולם נענו לי רק שלושה-ארבעה מוותיקי הפלוגה. ביניהם היה גייסט, שנוהג היה להסתער כשהוא יורה במקלע מן המותן. כשעמדו לרשותי עשרה אנשים החלטתי להסתער ולשתק את העמדות מהן נורתה עלינו האש. לא הייתה ברירה. השחר קרוב היה ונסיגה פירושה מוות.
"עמדות האויב חוסלו בתנופה. הצטיינו בכך זורקי הרימונים והמקלען משה גייסט. המצרים שלא נפגעו, ברחו במעלה הגבעה. מעודדים, המשכנו בהסתערות. כעבור דקות מספר מצאנו את עצמנו במעלה הגבעה כשמולנו עמדת תותח נגד-טנקים בן 6 ליטראות. על עמדה זו התעקשו המצרים יותר מאשר על עמדותיהם האחרות, אך בסופו של דבר חוסלו מגיניה. מיד חש אל התותח הרס"פ, חיים בלוך, לשעבר תותחן בבריגדה. הוא גילה כי נוקר התותח הוצא ממנו. הוא נשאר ליד התותח מתוך תקווה שיימצא הנוקר והיה אפשר להשמיש את התותח עוד בקרב הזה."
סיפר יעקב דויטש: "בערב שלפני הקרב הזה סיפר לי חיים שהוא עלה מגרמניה כנער בודד וכי אין לו איש בעולם. במלחמת העולם השנייה שירת כתותחן בבריגדה. חיים היה בלונדיני וגבה קומה. הבריטים שיתפו אותו במצעד הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. במלחמת העצמאות הצטרף לגדוד 53 כרב סמל פלוגתי. משנודע לו על גיוס תותחנים אנשי הבריגדה לחיל התותחנים, איים כי יערוק לשם אם יסרבו להעבירו. אבל חצי שעה לפני שיצאנו לעיבדיס הוא הצטרף למ"מ יוסקה ז'בין, אף כי בתוקף תפקידו כרס"פ לא חייב היה לצאת עמנו לקרב."
המשיך המ"מ יוסקה: "שלחתי את סמל יוסקה מנוביץ' פעם נוספת להביא בכל מחיר את האנשים שעדיין נשארו מאחור. בשובו, הביא עמו יותר מעשרה לוחמים.
"אנשי האויב הנסוגים לא הרחיקו במנוסתם אלא ירדו מזרחה, לעבר הכפר עיבדיס. כאן שימשו מטרה למרגמה 2" שבידיו הנאמנות של הסמל יענקלה, שקטלה מצרים רבים.
"עם האר היום, לא האמנו למראה עינינו. בתחום ה-ח שנוצרה על-ידי הגבעות שנאחזנו בהן, גילינו מספר מכוניות מצריות עמוסות תחמושת: שתי נושאות-ברן, שני טנדרים חדשים, מכונית-אלחוט, מספר מרגמות 81 מ"מ, מספר מרגמות "2 שליד כל אחת מהן היו חמישה ארגזי פצצות, ארבעה אופנועים, מטבח-נייד ושני תותחים נגד-טנקים שש ליטראות (סיקס פאונדר). הוריתי לאנשי לא להמשיך בטיהור השטח אלא להסתפק במניעת המצרים מלחזור ולחלץ את הציוד שנטשו בנסיגתם המבוהלת.
"באמצעות מכשיר האלחוט שהיה ברשותי ביקשתי תגבורת אך זו לא הגיעה. בינתיים החמיר מצבנו: רבים מאנשינו נפגעו, רבים מכלי הנשק שבידינו יצאו מכלל פעולה, ואילו האויב החל מתארגן בין בתי הכפר עיבדיס. גם בשטח שבו נאחזנו, נמצאו עדיין מצרים רבים.
"החלטתי לטהר את המשלט בקרב מגע. הסתערתי בראש אנשי בחיפוי של המקלענים יעקב דויטש ומשה גייסט, וחיסלתי את המצרים שתפסו עמדה במרחק כשלושים מטר ממני. בידי אחד ההרוגים מצאתי את הנוקר של התותח בן ששת הליטראות. אדיר היה חפצי להשמיש את התותח לאלתר, ורצתי אליו. בהגיעי אליו הוכיתי בתדהמה. מצאתי את התותחן שלנו, חיים הרס"פ, שרוע הרוג על התותח כשבחזהו חור קטן. חיוך של אושר היה נסוך על פניו. כל-כך רצה להיות תותחן בצבא הגנה לישראל! ועתה, כשזכה סוף סוף בתותח של ממש, נפל שדוד.
"המקלען גייסט הפנה את תשומת לבי אל נושא ברן מצרי שעליו היו מוצבים שני מקלעים.
הכלי ניצב בתוך קבוצת כלי רכב של האויב בשטח שעדיין לא טיהרנו. משהגענו למכונית הראשונה, נפתחה עלינו אש ממרחק 15 מטר. היורים היו שלושה מצרים שישבו בשוחה אחת. חיסלתי אותם ברימוני-יד. בינתיים, מיהר גייסט לעבר נושא הברן ופירק ממנו את שני המקלעים. כדי שלא לפגר אחריו, לקחתי מאחת המכוניות רובה נגד-טנקים ומספר מחסניות וחזרתי אל אנשינו שעל הרכס.
"האויב פתח בהפגזה בשרפנלים, פגזי רסק אוויר המתרסקים למאות רסיסים. הם עשו בנו שמות. דרשנו תגבורות, פינוי פצועים ויחידת חילוץ שתיקח את מכוניות השלל. בתוך זמן קצר הופיע בחור מגדוד 54, נוהג במכונית חילוץ. הוא התעלם מן ההפגזה, רתם את מכוניות השלל וגרר אותן, זו אחר זו, לוואדי ומשם לדרך הגישה למחנה ג'וליס –נגבה."
סיפר יעקב דויטש: "חברי הטוב משה גייסט ירד מהגבעה לחפש תחמושת ונשק. כעבור פרק זמן חזר כשהוא מוביל שבויים מצריים. כשירד שנית לאסוף תחמושת, חייל מצרי כיוון אליו את נשקו. גייסט הטיל עליו רימון-יד, אבל מרוב התרגשות לא שחרר את הניצרה. למזלו, פגע הרימון בראשו של המצרי וכך ניצלו חייו. גייסט ואני תפשנו בשבי קצין מצרי שאמר לנו מיד באנגלית: 'אני קצין', ודרש זכויות יתר."
המשיך המ"מ יוסקה: "כשהגיעה התגבורת המיוחלת מגדוד 54 בפיקודו של סמג"ד 54, דוד שיניצקי, ירדה עלינו עייפות הקרב במלוא כובדה. גילינו את המחיר הכבד ששילמנו בקרב הזה, והאויב התארגן להתקפת נגד. טור גדול של משוריינים וטנקים נע ממשטרת עירק-סואידן מזרחה, עקף את בית-עפה, וצירף אליו כוח רגלי שנערך לקרב מאחוריו. התחלתי עובר בין אנשי כדי לחזק את ידיהם, אבל הם כבר התעשתו: כל אחד מהם טיפל בכלי-נשקו, הכין מחסניות, אסף רימוני-יד, בלי להמתין לפקודה. מספר טוראים, כמו דויטש וגייסט, שמפקדיהם נפצעו או נהרגו, ריכזו סביבם אנשים ומילאו תפקיד של מפקדי קטעים.
"בשלב זה שככה ההפגזה, אבל הופיעו מעלינו שלושה מטוסי 'ספיטפייר' שצללו עלינו בהמטירם אש תופת. העברתי מבט על אנשי. הם שכבו על הבטן, על הגב, מתכווצים, מצמידים לבטנם את ידיהם ורגליהם כדי ליצור שטח קטן ככל האפשר לפגיעה.
"כשחדלה התקפת המטוסים ניתכה עלינו אש מקלעים. אנשינו השיבו אש, אבל האויב גבה מאתנו מחיר כבד. יוסקה מנוביץ, הסמל שהצטיין בהסתערות על הגבעה ויצא פעמים מספר להזעיק את המזדנבים, נפגע בכדור בבטנו ומעיו נשפכו. מיהרתי להביאו לחפירה והשכבתיו לידי. אף כי סבל ייסורים נוראים, לא זעק. הוא אמר לי ולחובש, כי הוא מצטער על כך שאינו יכול להמשיך להילחם, ונפח את נשמתו. מ"כ אמנון נפצע קשה בידו. שלחתיו לעמדת תותח הנ"ט, כדי שימצא בה מחסה, אך דווקא שם נפגע פגיעה נוספת. כשעברתי לאותה עמדה ראיתי בה מחזה שלא אשכח לעולם: ארבעה מבחורינו שכבו הרוגים, זה על גבי זה ופניהם אל המצרים.
"עתה הגיעו אלינו שני ג'יפים של 'שועלי שמשון', שעל אחד מהם היה מוצב מק"ב 'באזה'. הם המטירו אש כבדה על האויב, אבל הסתלקו מקץ זמן קצר.
"בעיצומה של ההפגזה הופיע משוריין שהביא דבר יקר מכל: מים! בכלי רכב אחר באו המג"ד יצחק פונדק וקצין המודיעין שלנו, משה ("מישקה", רובשקין) אייל.
סיפר המג"ד יצחק: "בשעות אחר הצהריים קיבלתי ממשלט עיבדיס ידיעות מדאיגות על נפגעים ואפיסת כוחות. החלטתי לצאת מיד למקום. מפקד חייב להימצא לא רק במטהו, ועליו להוכיח לחייליו כי אינו חוסך מעצמו כל מאמץ וסכנה. הגעתי לעיבדיס בערך ב- 14:00, לאחר שעברתי טבילת אש ממושכת. ידעתי שאם נחזיק מעמד עד החשיכה יהיה המשלט וכל השלל שבו – שלנו. החיילים הופתעו לראות את המג"ד בקו האש והיו כאלה שכל חזותם כמו ביקשה לומר בלי קול: 'הורידו אותנו מפה'. הרגעתי אותם: 'בערב תוחלפו.' בינתיים נטל מישקה חלק בקרב, גרר פצועים למחסה והחליף מקלען שנפגע."
העידוד הרב ששאבו הלוחמים מהופעתו של המג"ד בקו האש מוצא את ביטויו בסיפורו האישי של הרץ הפלוגתי, צבי נבו: "אם זכיתי להצליח כחייל קרבי, הרי זה בזכותו של יצחק פונדק, המג"ד הראשון של הגדוד. הוא שעשה אותי לחייל, ביחס האישי שהעניק לאנשיו. הודות לכך היינו מוכנים לקבל עלינו כל סיכון. ואכן, סיכונים לא חסרו, והיו לנו אבידות בהרוגים ובפצועים וכמה מטובי חברי נהרגו.
"מכל הפעולות הקרביות שבהן השתתפתי היה הקרב על המשלט המצרי בעיבדיס לא רק הקשה ביותר, אלא גם המשמעותי ביותר מבחינת השתתפותי ותרומתי. הקרב התנהל בשני שלבים. הראשון היה שלב כיבוש המשלט בידי שתי מחלקות של הפלוגה. השלב השני היה קשה יותר, שכן היה עלינו להתמודד עם התקפת-נגד מצרית.
"בהתקפת-הנגד המצרית התפתח קרב קשה ועד מהרה הורגש אצלנו מחסור בתחמושת. בתוקף תפקידי כרץ, נשלחתי יחד עם הנשק אברהם רצ'בסקי למטה החטיבה, להביא תחמושת ולארגן עזרה לפצועים. נסענו במכונית של גדוד 54 שעברה במקום, והתקבלנו מיד על ידי מפקד החטיבה, שמעון אבידן. המח"ט ארגן מיד שלושה משוריינים ונתן לנו שני ארגזי תחמושת לרובים צ'כיים. במשוריין הראשון נסעתי אני, בשני היה אברהם רצ'בסקי ובשלישי אפרים מקובסקי מגדוד 54. כשחזרנו לשדה הקרב נהרג אפרים כשעמד לצאת מן המשוריין.
"ניסינו להביא את ארגזי התחמושת לחברינו הלוחמים, אבל הם היו כבדים מדי ונאלצנו להביא את התחמושת מנות-מנות ללוחמים בעמדות.
"לאחר שחילקתי תחמושת לעמדות ניגשתי לפינוי הפצועים. שניים מהם, ישעיהו סוקל ויוסקה מנוביץ, היו פצועים קשה ומתו מפצעיהם. בין הפצועים שפיניתי היה אימרי (אימרגליק), עולה חדש ששירת באצ"ל קודם שהצטרף לגדוד. לא ידעתי אם הוא נשאר בחיים וחשבתי עליו רבות. כעבור עשרים שנה ראיתי פנים מוכרות ברחוב, ניגשתי אל האיש ושאלתי אם הוא אימרי. הוא השיב בחיוב. התרגשנו מאוד ומאז אנחנו בקשר."
המשיך דויטש: "לקרב עיבדיס יצא גם הנשק אברהם (אברהמל'ה) רצ'בסקי, שלא היה חייב לצאת לקרב אבל דרש בתוקף שיצרפו אותו. במהלך התקפת-הנגד של המצרים ירה אברהם במקלע מן המותן, בעמידה, עד שנהרג. פעולתו זו סייעה להצלחת ההתקפה על עיבדיס ובעיקר בעת הדיפת התקפת הנגב של המצרים. לדעתי, אברהמ'לה היה גיבור הקרב."
בקרב נהרג גם חיים בלוך. ערב קודם שוחחנו והוא סיפר לי שעלה מגרמניה כנער בודד ולמעשה אין לו איש בעולם. במלחמת העולם השניה שיאת בבריגדה היהודית. חיים היה בלונדיני, גובהו 1.95 מ'. הבריטים בחרו בו לצעוד במצעד הנצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.
המשיך המ"מ יוסקה ז'אבין: "ביקורו של המג"ד והודעתו שבערב נוחלף, עודדו אותנו מאוד.
בינתיים החלו משורייני האויב והטנקים שלו להתקרב אלינו עד כדי 500 מטר. ירינו על האויב בכל כלי הנשק שבידינו. לפתע נשמע פיצוץ חזק. אחד ממשורייני האויב החל בוער. המשוריין הקרוב אליו סב מיד לאחור ובעקבותיו נעו שאר המשוריינים והטנקים לעבר הכפר עיבדיס.
"עם רדת החשיכה, החליפה אותנו פלוגה מגדוד 52. האויב, שהבחין בהחלפת הכוחות, הפגיז אותנו בוואדי ובדרכנו משם למחנה ג'וליס. בשלב זה נפגע עוד אחד מאנשי.
"רק כשהגענו לבאר טוביה החלה חודרת להכרתנו המחשבה כי אכן ביצענו פעולה גדולה, שחוללה מפנה – לטובתנו – בכל חזית הדרום."
לימים נכתב ב"לקסיקון לביטחון ישראל": יש הרואים בהתבססות "גבעתי" בעיבדיס תפנית בתולדות החטיבה: לאחר ההצלחה במשלט זה לא נסוגו עוד חיילי החטיבה.
בתום הקרב על עיבדיס, ב-11 ביולי 1948 בבוקר סיירו סגן שר הביטחון ישראל גלילי וראש אגף מבצעים במטכ"ל יגאל ידין יום לפני ההתקפה השנייה על נגבה. הביקור נערך בעקבות הניצחונות של הגדוד בבית-דראס, עיבדיס וג'וליס. סיכם סגן השר את התרשמותו באומרו: "השורות מדולדלות אצלכם, אולם הרוח ממלאה את הפרצות."
התרשמותו זו הוכחה שוב ביום המחרת בעמידה של מגיני נגבה.

מספר יוחנן ליפשיץ, מאנשי אצ"ל שצורפו לגדוד 53: "בליל 8/9 ביולי קיבלנו הוראה ממטה הגדוד לצאת לגבעות עיבדיס ולהתבסס בהן לאחר שבלילה הקודם נתקל סיור בפיקודו של המ"מ יוסקה ז'בין באש וחזר לבסיס. קיבלתי פקודה לקחת שתי מחלקות מהפלוגה שישבה בנגבה, ולכבוש את מוצב עיבדיס, מצפון לנגבה, השולט על הכניסה לקיבוץ. נאמר לי שזה מוצב קטן עם מעט חיילים מצריים, בערך מחלקה מינוס. שעת ה-ש נקבעה כמדומני לשעה 22:00. התקרבנו בשקט אל המוצב ונפרסנו בעמדת היערכות במרחק של 70-80 מטר. התוכנית: מחלקה אחת מימין בפיקוד יוסף ז'בין; אני, הרס"פ והקשר, באמצע מצד שמאל מפקד מחלקה שנייה (השם לא זכור לי). בהסתערות מחלקה 1 מימין תשטוף את הגבעה מצד ימין והמחלקה השנייה תשטוף את המוצב מצד שמאל. קצת לפני שעת ה-ש קיבלתי פקודה לדחות את ההתקפה לשעה 23:00. גם שעת ה-ש הזו נדחתה. הלילה היה קריר ונעים והעייפות של כל היום עשתה את שלה ורוב החיילים נרדמו בקו ההיערכות... מזל שהקשר לא נרדם ובשעה 24:00 הודיעו שהפעולה הרחבה בוטלה, וקיבלתי פקודה לתקוף ולכבוש לבד את עיבדיס. נתתי פקודה היכון. כולם התעוררו. פקדתי 'הצמד כידון וקדימה להתקפה!' החיילים פרצו בשאגה והסתערו על המוצב. הקרב היה קשה אבל מכיוון שהפתענו את המצרים, ידנו הייתה על העליונה.
"תוך כדי הלחימה מישהו צעק שתפס רובה ענקי עם כדורים. הרס"פ שהיה על ידי (היה בוגר הצבא הבריטי) צעק שזה רובה אנטי טנקי, לקח אותו והתחיל לירות בו. כדי להיטיב לראות ולקלוע הוא התרומם וכדור פגע בגרונו. הוא מת במקום. הוא היה צריך למחרת להשתחרר מהגדוד ולעבור אל התותחנים. הוא היה סמל בתותחנים בצבא הבריטי. למרות שלא היה צריך לצאת איתנו, הוא סירב להישאר בקיבוץ. תשובתו הייתה: 'כשהחיילים שלי יוצאים לקרב, אני יוצא איתם!'
"כבשנו את המוצב, ותפסנו הרבה כלי נשק, עם קרון פיקוד ומכשירי קשר, מרגמות תותחים נ.ט ותחמושת.
"למחרת בבוקר התחילה הארטילריה המצרית לירות עלינו אש תופת מאסדוד. כעבור זמן הופיעו שני ספיטפיירים ביעף נמוך. ראינו את הטייס ממסתכל בנו, נוסק אל מול השמש וצולל עם קרני השמש כדי שלא נוכל להסתכל ומטיל שתי פצצות, עושה סיבוב וזורק עוד שתי פצצות, לאחר מכן צולל שוב ויורה עלינו במקלע. האווירון השני עשה בדיוק אותו דבר. כשהאווירונים עזבו אותנו החלו התותחים שוב להפגיז אותנו. הרגשנו שאנחנו נמצאים בתופת שאין לה קץ. ובתוך כל התופת הזו פתאום הופיע המג"ד עם חוליה מהמטה ועם המ"פ ובאומץ בלתי רגיל ניהלו את הלחימה. בינתיים ראינו חיילים מצריים נערכים למטה מצפון-מזרח לגבעה, לתקוף אותנו כמו שלומדים תרגולת קרב בקורס. אבל לאחר שחטפו מאיתנו מכת אש הם נסוגו. לקחנו בשבי קצין מצרי בדרגת סגן משנה (עם כוכב אחד על כל כתף) עם אקדח ומשקפת על צווארו. המ"פ לקח ממנו את האקדח, אני לקחתי את המשקפת - משקפת תותחנים גרמנית מצוינת. וכל אחד לקח למזכרת כוכב אחד.
"היו לנו הרוגים ופצועים, לא אכלנו ולא שתינו והיינו באפיסת כוחות. אחר הצהריים החליפה אותנו פלוגה מגדוד 54. המג"ד שלהם, צ'רה, הוריד מצווארי את המשקפת, תלה אותה על צווארו והודיע לי שהוא מחרים את השלל לטובת הצבא. אני נשארתי עם כוכב מצרי למזכרת...

יזכור
נפלו בקרב עיבדיס – 9.7.1948, 10.7.1948
בלוך חיים – נפל 9.7.48
מנוביץ יוסף – נפל 9.7.48
סוקל ישעיהו – נפל 10.7.48
סיגורה יצחק – נפל 9.7.48
קשי בנימין – נפל ב- 9.7.48
רצ'בסקי אברהם - נפל ב9.7.48-
צ'יליבי אברהם נפל בהפצצה על מחנה באר טוביה (יורם). נפצע ב-9 ביולי 1948 מת ב-10 ביולי.


המטוס הראשון שהופל מן הקרקע
10/7/48
בסוף השבוע הראשון של חודש יולי 1948 ניתנה פקודה לפנות את מפקדת הגדוד ולעבור לפרדס סמוך בשעות היום כדי שסוללת התותחים המצרית שהייתה ממוקמת ממערב לבית-דראס תפגיז מחנה ריק. סיפר יוסף (פרייליך) גיל: "הפקודה, שניתנה ב-9 ביולי, בוצעה, אבל המחנה לא התרוקן לגמרי. נותרו בו בעלי תפקידים שהיו מרותקים לתפקידיהם במחנה, ואני ביניהם. הייתי נשק של הפלוגה המסייעת וניתנה לי פקודה לבצע פעילות שתשכנע את המצרים שהמחנה שלנו מאויש ופועל מתוך שיגרה. היה עלי לירות במטוסי ה'ספיטפייר' המצריים שחגו מעל המחנה, ככל הנראה כדי לכוון את אש התותחים.
"מכיוון שלא היו לנו תותחים נגד-מטוסים, שאלתי את עצמי איזה כלי-נשק מאלה שעומדים לרשותי יתאים לירי נגד מטוסים. בחרתי במקלע 'ברן' על חצובה, שנלקח שלל באחת מפעולות הגדוד. שאלתי את אחד המפקדים: 'איך מכוונים ירי נגד מטוסים?' תשובתו הייתה: 'לוקחים שלוש דמויות קדימה'… כדי לאפשר לי לדעת לאן בדיוק אני יורה, מילאתי עשרים מחסניות של 'ברן' בכדור נותב אחד ושני כדורים רגילים, לסירוגין וב-10 ביולי בבוקר הצבתי את ה'ברן' על חצובה ליד ביתן המגורים, והמתנתי.
"סמוך לשעה 10 בבוקר נשמע קולם של שני 'ספיטפיירים'. נשאתי מבט, ראיתי את המטוסים המתקרבים במהירות ופתחתי באש עליהם – שלוש דמויות קדימה, שתי דמויות קדימה וכל מיני ניסיונות אחרים. לא ראיתי תוצאות כלשהן.
"בערב החזרתי את ה'ברן' לנשקיה בלב כבד.. אמנם, מילאתי את הפקודה שניתנה לי וביצעתי פעילות נגד מטוסים, אבל הוצאתי כמות גדולה של תחמושת בלא שהקטנתי את מצבת הצבא המצרי ולו רק במטוס אחד ובטייס אחד.
"למחרת, 11 ביולי, נשנה החיזיון של היום הקודם: המטוסים המצריים חגו מעל המחנה וכעבור כמחצית השעה החל מטוס אחד צולל אלי עם כיוון השמש כדי שאהיה מסונוור ולא אראה אותו. לחצתי על ההדק ויריתי לכיוון השמש. הפעם הגיב המטוס המצרי בירי מקלעים ובשחרור שתי פצצות שנחתו על המסלול הסמוך למחנה. לאחר צלילת ההתקפה נסק ה'ספיטפייר' כשטייסו מנענע בכנפיו כדרכם של טייסי קרב בסיום מוצלח של משימה. קיללתי את הטייס המצרי מתוך תסכול עמוק.
"למחרת הופתעתי לקרוא בעיתון 'על המשמר' ידיעה בה נאמר: 'ספיטפיר מצרי נפגע ביריות המגינים ונפל בשטח הקווים המצריים'. ובכן, או שפגעתי בטייס או שפגעתי במטוס פגיעה אנושה והמטוס נפל כעבור דקה או שתיים.
"כעבור שנים הוציא חיל האוויר ספר ובו טבלה שכותרתה: 'הפלת מטוסי אויב ממלחמת השחרור עד "קדש"'. טבלה זו כוללת '1 ספיטפייר' שהופל 'בסביבת באר-טוביה' – והמשבצת המיועדת לשמו של הטייס שהפיל את המטוס, ריקה. כל המשבצות האחרות מכילות שמות של טייסים."

קרב ההגנה בג'וליס
10.7.48
ב-10 ביולי תקף גדוד מצרי, שליווה אותו קצין צעיר ששמו גמאל עבדל נאצר (לימים, נשיא מצרים), את משלטי הכפר ג'וליס כדי לעקוף את נגבה מצפון. פלוגה מחטיבת "גבעתי" שהתבצרה במקום בלמה את ההתקפה ואילצה את המצרים לסגת.
סיפר מ"פ ג': "משלטי ג'וליס היו חלק של קו הגנה ארוך, שכלל את משלטי בית-דראס מצפון מזרח ואת קיבוץ נגבה מדרום מזרח. המג"ד הורה לי לתפוס שטח רחב ידיים, בפיזור גדול כדי למנוע אבידות, ולהרבות בפטרולים, בעיקר עם שחר, כדי למנוע הפתעות."
המשימה הייתה למנוע התקדמות מצרית בכביש המוביל מכאוכבה לכיוון מחנה ג'וליס, כפר ורבורג, קסטינה לגדרה.

"תפסנו שלושה מוצבים מחלקתיים: מוצב אחד בגבעה 76, כק"מ וחצי מערבה למחנה ג'וליס העזוב; שני- בצפון מזלג הכבישים סואפיר-ניצנים; ושלישי מדרום לצומת – בבית הקברות של הכפר ג'וליס. מוצב זה חסם פיסית את הכביש ואת המעבר צפונה. כמו כן נתפס מוצב הטעיה בצפון-מערב בגבעה 66. המוצבים עשויים היו לסייע זה לזה, כך שניתן לדבר על מתחם פלוגתי, אולם המרחקים הגדולים ביניהם הכבידו על השליטה. הם גם לא היו מבוצרים בשלמות. לא ניתנה לנו עדיפות בהקצאת ימי עבודה של פועלי הביצורים. עם זאת נעשתה גם בג'וליס עבודה חשובה, כגון מקלטי מטה, מחסני מזון ותחמושת לכל מחלקה, עמדות לנשק המסייע ותעלות קשר שלא היו עמוקות די הצורך."
סיפר טוראי חזי אשל: "מדי לילה הגיעו 'אנשי הביצורים' - מתנדבים מרחובות והסביבה, שחפרו והעמיקו את התעלות במשלט. היה זה מחזה מרגש לראות את האנשים המבוגרים (שיכולים להיות הורינו) מגיעים מדי ערב לאחר רדת החשיכה ומתפנים עם עלות השחר. הם עבדו בקדחתנות להשלמת תעלות הקשר ובניית העמדות, כאילו בתחרות עם הזמן. התייחסותם אלינו הייתה כאל הבנים שלהם."
המשיך המ"פ: "כדי להטעות את האויב, הקים הסמ"פ דודיק - מצפון-מערב למוצב הצפוני, 76 (גבעה 66.3) – מוצב דמה בעזרת ארובות ופחים. במוצב זה הוצבו תותחי דמה.
"גמאל עבד א-נאצר, שהיה קצין בחיל המשלוח המצרי שפעל באותה גזרה, כתב בזיכרונותיו שבמהלך ההתקפה המצרית על מתחם ג'וליס, כוח הטעיה מצרי הוא שתקף את מוצב הדמה כדי למשוך את תשומת לב המגינים צפונה, שעה שהמאמץ העיקרי המצרי נעשה מדרום נגד מוצב בית הקברות.
"ביום 10.7, לאחר קבלת ההודעה שהעובדים האזרחיים סיימו את עבודת הביצורים, כינסתי את הפלוגה והסברתי את ערכם של הביצורים ואת שיטת ההגנה שלנו. מצב רוחם של החיילים היה מרומם, בסופה של השיחה התרשמתי שהחיילים מאמינים בכושר עמידתנו, בזכות הביצורים שהקימונו."
סיפר טוראי חזי אשל: "במשך ה-8 ביולי הופגז המשלט שלנו לסירוגין באש טורדנית. בכל פעם קפצנו לתעלות. עתה הודינו בליבנו ל'אבות' שחפרו לנו את המחסות. בכל פעם שהסתתרתי בתעלה, נתקלתי בשרידי שלדים וגולגלות. זה היה מפחיד.
"בלילה שבין ה- 8-9 ביולי שמענו המולת קרב מאזור נגבה, שם תקפו כנראה כוחותינו. נשמעו צרורות אש ארוכים, רעם התפוצצויות, רקטות עפו באוויר ונראה שמתחולל שם קרב כבד. בבוקר ה-9 ביולי נתבשרנו שמשלט עיבדיס, בעורפה של נגבה, נכבש בידי פלוגה א' מגדודנו, שלקחה שלל רב.
"הפגזות ההטרדה עלינו נמשכו כל אותו היום והלילה והתעצמו למחרת, 10 ביולי. באותו יום נראה שתורנו אכן הגיע."
המשיך המ"פ: "זמן קצר לאחר מכן התקרב פטרול אויב מצד מערב, דרך המטעים, לכיוון המוצב הצפוני, 76. הפטרול נתקל במארב שלנו. שניים מאנשיו נהרגו ואחד נשבה. למרבה הצער, לא העלתה חקירת השבוי מהי כוונת האויב.
"כעבור שעה קלה פתח האויב בהפגזה עלינו מכיוון מג'דל. באותה שעה הבחנו בהתקרבות כוחות אויב מכיוון דרום (גבעה 113). נצרנו את אישנו מאחר שלא היו לפנינו מטרות ברורות.
"כוחות האויב נעלמו לזמן מה ושבו והופיעו מדרום-מערב ל'מוצב בית-הקברות'. הם מנו כשתי פלוגות, ומאחוריהם התקדמו מספר נושאי ברן. משקרבו לטווח היעיל של נשקנו, הטחנו בהם מכת אש שהצמידה אותם ארצה. הם פתחו בנסיגה ונעלמו בוואדי."
סיפר טוראי חזי אשל, לוחם ממחלקה 3 שלחמה במוצב בית הקברות: "הבחנו בגיא בהתקדמות של זחל"מים משוריינים יורקי אש וביניהם חיילים מצרים, עם רובים מכודנים, במבנה הסתערות. זו הפעם הראשונה שראיתי נושאי ברן. חשבתי שאלה טנקים. הפקודה הייתה לנצור אש עד שיתקרבו. כל המחזה נראה לי כמו בסרטים על מלחמת העולם השנייה, אלא שזו הייתה המציאות – מלחמה לחיים ולמוות. ידענו שעלינו לבלום את המצרים ויהי מה.
"בהגיעם לטווח אפקטיבי ניתנה פקודת אש. יריתי כמו מטורף מהרובה הצ'כי שהיה ברשותי. המקלעים שלנו קצרו בהם ואת אש ה'בזות' שמענו מעל לראשינו לעברם. במיוחד הצטיין משה שמלו, המקלען ממחלקה 3. לכל צרור שלו הייתה מטרה והוא היטיב לקלוע ומעולם לא ירה ללא תכלית.
המצרים נעצרו ונצמדו לקרקע ולפתע החלו לסגת ונעלמו בגיא שממנו באו. ידענו שהם לא יוותרו וכי ישובו ויתקפו לאחר שיתארגנו."
המשיך המ"פ: "בשעות אחר הצהריים המוקדמות חזר האויב, בכוח גדול יותר. הוא תפס את גבעה 62 שמדרום למוצב 'בית הקברות'. חוליית התצפית שבמקום הצליחה לרדת מבלי להיפגע ולהביא ידיעות מדויקות על האויב. כן מסרה, שמעבר לגבעה מסתתרים מספר נושאי ברן ובה כנראה יחידה מסייעת. ואכן, גבעה זו הפכה מאוחר יותר לבסיס אש.
"חיל הרגלים של האויב החל לנוע לשטח ההסתערות בוואדי, מדרום-מערב למוצב בית הקברות. באותו זמן קרבו חמישה משוריינים מצדו המערבי של כביש כאוכבה-ג'וליס.
"מצב רוחם של אנשי פלוגתי היה איתן. איש מהם לא נפגע. האויב לא ידע את מערך כוחותינו ואת מקום הצבת נשקנו. המשוריינים שמצפון ירו בעיקר על מוצב ההטעיה, וההתקפה בכללה הפכה להסתערות של רגלים ונושאי ברן על מוצב 'בית הקברות'.
"מפקד המוצב הדרומי, המ"מ שלמה קלדרון, שאל אותי מה לעשות נגד ה'טנקים'. עניתי לו בהתבדחות: 'אל תפגע בהם. תביא אותם שלמים.' בדיעבד נודע לי שהוא קיבל את הדברים כפשוטם ואסר על מפקד תותח הנ"ט [למעשה, רובה נגד-טנקים שירה קליעים בקוטר 20 מ"מ חודרי שריון], ישעיהו ספינקלשטיין, לפתוח עליהם באש. רק כשהגיעו לטווח של 200 מטר ניתן ההיתר לירי, בתנאי שהאש תכוון לשריון העליון בלבד. התותחנים פתחו באש מדויקת ומהירה והוציאו מכלל שימוש שני נושאי ברן, בלי לפגוע במנועיהם. כשאספנו אותם הם היו שמישים...
"ה'טיפול' ברכב הנוסף של האויב היה פחות עדין. אחד מתותחי הנ"ט פגע בנושא ברן מצרי ובמשאית נושאת תחמושת, שהתפוצצה ופגעה בסובבים אותה. נושא ברן אחר נפגע. כך עלה בידם של התותחנים לחסל 5 כלי רכב של האויב בפרק זמן קצר. פגיעות אלה גרמו לשבירת ההתקפה. החלטתי להנחית מכת נגד אגפית בתפיסת גבעה 65, כ- 600 מטר מזרחה לגבעת בסיס האש של האויב (62). את המשימה הטלתי על סגן מפקד הפלוגה, דודיק, איש באר טוביה. הוא כינס במהירות שתי כיתות עם שלושה מקלעים ופיאט ויצא באיגוף שמאלי – ממזרח לדרום – לביצוע המשימה. מיד הבחין דודיק בירידת עוצמת האש של האויב והסיק שהמצרים ויתרו על המשך ההתקפה ומתכוונים לסגת. דודיק החליט לוותר על איגוף מלא לעורף האויב והסתפק באיגוף חלקי, מהיר יותר. משהופיע באגף האויב, הפכה נסיגתם של המצרים למנוסה.
"האויב הנסוג נערך על כביש ג'וליס-מג'דל. לא הצלחתי להפעיל נגדם את יחידת המרגמות הכבדות, שהייתה ממוקמת כקילומטר צפונה למוצב 'בית הקברות'. יחידה זו הייתה רק בסיוע ולא כפופה לי ישירות, והיא נסוגה משאזלה תחמושתה כביכול.
"כשעקבתי אחר האויב במשקפת, שמעתי לפתע קול צרורות מקלעים. נראה היה לי, כי מפקדי האויב נאלצו לפתוח באש על אנשיהם כדי לאלצם להתארגן להתקפה נוספת על מנת לחלץ את כוחותיהם שהחזיקו בגבעת בסיס האש (62).
"התקפה רצינית נוספת לא באה. האויב הסתפק בשיגור מספר יחידות קטנות לשטח, כדי לאסוף פצועים, הרוגים וציוד, שהשאירו המצרים במנוסתם.
"כשירד הלילה על שדה הקרב, יצאנו לאסוף את השלל: שני נושאי ברן ראויים לשימוש, אופנוע חדש, שתי מרגמות "2, שני ברנים, 3 רובים, חצובת ויקרס ותחמושת רבה.
"אבידות האויב נאמדו ב- 40-30 הרוגים, ו- 40 פצועים. מאתנו, למרבה המזל, לא נפגע איש.
בצהריים הגיע המג"ד יחד עם קצין המודיעין מישקה (רובשקין) אייל, שוחח עם המ"פ יוסף והסמ"פ דודיק וקיבל דיווח על מהלך הקרב. עצם הופעתו נסכה ביטחון רב בלוחמים. דודיק סיפר לו בסיפוק שמוצב ההטעיה שבנה השיג את ייעודו והאויב אמנם תקף אותו ובזבז עליו גם תחמושת ארטילרית. על הקרב ועל מוצב הדמה כתב לימים בזיכרונותיו גמאל עבד אל-נאצר, שהיה בעת ההיא קצין זוטר שלחם בחזית הדרום.
שני הזחל"מים נושאי ברן, שנותרו שמישים, השתתפו ב"מצעד" ברחובות לאחר הקרב.
"הקרבות בבית-דראס, עיבדיס וג'וליס צוינו לשבח בדף הקרבי של החטיבה. כבוד ותהילה הורעפו על חיילי הגדוד, שלחמו פנים אל פנים עם המצרים ויכלו להם. היינו גאים בהישגינו. חודשים מעטים בלבד קודם לכן היינו אוסף של 'בני פרברים' מתל-אביב, שבקושי הפעילו את נשקם הדל, והנה היינו ללוחמים נועזים שהעניקו לחטיבה את ניצחונותיה הראשונים בחזית הדרום."

ההתקפה השנייה על נגבה
12.7.48

הקרב
במהלך קרבות עשרת הימים, שהחלו עם סיום ההפוגה הראשונה, לא זכה האויב לשום הצלחה בגזרת נגבה.ה התקפות על בית-דראס וג'וליס נהדפו על ידי פלוגות ב' וג' של הגדוד. פלוגה א' כבשה את משלטי עיבדיס שבעורפה של נגבה ומנעה את כיתורה של הנקודה. המצרים, שערכו התקפת-נגד נמרצת על משלטי עיבדיס, נהדפו ואנו אספנו שלל רב בשדה הקרב. המפקד העליון המצרי, מואווי, לא נואש. משאת נפשו הייתה כיבוש נגבה. הוא ניסה להגשים זאת ב-12 ביולי.
בקרב של 12 ביולי – יום שני, ה' בתמוז - הפעילו המצרים כוח גדול יותר מזה של 2 ביוני. הפעם הכינו את ההתקפה ביסודיות, תוך הפקת לקחים משגיאות העבר. המטרה הייתה הפעם לכתר את נגבה, ולתקוף אותה מכל עבר, ולא לאפשר הפרעה מהאגף כפי שאירע ב-2 ביוני.
השלב הראשון של ההתקפה החל ב-06:00, כאשר הכוח המצרי פתח בתנועה לעבר הנקודה. ביומן המערכה שניהל יעקב (קובה) וילן, המא"ז של נגבה, נרשם בשעה 06:45: מן התצפית מודיעים כי 6 טנקים, 4 נושאי ברן, 4 משאיות ו-3 ג'יפים, ששניים מהם גוררים תותחים, מתקרבים לגבעה 105. ניתנה הוראה להפריע לתנועה זו, אולם לאחר הוצאת מספר פצצות מרגמה 81 מ"מ ניתנה פקודה לחדול מחשש שיאזלו הפצצות.
ב-07:30 הודיעה התצפית כי שתי פלוגות אויב יורדות מכיוון גבעה 113. באותה שעה החלה הפצצה: "גלים" בני שני מטוסים כל אחד, החלו מטילים על המשק פצצות תבערה ורסק.
ב-08:00 דיווחה התצפית כי 7 טנקים נעים מכיוון עיראק-סואידן ונערכים בין המשק לבית עפה, ו-8 טנקים אחרים ו-4 נושאי ברן נערכים בין המשק למשטרה. חיילים רגלים נערכו בסביבת בית הקברות שמדרום-מערב למשק. המשק היה מכותר על ידי אויב שנערך במרחק 800-600 מטר מעמדות המגינים. מכאן ואילך כיסו המצרים את המשק בקליעים ובפגזים ללא הפסקה. יחידת שריון אחרת, שעשתה איגוף יותר עמוק, הגיעה לבאר שמצפון למשק ופתחה אף היא באש. הצטרפו אליה גם תותחי 6 ליטראות מסביבת גבעה 105. אש זו נועדה לחפות על התבססותן של שתי פלוגות בגבעות שמדרום למשק. על אף האבידות הכבדות שספגו, הן הציבו את כלי נשקן - מק"בים, מרגמות ותותחי נ"ט - ופתחו אף הן באש לעבר הנקודה. בחסות האש הכבדה התקרבו המצרים למשק ממזרח וממערב.
כל אותה עת המטירו המצרים אש כבדה על מגדל המים כדי לנקר את עיני התצפית של המגינים. היה צורך להחליף את הצופים לעתים קרובות יותר מאשר קודם לכן.
כתוצאה מההפגזה נותקו כל קווי הטלפון. הטלפוניסטים ניסו לחדש את הקשר, אולם מאמציהם, שנעשו תחת הפגזה והפצצה, לא נשאו פרי. "אני מוותר על ניסיון נוסף לתיקון הקווים מתוך הנחה, שהסיכון של המבצעים רב והיעילות מפוקפקת," כתב המא"ז ביומן המערכה.
למטה מגיע רץ מעמדה 13 ומודיע כי נחמן, מפקד עמדה 3 (צפון), נפגע קשה בפניו וכי בתעלות שוכבים שני נפגעים נוספים חסרי הכרה. כן מגיעה ידיעה, כי מפקד העתודה וסגננו נפגעו כתוצאה מפגיעה ישירה באחד הבונקרים. בעמדה 5 – הרוג; בעמדה 6– פצוע קשה; בעמדה 9– נהרג ה"ברניסט"; בעמדה 10– נפגע מפקד העמדה.
בשעה 10:00 החל השלב העיקרי של ההתקפה: בחיפוי שלוש פלוגות, שתיים מדרום ואחת מצפון, נשק מסייע גדודי, ארטילריה, שריון ומטוסים, התקרבו הפלוגות הפורצות. האלונקאים ביקשו עזרה. הרצים נפלו מן הרגליים: עוד הם מגיעים למטה וכבר הם נשלחים מחדש. המא"ז הביא תגבורת של רצים מחברת הנוער.
בשעה 11:00 בערך השתתקו התותחים והחלה הסתערות בסיוע טנקים. המגינים בלמו את האויב באש מדויקת ויעילה. ביומן המערכה נכתב: "רצים באים מכל העמדות לקבל תחמושת. אנו מופצצים בפעם השלישית מן האוויר. אני מגייס את הרזרבות האחרונות ושולח אותן לקווים כדי לסתום את הפרצות. מספר הנפגעים מתקרב לעשרים. 3 מקלעים התקלקלו."
הארטילריה המצרית סייעה לגל חדש של חיילים רגלים, שנשלח להסתער משלושה עברים: המערבי, הדרומי והמזרחי של המשק. הסתערות זו נבלמה בטווח 50 מטר מן הגדר. האויב ספג אבידות כבדות ובשעה 13:00 החליט לסגת לצורך התארגנות.
ביומן המערכה התלונן המא"ז על צוות המרגמה "6, שהתמקם בבונקר ובפיו תירוץ: הסדן נפגע. "אני שולח את גצק הנשק לתקנו, ושולח רץ להביא את קצין התותחנים למטה. הקצין נפצע בדרך מרסיס אך מתייצב לפקודה ואני מורה לו לאכוף משמעת על צוות המרגמה."
13:00- ההתקפה בכיוון קטע 2 נחלשת. האויב מנסה מזלו בקטע 3, אך המרגמות "2, הבאזה והמקלעים אינם נותנים לחיל הרגלים של האויב להרים את הראש. מצב הרוח של המגינים מרומם. מכל העמדות מדווחים על אבידות רבות של האויב. אבל המצב מוסיף להיות קשה.
המים במטה אוזלים, כי כל הבאים צמאים ועייפים עד מוות; מרגמות ה-"3 שומרות על פצצות אחרונות; מקלע הבראונינג חדל לפעול, משום שנשארו לו 300 כדור חודרי שריון בלבד, והצוות שלו מתחיל לירות ברובים. הרופא מודיע כי אין מקום במרפאה.
14:00 - עוצמת האש מתגברת. בונקר המטה נפגע פגיעה שלישית אך מחזיק מעמד. המא"ז מחלק נשק לרצים ולצופים ומרכיב מהם שתי חוליות קרביות, ומכין את הניירות והמפות לשריפה. הקשר עם מטה גדוד 53 ועם מטה חטיבת "גבעתי" נעשה קשה מאוד לאחר שנפגעו ארבע מחמש האנטנות.
ההפגזה נמשכת. הרעשה רביעית מן האוויר.
15:00 - מהמטה מגיעה פקודה להחזיק מעמד בכל מחיר. אש התותחים שוככת במקצת. "אנו מנצלים את ההקלה ושולחים לעמדות תה וסנדביצ'ים," כתב המא"ז ביומן המערכה.
גצק הצליח לתקן את שלושת המקלעים והם הופעלו מיד.
16:00 - פעולת הארטילריה של האויב מתחדשת. רץ מגיע מעמדה 4 ומודיע שהאויב פרץ בין העמדות 4 ו-5 ונמצא בין הגדרות. המא"ז שולח את משה, סגנו, לקבל את הפיקוד על העמדות 3-5 ולסתום את הפרצה בכל מחיר. לתיגבור הקטע נשלחים הרצים החמושים ופצועים קל המאושפזים בבית החולים.
סיפר יעקב דויטש מגדוד 53: "נשלחתי לעמדה 5 שממול משטרת עיראק-סואידן. הפעלתי את הבאזה ויריתי כ-3,000 כדור כשהעמדה מופגזת כל העת וכל הרמת ראש מסוכנת. הייתי היחיד בעמדה רוב הזמן מהצהריים ועד לחשיכה, משום שכולם סביבי נפגעו. כמעט נרדמתי מעייפות כששמעתי את חברי נורוק אומר לי: 'באנו להחליף אתכם.'"
17:00 – נותק הקשר עם העולם החיצוני. עוד הפצצה מן האוויר.
18:00 - האויב מסתער מצפון, מכיוון הבאר על עמדה 3, אבל באותה העת מדווחת עמדה זו כי שלושה אמבולנסים של האויב מתחילים לאסוף את הפצועים שלו משדה הקרב וכי החיילים הרגלים מתחילים לסגת בחיפוי הארטילריה, שהפעם מפעילה בעיקר פצצות עשן.
19:00 - הנשק הקל של האויב לא נשמע יותר, אך המרגמות והתותחים שלו עדיין פועלים.
20:00 – "שקט. אנו עורכים את כוחותינו מחדש," נרשם ביומן המערכה. המטבח מעביר אוכל חם. ניתנת פקודה לשתות מים רק באישורו של מפקד העמדה. ניגשים לתיקונן של כמה תעלות שנפגעו קשה, אם כי האנשים עייפים עד מות. מנחם וקרלוס מתחילים לתקן את קווי הטלפון.
"באישון לילה אנו קוברים את חללינו קבורה זמנית."
22:00 - האלחוט תוקן. מתקשרים עם המטה ומדווחים על המצב. "אנו זקוקים לחומרי רפואה, תחמושת ובמיוחד פצצות 3"." המטה מודיע שתגבורת נמצאת בג'וליס, מנסה להגיע על מנת לפנות את הפצועים, אך האויב מחזיק בגבעה 105 אינו נותן לעבור. "אנו מכותרים. הדבר גורם למצב רוח קשה. מפחיד אותנו במיוחד המחסור במים."
אבל התברר שהאויב ספג אבדות כבדות באנשים ובציוד. אמנם בנסיגתו אסף האויב חלק מנפגעיו ומציודו, אבל רבים מהרוגיו ומפצועיו נשארו בשדה הקרב. נשארו בו גם טנק אחד וארבעה נושאי ברן, 20 רובים, 4 ברנים ומרגמה "2. מגיני נגבה אספו את השלל הזה בלילות הבאים.
"אבידותינו בקרב: 5 הרוגים ו- 16 פצועים," סוכם ביומן המערכה. "לסיכום, היה זה יום קשה. פלוגה א' שלחמה שכם אחת עמנו עייפה מאוד, שכן ימים מספר לפני כן לחמה במשלט עיבדיס."

כוחה של עמידה
הדה של המערכה הכבדה על נגבה, עולה מן הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, הנושא את הכותרת: נגבגרד (על משקל "סטלינגרד") וזה לשונו:

עשר שעות הסתער גדוד חיל הרגלים [המצרי] על נגבה. גל אחר גל! – ונהדף. כל אותו זמן – שמונה שעות רצופות! – הפציצו מטוסי האויב במרוכז את כל מרחב נגבה. הפצצה והטרדה כזו מן האוויר לא היו מיום פרוץ המלחמה בארץ! וגל אחר גל של חיל הרגלים המסתער – נשבר; שותת דם, נהדף אחורה. אבידות המצרים כבדות ביותר בהרוגים, בפצועים, בכלי רכב. כל ההתקפות נהדפו ונגבה איתנה עומדת – ותעמוד!
מג'וליס אל נגבה ומנגבה אל עבדיס הדהדו היום הגבעות מקול ענות גבורה: לא יעבור הפולש. לא יעבור!
והלב סמוך ובטוח: הפותחים בעמידה סטלינגרדית, יזכו במהרה גם לסיום סטלינגרדי.
נגבאים! עיניכם האדומות עוד תחזינה במפנה הגדול כי יבוא.
– לעמוד!
- נעמוד!

את יום המפנה ציין אלוף יגאל אלון, כאשר מונה למפקד חזית הדרום. בפקודת יום מיוחדת שפרסם נאמר, בין השאר:

עמידת מתיישבי נגבה בשיא קרבות תש"ח, חטיבת "גבעתי", שהפליאה הכות במצח הפולש ולוחמי פלמ"ח מחטיבת הנגב שהלמו בעורפו, הפכו גולת כותרת בבלימת התקדמות הפולשים.
נגבה היא תל-חי של ימינו – אות לדרך חיים, לאורח לחימה ולמופת הקרבה.

תוצאה אחרת של המערכה הייתה ערעור יסודות המחשבה הצבאית המצרית לאור עמידתה של נגבה. מולאזם-אוול בישארה כאמל בישארה, קצין המודיעין של גדוד 2 המצרי שנפל בשבי כוחותינו בפשיטה על בית עפה, ואשר שירת שבע שנים בצבא הסדיר, אמר לחוקריו: "אתם לוחמים מחוץ לכל חוקי הטקטיקה. כמה לוחמים היו בנגבה? – לכל היותר 150. אנו הורדנו עליהם 4,000 פגזי תותח. חרשנו את אדמתכם מטר, מטר. לפי החישובים הצבאיים – שלמדתי בבית-הספר הצבאי – היו צריכים פגזים אלה לסכל כל התנגדות: חמישים אחוז מן הלוחמים היו צריכים להיפגע ועשרים וחמישה אחוז - לטפל בהם. איך, אפוא, הגנתם על נגבה?"
לו קרא את "קול נגבה" מיום 13 ביולי היה מקבל תשובה כזאת: "דבר אחד היו המצרים חסרים – ידיעה ברורה על תכלית הקרב. וזה דווקא היה לנו: הרוח העשויה ללא חת. הידיעה וההכרה על מה נטוש הקרב. ההכרה כי בגופנו אנו חוסמים את הדרך צפונה. הדרך לחיים היא המלחמה ועמידה ללא תנאי!"

לקט מדפי "קול נגבה"
* פלוגה א' מגדוד 53, המכונה "חולדות נגבה", שכבשה את עיבדיס ואחר-כך הגנה על המשלט ועמדה בקרבות קשים שם, חזרה אלינו. בפקודת היום של גדוד 53 צוינה במיוחד עמידת הגבורה של הפלוגה בקרב. נאמר שם: "פלוגת נגבה, שהביאה לגדוד את הניצחון החמישי על האויב המצרי בגזרת החטיבה [בית-דראס, עיבדיס, ג'וליס, נגבה - 2 ביוני 1948], הוכיחה שוב את יכולתה הקרבית, הפעם לא בהגנה אלא בהסתערות."
* ידידנו מישקה הועלה לדרגת קצין מודיעין בגדוד 53. כולנו מאחלים לו הצלחה.
* ברכת ראש המטה הכללי: לנגבה המנצחת ברכות מכל לב. סלע איתנים הייתם בסערת מלחמתנו. מגדלור גבורה עילאית תהיו לדורות הבאים.
* מברק ברכה מגדוד 53: ממשלטי הגדוד שלוחה ברכת אחים נאמנה לאנשי נגבה, שרקמו מסורת גבורה בתקופת הקרב לשחרור הארץ מהפולש.

* למופת! בעד עמידה קרבית וסבילות חיילית למופת מציינת היום החטיבה את פלוגת "חולדות נגבה" מגדוד 53 והפלוגה הממונעת מגדוד 54: רוח גבורה עברה במחנה, לא מן הנס היא באה, אלא כפרי ניסיון, מסירות, והכרה – היא תעמוד לנו, גם לימים באים, קשים ואכזריים.

קול נגבה 14 ביולי 48

החזרה מנגבה
סיפר אברהם בן הדור: "הגדוד שלט על מרחב הדרום. יחידותיו מפוזרות בקיבוצים ובמושבים, וחבלנים צורפו ליחידות השונות או למשק עצמו. בנסיבות כאלה, היו החבלנים חייבים להיות בעלי תושייה ויוזמה כדי לשרוד. בלט ביניהם עודד הנגבי. ומי התאים יותר ממנו להישלח לנגבה?
עודד הרים תרומה שרק מעטים יודעים עליה בהגנה על נגבה. אין ספור מוקשים שהניח, באור ובמחשכים, תחת שריקות הכדורים והלמות פגזים ופצצות, מנעו מעבר באותם השטחים.
בספרו "הייתי חבלן" מתאר עודד, בחיוניות, בצבעוניות ובאהבה, אותם ימים קשים. אני אספר, בלשוני הדלה, על ביקורי בנגבה בעת שעודד שהה בה.
כמפקד החבלנים רציתי לראות את עודד בעבודתו. היה אפשר להגיע לקיבוץ רק בשעות הלילה. דיברתי עם עודד, ראיתי את ההרס במשק, עליתי למגדל, ממנו צפה ובו נהרג זאב וירובניק, והתכוונתי לחזור לבאר-טוביה. מאחר שלא היה לי רכב, שקלתי אם להתחיל לצעוד ברגל. משאית עמדה לצאת לדרך ופנסיה מואפלים. הנהג עצר לידי וסימן לי לעלות מאחור. טיפסתי, הרמתי את הברזנט ומיד נשכבתי על רצפת המשאית. הייתי עייף מאוד. עצמתי את עיני ולפתע חשתי שמישהו דוחף אותי. דחפתי אותו חזרה ולחשתי: "די, זוז ממני ותן לישון."
המשאית היטלטלה בדרך העפר המשובשת והדחיפות ההדדיות נמשכו עד לפני העלייה לכביש הסלול. התרוממתי במקצת ורק אז ראיתי את גופות המתים, שהיו משני צידי… את החללים האלה ליוויתי עד לבית הקברות בכפר ורבורג.

יזכור
נפלו בקרבות נגבה, 12.7.1948
וויינרמן מרדכי (חבר נגבה)
באומגרטן יעקב
בלזר נסים
גלבגיסר מנחם
לנצמן יוסף

חברי נגבה שנהרגו ממוקש, 19.7.1848
אוורבוך שאול
שדמי אברהם
שוארץ צבי

פניקה סימון, נפל בהפגזה בבאר טוביה ב-13.7.1948