מול הפולש המצרי 2/6-16/6

התקפה ראשונה על נגבה
השתתפות בכיבוש יִבְּנֶה
המערכה על ניצנים
--
אברהם שוארצשטיין
--
האלחוטאית מירה בן-ארי -- הדף הקרבי "כישלון"
היאחזות בגבעה 69
כיבוש ג'וליס
ההפוגה הראשונה
ישיבה במשלט



נגבה - העלייה על הקרקע- סרטון בן 7 דקות

התקפה ראשונה על נגבה
2.6.48
תחילת המתקפה
ב-1 ביוני נתגלתה לצופים שעל המגדל של נגבה תנועה לא רגילה על כביש מג'דל-פלוג'ה. ריכוזי נשק ואנשים נתגלו במיוחד בסביבות הכפר עיראק-סואידן ובסביבות המשטרה. למרות שנגבה האמינה בהפוגה קרובה היא נקטה מספר אמצעי זהירות: מוקשה הדרך בין בית עפה לעיראק-סואידן והונחו מוקשים נוספים סביב הנקודה. שדה הקמה סביב המשק הוצת, כדי לשפר את שדות האש לפני העמדות.
במוצאי 1 ביוני החלו המצרים בהפגזת נגבה. ההפגזה גברה עם שחר יום המחרת. קצב האש גבר והלך עד שהגיע בערך ל- 600 פגזים ופצצות מרגמה לשעה.
בינתיים, הובחן בהיערכות אויב בכפרים עיראק-סואידן, בית עפה, גבעות עיבדיס, ובהיערכות שריוני האויב ליד המשטרה. הללו הסתדרו בשלושה טורים: טור מרכזי בן 7 טנקים, רובם מטיפוס מרק 6. ממערב לו, כ-300 מ' מאחור, טור בן 4 משוריינים. על הרכס שבין המשטרה והמשק – טור שלישי בן 8 משוריינים. דרומית מהשריון נערך החי"ר המצרי.
לאחר השלמת ההיערכות, פתח האויב בתנועה לעבר המשק, תוך הפעלת נשק הטנקים נגד עמדות המגינים וכלפי הקרקע כדי לפוצץ את המוקשים.
ההתקפה הגיעה לשיאה בשעה 07:00, כאשר טור הטנקים המרכזי הגיע עד לטווח של 100 מטר בערך מן הגדר הדרומית של המשק. חיל הרגלים של האויב הגיח אותה שעה מעבר לטנקים בשני גלים. הראשון שבהם התקדם כ-200 מטר, כשהוא מסתייע בשריון, ארטילריה וקבוצות מקלעים, שתפסו עמדות במרחק 500-400 מ' מן הנקודה. כן סייעו להתקפה שני מטוסי קרב, שהפציצו והבזיקו את המשק.
האש העזה של האויב שיבשה את מערכת ההגנה: חוטי הטלפון נותקו בהרעשה. גם בתוך התעלות הייתה התנועה בחזקת סכנה והקשר בין העמדות ובין הקטעים למטה היה רופף ביותר, למרות מאמציהם העילאיים וחירוף הנפש של הקשרים הצעירים. בקטעים המרוחקים ממקום ההסתערות לא ידעו על הסכנה המאיימת. התיאום בין העמדות היה קשה ונקבע בעיקר לפי הערכתו והבנתו האישית של כל מפקד עמדה.
תצפית המגדל המרכזית – מקור מידע חיוני – פסקה כאשר נהרג הצופה הגיבור זאב וירובניק ונשאר תלוי על הסולם.


מגדל המים
מגדל המים הסדוק והמנוקב, שעל אף כל ההפצצות ו-150 הפגזים שפגעו בו, עמד על תילו, שימש כסמל לנגבה השותתת דם. זר לא יבין באיזה כוח רצון היו עולים אנשי התצפית, פעם אחר פעם, לראש מגדל המים, ששימש בלי הרף מטרה לתותחני עיראק-סואידן. חשופים לאש האויב היו נהרגים, נקרעים לגזרים, נהדפים ומיד מוחלפים באנשי תצפית אחרים. הם ידעו היטב מה עלול להיות גורלם, אך היו עולים שוב ושוב על ראש המגדל. כשמכשיר הטלפון ביד אחת והמשקפת ביד השנייה, היו מוסרים על המתרחש בסביבה לאחיהם שמתחת לפני הקרקע.

גבורה אישית בלתי רגילה הוכיח בקרב זה זאב וירובניק, איש פלוגה א' מגדוד 53. כשהגיע זאב, יליד תל-אביב, 1927, בן יחיד להוריו, שהיה עובד מדינה לפני המלחמה ושימש כצלף בגדודו, לנגבה כבר ניכרו במגדל אותות הפגזים. יהושע בר-יוסף, שהיה הכתב הצבאי של עיתון "הארץ" במלחמת העצמאות וליווה מקרוב את חטיבת "גבעתי", כתב: "מי שלא ראה את הבריכה של נגבה, המנוקבת ככברה מפגזי המצרים, אינו מסוגל להעלות על דעתו איזו מידה של גבורה נדרשה מאדם שהוטל עליו להיות צופה על הבריכה. המצרים ידעו שהבריכה היא נקודת התצפית היחידה מנגבה הנמוכה, וכי רק מראש המגדל אפשר לראות את הנעשה על רכסי הגבעות. על כן כיוונו אליה המצרים את עיקר האש.
"זאב ידע זאת ואף על פי כן עלה למלא את התפקיד המסוכן של צופה מראש המגדל. שבעה ימים תמימים לפני יום ההתקפה הקשה ב-2 ביוני ישב זאב על הבריכה כצופה וכצלף. מימינו ומשמאלו קדחו הפגזים המצריים חורים בבריכת הבטון, שרעדה מעוצמת ההתפוצצויות, אך זאב לא נרתע. בקור רוח שכב בעמדתו, צלף, צפה ודיווח בטלפון את אשר ראה.
"גם ביום ההתקפה הכבדה היה זאב על משמרתו על המגדל. מן המטה הורו לו לרדת ממקום הסכנה, אך זאב לא נחפז. הוא ידע את חשיבות התצפית באותה שעה גורלית. פגז מתותח 2 ליטראות של האויב שם קץ לדיווחיו - ולחייו."
מג"ד 53 המליץ להעניק לו אות הצטיינות על גבורתו.
כאמור, מקור הידיעות - תצפית המגדל, נדם כאשר נהרג זאב וירובניק, וחודש כאשר סגן מפקד פלוגה א', מישקה רובשקין (משה אייל), התנדב להוריד את גופתו של זאב וירובניק מן הסולם ואל המגדל עלה מתנדב חדש - "מנו" – מנחם קניגסברג, מן הנוער ההונגרי בנגבה.
עד שעלה למגדל המתנדב החדש נותר מטה האזור ללא תמונה ברורה על המתרחש סביב. אף על פי כן פעלה מערכת ההגנה ביעילות.
יותר משמונה שעות רצופות הייתה נגבה לשדה קרב אכזרי ביותר. למרות התשישות של מגיני העמדות, הייתה האש שלהם חזקה ביותר. הבראונינג שהפעילו שאול אוורבוך, ישה אפשטיין וישראל רף – עבד להפליא. הברנים שבידי איסר, עמנואל, אהרון, נוניק ושלמה קלעו באויב. הברן שבידי משה גייסט, חייל הגדוד שפעל באומץ ובגבורה, הפיל חללים באויב שהתקדם. קבוצת הבאזה מהחטיבה לא הניחה לאויב להתקדם. הצופים מהמגדל, אנשי פלוגה א' וחברי נגבה לא גרעו עין מהאויב ובגבורתם כיוונו את האש לנקודות הרגישות ביותר. רימונים ובקבוקי מולוטוב הוטלו על הטנקים מטווחים קצרים.
כך נכתב על אותה מערכה בספר "גבעתי" פרי עטו של רס"ן אברהם אילון (לנץ'):



כל העמדות הדרומיות פתחו, ביזמתן, באש חזקה על האויב מכל כלי הנשק. מחוסר כלי נשק נגד-טנקים ארוכי-טווח, לא יכלו המגינים למנוע את התקדמות הטנקים, אך הצליחו לפגוע בחיילים הרגלים שנעו מאחוריהם. למרות זאת פתחו הטנקים בניסיון פריצה מכיוון דרום-מערב, בגזרה שרוחבה לא עלה על 200-150 מטר. או-אז הגיעה שעת מבחנם של אנשי העמדות שבפאתו הדרומית-מערבית של המשק.
על כך סיפר יהודה סיוור, איש נגבה: "עמדה מספר 8, בה ישבתי, נהרסה מפגיעת פגזים של שני טנקים, שפעלו נגדה מטווח של 200 מטר, ונאלצנו לתפוס עמדות חדשות בתעלה שלידה.
"בעמדה מספר 6 היה המצב גרוע יותר. רוב אנשיה נפצעו ונשאר בה רק אהרון. היה זה בשעה שטנק החלוץ המצרי פרץ את הגדרות ועמד לדרוס את העמדה. אהרון בן ה-41 לא התבלבל, אזר עוז, רץ מול הטנק וזרק עליו בקבוק מולוטוב. אולם הבקבוק לא נדלק."
מוסיף מנחם ברמן, מהמסייעת החטיבתית: "עם התקרבות הטנקים התחלנו 'מרביצים' בהם באש הבאזה, דבר שאילץ אותם לסגור את אשנביהם ועיכב במידת-מה את תנועתם, אולם לא בלם אותה.
"טנק החלוץ פרץ את הגדרות והסתער על עמדה מספר 6 שהייתה סמוכה לעמדתנו. רובו של הצוות המגן נפגע. האיש האחרון שנשאר בה נטש אותה, כנראה כדי להזעיק תגבורת, לאחר שניסה לפגוע בטנק בבקבוק מולוטוב. בראותי זאת, תפסתי אף אני בקבוק מולוטוב ורצתי לעבר הטנק הפורץ. צאלח שמעון, 'מספר שתיים', תפס את מקומי ליד המק"ב וחיפה עלי; ואילו יעקב ברזילי, 'מספר שלוש', סייע בידו בהגשת תחמושת. הגעתי עד בסמוך לטנק וזרקתי עליו את בקבוק המולוטוב, אך לא הצלחתי לפגוע בצריחו והבקבוק נפל על הקרקע מבלי לעשות דבר. עם זאת, הסתובב הטנק, להפתעתי הרבה, והחל בנסיגה. משראו זאת אנשי נגבה חזרו ותפסו את העמדה הנטושה."


"חיות הנגב" הגיחו מהצפון
מדוע נסוג טנק החלוץ של האויב? מדוע לא ניסו הטנקים האחרים לפרוץ למשק דווקא כשהיו קרובים ביותר להצלחה? תשובה מפתיעה נותן קצין התותחנים המצרי בגיזרה: "התותחנות עשתה את המוטל עליה ואיפשרה ליחידה אחת להיכנס למושבה בעזרת הטנקים והם אף נתנו את הסימן הראשון של הניצחון. אולם עם התקדמות היחידה השנייה, לאבטחת הראשונה, נפתחה אש מחוץ למושבה, על-ידי כוח אויב חדש. התברר כי מספר יחידות אויב התקדמו בכיוון המושבה מצד צפון וכי כוונתם התקפת-נגד. כיון שכך, ניתנה פקודה לסגת."
"כוח האויב" עליו מספר קצין התותחנים המצרי ביומנו, היו ג'יפים מחטיבת "הנגב", שהיו בדרכם דרומה וחטיבת "גבעתי" ניצלה אותם ובשלחה אותם לעזרת נגבה.
מספר ישראל כרמי, מפקד יחידת הג'יפים: "שוהים היינו במחנה חצור כשמפקד 'גבעתי', שמעון אבידן, פנה אלי וביקשני, מחמת המצב הקשה ביותר שנוצר כרגע בנגבה המותקפת קשות על-ידי המצרים, לשלוח יחידת ג'יפים ולהטיל עליה לחדור מיד לאגפו של האויב ובכך לשבש את קצב התקפתו הנמרצת על נגבה.
"הוריתי לפלוגת הג'יפים שלנו, 'חיות הנגב', לנוע אל מצפון לנגבה, להגיע עד למרחק מתאים מן האויב התוקף את הנקודה, להטיח בו מכת-אש עזה ולהסתלק מיד – כדי להופיע כעבור מספר דקות במקום אחר, לחזור ולהטיח בו מכת אש ולשוב ולהסתלק ולעבור למקום שלישי ואחר-כך למקום רביעי וכיו"ב.
"כשהגיעו הג'יפים, מצד גבעות ג'וליס, לאגף המצרים, שעמדו על הכביש ליד נגבה, כמה מאות מטרים מהטנקים שלהם, נפרסו כמניפה ופתחו עליהם במכת אש. הפעם הגיבו המצרים בזריזות והזעיקו לעזרתם מטוסים. עד מהרה הופיעו מטוסי קרב מצריים והמקלעים שלהם פתחו באש על פלוגת הג'יפים שלנו, אבל הפלוגה הייתה כבר ערוכה במעגל וקידמה את שני המטוסים באש מכל הכלים שברשותה.
"יעילות ההתקפה המצרית לא הייתה רבה. היא גרמה לנו מספר פצועים, אבל כל כלי הרכב יצאו שלמים."
בשעה 11:00 בקירוב, מיד לאחר נסיגתם של טנקי החלוץ מתוך גדרות נגבה, נסוגו ממנה שאר כלי-הרכב המשוריינים ואנשי חיל הרגלים המצרי. תוך כדי כך סבלו אנשי החי"ר המצרים אבידות כבדות מאש מגיני נגבה.
עם הנסיגה חודשה הפגזת המשק. בחיפויה ירד טור שריון מעל הרכסים שליד המשטרה, התקרב אל כלי הרכב המשוריינים שנשארו בשדה וגרר אותם לעבר המשטרה, וכן הוציא את רוב הפצועים משדה הקרב.
לפי מקורותינו היו לאויב בקרב הזה כמאה הרוגים ופצועים. כן נפגעו ארבעה טנקים – שניים מהם עלו על מוקשים – ושני נושאי ברן. אבידותינו הסתכמו ב-19 הרוגים ופצועים.
19 נפגעים מתוך כ-140 לוחמים, מהווים 13.5%, שהוא אחוז אבידות גבוה למדי. אולם ה-140 עמדו מול יותר מאלף מצרים חמושים בנשק עדיף. אלמלא עמדה נגבה כפי שעמדה, מול התקפת השריון המצרי, לא היה אף בכוח תגבורת הג'יפים כדי לאלצו סופית לסגת.
וכך כתב אריה חורשתי בחוברת "נגבה": "יום ד', 2 ביוני, שימש למתקיפים תאריך מכריע. ביום זה נערכה ההתקפה הגדולה שנועדה לשבור אחת ולתמיד את ההתנגדות של הנקודה הקטנה, למחוק אותה מעל פני האדמה ולעבור על פניה צפונה. מתוך 8,000 הפגזים שנחתו על נגבה בימי המערכה הכבדה, 4,000 התפוצצו בה באותו יום. לאחר הרעשה כזאת הייתה הסתערות הטנקים והחי"ר של המצרים אמורה להיות סמלית בלבד, שכן לפי כל חישובי המצרים לא נותרה נפש חיה בנקודה. הם טעו.
קרב נגבה ב-2 ביוני לימד מחדש כי האדם הלוחם על חירותו, אדמתו וביתו ניחן בכוח עמידה מוצק יותר לעומת זה הבא לרשת את פרי עמלו של הזולת על-ידי ניצחונות קלים.
קשה לבטא במילים את עוצמת הגבורה של חברי המשק וחיילי גדוד 53. את אחוות הלוחמים של חברי המשק ולוחמי גדוד 53 מבטאת האנדרטה שהוקמה בנגבה להנצחת מלחמת העצמאות.
* על עוצמת הלחימה תעיד העובדה שבתום הקרב כמעט אזלה התחמושת בנגבה. מישקה רובשקין יצא עם החבלן נפתלי זקצר וקבוצת חברים לאסוף נשק ותחמושת שהמצרים נטשו בנסיגתם. המשלחת חזרה עם 2 רובים אנגליים, מרגמה אנגלית 2 אינטש, 5 מחסניות ברן, 350 כדורים אנגליים, רימונים אחדים, חגור של חיל רגלים עם כידונים, 36 פגזי עשן אנגליים 2 אינטש, חלקי אלחוט, 21 פגזי פיאט אנגליים המתאימים לפיאט שלנו.
* בין המסמכים הקשורים למערכה על נגבה נמצא האישור הבא ממזכירות המשק: "בזה הננו לאשר כי נתנו אקדח פי.בי. קליבר 9 לנפתלי זקצר בתור מתנה עבור עבודתו המסורה בהנחת שדות מוקשים סביב האזור בתקופה מאי-יוני 1948 עת האויב המצרי ניסה לכבוש את היישוב. האקדח הזה ניתן בהסכמתו של פיקוד גדוד 53 חטיבת גבעתי.


יישוב בבונקר
מתוך "נגבה" מאת אריה חורשתי




ההפגזות וההפצצות היו למנת חלקם היומיומית של לוחמי נגבה. מטוסי-קרב מדגם "ספיטפייר" חגו באין מפריע מעל הנקודה חסרת נשק נגד מטוסים, והטילו עליה פצצות. התותחים והמרגמות שהטילו את פגזיהם ופצצותיהם מעמדותיהם שליד המשטרה התקרבו עד לגבעה שמאחורי בית הקברות. הפגזים חדרו לכל פינות המשק. במשך שלושה שבועות בלבד, מ-20 במאי עד 11 ביוני (היום בו החלה ההפוגה הראשונה) נחתו על נגבה 8,000 פגזים, וב-15 התקפות אוויר הוטלו 80 פצצות. האוהלים, הצריפים, סככת-האספקה, מוסך הטרקטורים נשרפו. הגגות הועפו ונהרסו וכל העצים נגדעו. מתוך 120 הפרות נהרגו 100. הדיר על צאנו והלולים עם אלפי עופות הושמדו. הפרדות והסוסים הומתו. ריח הפגרים, שמפאת ההפגזות הבלתי פוסקות לא ניתן היה לקבור, הכביד על המגינים.
חצר הקיבוץ הייתה כולה חרושה ממכתשי פצצות ופגזים. בבת אחת חזרו אנשי נגבה מתקופת החשמל והפלדה לתקופת המערות והמחילות. מעתה התנהלו החיים בתוך בונקרים. מתחת לפני האדמה בושלו הארוחות, פה תוקן הנשק, פה התנהל בית חולים מסודר. בונקר אחד שימש כתחנת שידור וקליטה.


נלחמים ושרים
סיפר איש הקשר רן אלדמע: "לאחר שהבאנו למנוחת עולמים את הרוגי הקרב הראשון על נגבה (2 ביוני 1948), ולאחר ששיירה מגדוד 53 הביאה אספקה ופינתה את הפצועים, כבר ירד הערב. יצאתי מהעמדה, בה דאגתי לתקינות הקשר, וערכתי סיור בין העמדות ובין ההריסות. בעברי ליד בית הילדים ההרוס גיליתי את הפסנתר שעמד בו ולא נפגע. התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן מנגינות ושירים שנהגנו לשיר אז, בהם 'האמיני יום יבוא'. חברים – פצועים, המומים, מפויחים - התחילו להתקבץ סביבי ולשיר יחדיו. קובה המא"ז נחפז לראות מדוע מגינים עוזבים את עמדותיהם. בעצה אחת עם מפקד פלוגה א', ישראל טופל, אולתרה שירה בציבור בשני מחזורים: 50% בעמדות ו-50% שרים. כך שרנו עד אור הבוקר."

מוטקה תוהו ובוהו
סיפר אברהם בן הדור: "שנים רבות חלפו מאז מלחמת העצמאות. באחד הימים, בשבתי בלשכתי בבית משפט השלום בירושלים, נכנס גבר, הסתכל בי ושאל: 'אתה לא זוכר אותי?' עניתי לו בכנות: 'לא. אבל זה הגיל.' ואז אמר: 'והכינוי תוהו ובוהו זכור לך?' נעצתי בו מבט וראיתי נער צעיר יורה במקלע מבעד לאשנב הירי של משוריין שקראנו לו 'תוהו ובוהו', בפתח הכניסה למשטרת עיראק סואידן. הוא נפצע בעינו, דם ניגר מפניו והוא לא חדל לירות עד שאזלה התחמושת.
"באותה פעולה לא הצלחנו לפרוץ למשטרה ולכבוש אותה. נאלצנו לסגת. עזרתי לפנות את מוטקה. במשוריין היה הרוג שלא הצלחתי להוציא. ראיתי חייל זר לי וקראתי לו שיעזור לי. הוא ענה: 'אני לא יכול לגעת במת.' שלפתי את אקדחי ואמרתי לו: 'אם לא תעזור לי, תשכב לצידו.' לבסוף פינינו את ההרוג. יתכן שמוטקה עזר לנו.
"וכעבור עשרות שנים הפתיע אותי בביקור בלשכתי."

מישקה-משה (רובשקין) אייל
מישקה הגיע לגדוד בחודש מרס 1948. במהלך רישום פרטיו האישיים מסר, בין השאר: נשוי +3 ילדים. הפקידות שרשמו את הפרטים גיחכו בינן לבין עצמן: הבחור החסון הזה משטה בנו. שלושה ילדים? אין בגדוד חיילים מטופלים במשפחות.
מישקה בן מושב נחלת יהודה, נולד ב-20 ביוני 1917, היה בוגר בית הספר החקלאי מקוה ישראל והיה חקלאי בכל ישותו. ליד הבית חלקת פרדס המעובדת על ידי בני הבית. בשטח מרוחק קצת, חלקת ירקות שכולנו, חבריו, היינו מגויסים בשבתות, יחד עם הבנים, לתלוש בה צנוניות ושאר ירקות. הענף העיקרי היה - כוורות. מישקה נהג לבנות בעצמו את הכוורות, לארגן בהן את חלות הדבש ולהציב אותן מפעם לפעם בחלקות שדה שונות. רדיית הדבש הייתה פולחן של ממש וכל מעגל החברים נהנה מאספקה רצופה של צנצנות דבש.
חזית הבית לבלבה תמיד בפריחה ססגונית פרי חריצותה של שושנקה רעייתו.
מישקה שירת ב"הגנה" מנעוריו, השלים קורסים למדריכי נשק קל, מפקדי כיתות ומפקדי מחלקות. בתקופת מאורעות 1939-1936 שירת כנוטר באזור ראשון לציון ועסק בהדרכת מפקדי כיתות.
מישקה נשלח לנגבה ומונה כסמ"פ לפלוגת הגדוד המוצבת שם.עד מהרה התחבב על כל חיילי הפלוגה ויצר קשרי חברות אמיצים עם אנשי המשק.
בהתקפה המצרית על נגבה ב2.6.48 התגלה מישקה לא רק כרע טוב מזג אלא כחייל ומפקד למופת. בהפגזה הכבדה על המשק נהרג הצופה שעל מגדל המים וגופתו נשארה תלויה בקודקוד הסולם.תצפית המגדל שמשה כעיניים למגיני המשק יהעדרה השרתה מבוכה רבה. מישקה טיפס במעלה המגדל, הוריד על כתפו את גופת החלל ושיגר את אחד החיילים לפעול כצופה שימשיך לספק למגינים נתונים על מהלכי האויב.
מישקה נע כמפקד שקול ואמיץ בין העמדות, מחלק הוראות, מרגיע ומעודד. למפקד העמדה התשוש הוא פונה ואומר: "לך תתקלח ותנוח מעט,אני אחליף אותך עד שובך."
רוחו האיתנה השרתה אמונה על החיילים ואף על חברי המשק.
לימים מונה מישקה כקצין המודיעין של הגדוד.כאיש שדה מובהק התגלה כבעל חוש מיוחד למתרחש בשטח. לאחר ההתקפה המצרית על מוצבינו בבית דראס יצא עם המג"ד לסיור בשטח בו התחוללה המערכה.חייל מצרי פצוע שכב סמוך לשיח בשטח.כשניסו לפנותו לא נענה. מישקה הגיב מיד "יש כאן עוד מישהו". הוא החל לתור וגילה מאחורי השיח את מפקד הפלוגה הסודנית רכון כשהוא מנסה להסיר את סימני דרגתו. זה היה המיג"ר המצרי הראשון שנפל בשבי החטיבה.
עם סיום המלחמה חוזר מישקה למשק ולפעילותו החקלאית.
במלחמת יום הכפורים נפל בנו מנחם שלחם כטייס בחיל האוויר.מטוסו הופל באזור התעלה והוא הוכרז כנעדר. מישקה החזק, שתמיד היה איתן ברוחו, לא התאושש ממהלומה זו. באחד הימים עלה לגבעה 69 ובירית אקדח שלח יד בנפשו.
לחברים אבד רע וידיד נפש. בלב חיילי הגדוד באשר הם נותרה דמות המפקד האמיץ שהיה גם חבר כאח בוגר…


יומן נגבה
מוקדש לחברתי לחיים שושנה
מישקה אייל
25.5.48 – אם אחזור אזי לכל משפט אפשר יהיה לכתוב ספר. כשקיבלנו הוראה לצאת לנגבה, נעניתי מיד כי את חברי נגבה אני מכיר מזמן ויש לי קשר אליהם ואל הנקודה. יצאתי בשיירה הגדולה שנסעה לנגב ובזאת התחילה הפרשה.
28.5.48 – לא יכולתי להירדם. כל מחשבותי היו אליך ואל הילדים. נרדמתי לפנות בוקר. התעוררתי כשאווירון הפציץ אותנו. בן רגע הייתי בחוץ. את נעלי נעלתי בתעלה. האווירון חג עלינו בשנית והתחיל להמטיר אש. אחרי היריות הוא כיבד אותנו בעוד שתי פצצות. רצתי לאורך החפירות שבהן ישנו הבחורים. כולם היו בסדר. לפנות ערב הייתה ישיבת מטה. מוניתי לסגן מפקד הנקודה. נתנו הוראות לחפור בונקרים.
29.5.48 – הגיעה השיירה הראשונה מאז בואנו. היום הורעשנו מהצהריים בפגזי מרגמה ותותחי טנקים. פגז מרגמה נפל לתוך תעלה שהיו בה 7 חיילים. בנס לא התפוצץ. טיפל בו חבלן שלנו. תוך ההרעשה ערכתי סיור ועודדתי את החברים. עד מהרה למדתי להבחין בין פגזי מרגמות ותותחים. התנועעתי בשטח בביטחון גמור.
30.5.48 – מהבוקר ניתכה עלינו אש חזקה ממרגמות ומתותחים. ההתקפה נמשכה 3 שעות וחצי. מישהו ספר 729 פגזים. פרצה דליקה גדולה במחסן. נהרסו בתים ונעקרו עצים. זאת לי ההרעשה החזקה הראשונה בחיי. תוך ההרעשה עברתי בעמדות עם קשר (רזין). הביקור הזה עודד את החברים. בערב יצאתי למקש את הרכס שממנו פעלו הטנקים.
31.5.48 – לפנות בוקר נורתה עלינו אש מרגמות חזקה ביותר. ההפצצה נמשכה כשעתיים. הפעלנו את המרגמה שלנו ושלחנו 4 פגזים. אחד קלע במרכז המשטרה. אווירון ירק עלינו אש ממכונת ירייה והטיל שתי פצצות שנפלו ליד צריף והרסו אותו. פגרי צאן, בקר ועופות מפוזרים בכל המחנה. אנחנו משתדלים לקבור אותם על ידי בולדוזר כי הסירחון קשה מאוד.
1.6.48 – שוב הותקפנו מהאוויר. הפעלנו נגדם את הנשק האוטומטי אך כנראה בלי תוצאות. ביקרתי בעמדות – ביקור שנמשך שלוש שעות. האנשים עובדים במסירות. רוב הבונקרים גמורים.
2.6.48 – זה היום הקשה ביותר שעבר עלי בחיי – יום ההתקפה הגדולה.הרעשה כבדה והתקדמות טנקים יחד עם התקפה מהאוויר. טנק אחד הגיע עד לשדה התלתן. פגענו בו במרגמה 3". הערבים שקפצו מתוכו נפגעו.
3.6.48 – שני טנקים גדולים התחילו לגרור את 5 הטנקים שנפגעו על הרכס. לא יכולנו לעשות כלום. התגבורת לא הגיעה. לא אכלנו דבר. התחלנו לרכז ידיעות על נפגעים. אתמול נהרגה חברה והיום נפלו 6. היו בחורים שלקו בהלם. בלילה ראיתי במקלט מודעה על נפילת משה סלמון. לא התאפקתי ופרצתי בבכי.
ההרס איום וכמוהו הסירחון. שתי עמדות הרוסות כליל. רוב תעלות הקשר הרוסות. אנחנו עובדים במרץ על תיקון קווי הטלפון.
4.6.48 – באה שיירה והביאה תגבורת. בבוקר נרדמתי ונתנו לי לישון 3 שעות – לאחר יותר מ-50 שעות בלי שינה.
12.8.48 – מחר אנו חוזרים לבסיס. נקבל חופש ונהיה בבית שבוע ימים. החבריא החליטו להיקרא בשם "חולדות נגבה" לזכר החיים בתעלות ובבונקרים. המשק סידר לנו מסיבת פרידה. זאת הייתה חוויה גדולה ביותר. חברי המשק ביקשו שאשא דברים. דיברתי במיוחד על המזיגה היפה בין החייל ואיש העבודה והבטחתי בשם הפלוגה לחזור ולעזור בהקמת נגבה מחדש.

יזכור
נפלו בקרב על נגבה 2.6.48
וירובניק זאב
דוידוביץ גילה
, חברת נגבה
צופה משה
ישינסקי שמואל, חבר נגבה
רודריך יהושע
נוסבנד בועז, חבר נגבה


השתתפות בכיבוש יִבְּנֶה
5-4 ביוני 1948
ב-3 ביוני, כאשר הטור המצרי חנה ליד הגשר שפוצץ בפאתי אסדוד וכוונותיו אינן ברורות, היה הכרח לחסום את התקדמותו צפונה בעיירה יִבְּנֶה (יבנה הערבית). משימת כיבוש יבנה הערבית הוטלה על גדוד מעורב בפיקודו של מג"ד 1 וגדוד 57 של אצ"ל. הגדוד המעורב כלל שלוש פלוגות רובאים מהגדודים 51, 52 ו-53 – פלוגה מכל גדוד ועוד פלוגת עתודה – טירונים מגדוד 55 בסיוע ארטילרי מצומצם. מג"ד 53 הטיל את המשימה על פלוגה ג'.
תוכנית הפעולה הייתה:
1. גדוד האצ"ל יתקוף מכיוון אל-קוביבה לכיוון דרום-מערב ויטהר את הצד המערבי של יבנה הערבית;
2. 2. הגדוד המעורב יתקוף מכיוון מע'אר לכיוון צפון-מערב ויטהר את הצד המזרחי של יבנה הערבית;
3. גבול הגזרות בין "גבעתי" לאצ"ל – כביש החוף יפו-אשדוד;
4. שעת ה"ש" – שחר 5 ביוני.
בעוד המפקדים משלימים את התכנון, היו הלוחמים מכונסים על מנת להצטייד ב"כלי נשק חיוני – רוח לחימה," כדברי אבא קובנר. ואלה דבריו: "האויב נמצא באשדוד. מטרתו – המשך התקדמות צפונה לעבר תל-אביב ותחנתו הבאה היא העיירה הערבית יבנה. ממנה יוכל לפגוע בתותחיו בתל-אביב. לכן, כדי לשבש את תוכניותיו, אתם עולים הלילה על העיירה שכיבושה יחסום את התקדמותו. גם האויב יודע זאת ולכן יגן על נקודה חיונית זו בכל כוחו. לפיכך אנו מצווים להסתער בנחישות, והכול תלוי בכך. נשטוף אותם, נמגר אותם, נפוצץ אותם לרסיסים!!!"
משולהבים ומעודדים יצאנו ממע'אר למסע לעבר היעד שלנו. בקרבתו נפתחה לפתע אש מקלעים לעבר הפלוגה. הקליעים הנותבים חלפו גבוה מעלינו. ניתנה פקודה להמשיך לעמדת ההיערכות ולהיערך. בהתאם לתוכנית ניתנה פקודה לפתוח בפעולת הריכוך. עם נפילת הפצצה האחרונה ניתנה הפקודה להסתער.
אורו של השחר מצא את הלוחמים כשהם נאחזים במבואות הדרום-מזרחיים של העיירה, כל פלוגה בגזרתה. האויב לא גילה סימני התנגדות של ממש, ועם הזריחה ניצפו עשרות ערבים בורחים אל החולות מבלי לעמוד על נפשם.
הסריקה והטיהור הסתיימו והפלוגות עברו להתבססות.


המערכה על ניצנים
7.6.48
כיבושה של העיירה הערבית יבנה קבע סופית את חסימת הטור המצרי בדרכו צפונה. הפרוזדור הצר בו התקדם האויב לאורך שפלת החוף הקל על הפגיעה בציר התנועה שלו ובעורפו.
הימצאותה של ניצנים בעורפו של הכוח המצרי באשדוד הקלה על חסימת דרכו של האויב. כדי לחזק את מעמדה של ניצנים היה צורך להחזיק קבע גם בגבעה 69. תפיסת גבעה 69 נועדה להתבצע בליל 7-8.6.48.
המצרים לא ישבו בחיבוק ידיים. הם למדו כי השארת נקודה עברית כניצנים בעורפם פירושה ניצולה בידי החטיבה למטרות לחימה ואיום מתמיד. על כן ריכזו המצרים את מאמציהם לכיבוש ניצנים.
התכנון המצרי התבסס על לקח התקפותיהם על נירים, כפר דרום, יד מרדכי ונגבה – והיה מוצלח למדי. הנקודה נפלה לאחר קרב שנמשך כ-11 שעות, כשהיא מותקפת מכל עבריה על ידי כוחות מצריים עדיפים, ביום 7.6.48, יום אחד לפני שנועדה לביצוע התוכנית של 7/8.6.48.




קבוצת ניצנים שכנה במרחק 700 מטר מערבה מכביש החוף. שטחה היה 800 מטר אורך ו-400 מטר רוחב – שטח שלא אפשר הקמת קו הגנה שני. בנייני המשק עמדו ברובם בגיא מוקף גבעות מכל עבריו. מצפון להם נמצא "רכס בית הקברות", מקום נוח ביותר לתצפיות אויב. לידו, נמצאו מכתש וואדי הנמשך מערבה והמאפשר התקרבות נוחה למשק מצפון.
ממזרח גבל המשק במחנה בריטי הרוס, שאיפשר התקרבות אויב והסתננותו עד גדר המשק ממש.
כ- 2 ק"מ צפונית מזרחית לניצנים, ניצבה גבעה 69 שממנה התאפשרה שליטה טובה בתצפית ובאש על הסביבה כולה.
השטח החולש במשק עצמו הייתה "גבעת המיכלים" בפינה הצפונית-מזרחית, שעליה ניצבו מיכלי המים. חדר האוכל ומרבית בנייני המגורים נבנו על גבעה במערב המשק – "גבעת חדר האוכל". הם הוקפו בחומת עפר והפכו לאזור חיוני שני.
הבניין הערבי – "הארמון" - בפינה הדרומית של המשק, היווה את האזור החיוני העיקרי.


במרכזו של משולש האזורים החיוניים הנ"ל, נמצאו מטה הפיקוד של הגבעה ושני בונקרי עזרה ראשונה. האזורים החיוניים היו מוקפים עמדות שהבליטו אותם מעל השטח. עמדות אלה, 14 במספר, שהיו טובות למלחמה באויב מצוייד בנשק קל בלבד, שימשו מטרה מצוינת לאויב סדיר בעל תותחים בכינון ישיר ונשק כבד אחר.
העמדות היו מוקפות 2-3 גדרות ומיקוש דל. שלוש גדרות הקיפו את המשק בגבולו הדרומי שנחשב כמסוכן, כיוון שגבל עם פרדס. לכן גם ניבנו בקטע הדרומי של המשק רוב הבונקרים לאנשי העמדות. בין העמדות נמתחה רשת תעלות-קשר, קו עמדות שני לא היה קיים.


הקשר הפנימי הופעל בעזרת קו טלפון, שהונח בן המטה לעמדות. קו זה כוסה עפר אך עלול היה להינתק בהפגזה. לכן הוקמה ליד המטה יחידת רצים. הקשר עם מטה הגדוד והחטיבה קויים באמצעות מכשיר קשר, מופעל על ידי סוללות. כאשר התקלקל המכשיר ב- 5.6 , נותר הקשר עם החוץ משובש עד תום יום הקרב.
מפקד המקום היה המ"מ אברהם שוארצשטיין מגדוד 53. לצידו עמד מא"ז המשק, אברהם פבלוביץ', שמונה לתפקיד זה לאחר שנהרג המא"ז הקודם.



אברהם שוארצשטיין
אברהם אלקנה שוארצשטיין נולד בתל-אביב בחודש אלול תרפ"ו (28.8.1926), ליהושע אריה ולציפורה בת א"א כהנא.
עוד בהיותו תלמיד בגימנסיה הצטרף לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). עם סיום לימודיו, בשנת 1944, התגייס למשטרת היישובים העברים בגליל. כדרכו, קיבל על עצמו כל תפקיד קשה ואחראי והתחבב על חבריו ומפקדיו. כשהגיע לקיבוץ דן נוער עולה, שניצל מן התופת הנאצית, קיבל על עצמו להדריכם בדרכם הראשונה במולדת, לעודד את רוחם ולחנכם לחיי הגנה. לא הייתה להם שפה משותפת, אולם אברהם גבר על הקושי הזה והיה להם מדריך וידיד כאחד.
בתום שנה לשירותו במשטרת היישובים, עמדה בפניו הברירה להשתחרר ולחזור ללימודיו או לעבור קורס מ"כ ולהדריך את הנוטרים החדשים. אברהם בחר בדרך השנייה, ובסיימו את הקורס בהצטיינות, קיבל את הפיקוד על אזור דן. הוא פעל באזור כפר-גלעדי, דן ודפנה, שם סופח למ"ן (משמר נע) והצטיין בתפקידו. במקביל לתפקידו החוקי, השתתף בהברחת מעפילים "בלתי ליגליים" מסוריה ומלבנון.
עם שחרורו מהנוטרות החליט להמשיך בלימודיו בטכניון, אך כשפרצו מעשי האיבה בשלהי 1947 נמנה אברהם עם הראשונים שיצאו להגן על תל-אביב. בינואר 1948 מונה למדריך בקורס סמלים של חי"ש בשרונה. גם כאן נקשרו האנשים אליו והיו יוצאים אחריו לפעולה ללא פחד. עם סיום הקורס יצא עם אנשיו להתקפה על הכפר הערבי יאזור והצטיין כמפקד.
כמפקד מחלקה בגדוד 53, שהתארגן בתחילת 1948 , נשלח אברהם ב-27.3.48 עם מחלקתו לניצנים. הוא התחבב על אנשי הקיבוץ, שהוא ראה בו את ביתו.
צעיר היה אברהם, אבל בעל ניסיון ובוגר בנפשו. במצבים הקשים ביותר היה איתן ועשוי ללא חת, נאה דורש ונאה מקיים. מעולם לא שלח איש לפעולה מסוכנת, שהוא עצמו לא היה מוכן לצאת אליה. מעולם לא ניצל את זכויותיו כמפקד. למרות שהייתה לו אפשרות לצאת לחופשה כל שבועיים, לא עשה זאת בכל ימי שהותו בניצנים. הוא אמר שכל זמן שפקודיו אינם יכולים לצאת לחופש, לא ינצל את זכות היתר שלו. הוא נהג לומר: "תחילה הטוראי - אחריו המפקד."
ביום ההתקפה הגדולה על ניצנים, ב-20.4.48, רץ אברהם מעמדה לעמדה, תיכן את תוכנית ההגנה, עודד את המגינים ונמצא בקשר מתמיד עם המג"ד.
יומו האחרון של אברהם נחקק עמוק בלב פקודיו. האש הכבדה מעשרות תותחים, מרגמות, טנקים ומשוריינים מצריים פגעה בעמדות ההגנה והפילה חללים רבים. רוחו של אברהם לא נפלה והוא חיזק את ידי פקודיו ככל יכולתו. כשהמצרים הצליחו סוף סוף לפרוץ את קו העמדות הראשון, הקימו אברהם וקומץ אנשים סביבו קו-מגן שני ולחמו כאריות.
אבל לאחר שנפלו עשרות מגינים, מחציתם חברי ניצנים ומחציתם אנשי המחלקה מגדוד 53, ולא היה סיכוי לקבל תגבורת מבחוץ, יצא אברהם ועמו הקשרית מירה בן-ארי, לנהל משא ומתן עם המפקדים המצריים בדבר כניעה מסודרת על-פי אמנת ז'נווה. קצין מצרי התעלם מחוקי המלחמה וירה בו למוות.
מיד לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות כתבו פקודיו הספד נרגש לאברהם שוארצשטיין, שנחתם במילים:
"נפלת, אברהם, ולא זכית לראות את פרי ניצחוננו, אולם אישיותך תאיר את דרכנו בעתיד!"
ידידיך, חייליך, אנשי מחלקה מס' 7
(פלוגה ג', גדוד 53)

כשהגיעה המחלקה לניצנים הנהיג אברהם ניהול יומן המתאר את שגרת החיים ואת האירועים שעברה המחלקה במשק. את המאפיין באותה עת ניתן להקיש מפנייתו של אברהם אל קצין התרבות של הגדוד, המובאת להלן:

מאת: אברהם א. שוארצשטיין (מח. ניצנים) תאריך 48/ ,11/ 23
אל: קצין התרבות
הנדון: עיתונים וחומר קריאה
זה חודש ימים שאנו נמצאים בניצנים ורק פעם אחת קיבלנו עיתונים, שעבר עליהם כלח. עיתונים כאלה יש להם שימוש אחד בלבד ואת זה צריך לספק המחסנאי הגדודי ולא קצין התרבות.
אני מבקשך מאוד שעם כל שיירה לניצנים תדאג שישלחו עיתונים מאותו השבוע ועלונים. כמו כן דאג לשלוח משחקי שח-מט, כדורי פינג פונג וספרי קריאה.
בתודה ובתקווה שהדבר יסודר.
נ.ב. הואיל וסודר חשמל במקום, אבקשך לשלוח רדיו עבור המחלקה.

אברהם הגיע עם מחלקתו למקום כחודשיים לפני כן, ב- 27.3. המחלקה מנתה ערב הקרב 30 לוחמים. המ"מ שקד על אימון פקודיו. את ניסיונה הקרבי רכשה המחלקה בסיורים ובמארבים בסביבת ניצנים.
בליל 3/4 ביוני, הגיעו לניצנים 44 חיילים מאנשי גדוד "8" (גדוד הטירונים של "גבעתי") בפיקודו של יוחנן מנהיים. הייתה זו מחלקת טירונים שקיבלו ימי אימון מעטים בלבד, ומפקדם התכוון לאמנם במשק.
ערב הקרב נשארו במקום 67 חברי המשק, בהם עשר בחורות. הילדים פונו ב- 17.5 ושאר החברות ב- 5.6. מפקד המקום חילק את האנשים ל- 14 עמדות. לרשותו שמר עתודה לחיזוק מקומות התורפה ולמכות נגד במקרה שיפרוץ האויב את קו העמדות. לרשות המגינים במקום עמדו: 70 רובים (רבים מהם איטלקים מיושנים, רובם לא שמישים), 30 תת מקלעים, תחמושת ורימוני-יד מעטים, 4 מקלעי ברן, מרגמה אחת "2 (שלא פעלה ביום הקרב) ופיאט אחד.

שלב א'
בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני התחיל האויב בהפגזת ניצנים במטרה ליגע את המגינים לקראת ההתקפה העתידה לבוא בבוקר. עם דמדומי בוקר ארגן האויב את כוחותיו בנקודות ההיערכות. בשעה 0800 חידש האויב את ההפגזה ואף הגבירה. הפעם נכנסו לפעולה גם מטוסים. הללו פעלו בשני גלים. ב-10:15 נכנסה לפעולה גונדה נוספת של 25 ליטראות, היא גונדת מג'דל. 2 מטוסי ספיטפייר, שבאו כגל שלישי, התקיפו במקלעיהם את המשק ובמיוחד את האנשים שהתרוצצו בתעלות הקשר. ההפצצה וההפגזה גרמו להרס רק במקום. עמדה 1 נהרסה וקברה את יושביה, שהוצאו מתוכה המומים. רשת הטלפונים נותקה. מקלע, שכוון נגד המטוסים, נפגע ישירות בפגז. מרבית כלי הנשק הזדהמו מהאבק הרב, ומקלע אחד יצא מכלל פעולה. למן התחלת ההתקפה ניסתה האלחוטאית להתקשר עם מפקדת גדוד 53 בבאר טוביה. ב-10:00 היא הצליחה להעביר קריאת אס.או.אס. ומאז אבד הקשר לחלוטין. סמוך לשעה 11:00 קיבלו 4 טנקים מצריים הוראה לפרוץ למשק, כשחיל הרגלים בא בעקבותיהם. הטנקים התקרבו מצומת הדרכים בפינה הצפונית-מערבית של המחנה. עם התקדמות הטנקים חשו לעומתם שני לוחמים עם פיאט. הם הצליחו לפגוע בשרשרת אחד הטנקים בפצצה השנייה. הטנקים הפסיקו את תנועתם. אולם מיד לאחר זאת יצא הפיאט מכלל שימוש ומפעילו נפגע בראשו. בכל זאת נסוגו הטנקים והמשיכו ממרחק באש שתכליתה פיצוח עמדות.
חי"ר האויב המשיך בהתקדמותו, על אף נסיגת הטנקים. הוא השתלט על עמדות 10, 11,12, והצליח לכבוש את אזור מיכלי המים, השטח החיוני של המשק. האויב מיהר להכריז אותה שעה באלחוט על ניצחונו, אף כי עדיין לא גבר על כל עמדות המשק.
מספר המג"ד: "מכשיר הקשר בקיבוץ לא היה תקין. רק בשעות הצהריים נקלט בגדוד מברק בהול וזה לשונו: 'המצרים בגבעת המיכלים,הקרב אבוד,אני משמידה את המכשיר והמסמכים ויוצאת להילחם.' .עם התקבל המברק מיהרתי למפקדת החטיבה שם עסקו בתכנון המשך הפעולות נגד המצרים שנבלמו באשדוד.המרחב היה כולו בשליטת האויב הן באוויר והן על הקרקע.במשך היום יכלו המצרים להשמיד כל יחידה שלנו שתחוש לעזרת ניצנים,מה גם שהם השתלטו על גבעה 69 כדי למנוע מתגבורת לחוש לעזרת הקיבוץ.
הסברה הייתה שניצנים תחזיק מעמד עד לחשכה ואז ניתן יהיה להחיש עזרה.

שלב ב'
עתה החל האויב בביצוע השלב השני בתוכניתו – השתלטות על העמדות הצפוניות-מערביות ואזור חדר האוכל. לצורך זה הסתייע בטנק, שהצליח לפרוץ ב- 12:30 את גדר המשק, מול עמדה 8, במרכז הגדר הצפונית של ניצנים, לאחר שהרג באשו שישה מבין שבעת אנשי העמדה וגרם לעיוורונו של השביעי.
המ"מ שוארצשטיין, שמטהו היה לפני כן בפינה הצפונית-מזרחית של הפרדס הקטן, עבר אל חדר האוכל ואזור המגורים שלידו, שהיו מוקפים סוללת אדמה. הוא קיווה ע"י כך ליצור קו שני ופקד על אנשי העמדות 5, 6, 7, מהקדקוד הצפוני של המשק, לעבור לשטח חדר האוכל. כאן ארגן להגנה את אנשי העתודה שנסוגו מהרפת, ואת שארית אנשי העמדות הצפוניות.
אולם האויב בגבעת המיכלים שלט יפה על שטח חדר האוכל ושני טנקים שלו, שהתרוצצו במשק עצמו ליד הלולים, בין גבעת המיכלים לגבעת חדר האוכל, עשו שמות בשטח חדר האוכל. נוכח לחץ זה, החליט אברהם שוארצשטיין, לאחר שעה של קרב, לרכז את אנשיו בבניין הערבי, בקטע הדרומי של המשק.
אש האויב רוכזה עתה נגד הבניין הערבי. האויב הכין את עצמו לקראת השלב השלישי של הפעולה.
הנשק בבניין הערבי מנה, אותה שעה, 2 מקלעים, 20 רובים ומספר סטנים, שבשום אופן לא היה בהם כדי לעמוד בפני עדיפותו של האויב. המפקד ראה את הקרב אבוד והחליט על פריצה אל מחוץ למשק. לשם כך, ארגן את המגינים בשלוש קבוצות. קבוצה ראשונה להתפרצות- בפיקודו. קבוצה שנייה – בפיקוד סגנו משה הנפליק, וקבוצה שלישית לחיפוי הנסיגה – בפיקוד המ"מ יוחנן מנהיים. הכוח צריך היה לפרוץ את הגדר הדרומית ובמסתור הפרדס, לנסות להתחמק לחולות שפת הים.

סמוך לשעה 15:00 נעשה ניסיון הפריצה, ליד עמדה 2, דרומית לבניין הערבי. חוליית המקלע פרצה בראש, הצליחה לעבור את השער אך נפגעה במכת אש כבדה.
שארית הקבוצה, שנעה מיד אחריה, נפגעה אף היא בחלקה ואנשיה , כשאברהם בתוכם, חזרו לבניין הערבי. התברר, כי הפריצה בכיוון זה היא בלתי אפשרית באשר אנשי האויב כבר הגיעו לפרדס הדרומי והציבו בו מקלעים.

קץ העמידה
נערכה התייעצות והמפקד החליט על כניעה. הוא שלח רובאי עם "דגל לבן" – סמרטוט לבן קשור למוט - שנפגע מפגז מיד עם התרוממותו. לכן, החליט אברהם שוארצשטין שלא לסכן שליח נוסף, ובחר לשים את נפשו בכפו וללכת בעצמו לקראת המוות, על מנת להציל את פקודיו.
הוא הוריד את גופייתו במטרה להשתמש בה כדגל לבן, התרומם אך נפגע בחזהו. עתה הצטרפה אליו האלחוטאית מירה בן-ארי (אֵם שנשארה במקום, אף כי האמהות הוצאו ממנו) וכשמטפחת לבנה בידה צעדה, ביחד עם אברהם, לעבר המצרים. הם הצליחו להתקדם כמה עשרות צעדים לעבר קבוצת קצינים מבלי שיאונה להם רע, אולם דווקא בהתקרבם אליהם כדי מגע יד וכדי לדון בכניעה, ירה אחד מהם והרג את המפקד אברהם, לעיניה של מירה בן ארי. או אז שלפה מירה אקדח והרגה את הקצין המצרי. היה זה יוזבאשי עבד אל מונעים חליף מפקד פל' 1, שצויין בזיכרונותיו של נאצר, כגיבור. חבריו של זה ירו במירה והרגוה מיד.
ייתכן שהמעשה השפיע גם על מפקד הפעולה המצרי, שכן מיד לאחריו, פקד להפסיק את האש, קרוב לשעה 16:00. סביב המקרה, נרקמו ע"י המצרים, כיד דמיונם המזרחי הפורה, אגדות ממש. המאורע פורסם על ידם אפילו בעיתונות.
אותה שעה פקד סגן מפקד המחלקה של אברהם על השמדת הנשק, כך שלידי המצרים לא נפל בבניין נשק ראוי לשימוש. סיכום האבדות היה 30 הרוגים (15 חיילים – בהם סייר מהגדוד שהיה מחוץ ליישוב - ו- 15 חברי משק), 16 פצועים, בהם שתי בחורות, שאחת מהן מתה בבית-החולים במג'דל. המספר היה גדול יותר אילולא מנעו הקצינים המצריים את הלוחמים הבלתי סדירים ואת המקומיים, שפרצו לניצנים בעקבות הצבא המצרי לבוז בו , מלפגוע בהם ולרצחם בדם קר.
הפצועים והבריאים – 105 איש הועברו לשבי המצרי, כשהמצרים מנצלים את מסעם לשבי לצורכי תעמולה, ע"י הצגתם לראווה בחוצות מג'דל ועזה. גם לציבור במצרים עצמה הכינו שופרות תעמולה, "הפתעות", על קרב ניצנים: חברת הסרטה צילמה שחזור כללי של ההתקפה, שבוצע לכבוד המלך פארוק על-ידי הכוחות המשתתפים. בשיחזור זה השתדלו כל המפקדים המצריים החשובים להתבלט כלוחמים בקו ראשון. בסרט שנפל לידינו, רואים את גנרל מואוי, מפקד חיל המשלוח, מתרוצץ כאריה בנושא ברן וגם את פארוק רואים צופה במשקפת על הקרב...

ניצנים שוחררה ב-27.10.48 במהלך מבצע "יואב". שבויי ניצנים הוחזרו לישראל במחצית 1949, אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק.

הסייר רפי שמאי
שלושה מאנשי ניצנים הצליחו בכל זאת להימלט. בעברם דרך הגדר, פגשו את רפי שמאי, סייר מגדוד 53, שנשלח לתפקידי תצפית על האזור שמניצנים מערבה, וחזה מקרוב בקרב. הארבעה התחמקו לחולות שפת הים, התחבאו בחורשת דקלים בלילה והצליחו להגיע למטה גדוד 53 עם שחר ה- 8.6.
דיווח הסייר רפאל שמאי:
"בליל ה-6.7 ליוני יצאנו, שני סיירים, יונה ואני, לניצנים לבצע תצפית על שפת הים, לבדוק תנועת אויב לאשדוד, בדרך הים. הגענו לניצנים בשעה 00:15. מסרתי פקודת מבצע לאברהם שוארצשטיין. ב- 04:45 יצאנו לתפקידנו ותפסנו עמדת תצפית על גבעה קרובה לשפת הים. ב- 07:15 ראיתי שני ערבים מתקדמים לפי העקבות שהשארנו בחול הלח. חיכינו עד שיתקרבו יותר, כדי שנוכל לפגוע בהם. אולם לפתע הופיעו עוד שני ערבים מימיננו ועוד ארבעה משמאלנו. נמצאנו בכעין מלכודת. השארנו ילקוטינו ונמלטנו תוך חיפוי הדדי אחד על השני. כשכלו כוחותי, עמדתי מעט להינפש והנה השיג אותנו חייל ערבי. כרעתי ברך, כיונתי יפה ופגעתי ישר במצחו. הוא זרק את נשקו ונפל אחורנית. אז ראיתי כי מתקרבים אלי שלושה נוספים. חיפשתי את יונה, צעקתי בקול, אך איבדתי את עקבותיו. כשהתחלתי להתקרב לניצנים נתקלתי בערבי נוסף שירה בי אך החטיא. יריתי ופגעתי בו. כשהגעתי למרחק של כ- 100 מטר מניצנים התחילו לפתע, לירות עלי בברן. הסתתרתי בפרדס הסמוך. כל אותו זמן הותקפה ניצנים מצד מערב.
בערך בשעה 10:00 התחילה הרעשה כבדה של סוללת תותחים, שהרעישה באופן שיטתי ומדוייק את כל השטח. בשעה 10:30 בערך התחילה הרעשה אווירית ע"י שני אווירונים.
בשעה 13:30 ראיתי שני טנקים, שהסתובבו ליד הלולים ובריכות המים, מכוונים את תותחיהם לעבר העמדות ויורים עליהן. המצרים תפשו את כל העמדות הצפוניות והמזרחיות. בשעה 14:30 ראיתי מעל עמדה שליד הבית הערבי, שתי בחורות ושני בחורים שהרימו דגלים לבנים כאות לכניעה. לעומת זאת ראיתי כיצד יצאה מהבית כיתה, כ- 12 איש, וקפצה לפרדס. בתוך הפרדס היה כוח אויב. אחריה התכוננו לצאת עוד שתי כיתות אך מיד חזרו, כי ניתכה עליהם אש איומה. רצתי אל העמדה הקרובה, ממנה יצאו שלושה בחורים, חייל מגדוד "8" ששמו אליהו ושני חברי קיבוץ שאחד מהם שמו קובה. לאחרון היה סטן ושלוש מחסניות, ולאליהו – 2 רימונים. נתתי לחבר הקיבוץ השני רימון אחד משלי ולי השארתי רובה ו- 70 כדורים. ברחנו לכיוון הים. הסתתרנו בחורשת דקלים עד שעה 22:30 ואז יצאנו לעבר כוחותינו. הגענו לניצנים ומשם המשכנו לבאר טוביה. בדרך לא פגשנו בכוח אויב, אבל ברור היה שהאויב נמצא בניצנים כי במשך כל הלילה ירו מניצנים ברובים ומכונות ירייה. עם שחר הגענו לבאר טוביה.

האלחוטאית מירה בן-ארי
מירה בן ארי ובנה בן השנתיים
מירה נולדה לישראל ורבקה גלזשייב בברלין, גרמניה, בשנת 1926. בת יחידה להוריה. עלתה ארצה עם הוריה בשנת 1934. חג הפסח תש"ד - הפסח הראשון לעלייה על אדמת חמאמה – זימן לראשונה את כל חברי הקבוצה, גם אלה שעדיין שהו במחנה הרצליה והחברים מלוביה, וביניהם מירה. רואיה התרשמו מהופעתה הרצינית, מעיניה הבורקות ותווי-פניה המבטאים ביטחון. מאחורי החזות הזאת שכנה נפש עדינה ועשירה מאד.
למדה בגימנסיה "בן יהודה", הייתה מדריכה בגדנ"ע, הצטרפה לתנועת "מכבי" ובגמר לימודיה יצאה להגשמה בקבוצת "שורשים" שבגליל התחתון.
בקבוצה פעלה בשטח הביטחון. סיפוק רב מצאה בעבודתה כאלחוטאית. קיימה את הקשר בתנאים הקשים ביותר, כשמסביב בלשו עיניים ואוזניים עוינות של הבריטים.
את העבודה הרבה והקשה באלחוט עשתה לרוב בהתנדבות ועבודתה העיקרית הייתה בלילות. את יום העבודה חילקה בין מכשיר הקשר לבין עבודה במשק, כאחראית לגינות-הנוי. היה בה חוש טבעי ליופי, לנוי. אהבה את ההרמוניה, פרחים, עצים ושיחים. בחיבה יתרה טיפלה בחורשה, בערוגה, בדשא. האהבה ליופי ולנועם התבטאה גם בכתיבת שירים. אחד מהם הוקדש לבנה הקטן. בשיר אחר אמרה שאם נגזר עליה למות בנעוריה - תשוקתה היא ליפול בקרב, כיאה לאדם צעיר המכבד את עצמו.
מירה נמנתה עם עשר הבחורות, שנשארו בניצנים לאחר פינוי הילדים והאמהות, והאם היחידה שנשארה בנקודה הנצורה, בגלל תפקידה האחראי.
שידורה האחרון מניצנים, אשר נקלט בקושי מחמת קלקול במכשיר, היה בשעה 12 בצהריים. כעבור שש שעות נפלה הנקודה. בדקות הדרמטיות שלפני הנפילה ליוותה מירה, כקשרית, את המפקד אברהם שוארצשטיין בצאתו לנהל משא ומתן בדבר כניעת הנקודה ברוח אמנת ז'נווה. אחד הקצינים המצריים שעמם חשב אברהם לנהל את המשא ומתן, שלף את אקדחו וירה באברהם למוות. מיד שלפה מירה את אקדחה והרגה את הקצין המצרי. עמיתיו המצרים ירו בה למוות.

לו רצתה יכלה להצטרף למפונים מניצנים ב-17 במאי. הן אם היא. אולם היא, האלחוטאית היחידה ביישוב. אין ברירה. היא חוזרת אל הבונקר, הלב כבד והבדידות רבה: בנה איננו איתה. ימים של בדידות והתלבטויות. ואולם דווקא אלה מחשלים אותה, מחזקים את רוחה. עתה היא חייל בין חיילים. במכתביה היא שואלת על דני בנה, אם חסר לו מה. מכתביה נוקשים כלשהו, ענייניים ועצורים מאוד...
ברגעים האחרונים ממש, כשהאויב כבר דרך על אדמת המשק, קראה לכמה חברים שיעזרו לה לכרות בור עמוק ולהטמין בו את המשדר ואת הצופן הסודי, לבל ייפלו בידי האויב.
באין ברירה הם הניפו דגל לבן וחיכו לשוך היריות. וכשאלה נשתתקו וקמה דממה, הלכה מירה עם המפקד אל האויב לישא וליתן בדבר כניעתם. על גבעה אחת כנגדם ניצבו שלושה קצינים מצריים והם כיוונו צעדם אליהם. משקרבו כדי צעדים אחדים שלף אחד משלושת הקצינים את אקדחו ורוקן את המחסנית במפקד, שקרס תחתיו. כהרף עין נשלף האקדח, בו הותירה מירה כדור אחד לעצמה. היא מכוונת אל עיניו של הרוצח, יריה וכבר זה מוטל פרקדן, פגר מובס. עתה ניצבה מולם בודדה, אישה יחידה, אישה שהמיתה את חברם. שני הקצינים המצריים ניצבים מנגד, ומאחוריהם הלכו וקרבו המון חיילים מזויינים ופרועים. דממה. הם ניצבים זה מול זו. מבט מול מבט. ברור לה שהיא אבודה, אך חנינה לא תבקש, ידיה לא תרים לכניעה. אחד משני הקצינים שולף אקדחו, מכוון, יורה ופוגע. מירה צונחת, דמה ניגר על החול הצהוב. החול האדים.
במעילו של בנה, אשר פונה עם כל הילדים, מוצאים אחר כך מכתב ובו הוראה אחרונה בנוגע לעתידו ולחינוכו. זהו מכתב של אדם היודע את הצפוי לו ומקדם את גורלו בעיניים פקוחות.

בשבי
סיפר יעקב רווח: "אני כותב את מה שעבר עלי באופן אישי. כאשר ניתנה הפקודה להיכנע ולהתרכז בארמון (הבית הערבי ששימש גם כחדר אוכל). הנפנו דגל לבן והמצרים ציוו עלינו לצאת החוצה עם ידיים למעלה. השעה הייתה 16:10 בתאריך 7.6.48.
"כאשר התרכזנו בחוץ, הקיפו אותנו מכל עבר חיילים מצרים והתחילו לבזוז בנו. היה שם ביניהם קצין מצרי בדרגת מאיור (מקביל לרב-סרן), והוא שאל באנגלית אם יש בינינו קצינים. ואז צעד קדימה יוחנן מנהיים ואמר 'אני הקצין היחידי' (מפקד המקום היה אברהם שוארצשטיין שנהרג בזמן הכניעה יחד עם הקשרית). הקצין המצרי שאל את יוחנן מי אחראי למיקוש אשר הוטמן סביב הקיבוץ. הוא סימן עלי עם היד. אני הייתי סמל חבלה בגדוד. הקצין פנה אלי באנגלית ואמר לי (אגב, אני שולט בשפה האנגלית וגם בערבית. אני יליד יפו). 'תבחר לך אחד מהחיילים שלך, אתם נשארים פה עד אשר תפרקו את כל המוקשים'. האנשים הועמסו על משאיות והוסעו למג'דל. אני וחברי יצחק נשארנו במקום. הצמידו אלינו קצין ושני חיילים ומיד התחלנו בעבודה. בשעתו סימנתי את כל האזורים הממוקשים במפות. את הפירוק ביצעתי עתה בלי מפות, כי הכל נשרף. בערב נסענו למג'דל (היום אשקלון). המצרים המטומטמים לא ישבו מאחור, ואני אמרתי לחברי 'בוא ונברח'. קיבלתי תשובה 'אני פוחד'. ירדנו מזה והגענו למג'דל, שם התחילו חקירות. קיבלנו מכות וזה נמשך כשעתיים. אחרי זה קיבלנו אוכל והלכנו לישון. למחרת בבוקר נסענו חזרה למשק ואז התחיל מסע הייסורים. ליוו אותנו כל הזמן ארבעה חיילים מצרים. התחלתי לעבוד. מול הקיבוץ היה מחנה של הצבא הפולני, ואני מיקשתי את כל החלונות הפונים לצד המשק כעמדות ירי. מיקשתי במוקשי נעל וסימנתי בצבע אדום כל חלון שמיקשתי. לשמחתי הרבה, רוב המוקשים פעלו. חברי יצחק עמד תמיד במרחק בטוח ממני ורק אני לבד פירקתי את כל מוקשי הנעל. ובכל פעם קיבלנו מכות רצח. עברתי בכל מקום במשק שבו הנחתי מוקשים. עבדנו כשבועיים עד שגמרתי בזהירות גדולה לפרק את כל סוגי המקושים (וכל הזמן החללים שלנו בשטח).
"לאחר מכן נשלחנו ממג'דל לבית הסוהר המרכזי. הגענו בערב. פניתי בעברית אל היומנאי, שישב שם ורשם אותנו, ואמרתי לו שאני מכיר אותו מה-C.I.D - הבולשת האנגלית. "אתה היית אורח אצלנו בבית'". הוא שאל לשמי ואמרתי לו '"אתה מכיר את אבי ז"ל, היית מביא לו ידיעות על הבריטים". מרגע זה הוא הפך להיות ידידי. הוא דאג לנו למברשות ומשחות שיניים, וגם דאג לנו לסיגריות. בזמן שהותנו שם בא לביקור גנרל נג'יב עם אנשי המטה שלו. גנרל נגיב היה לימים מראשי ההפיכה נגד המלך פארוק במצרים ולנשיא. בבית הסוהר פגשנו שני לוחמים מחטיבת הנגב, שהמצרים טענו שהם באו להרעיל את הבארות של עזה. אנחנו יצרנו קשר איתם, שלחנו להם כל יום 4 סיגריות (היה אסיר חופשי שהסתובב בין האסירים האחרים, זהו נוהג מימי הבריטים. גם הוא קיבל שוחד- נתנו לו כל יום שתי סיגריות בשביל השליחות). אני הייתי מתקשר איתם על ידי שריקת השיר של שושנה דמארי "אחד הבטיח לי ארמון על הגלבוע". אחרי שבועיים בא קצין ואמר לנו שמחר בבוקר נוסעים למצרים.
"למחרת בבוקר עלינו על רכבת ונסענו למצרים, אבל הפעם כפתו את שנינו באזיקים. הגענו לקנטרה. ישבנו בבית המכס. היו שם הרבה חיילים בריטים. כעבור חצי שעה עברנו במעבורת לצד השני, שם ישבנו בבית קפה עם הקצין ושני חיילים שומרים עלינו. שתינו לימונדה והמתנו לרכבת לקהיר. כל הדרך שמרו עלינו אבל אף אחד לא נגע בנו. הגענו לקהיר בשעה 24:00 ונסענו ישר למטה של הצבא המצרי ברחוב מליכה פרידה, שם התקבלנו על ידי קולונל מצרי. שרת סודני הגיש לנו לימונדה. בשעה 02:00 נלקחנו למכונית ונסענו למקום בלתי ידוע. הוכנסנו כל אחד לתא נפרד. בבוקר התברר שאנחנו נמצאים במקום שנקרא מחט-אל-מגנין, בעברית: בית משוגעים צבאי. ישבנו שם ארבעה ימים. בכל פעם היה בא איזה קצין מצרי ומרביץ לי. אחד מהם שאל אותי אם אני לוחם, אמרתי לו שכן והוא נתן לי אגרוף שנפלתי לרצפה. אחרי ארבעה ימים העבירו אותנו למחנה השבויים עם כל החברים שלנו. שם התחילו בחקירות שלי ושל חברי.
"מראה חברי ההרוגים ששכבו במשק בזמן שפירקתי את המוקשים השאיר בי טראומה אותה לא אשכח לעולם."
חתום ( - ) חייל ותיק לעולם לא מת

מהלומה לחטיבה
הדף הקרבי "כישלון"
נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבה, והייתה לה השפעה מדכאה על היישובים שבמרחב החטיבה. המח"ט חשש מהתפשטות רפיון ידיים במרחב. בעצה אחת עם קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן המשורר אבא קובנר, הוחלט לפרסם דף קרבי בזה הלשון:



כשלון

חזית הדרום
חטיבת גבעתי,
מטה קרבי

ניצנים נפלה

עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי. לא כל שכן לחרוץ משפט סופי. אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות, אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה. ואם גם יהא הדבר נוקב ואכזרי הכרח הוא להגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות:
נפילת "ניצנים" – כשלון הוא. כשלון חמור.
והכשלון לא בנפילת הנקודה.
לא הראשונה בנופלים "ניצנים": כי מועטים מול רבים עמדנו. כי דלים מול כבדי-ציוד היינו.
כי אזרחים מתגוננים מול צבא-פולשים סדיר נערכנו.
כי נקודה בודדת ומבודדת עמדה מול בסיס של טור משוריין.
ושמא לא האחרונה שתנגף, עד לא נבשיל בכוח ציודנו העולה וההולך, כדי הפעלת מלוא המחץ של הצבא העברי לקטול את האויב עד חרמה ולשחרר ישובים מבודדים מהתקפת טירור, ערים – מפחד פצצות, ואת אדמת ישראל כולה – מפולשים ואויב.
כי תבוא שעת העדיפות המלאה, והיא קרובה לבוא, קרובה מאוד. אולם עד-עת, עד אז, לא נחדל מלהכות באויב – לבל יקדימונו להשמיד – ביד חזקה, בתבונה רבה, בכח האין-ברירה, בכח חירוף-הנפש, בכח העוז העילאי של איש המגן העברי:
כמעטים מול פולשים רבים.
כדלים מול אדירי האינטרוונציה.
ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבלתי-נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב. אדמת מדינתנו הקמה בידינו היא.
ויתרה מזו.
ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן-מה על ישוב קטן, ונצור – הוא שילם במאות רבות של חללים, אל כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו. והוא נאלץ לחשוב ולחשב את מחיר "נצחונותיו", וזה חשבוננו.
ב"ניצנים" עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד – דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, ולהכניעו ולשבות את לוחמיו.
איך קרה הדבר שכך נפלה "ניצנים" – עדיין סתומה פרשה דרמטית זו, אך סכנת המערכה פעורה לפנינו:
הלוחמים בחזית הדרום, חיילי החטיבה, מגיני הישובים! שעת הכניעה של "ניצנים" – היא שעה של צער רב ושל חשבון בפש עמוק ונוקב – וחשבון נפש מלא אומר: בית אין מגינים על-תנאי, הגנה – משמע: להכין את ההגנה.
להכין : בכל כוחות הגוף והנפש!
ואם יפקוד הגורל:
טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני
להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא:
לצאת אל שבי הפולש – חרפה ומוות!
זאת ועוד:
בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והבטחון הזה כי אנחנו יכולים לעמוד מעטים מול רבים. בנשק קל ביד נאמנה – מול ציוד כבד ביד שכירים. בבקבוק מולוטוב ביד נועזה מול טנק עיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה – ששורשו אמונה בהכרת האדם העברי
המגן על ביתו - לא יוכל לנו האויב, לא יוכל !
וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו - כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול.
רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון - בכל כוחות הנפש -
כי לנו הנצחון, וקרוב הוא.

9 .6. 48 גבעתי - מפקד החטיבה


תגובות הרמטכ"ל וראש הממשלה
בדף הקרבי של החטיבה היו מספר פסוקים – מחוייבי השעה - שפורשו על-ידי אנשי ניצנים כפוגעים – והם פנו בעניין זה, עם שובם מהשבי, לרמטכ"ל בבקשת התערבותו. להלן מכתבו של הרמטכ"ל, יעקב דורי, בנדון:



מטה כללי
לשכת הרמטכ"ל
26 מאי 1949
קרבות ניצנים
בקשר למכתבכם מיום 13.4.49, נתמנתה על ידי ועדה אשר הוטל עליה לחקור בפרשת המלחמה וההתגוננות של קבוצתכם ולהסיק, על יסוד חקירה זו, מסקנות בדבר הפקודה שהוצאה על ידי מטה חטיבת גבעתי ביום נפילת ניצנים.
על יסוד מסקנות הועדה ושמיעת עדויות מפי אלה שחזרו מן השבי יש לקבוע:
א. בפקודת היום של חטיבת גבעתי, נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והיאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כך שמא שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום כמה דברים שלא היו צריכים להיאמר.
ב. המסיבות הקשות של היאבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא, הם עדות נאמנה של היאבקות נואשת, המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו מרה במקום עד הכדור האחרון. מה שקרה לניצנים, קרה גם לנקודות אחרות, שמתיישביהן התגוננו בגבורה עד האפשרות האחרונה.
(-)
יעקב דורי, רב-אלוף
רמטכ"ל



בהמשך למכתבו של הרמטכ"ל, כתב ראש הממשלה ושר הביטחון ללוחמי ניצנים:



אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא. דוד בן גוריון

יזכור
בהגנה על קיבוץ ניצנים נפלו 33 לוחמים, מהם 15 מגדוד 53 ו-18 מחברי הקיבוץ, כלהלן:
26.10.47 אברהם זלצמן חבר המשק נרצח ליד המשק.
21.3.48 שלמה רובינשטיין חבר משק ומא"ז ניצנים, נפל בשיירת ניצנים.
26.3.48 יהודה גוטליבובסקי חבר משק נפל בעמדת תצפית.
7.6.48 מיכאל יונה מגדוד 53 נפל ליד המשק בהיותו במשימת סיור.
ביום נפילתה של ניצנים, 7.6.48, נפלו בקרב 14 מלוחמי גדוד 53 ו-15 מחברי המשק, בהם שלוש חברות:
אלמוני – גדוד 53
זיית עזרא – גדוד 53
אנטין מאיר – ניצנים
חמיצר עמנואל – גדוד 53
אפשטיין דבורה – ניצנים
טריף יעקב – ניצנים
בן ארי מרים – ניצנים
לוי דב – ניצנים
בניש שלמה – גדוד 53
לוין שרגא – גדוד 53
גיגי יעקב – גדוד 53
נתנזון יוסף – ניצנים
גלברד דוד – ניצנים
פרופר יהודה – גדוד 53
גליקסר מאיר – גדוד 53
פרץ יצחק – גדוד 53
גלפנד יהודה – גדוד 53
קרוך יעקב – ניצנים
גנוט אריה – ניצנים
ראב"ד משה – ניצנים
דורצ'ין שולמית - ניצנים
שוארץ ברוך – גדוד 53
הרשקוף אלכסנדר - ניצנים
שוארצשטיין אברהם – גדוד 53, מפקד ניצנים
וורשבסקי יעקב – ניצנים
שרגא אפרים – ניצנים
וייסר מרדכי – ניצנים
שרשוב אליהו – גדוד 53
זולוטוב בצלאל – גדוד 53

דוד אשכנזי נהרג בהפגזה על בית-דראס ב-9.6.48.
יעקב נונברג נהרג בעת הנחת מוקשים בגל-און ב-10.6.48.
יונה מיכאל, סייר, נפל ב-6.7.48 בעת ביצוע משימת סיור גדודית.

קישורים
באתי לבקש סליחה
פרשת הכניעה של ניצנים במלחמת העצמאות ממשיכה לרחוש כאילו קרתה אתמול. בגיל 91 עדיין נאבק יצחק פונדק, ממפקדי הקרב, לתיקון העוול שנעשה ללוחמים, אם כי מודה בכמה טעויות. למשל, הדחתו המבזה של מ"פ ג' על לא עוול בכפו. בחזרה לזירת הטראומה
עוד...

היאחזות בגבעה 69
10-7 ביוני 1948
על הפעם השלישית שתפסה פלוגה ג' את הגבעה מספר המג"ד:
"ביום נפילת ניצנים, 7.6.48, החליט המח"ט לכבוש את גבעה 69 ולהחזיק בה. המשימה הוטלה על הגדוד, שהיטיב להכיר את הגבעה מן הפעמים הרבות שבהן הלך ברגל לניצנים המנותקת ומפעולותיו באזור.
"מחוסר ידיעות האם הגבעה תפוסה על ידי המצרים, הוריתי למ"פ ג', יוסקה גבע, להיות מוכן לכיבוש בכוח. משימתו הייתה לכבוש את הגבעה עד שעה 23:30 של 7 ביוני, להתחפר עליה להגנה ולהיות מוכן החל משעה 080500 לפעול נגד כל תנועה על הכביש. היה ברור לי שהמצרים חייבים להחזיק בגבעה אם ברצונם להחזיק בציר בטוח לכוחותיהם ליד אשדוד."
מספר המ"פ יוסף: "הפלוגה תוגברה בכיתת מק"ב, כיתת מרגמות "3, רובה אנטי-טנקי ושני פיאטים. ביצור הגבעה היה באחריות החטיבה. פלוגת חפרים אמורה הייתה להגיע עם חומרי ביצורים מיד לאחר כיבוש הגבעה ולסייע בבניית העמדות, חפירת תעלות הקשר, דיפונן והקמת מכשולים. בשעה 080500 אמורה הייתה פלוגת החפרים לחזור לבסיסה."

ראשונים בגבעה
שרגא גפני, חבלן מגדוד 51, סיפר: "אנו החבלנים צורפנו לפלוגה ג' מגדוד 53. תפקידנו היה למקש את מבואות גבעה 69. המ"פ, יוסקה גבע, אמר לאנשים במסדר שהתקיים במחנה 'יורם' ערב היציאה: 'סיפרו ליישוב, שהמצרים מוקפים על ידי כוחותינו הסוגרים עליהם מצפון ומדרום. ובכן אנו הולכים לעשות זאת הלילה ואז יהיו הדברים נכונים'...
"לאחר שהסביר את חשיבותה הטקטית של הגבעה ואת תפקיד הפלוגה הדגיש, כי מאחר שייתכן כי הגבעה תפוסה בידי האויב, יהיה על כל חייל וחייל למלא את תפקידו, על אף עייפותו, ללא היסוס ועד הסוף.
"מעודדים מדבריו הכנים של המ"פ יצאנו, עם רדת הלילה, מבאר טוביה לבית-דראס במכוניות כבויות אור."
מבית-דראס המשיכה הפלוגה בתנועתה לעבר הגבעה. עם הפלוגה נע גם המג"ד עם החפ"ק הגדודי. למרגלות הגבעה התפרסה הפלוגה למבנה הסתערות ותפסה עמדות, שעה שהסיירים והגששים עלו על הגבעה ובדקו אם אין בה אויב. בשובם מסרו כי הגבעה ריקה. מיד עלו עליה שתי מחלקות. המחלקה השלישית נשלחה בפקודת המג"ד לתפוס מוצב קדמי, צפונית-מערבית לגבעה. ב-23:30 דיווחה הפלוגה לחטיבה כי בוצעה משימת תפיסת הגבעה.
עתה הייתה צריכה להצטרף לפלוגה בגבעה פלוגת החפרים ויחידת המהנדסים החטיבתית עם חומרי הביצורים, אולם זו איחרה לצאת לדרך.
לאחר נפילת ניצנים יוחסה חשיבות רבה לחסימת הפרצה שנוצרה באגף של גזרת נגבה וברצף החזית. תפיסת גבעה 69 אמורה הייתה לספק מענה לכך. וכן להיאחז בעמדת מפתח החולשת על כביש החוף המוליך צפונה. ביומן המלחמה של בן-גוריון מוזכרת תפיסת הגבעה יחד עם הדיווח על נפילת ניצנים, ושם נאמר: "גבעתי מודיע (080930) תפסנו גבעה 69 והתבצרנו בה. ניצנים נתקפה אתמול על ידי אווירונים, טנקים, חיילים רגלים ותותחים. חיל הרגלים המצרי כבשו המקום."
בינתיים המשיכו אנשי הגדוד שעל הגבעה להתחפר ולהתבצר בקדחתנות. למרבה ההפתעה, לא הפעילו המצרים כל כלי נשק נגד גבעה 69.
מגיני המשלט בחרו שלא להטריד את שיירות האויב בכביש מג'דל-אשדוד, כל זמן שהגבעה אינה מבוצרת כראוי.
בלילה של אותו יום (8/9.6) שוב הועלו לגבעה חפרים ומהנדסים. הללו הגיעו למקום סמוך חצות הלילה ועמלו עד אור הבוקר בביצור המשלט. כשעלה השחר התברר כי עבודתם, אף כי לא הושלמה עדיין, נשאה פרי: הגבעה הותקפה במשך מספר שעות, אך רק אחד ממגיניה נפצע קל.
על כך כתב מפקד הפלוגה, יוסקה גבע, בדו"ח שלו למג"ד: "בשעות אחר הצהריים של 9 ביוני הוטרדה הגבעה על ידי תותחי האויב ומרגמותיו. כן נורתה עליה אש משבעה שריוני אויב. הללו התקרבו לגבעה בשעה 17:30 בערך מכיוון מערב, כשמאחוריהם נעות שתי מחלקות רגלים. כשהגיע האויב עד למרחק 400 מטר בערך מן הגבעה, פתחו עליו כוחותינו באש. עיקר האש הונחתה מהמוצב הקדמי - צפונה מערבה לגבעה, שלא נתגלה למצרים עד אותה שעה. אש זו הפתיעה את האויב והוא נסוג לאשדוד."
מספר המג"ד: "ב-9 ביוני נתקבלה פקודה מהחטיבה שפלוגה מגדוד 51 תחליף את פלוגה ג' באותו ערב, ועל פלוגה ג' הוטל לכבוש בליל 11-10 את הכפר ג'וליס ואת צומת הדרכים החשוב שלידו לפני שתיכנס ההפוגה [הראשונה] לתוקפה. הודעתי למ"פ על הגעת הפלוגה המחליפה ושההחלפה תבוצע בחסות החשיכה ולאחר מכן תחזור הפלוגה לבסיסה ותתכונן לביצוע משימתה החדשה."
מספר מ"פ ג': "הפלוגה מגדוד 51 שאמורה הייתה להגיע בשעות הערב של 9 ביוני הגיעה באיחור רב. לאחר שערכנו סיור חפיפה של המפקדים היוצאים והנכנסים עזבה הפלוגה שלי בשעה 100400 את הגבעה ושבה לבסיסה."
שעתיים לאחר מכן החלה התקפה מצרית כבדה על הגבעה וזו נפלה לידיהם בשעות אחר הצהריים.

גבעת שלושת המגדלים
גבעה 69 נחקקה היטב בזיכרונה של פלוגה ג', שפקדה שלוש פעמים את "גבעת שלושת המגדלים", פעמיים במשימה זמנית ובשלישית - כדי להיאחז בה.
מספר חזי אשל: "בליל 1-2 ביוני 1948 הייתה הפעם הראשונה. המשימה הייתה לחסום את כביש החוף מגדל-אשדוד ולמנוע מעבר תגבורות מצריות בעת ההתקפה החטיבתית על ראש הטור המצרי שנעצר ליד גשר "עד הלום". יצאנו מבאר-טוביה דרומה דרך שדה התעופה הנטוש, עד לבית-דראס, ומשם פנינו מערבה לעבר הגבעה. אלה מאיתנו שנשא ציוד חיוני לניצנים המשיך לעבר היישוב.
"זכור לי היטב המפגש המרגש עם חברינו בניצנים. היישוב היה חשוך, קרבתו אל האויב הייתה באוויר, המתח היה רב, אווירת הניתוק זעקה מכל פינה והדיבור היה חרישי.
"לאחר פריקת הציוד מגיע רגע הפרידה. רגע זה הותיר אחריו תחושה קשה שהנה אנו משאירים כאן חברים לגורל לא ידוע.
"נתקבלה ידיעה מהמ"פ שההתקפה על אשדוד מתבטלת ושעלינו לסגת, מאחר שהפסקת אש עומדת להיכנס לתוקפה."
"בליל 2-3 ביוני שוב מוצאים אנו את עצמנו צועדים בטור ארוך לעבר הגבעה. הדרך כבר מוכרת, הרי רק אמש צעדנו אליה הלוך ושוב. אני מזהה עצמים, מעברים, גדרות וצמחייה. עוד מעט נבחין בצלליות שלושת המגדלים שעל הגבעה.
"הפעם כוחותינו תוקפים ואנו שומעים את הדי ההתפוצצויות וצרורות המקלעים. אנו חרדים:
האם הכול יילך כשורה? האם ייעצרו המצרים בהתקדמותם צפונה?
"בבוקר ממשיכים לשמוע את קולות הקרב. נראה שכוחותינו נסוגים. פגזי המצרים מזנבים בהם, מטוסים חגים מעלינו ואז מתקבלת פקודת הנסיגה. נסיגה לאור היום, בשטח חשוף, בשמש יוקדת, ואני חושש מהמטוסים ומן התותחים המצריים. באפיסת כוחות אני מגיע לבאר-טוביה.
"ב- 7 ביוני אני מתעורר במחנה לקולות קרב מרוחקים. ניצנים מכותרת, מותקפת, עומדת על נפשה מבלי שתהא יכולת לסייע ללוחמיה.
"נפילת ניצנים היכתה אותנו בתדהמה.
"מאוחר יותר נודע לנו שטנקים פרצו לחצר המשק ולמגינים לא היה שום אמצעי שיעמוד בפניהם ויעצור אותם.
"בליל 7-8 ביוני תפסנו את הגבעה בפעם השלישית. הפעם היה עלינו להיאחז בה ולהציב חסימת-קבע על כביש החוף. יחד איתנו עלתה פלוגת-חפרים שתפקידה היה לבנות משלט מחופר, מגודר וממוקש. כל הלילה התחפרנו ושיפרנו עמדות. למחרת, 8 ביוני, המשכנו להתחפר בקדחתנות כל היום וגם לאחר רדת החשכה. ידענו שגורלנו תלוי בכך.
"ב-9 ביוני, יום רביעי, שרר שקט בגזרה אבל לפנות ערב נשלח נגדנו כוח של משוריינים נושאי ברן וחיילים רגלים, שניסו לטפס במעלה הגבעה. תותחי המצרים הפגיזו אותנו באש דלילה. כשהיו המצרים בטווח יעיל, נפתחה עליהם אש מהאגף שגרמה לנסיגתם.
"באותו לילה הוחלפנו על ידי פלוגה מגדוד 51 וחזרנו לבסיסנו בבאר-טוביה.
"בבוקר התעוררנו לקולות קרב עז. הקרב ניטש על הגבעה שאותה עזבנו רק כמה שעות לפני כן. הגבעה נפלה לידי המצרים ורבים מאנשי גדוד 51 נפגעו בעת הנסיגה.
"באותו יום, 10 ביוני, נפלה גזר בידי שריון הלגיון הירדני. היה זה יום שחור לחטיבה שלנו."

כיבוש ג'וליס
10.6.48
הכפר הערבי ג'וליס שכן במישור החוף הדרומי, 5 קילומטרים מצפון-מזרח לאשקלון, בצומת הכביש הפנימי מניצנים לברור חיל. בתקופת המנדט הבריטי החזיקו הבריטים מספר מחנות צבא בסביבת הכפר ובהם מחנה ג'וליס, 3 ק"מ ממזרח לו, ומחנה חסה, 2 ק"מ מצפון. הצבא המצרי, שפלש למדינת ישראל למחרת ההכרזה הרשמית על הקמתה, ב-15 במאי 1948, התקדם לאורך ציר החוף עד אשדוד. בקרבת העיר מג'דל [אשקלון], מיקמו המצרים את מפקדת החטיבה שלהם ואת מחנות חילות העזר והאספקה. לג'וליס ולצומת הדרכים הסמוך נודעה חשיבות רבה עבורם, לעיבוי השטח שבשליטתם, הן כנקודת אחיזה להמשך התקדמותם צפונה לעבר קסטינה-גדרה, לעיבוי רצועת הניתוק בין אשקלון לחברון.
ב-28 במאי תפס זמנית כוח מגדוד 51 בפיקודו של יוש הר-פז את השטח השולט במחנה ג'וליס. השטח נעזב ב-30 במאי 1948.
מועצת הביטחון של האו"ם החליטה שב-11 ביוני בשעה 10 בבוקר תיכנס לתוקפה הפסקת-אש – הפוגה. המטכ"ל של צה"ל החליט ב-10 בחודש לנצל את השעות שנותרו עד להפוגה כדי לכבוש את ג'וליס ולהתבסס בו לצורך השלמת הקו בית-דראס-נגבה. משימה זו בוצעה בליל 11-10 ביוני על ידי פלוגה ג' של גדוד 53, בפיקודו של יוסף (גלסברג) גבע.

במוצאי 10.6, ערב ההפוגה הראשונה שעמדה להיכנס לתוקף ביום המחרת, עשתה מפקדת חזית הדרום מאמצים לקביעת עובדות ולחיזוק קו ההגנה מול הצבא המצרי שהתרכז באזור מג'דל [אשקלון] ואשדוד. בין העובדות שביקש המטכ"ל לקבוע בחזית הדרום היה כיבוש הכפר ג'וליס והתבססות בו, להשלמת הקו בית-דראס-נגבה.
וכך סיפר מ"פ ג': "ב-10 ביוני, לאחר שעזבה פלוגתי לפנות בוקר את גבעה 69, קיבלתי פקודה מהמג"ד לכבוש בו בלילה את הכפר ג'וליס והשטחים השולטים על הצומת החשוב שלידו. הכיבוש עבר ללא התנגדות. למחרת, 11 ביוני בשעה 10 לפני הצהריים נכנסה ההפוגה הראשונה לתוקפה."
בזאת לא תמה פרשת ג'וליס. המשכה בא ב-10 ביולי 1948.

ההפוגה הראשונה
פקודת החטיבה
ב-11 ביוני, בשעה 08:30, חתם שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי", על הפקודה הבאה, שהופצה בקרב כל מפקדי הכוחות שתחת פיקודו:
1. לפניך פקודה על הפסקת האש. תקרא ותחתום.
2. הפסקת האש תתחיל היום, 11 ביוני 1948, בשעה 10:00. כל כוחותיך חייבים להיות מוצבים, החל משעה 10:00, בעמדות שנתפסו עד שעה זו, דרוכים לקבלת הוראות נוספות. אחרי שעה זו יש להשיב באש רק במקרה שתותקף.
3. אין להזיז כוחות ממקומם עד להוראה חדשה.
4. אין לתת לכפריים [הערבים] לחדור לשטחים שבידינו.

השבעה לצה"ל
לפקודת הממשל הזמנית, מיום י"ז באייר תש"ח (26 במאי 1948), בדבר הקמת צבא הגנה לישראל – הפיכת ההגנה לכוח הרשמי והמוכר של המדינה, הייתה משמעות מיוחדת.
בהמשך לפקודת צבא הגנה לישראל תש"ח 1948 פרסמה הממשלה הזמנית ב- 31.5.48 את פקודת יום מס' 1 לצבא ההגנה לישראל – בה נאמר, בין השאר:




עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר. עצום ורב החוב שחייב הישוב והעם היהודי להגנה בכל שלבי קיומה והתפתחותה. בלי הניסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ההגנה, לא היה הישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עליו בששת חדשים אלה ולא היינו מגיעים למדינת ישראל.ובספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ההגנה בהוד וגאון שלא יכהה לנצח.
ועכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית: שנתפרסמה ברבים על צבא ההגנה לישראל.בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו בטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל.
בלמדו ידיו לקרב ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – ישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
כל אחד מהחיילים והחיילות המשרתים בצבא, חייב להישבע השבועה הבאה:
"הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת וחירות ישראל".
ד. בן גוריון
ראש הממשלה
ושר הביטחון




ההשבעה למדינת ישראל בגדוד 53
מתוך דפי "קול נגבה":
קשרים מהודקים וידידותיים נוצרו בינינו לבין גדוד 53. אחת מפלוגותיו חונה שוב אצלנו, אותה פלוגה על מפקדיה, שהייתה אצלנו בימי הקרבות. להשבעתם למדינתנו שלוחה להם ברכת נגבה – ברכת אחים נאמנה.
יום ההשבעה, שנערך במחנה, עבר תוך התרוממות רוח. ב-6:30 בבוקר הייתה השכמה כללית בגדוד. מוזיקה ושירי עם הועברו ברמקולים לכל המחנה. בשעה 10 נערך מפקד כללי. כל פלוגה על נשקה. מפקד ביקורת נערך ב- 12:30 על ידי מפקדי הפלוגות.
ההשבעה התקיימה בשעה 3:30 במסגרת פלוגתית, ובשעה 9 בערב נערך טקס ההשבעה הגדודי. מפקד הגדוד נשא את דבריו והוקרא פרק מהתנ"ך.
ב"יזכור" לחללים הוזכרו במיוחד חללי נגבה. יום ההשבעה הסתיים ב- 10:30 בערב במסיבות פלוגתיות.





פקודת יום
יום ג', ח' סיון תש"ח – 16.6.48
הפסקת האש באה לאחר חודשי לחימה בהם נחלנו ניצחונות רבים… הוכחנו לאויב את נחת זרוענו. הפסקת אש זו מוכיחה כי בשורות האויב התערער האמון בניצחון מהיר על מדינת ישראל. אולם אין לדעת אם הפסקת אש זו היא כורח צבאי של האויב או שהיא רק הפוגה למען יוכלו לערוך את כוחותיהם מחדש ולחדש במשנה מרץ את פעולתם התוקפנית.
בעבר לחם הגדוד וביצע משימות קרב רבות, שקרב נגבה הוא גולת הכותרת. בקרב זה הוכיחו אנשי הגדוד את יכולתם הנפשית לעמוד מעטים נגד רבים עם רובה נגד טנק ולנצח.
ולעתיד! דרך אימונים לפנינו, דרך קשה להחדרת משמעת, דרך של מאמץ גופני קשה, להשגת אמון יתר בנשקנו, להשגת ידע בהתחפרות ובהגנה ובלחימה בשריוני האויב כדי לנצחם. מלאכה רבה לפנינו. נקבל זאת בשמחה הראויה ללוחם עברי במולדתו!
מג"ד ג"ן


לפצועי גדוד ג"ן
באשר הם שם!
לדאבוני אין באפשרותי למלא את חובתי האנושית ולבקרכם.
יודע אני שעלולה להשתלט עליכם הרגשה של הזנחה וחוסר טיפול והנני בא בדברים אלה לתקן את מה שאין באפשרותי לעשות על ידי ביקור ממשי.
אנו נמצאים בשלב של פעולות תמידיות, מבצע רודף מבצע, חיילינו נמצאים בדריכות מתמדת, בעייפות גדולה שאין באפשרותנו לפתרה. במצב זה מוטלת חובה עליונה לדאוג ולהבטיח שמספר הנפגעים יהיה מועט ככל האפשר,. שתוכניותינו תהיינה מושלמות ביותר ושנשמור על אותו כוח שבידינו.
עבודת מפקדים זו מונעת כל אפשרות להיפנות אפילו למספר שעות לביקור אצלכם ואיתכם הסליחה.
מקווה אני ששלומכם טוב, שהטיפול בכם משביע רצון ושרבים מכם יחזרו בקרוב לגדודי להמשך המאבק עד הניצחון.
קבלו נא בשמי ובשם כל המפקדים איחולים להחלמה מהירה.
להתראות!
מג"ד ג"ן

יזכור
רוזנבלום מנחם נהרג בתאונת דרכים ליד מחסום כפר ורבורג בדרכו ממשלט ג'וליס ב-17.6.48. מנחם היה פליט יחיד ממשפחתו שניספתה באושוויץ.

לקחי ההפוגה
ההפוגה באה בזמנה. הלוחמים היו עייפים. המפגש עם הכוח המצרי היה מהמם: מטוסים, טנקים, נושאי ברן זחליליים משוריינים, משוריינים נושאי תותח 2 ליטראות, מקלעים בינוניים "ויקרס" לרוב, תותחי שדה 25 ליטראות לרוב, פגזי השרפנל המתפוצצים באוויר ומפזרים ברד של רסיסים, חיל-רגלים שאומן על ידי קצינים בריטים ובלטה בו היחידה הסודנית – וכל זאת כאשר לנו תת-מקלעים "סטן" ורימוני-יד ובקבוקי מולוטוב תוצרת בית ורובה פיאט נגד טנקים בעל טווח של 40 מטר! אחרי הירי הראשון אין סיכוי שהיורה יישאר בחיים.
במהלך קרבות הבלימה שרר במרחב מצב-רוח קשה. ספגנו מכות רבות. יד מרדכי התפנתה, משטרת עיראק סואידן נשארה בידי האויב, נגבה ספגה מהלומות קשות, התקפותינו על איסדוד נכשלו, גבעה 69 נפלה, ניצנים נכבשה. גזר נפלה. אף על פי כן עמדנו במבחן הנוקב רק בכוח הידיעה שאנו לוחמים על בתינו ומשפחותינו. ההפוגה הייתה חיונית. ניצלנו אותה לאימונים ועוד אימונים, לביצורים ולגיבוש.
לאחר עמידת הגבורה של נגבה לא היה לנו ספק שנעמוד בפני הפולש וכי נעשה כל שביכולתנו שמסכת הכישלונות הצורבים שספגנו בשלב הבלימה, לא תימשך עוד. ידענו כי נעמוד משום שהחלופה לכך הייתה ברורה עד לאחרון הלוחמים.


ישיבה במשלט
סיפר חזי אשל: "בהפוגה הראשונה מצאנו עצמנו, מחלקה 3 בפלוגה ג', מחזיקים במשלט ג'סיר. הכפר היה בנוי מלבני חימר ואדמת בוץ, סמטאות חצוהו ללא סדר. הבתים והחצרות היו ריקים, נראה היה שתושבי הכפר עזבוהו ולקחו עימם את מרבית רכושם החי והדומם. התושבים נטשו לאחר שהקשיבו לעצת אחיתופל של מנהיגיהם לעזוב על מנת שלא להפריע לניצחונם המהיר של צבאות ערב. לאחר הניצחון גם ישובו לבתיהם וגם רכוש היהודים יהא להם לבז.
חודש יוני, עונת הברחשים בעיצומה, ואלה ממררים את חיינו. נכנסים וחודרים לכל סדק לאף, לאוזניים, לפה, לעיניים, לשיער ולכל מקום חשוף בגוף. מנוחה מהברחשים הייתה רק בלילה, לא ברור לאן נעלמו... ולמחרת בבוקר החל הכול מהתחלה...
גרועים מהברחשים היו הפרעושים, אלה היוו את הגיס החמישי שהשאירו הבורחים מאחוריהם כדי למרר את חיינו. הפרעוש הוא חרק קפצן בלתי נלאה, עוקץ ללא רחם ומוצץ את דמך ברעבתנות. מכתו קשה ביום ובלילה, נמצא בכל פינה בגופך ואין כל אפשרות להתגונן מפניו. תמיד ייעלם בטרם תנחת עליו המכה. הדרך היחידה להצמידו למקומו הייתה להרטיב גופך ובגדיך במים, אולם גם זה היה פיתרון זמני בלבד.
תפקידי במחלקה היה "רץ מ"מ". טלפונים לא היו, ועליי היה להעביר תשדורות בין העמדות סביב לכפר, כך שהייתי צריך להתרוצץ בכל פעם בסבך הסמטאות, מה שמילא אותי פחד. דלתות חרקו, חלונות ופתחים השמיעו רעשים ורחשים, כלבים רעבים ונבחנים התרוצצו בכל מקום, הריקנות הייתה מפחידה וחששתי שמאן דהוא יצוץ לי פתאום מכל פינה. את המסלול הייתי עושה בריצה, ביום ובלילה בחרדה גדולה. ג'סיר תישמר בזיכרוני בזכות הפרעושים, הברחשים והפחד מהחללים הפעורים של החצרות, החלונות והסמטאות הנטושים.
באחד הימים הגיע תורי לצאת לחופשה בת יום אחד. ביקשתי לשמור במשמרת האחרונה ועם בוקר לצאת הביתה.בשמירה זו קרה לי מקרה מוזר שגרם לי לחרדה והשתאות שלא ידעתי כמותן מעולם. זו לא הפעם הראשונה שאני שומר במשמרת האחרונה, ותמיד נהניתי לראות את השחר העולה וכיצד מתעמעם אורם של הכוכבים לקראתו. אט אט מתבהרים השמיים ומפציעה החמה. היה זה לילה חשוך, אני עוקב אחר מחוגי השעון הזוהרים, הזמן בשמירה חולף תמיד לאט.הנה עוד רגע קט ויום חדש, יום החופשה שלי מגיע. שעות השמירה חלפו, אבל מאומה לא קורה! אולי עוד כמה דקות השחר יעלה, אבל השחר מבושש... אני חושב לעצמי האם סדרי בראשית השתנו?.. עוד שעה תמימה חולפת עוברת ושום סימן אינו מעיד על בואו של יום חדש. לבסוף אני "מנער" את משה שמלו (שהיה פטרון לילד כמוני): "שמלו, שמלו, תראה חושך מוחלט והשעה היא כבר 7 בבוקר" ושמלו לא אוהב שמעירים אותו באמצע הלילה, מתהפך לצד השני, תוך השמעת מלמול מפחיד. מתברר שכל השומרים שומרים עם אותו שעון שעובר מיד ליד. כנראה שכל אחד "הזיז" קדימה את המחוגים ואני האחרון, התמים, הייתי צריך למלא את הזמן ש"זז" קדימה.

אחד האמצעים להתפרקות מן המתח של הקרבות שקדמו להפוגה, הייתה שירה בציבור של שירים היתוליים. הבולט שבהם היה השיר המובא להלן.

יש לה רגל מתברגת
עממי

יש לה אף שופר תוקע ושפם תחתיו.
יש לה פה מַעיָן נובע, דק אַמָא רחב.

קול יוצא מבין שפתיה כזמזום מטוס
ובלילה את שיניה שמה היא בכוס.

נגני, נגני
תזמורת עד בלי די. את מוציאה אותי מכל כלי.
בלילה זה נגילה ונשמח, כי לא אני הוא הבחור אשר נפל בפח.

יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר
ובלילה את ידה
תולה היא על הקיר.

ומחפשת המפלצת בעל נאמן.
זה סופו של כל בחור המחפש נדן.

נגני, נגני...

"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה"
פעולת הונאה לקראת סיום ההפוגה
סיפר עמיחי פניני: "הפלוגה הקרובה ביותר למטה הגדוד הייתה פלוגה בפיקודו של שמעון מרגולין, שהתמקמה בבית דראס. המבנה הטופוגרפי של השטח, שהשתרע בין אשדוד לבית דראס ולמחנה באר טוביה, ולמעשה עד כל מושבות הדרום, היה מישורי ונוח לפעולת השריון המצרי. הוטרדתי כל הזמן מה תהיינה תוצאות פריצתו של השריון המצרי לשטח זה.
באחד הדיונים במטה הגדוד עלה במוחי רעיון כי אם אין לנו נשק להילחם בשריון זה, הרי לפחות עלינו להרתיע אותו מלתקוף אותנו. העליתי רעיון זה בפני המג"ד, שפסק מיד: "אתה מציע- אתה תבצע".
העיקרון היה לבצע פעולת הונאה, שתיתן למצרים לחשוב כי בידינו תגבורת, אנשים ותותחים לקדם את פניהם.
הביצוע היה על ידי העברת שיירות דמה הגוררות תותחים ומסיעות תגבורות אל בית דראס. פעולת בניית תותחי הדמה חייבת הייתה להיות חשאית ומוסתרת אף מאנשי הגדוד. מצדי חששתי שלא אוכל לעמוד במשימה גורלית זו כאשר אין ברשותי לא ציוד ולא רכב ולא עוזרים. החלום של הצלחת ההונאה נתן לי את הדחף למהר ככל האפשר בהכנתה והפעלתה ואוי לי מכישלונה. התכנון היה שלפני תום ההפוגה נעביר לבית דראס את שיירת הדמה. בהנחה שהמצרים יתפתו לכך, הרי ברור שהם יבואו להקדים את התקפתם לפני תום ההפוגה. לבניית ה"תותחים" השתמשתי במבנה הנטוש של המשטרה הבריטית, שהיה רחוק ומחוץ למחנה הגדוד ומבחינת בידוד הוא התאים ביותר לפעולה חשאית מעין זו.
מבאר טוביה קיבלתי ארבע עגלות דו גלגליות ועליהן הרכבתי צינורות שכוסו בברזנט, כשהן נראות כתותחים נגררים. כל עגלה נקשרה למשאית שאף היא הוסוותה כמסיעה צוותי תותחים. בהגיע מועד יציאתה של השיירה, היא נעה לפנות ערב, ממטה הגדוד בסדר מופתי כשהיא מובלת על ידי רוכב אופנוע. מסלול הנסיעה היה בחלקו חשוף במתכוון לעיני המצרים. היא תעבור בשדה התעופה, תנוע לבית דראס ומאחורי גבעה שהסתירה את הדרך היא, תחזור למטה הגדוד.
לאחר שתחזור, נשלח את אותה השיירה שנית. כך עשינו שלוש פעמים. פירוש הדבר הוא כי הכנסנו שלוש סוללות תותחים על צוותיהם, לבית דראס. הפלוגה בבית דראס קיבלה הוראות להתחפר ולהציב מארבים לקבל את פני המצרים, שיבואו לתקוף את "התותחים" עוד לפני תום ההפוגה.
העמדות שלנו בבית דראס דיווחו כי המצרים החלו בפעולות לקראת התקפתם. אנו הבינונו כי הם בלעו את הפיתיון. אמנם קיווינו שהמצרים יעברו להגנה ולא יתקפו, אך תקווה זו נתבדתה והם תקפו בבית דראס.

1 Comments:

At 9:03 AM, Blogger Ido Shachamm said...

קשה להאמין איך כל הפרק הזה של גדוד 53 לא הזכיר ולו במילה אחת את השם יצחק פונדק. אפילו לא מילה אחת! ולזה ייקרא מורשת קרב.
מורשת קרב ש"מוחקת" מתוכה את דמויות המפתח אינה ראויה להיקרא מורשת קרב.
עידו שחם

 

Post a Comment

<< Home