RelatioNet עד הלום

תפיסת משטרת קטרה
17.4.48
משטרת קטרה נתפסה ללא קרב, אך במקרה זה דחקו כוחותינו את הקץ בכך שאכפו על הבריטים את פינויה במועד מוקדם מזה שהללו קבעו לעצמם. ומעשה שהיה כך היה.
מפי ידיד בריטי נודע ביום 13.4 לקצין היהודי לנגר ממשטרת רחובות מועד פינויה של משטרת קטרה וכוונתם של הבריטים למסרה לידי הערבים. הידיעה הועברה אל מג"ד 53, שבגזרת גדודו עמדה המשטרה, והלה, באישור מפקדת החטיבה, החליט לתפוס את המשטרה עוד בטרם יפנוה הבריטים. אך בניגוד לאחיותיה הצפוניות, הוחזקה משטרת קטרה בידי כ-20 שוטרים בריטיים וכ-15 שוטרים ערבים - חלקם רוכבים, מצוידים כהלכה - ללא יהודי אחד ביניהם. לנוכח מצב זה נועד מג"ד 53 עם הקצין לנגר וסוכם ביניהם כדלהלן: א. הקצין לנגר עם 10 מפקודיו, שוטרים עברים, יוסעו במשוריין ה"הגנה" ביום 16.4 לגדרה ושם ילונו; ב. בשעות המוקדמות של יום ה-17.4 יכונסו כוחות גדוד 53 סמוך למשטרה - בחורשה שמדרום לה וליד הדרך המובילה אליה מבשיט שבמערב; ג. מיד לאחר זאת יילך לנגר עם כמה מאנשיו אל המשטרה, ייכנס לתוכה, כביכול בתפקיד, וינסה לשכנע את הקצין הבריטי ואת השוטרים הערבים כי מוטב להם לעזוב את בניין המשטרה ללא התנגדות; בה בשעה יפתחו אנשיו את דלתות המשטרה לאנשי גדוד 53, כדי שאלה יוכלו לחדור לבנין ולתפסו.
ביום 17.4 בשעה 08.00 בערך, משהשלימו כוחות גדוד 53 את התרכזותם בסביבת המשטרה, נכנס לנגר עם אנשיו למשטרה בהתאם למוסכם. לנגר ביקש לשוחח עם הקצין הבריטי, אך זה ישן עדיין. כאשר העירו השוטר התורן, כעס הקצין על שעוררוהו בשעה מוקדמת כל-כך, ועוד יותר זעם כששמע מפי לנגר כי מטרת ביקורו היא לברר באיזו מידה נכונה השמועה בדבר הכוונה למסור את המשטרה לערבים. ברתחתו לא הפריך הקצין הבריטי את השמועה והוסיף, כי קיבל על כך פקודה מגבוה. על כך אמר לו לנגר: "אדרבה, יבואו הערבים לתפסה. אולם, דע לך כי בסביבה הקרובה מתרכזים אנשי 'הגנה' רבים המוכנים לסכל מיד מזימה מעין זו. לא הייתי מציע לך להסתכסך עמם," סיים באיום מרומז.
דבריו אלה של לנגר שכנעו, קודם כל, את השוטרים הערבים, שהחלו לארוז את חפציהם במהירות רבה - ולאחר-מכן גם את הבריטים. בשעה 11.00, בערך, החלו הערבים והבריטים כאחד עוזבים את בניין המשטרה כשפניהם צפונה. עוד בטרם יעזוב אחרון השוטרים את הבניין, ירה אחד השוטרים היהודים רקיטה, אות להשלמת הפינוי, ושוטר אחר, צבי פין, מיהר להעלות על תורנה דגל עברי. מיד נכנסו למשטרה, בדלת האחורית, כוחות גדוד 53.

סיוע בעליית ברור-חיל על הקרקע
19/4/48
הקשר עם יישובי הנגב התקיים באמצעות שיירות שאורגנו מפעם לפעם ושנעו מגדרה שבמרחב "גבעתי" לניר-עם שבמרחב "סרגיי" (חטיבת "הנגב", שכינויו המחתרתי – ב"הגנה" - של מפקדה, נחום שריג, היה סרגיי). לאורך ציר התנועה היו יישובים ערביים (ג'וליס, כאוכבה, חוליקת, בריר), שהתנכלו לשיירות במחסומים ובמארבי אש. בחודשים פברואר-מרס ניאותו הבריטים להקצות יחידות לליווי השיירות. ביום 16.3 הודיעו הבריטים כי נבצר מהם להתמודד עם ערביי הכפרים והם נאלצים להפסיק ללוות שיירות. "בו ביום הועתקה תנועת שיירותינו לנגב מהכביש הראשי ג'וליס-ניר-עם, לכביש-החוף בקו ג'וליס-מג'דל-עזה, בהנחה שבכביש זה, ששימש ציר-תחבורה חיוני לצבא הבריטי, לא יעזו הערבים לפגוע," סיפר הקמב"ץ, נחמן (גורפינקל) ניר.
אולם חשבון זה מוטעה היה. שכן טארק ביי אל-אפריקי ייחד לתחבורה העברית מוקשים חשמליים, שחבלניו הפעילו רק נגד השיירות. מקץ עשרה ימים של פגיעות במשוריינים ובמלווי השיירות הוחלט שאין טעם להמשיך ולנוע בכביש-החוף והתחבורה לנגב וממנו נפסקה.
הפסקה זו נמשכה עשרה ימים. ימים אלה נוצלו לסיורים בבקשת דרך-עפר שתעקוף את כאוכבה, חוליקאת ובריר. זו נמצאה וב-4 באפריל חודש מהלכן של השיירות לנגב וממנו בדרך החדשה, שעברה במישור, מזרחה לשדות הכפרים הערביים הללו ובמקביל לכביש הראשי.
כדי לאבטח דרך-ביטחון זו הוחלט להקים יישוב יהודי על אדמת קרן קיימת לישראל, במרחק קילומטר אחד מהכביש הראשי, שטח שחלש על בריר מדרום-מזרח. היישוב החדש ינטרל את בריר ויסייע למעבר שיירות. הוחלט לקרוא ליישוב זה ברור-חיל, על שם היישוב הקדום, מקום מושבו של רבי יוחנן בן זכאי בימי בית שני. להקמת הקיבוץ נבחרו חברי גרעין "הסנה" של תנועת החלוץ, שהתארגן במצרים ב-1944. בדיעבד התברר שזה היה היישוב היהודי האחרון שנוסד בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה.
הוחלט כי הנקודה תוקם בליל 19 באפריל, יום שני, י' בניסן, במתכונת של יישובי "חומה ומגדל": כל רכיבי החומה שתכתר אותו, המגדל שיתנשא במרכזה והצריפים שיאכלסו את חבריה, הועמסו מבעוד יום על שיירת משאיות שאליה צורף דחפור ואשר נועדה לנוע מהדרום לנגב. הנקודה תיבנה בן-לילה וכאשר יתעוררו ערביי בריר עם שחר, יראו בשכנותם קיבוץ עברי חדש, מוקף גדר תיל, חומה וסוללת עפר, ומקימיו נכונים בעמדותיהם.
מאחר שהיישוב החדש נועד לקום ב"תפר" שבין מרחבי חטיבת "גבעתי" וחטיבת "הנגב", נוצר שיתוף פעולה בין שתי החטיבות. למבצע המשותף ניתן השם "אברהם" על שמו של אחד ממלווי השיירות שנפל בקרב.
המשימה שהוטלה על גדוד 53 הייתה למנוע הפרעה מצד ערביי אזור מג'דל ואזור פלוג'ה להקמת הנקודה - במיקוש דרכי-העפר מג'דל-בית-טימא, וכרתיה-בריר, והצבת חסימה בצומת עיראק-סואידן. את ביצוע המשימה הטיל המג"ד על קצין המבצעים.
הגדוד הקדים ושלח לנגבה ביום 17.4 מחלקה מוגברת בחוליית חבלנים ושני משוריינים. המ"מ שלמה קלדרון, שנועד להפעיל את מחלקתו במרחב חטיבת "הנגב" שהיה זר לו, פנה באלחוט למטה חטיבת "הנגב" וביקש ממנו לשלוח לנגבה סיירים, לתדרוכו בבחירת מקומות המיקוש והגישה אליהם. כן פנה בעניין זה למא"ז נגבה.
המ"מ יצא בלי הסיירים, עם שתי כיתות ממחלקתו, במשוריינים, כדי לקבוע את המקומות המתאימים למיקוש ואת דרכי-הגישה אליהם. הסיור בכבישי מג'דל-פלוג'ה וג'וליס-כאוכבה ובדרכי-העפר המחברות אותם, שנעשה בשעות אחר הצהריים של יום 18.4, עורר בהלה רבה בין הערבים שעבדו בשדות, וכן בין נהגי המכוניות הערבים, שנדהמו כל-כך למראה משוריינים עבריים נעים בגלוי הלוך וחזור, עד כי לא העזו להפריע להם בביצוע משימת-הסיור שלהם.
לאור הידיעות שנאספו בסיור הממונע בנה המ"מ את תוכניתו כדלהלן: המחלקה תתחלק לשלוש יחידות-משנה שלכל אחת מהן יצורף חבלן; שתי יחידות-משנה תצאנה ברגל מנגבה, סמוך לחצות ליל 19.4, ותמקשנה את דרכי-העפר מג'דל-בית-טימא וכרתיה-ברייר במוקשים נגד-רכב. יחידת המשנה השלישית, שאליה יצורף גם קשר עם מכשיר אלחוט, תצא מנגבה סמוך לשחר ה-19.4, תנתק את קו הטלפון מג'דל-פלוג'ה, תניח מוקש חשמלי במעביר-מים הסמוך לצומת עיראק-סואידן, ותישאר באותו מקום ככוח-חסימה עד לקבלת הוראת נסיגה באלחוט; שתי יחידות המיקוש תחזורנה לנגבה ותהיינה עתודה שתחוש בשעת הצורך במשוריינים לעזרת החסימה.
בשעה 23:00, יצאו שתי יחידות המיקוש לדרכן. הן ביצעו ללא תקלה את משימתן וחזרו לנגבה בשעה 05:15.
יחידת החסימה, שיצאה מנגבה ב-03:30, נתקלה באויב, שרוב אנשיו מכאוכבה. הללו, שגילו את יחידת החסימה מיד עם עלות האור, התרכזו בהמוניהם לאורך הכביש במרחק ניכר מדרום ליחידה ועצרו כל מכונית ערבית שנסעה מכאוכבה צפונה. כשניסו להתקרב לעבר מקום החסימה, הוברחו באש.
לשמע היריות נעה העתודה במשוריינים מנגבה אל הצומת. כן הגיעו למקום שני משוריינים של הצבא הבריטי ממשטרת עיראק-סואידן.
סיפר הקמב"ץ, שהיה עם אנשי החסימה: "קצין בריטי בדרגת לויטננט (סגן) שאל: 'מי כאן האחראי?'
"ניגשתי אליו ושאלתי במה אוכל לעזור לו.
"'אתם משבשים את התנועה. פנו את השטח,'" הוא השיב.
"אמרתי לו שהוטל עלינו לאבטח שיירה האמורה להגיע מהדרום לנגב, וכי נפנה את השטח לאחר מעבר השיירה. הקצין שקל את תשובתי, אחר-כך פקד על אנשיו לחזור לבניין המשטרה.
"כעבור פרק זמן חג מעלינו מטוס קל. אחר-כך חזר המשוריין הבריטי והקצין הודיע לי: 'הוצאנו מטוס סיור והוא לא ראה שיירה בדרך. אם לא תסתלקו מכאן, אאלץ לפתוח באש.'
"עניתי לו בנימוס אך בתקיפות: 'המידע שלנו מגיע ממקורות אחרים. כל עוד לא נשמע מהם לא נפנה את השטח.' הוא היסס מעט ולבסוף פנה בזעף והסתלק.
לפנות ערב אכן עברה השיירה. ברור חיל הייתה ליישוב קבע.

ניצנים מותקפת
20/4/48
ב-20.4.48 הייתה ניצנים נתונה להתקפה קשה מכיוון אשדוד. התקפה זו החלה בו-זמנית עם חילופי-יריות בשדה. אברהם שוארצשטיין, מפקד המקום, חשב תחילה שזו התקפת הסחה וריתוק בלבד, שנועדה למנוע החשת עזרה מניצנים למי שהיו בשדה. לפיכך הכניס אברהם לקו העמדות הקבועות שתי מחלקות המורכבות מאנשי המשק, ואילו את כיתת הפל"ם האזורית ואת הכיתה השלישית ממחלקת התגבורת שנותרו עמו הכין ליציאה לעזרת שתי הכיתות והעובדים שבשדה. אבל כשהבחין בעוצמת הכוח שתקף את ניצנים, ואת שיטת הפעלתו, הבין שהפעם מכוון המאמץ העיקרי של האויב נגד ניצנים עצמה, על כן החליט להשאיר את שתי הכיתות ככוח עתודה במקום, ולהטילן לקרב בהתאם להתפתחות בהתקפת האויב.
התקפת האויב התפתחה כלהלן:
הכוח התוקף – שמנה כשתי פלוגות מהכוח המגויס של "השד השחור" ואחמד אס-סורי, וכ-300 ערבים מקומיים – התקדם מאשדוד עד לנקודת היערכות סמוכה מצד צפון למחנה הצבאי, שמתקניו גבלו עם חצר המשק. כאן התפצל לשני כוחות-משנה – כוח רתק וכוח הלם. כוח הרתק פנה מערבה, התמקם על גבעות ממערב לניצנים ופתח באש עזה ממקלעים וממרגמות, ואילו כוח ההלם המשיך להתקדם אל המחנה הצבאי ונערך בו להסתערות על הקטע הצפוני של ניצנים.
בתגובה תגבר אברהם את העמדות בקטע הצפוני של המשק בכיתת הפל"ם ובכיתה השלישית ממחלקת התגבורת של גדוד 53. אלא שבכך מיצה למעשה כבר בתחילת הקרב את העתודה שלו וצמצם את אפשרויות התמרון של המגינים, שכולם היו צמודים לעמדותיהם.
שובן של שתי כיתות האבטחה מהשדה הייתה דבר בעתו, שכן העמידה לרשות המפקד את העתודה שחסרה לו. בינתיים לא היה צורך בהפעלתה, כיון שאנשי הקו הראשון עמדו בהצלחה בפני הסתערויות האויב. הצלחתם נבעה ממשמעת האש החמורה שהטיל עליהם אברהם: לא לפתוח באש אלא כשהאויב מגיע לטווח של רימון-יד.
משמעת האש, שאברהם שינן בלי הרף באוזני המגינים, בין במתן פקודה מקדימה ובין בעוברו בעיצומו של הקרב מעמדה לעמדה, הייתה הכרחית לא רק להבטחת יעילות האש, אלא בעיקר לחיסכון בתחמושת, שכן לא היה ברור אם שבירת הסתערויות אחדות של האויב תביא לסיום התקפתו. ואכן, בצהרי היום נתגלו סימנים מדאיגים שהעידו כי אין בדעת האויב לנתק מגע או להחליש את התקפתו. האויב התחפר בגבעות החול שמצפון-מערב למשק, בנה מחסומים על דרכי הגישה לניצנים, ותוגבר בכוחות מכל הסביבה ובמיוחד מבית-דראס, השכנה הקרובה ממזרח.
לנוכח התכונה הזאת היה ברור לאברהם שלא תושג הכרעה בהתגוננות סטטית מתוך עמדות, אלא רק בהנחתת מכת-נגד. אבל לשם כך היה זקוק לעתודה גדולה מזו שעמדה לרשותו. הוא פנה אפוא באלחוט למג"ד בגדרה ותבע עזרה. בתגובה קיבל מברק מן המטה ובו נאמר: "החזיקו מעמד. בקרוב נפתח בפעולה. בינתיים אנחנו שולחים אווירון עם תחמושת."
מיד לאחר רדת החשכה פיזר אברהם את שתי כיתות העתודה שלו בקטעים הדרומי והמערבי של המשק, שגבלו בפרדסים והיו נוחים להסתננות של האויב. מהלך נבון זה סיכל ניסיונות של האויב לחדור לנקודה בחסות החשכה.
בשעה 02:00 אור ליום 21 באפריל חדלה ההתקפה. בשעה 04:00 עבר האויב לגזרת בית-דראס משום שהתקפת גדוד 53 על בית-דראס שוב לא נשאה אופי של הטרדה אלא הפכה להתקפה במגמת כיבוש.
אך נדמו קולות הירי וההתפוצצויות בגזרת ניצנים ואברהם חש למכשיר הקשר לשגר לגדוד מברק קצר מתובל בהומור: "ההתקפה על הקבוצה, שנמשכה 20 שעות, נהדפה. אבידותינו: תרנגולת אחת הרוגה ושתיים אחרות פצועות קל… אל דאגה!"


התקפת הסחה על בית-דראס
21/4/48 יום ד', י"ב בניסן
ניצנים, בגזרה הדרומית מערבית של מרחב הדרום, היה יישוב מכותר יישובים ערביים גדולים. המשק הותקף תדירות כבר מסוף דצמבר 1947 וההתנכלות לתחבורה אליו התעצמה והלכה. מחנות של הצבא הבריטי שהיו על עורק התחבורה לניצנים פונו בפברואר 1948 ונמסרו לערבים. מחלקה מהגדוד תגברה את המשק הנצור, אבל לא היה די בה. בכל התנכלות למשק יצאה ממנו קריאת עזרה למטה הגדוד. אפשרויות הגדוד היו מוגבלות. ירי של כמה פצצות מרגמה "2 לעבר תוקפי המשק לא הועיל. שיירות עם כוח אדם, תחמושת ואספקה נתקלו במחסומים ובמארבים וספגו אבידות.
מטה הגדוד החליט על שינוי גישה: במקום לשגר סיוע למשק בהתקפה הבאה, לתקוף את הכפר בית דראס ולאלץ את התוקפים הערבים להרפות מניצנים. כאשר הותקפה ניצנים בעוצמה רבה ב- 20.4.48 ארגן הגדוד כוח בן שתי פלוגות לתקיפת בית דראס. מאחר שרוב יחידות הגדוד היו מוצבות ביישובים, לא היה אפשר לשלוח יחידה אורגנית על נשקה לביצוע משימה זו.
בחופזה אולתרו שש יחידות, שבכל אחת מהן חיילים ממחלקות שונות. גם חימוש הכוח היה ערב רב של כלים שהיו ברשות הפלוגות והיישובים: רובים אנגלים, איטלקים וגרמנים, מקלעי ברן, תת-מקלעים סטן וכיו"ב. לכל אחד מהכלים נדרש מלאי מינימלי של תחמושת מתאימה. הכלי הדומיננטי היה הסטן, שהיה בגדוד בכמויות גדולות.
הרכב הפיקוד על הכוח היה אופייני לאותם ימים. למפקד הכוח מונה אפרים הסמג"ד. מפקדי המחלקות המאולתרות היו מפקדי פלוגות וקציני מטה בגדוד:
מ"מ מחלקה 1 – שלמה קרייזל – מ"פ ג'.
מ"מ מחלקה 2 – אשר דרומי - מ"פ ד'.
מ"מ מחלקה 3 – יגאל קרצובניק – מ"פ מסייעת.
מ"מ מחלקה 4 – נחמן (גורפינקל) ניר– קמב"ץ.
מ"מ מחלקה 5 – גליל אלישיב – קצין ש"י.
כעתודה גויסו גם אנשי המ"נ (המשמר הנע) של חפץ חיים וקבוצת יבנה.
בתוכנית ההתקפה נקבע שכוח ההלם יתחלק בהתאם למשימות המשניות לארבעה כוחות-משנה: 1) כוח הלם בפיקוד הסמג"ד אפרים דרורי; 2) כוח אבטחה וחסימה בפיקודו של הקמב"ץ נחמן (גורפינקל) ניר; 3) כוח רתק בפיקוד המ"פ יגאל קרצובניק; 4) כוח עתודה שיעמוד לרשותו של המג"ד, מפקד הפעולה.
על כוח ההלם הוטל לפרוץ לתוך בית-דראס מעורפו הדרומי-מערבי, לפגוע בלוחמיו, להרוס חלק מבתיו ולהחזיק בו עד לקבלת פקודת נסיגה.
על כוח האבטחה והחסימה (שתי מחלקות הפועלות כל אחת בנפרד ובמטרה כפולה) הוטל לכבוש את בית-הספר של בית-דראס העומד מחוץ לכפר, בצד הדרך המובילה ממנו לאשדוד, לאבטח את כוח ההלם בשעת פעולתו, לחסום את דרכי הגישה של האויב מצפון וממערב; למקש את הדרכים המובילות מסואפיר ומג'וליס לבית-דראס ולחסום את דרכי הגישה של האויב ממערב ומדרום.
על כוח הרתק (מחלקת רגלים אחת, מקלע בינוני וכיתת מרגמות בינוניות) הוטל לרתק את הכפר באש על ידי התקפת-הסחה מכיוון צפון-מזרח.
על כוח העתודה (מחלקה ממונעת במשוריינים) הוטל להימצא בכוננות מתמדת, כדי לחוש במהירות לעזרת כל אחד מכוחות-המשנה, במידה שיתגלה צורך בכך תוך כדי פעולתם.
המבצע שהתחיל באשמורת השנייה של ליל ה-21 באפריל, כאשר לא נדם עדיין הקרב בסביבת ניצנים, נפתח בפעולת כוח האבטחה והחסימה: ב-03.00 נתפס בית-הספר של בית-דראס ונחסמו הדרכים לג'וליס וסואפיר ללא קשיים מיוחדים. שומרי הכפר, אשר הבחינו בכוח האבטחה והחסימה רק ברגע האחרון, רותקו למקומם באש מרגמות, מקלעים ורובים של כוח הרתק, שכיסתה את הקטע הצפוני-מזרחי של הכפר. בה בשעה ביצע כוח ההלם – בסיוע כוחות החסימה, האבטחה והרתק - איגוף עמוק ממערב לכפר ונערך במבואותיו הדרום-מערביים. ב-03.45, עם השלמת ההיערכות, פרץ כוח ההלם בשני ראשים - כל ראש בן מחלקה - לחלקו הדרומי-מערבי של הכפר.
אותה שעה החלו תושבי הכפר לברוח בבהלה ודומה היה, כי הגדוד הכריע בקרב. אולם, תוך כדי ביצוע פעולת הפריצה והטיהור על ידי כוח ההלם, אבד הקשר בין שתי המחלקות הפורצות והפעולה החלה להסתרבל.
בינתיים הזעיקו אנשי בית-דראס לעזרתם את ערביי הכפרים הסמוכים וכן את תוקפי ניצנים וכבר בשעה 05.00 נכנסו הללו לפעולה נגד כוחות הגדוד. עד כאן הושגה בשלמותה המטרה הראשונית של התקפת בית-דראס.
המשיך הקמב"ץ: "לקראת אשמורת שנייה נתפס בית הספר של הכפר, שהיה בצד המערבי של הכפר. בניין בודד, בנוי מאבן ירושלמית יפהפייה, שהשטח סביבו ריק מעצים ומירק כלשהו, להבדיל מן הכפר שטבל בעצים ובירק. בניין זה נועד לשמש לנו בסיס להמשך ההתקפה.
"עם שחר חדרו כמה מאנשי הכוח התוקף דרך גדרות הצבר אל פאתי הכפר. התושבים נמלטו וערביי הסביבה, לרבות תוקפי ניצנים, נזעקו לעזרת הכפר. כך הושגה המטרה של משיכת האויב מניצנים. אבל בינתיים הפציע השחר ועם אור ראשון הומטרה עלינו אש תופת של מקלעים ומרגמות "2. פליטי הכפר הזעיקו לעזרתם את היחידה הבריטית ממשטרת עיראק סואידן, שמיהרה ובאה בארבעה משוריינים חמושים במקלעים ובמרגמות."
באותה העת הורע מצבם של כוחות גדוד 53 בכפר ובמבואותיו המערביים, מאחר שתגבורות האויב שבאו מניצנים איימו על כוח ההלם ועל כוחות האבטחה והחסימה מעורפם והיו עלולים לכתרם. לנוכח סכנה זו פקד מפקד כוח ההלם - שהיה נתון בסכנה החמורה ביותר בגלל ריחוקו מבסיס היציאה - על אנשיו לסגת אל בית-הספר. הכוח שהחל לסגת בשעה 06.00 נתפס בדרך נסיגתו באש עזה צולבת - של תגבורות האויב, של הבורחים מאנשי בית-דראס, שעתה, למראה הנסיגה של כוח ההלם, הפכו פניהם והחלו להמטיר אש על הנסוגים.
היחידה הבריטית שהוזעקה ממשטרת עיראק-סואידן הופיעה במשוריינים על דרך-העפר המובילה מסואפיר לבית-דראס, התארגנה להגנה היקפית בגורן שבקצהו הצפוני-מערבי של הכפר והמטירה אש עזה ממרגמות "2 ומ-8 מקלעים בינוניים וקלים בעיקר לשטח בית-הספר, שבו התרכזו הנסוגים. האש הבריטית שיבשה את הנסיגה, שצריך היה לבצעה בשטח פתוח ללא מחסה וללא מסתור. לנסוגים שהתרכזו בבית-הספר לא נותר אלא להמתין לבואם של משורייני כוח-העתודה שהוזעק לחילוצם. ברם, משורייני כוח העתודה התקשו לעבור את דרך העפר, שמצטלב בה אחד מיובליו של הסוכריר, המקשרת את באר-טוביה עם בית-דראס - ורק בשעה 08.15 הצליח אחד מהם להגיע לסביבת בית-הספר.
בואו של המשוריין הפנה את תשומת לב מפקדי האויב לדרך בה בא. הם הבינו, כי דרך זו תשמש ציר נסיגה לנצורי בית-הספר. כיון שכך, החליטו לחסמה - על ידי תפיסת אזור הבאר החולש עליה מצפון, בקטע הקשה של מעבר הוואדי.
תנועת-אויב זו נגלתה בעוד מועד למג"ד, שהחליט להפעיל מיד את שארית כוח העתודה שברשותו ואת כוח הרתק, כדי לסייע לנסיגה. הוא פקד על כוח הרתק להניח למשימתו הקודמת ולתפוס עמדות בשדה-התעופה שממערב לבאר-טוביה, כדי לאבטח את ציר הנסיגה כלפי ערביי בית-דראס, ובעצמו נע במהירות במשוריין בראש כוח העתודה שברשותו, כדי להקדים את האויב בתנועתו לעבר בית-הבאר, להתבסס בסביבתו ולאבטיח את ציר הנסיגה כלפי אשדוד.
משתפסו כוחות העתודה והרתק את יעדי האבטחה, החלו הנצורים לסגת קבוצות קבוצות משטח בית-הספר. בנסיגתם היו נתונים לאש צולבת קטלנית שניתכה עליהם מצד ערביי בית-דראס ותגבורות האויב, ומצד אנשי הצבא הבריטי שבארבעת המשוריינים. אש זו, שנורתה על הנסוגים בשטח מישורי פתוח, מיותר מעשרה מקלעים, קלים ובינוניים, ממרגמות וממאות רובים, פגעה קשות בנסוגים. ארבע פעמים היה צריך אחד ממשורייני כוח העתודה, שהצליח לעבור בדרך הקשה, לנסוע ולחזור, כדי לחלץ בעיקר את פצועי הנסיגה.
את פעולת כוח העתודה תיאר אהרון ברנר, איש חפץ-חיים, שהשתתף באבטחת הנסיגה מבית הספר באזור בית-הבאר: "קיבלנו באלחוט פקודה להכין עשרה אנשים עם מפקד ונשק. 'עוד מעט יופיעו משוריינים להסיע אתכם לבאר-טוביה.' סיימנו את הכנותינו: זה בדק את נשקו, חברו בדק את התפילין שלו, שלישי לגם במהירות את שארית הקפה החם. לא עבר זמן רב והופיעו שני משוריינים; באחד ישבה קבוצת חברים מגדרה הסמוכה והשני נועד לנו.
"המרחק לבאר-טוביה אינו גדול בכביש הראשי. אך אנו נאלצנו לנסוע בדרך עקיפין, ארוכה יותר, כדי להימנע ממעבר במסמיה ובקסטינה. בהגיענו לבאר-טוביה נכנסתי לבית דו-קומתי שחלש על הסביבה כולה ובו התמקם המטה הקרבי של גדוד 53. כשעליתי אל גג הבית כדי להתייצב לפני המג"ד, מצאתי אותו יושב על הגג השטוח ועוקב במשקפת אחר מהלך הקרב, כשלידו קשר המקיים קשר עם היחידות השונות.
"במשפטים ספורים הסביר לי המג"ד את המצב וסיים ב'אתם הרזרבה שלי, היו מוכנים!'.
"חזרתי אל חברי. הצטיידנו בתחמושת רזרבית, התפללנו, אכלנו, ניסינו לנוח. לבסוף נקראנו להתייצב לפני המג"ד. 'בחורים! חלק מאנשינו מכותר בבית-הספר, אנחנו מוכרחים לחלצם!' - אמר לנו, ובעצמו קפץ לתוך המשוריין הממתין לנו. הקשר שלו עלה בעקבותיו. אחריו קפצנו אף אנו, עשרת חברי חפץ-חיים, למשוריין.
"המשוריין כבד התנועה התחיל לזוז והקשר השתדל לקיים את הקשר. המג"ד לקח את מיקרופון המכשיר ואמר: 'הלו פסל 1... הלו פסל 1... מה המצב אצלכם?.. בסדר... החזיקו מעמד! אנחנו באים, אנחנו באים!' המשוריין נסע בכל המהירות על פני מסלול ההמראה והנחיתה של שדה-התעופה העזוב, כשלועי הברן והרובים שבידינו נשקפים מכל אחד מאשנביו לכל הכיוונים. ירדנו מן המסלול והמשכנו בדרך עפר לעבר בית-דראס. המשוריין התנדנד כמו אוניה בים סוער. פתאום עצרנו. המשוריין נתקע בוואדי. ניתנה פקודה לצאת. חלק מאתנו תפס עמדות על גדת הוואדי ופתח באש לעבר האויב, היתר ניסו לעזור בדחיפת המשוריין. לשווא. המג"ד החליט שאסור לבזבז עוד זמן ופקד: 'להתקדם ברגל!'
"פיזרתי את אנשי בשרשרת וברווח של חמישה מטרים איש מרעהו התקדמנו בשדה חיטה לעבר האויב. המג"ד שנע בראש הבין שנחוץ מעשה נועז כדי להציל את הבחורים המכותרים, על כן התקדם לפנינו: 'הרימו ראש, בחורים!' עודד אותנו. ואכן, למראהו ולמשמע דבריו הזדקפנו, על אף הכדורים ששרקו סביבנו וחרף העובדה שכמעט לכולנו הייתה זו טבילת האש הראשונה. תוך כדי תנועה ירינו ברובים מן הכתף, כי החיטה הייתה גבוהה ומסתירה. הברניסט שבינינו השעין את הכלי שבידיו על כתף חברו וירה ירי מדויק. ההמון הערבי שזרם מחולות אשדוד לכיוון שדה התעופה, כדי לחסום את ציר הנסיגה, היסס, נעצר ואף נסוג מעט. טיפסנו על גבעה קטנה לא רחוקה מבאר, שחלשה על ציר הנסיגה ויצרה מעין פרוזדור קטן לבית-הספר. כאן עזב אותנו המג"ד כדי לחזור וליטול לידיו את ניהול העניינים.
"אותו זמן הצליח המשוריין לעבור את מכשול הוואדי, להגיע לבית-הספר ולהוציא מספר פצועים. ראינו אנשים שניסו לרוץ לצד המשוריין ובמחסהו. מקצתם נאלצו לשוב לבית-הספר, בגלל האש העזה שניתכה עליהם מכמה כיוונים, וחלקם הסתכן והתקדם בקפיצות לעברנו. המרחק בין הנועזים לבינינו היה קטן, קטן מאוד, אבל הם היו עייפים עד מוות, ואחוז הפצועים בתוכם ניכר ביותר."
המשיך הקמב"ץ נחמן ניר: "אש מומטרת על הנסוגים ועל אזור בית-הספר. אנו מנסים לארגן חוליות שימשיכו בנסיגה מבית-הספר דרך שדה הקמה הפתוח חזרה לבאר טוביה. אנשים נפגעים בנתיב נסיגה זה.
"אחד ממשורייני העתודה מצליח להגיע לבית הספר ואנו מעמיסים עליו פצועים ככל שהוא יכול להכיל. נשען על קיר בית הספר, שוכב בחור פצוע בגרונו. עם כל נשימה שהוא מנסה לשאוף נשמע חרחור וסילון דם פורץ וניתז על סביבותיו. הוא נראה גמור. אני מהסס, המשוריין עמוס עד אפס מקום וחבל לסרבל אותו עם מישהו שבוודאי לא יגיע אפילו עד באר טוביה. ברגע האחרון, אני מורה לבחורים להטיל גם את פצוע הגרון מעל לערימת הפצועים שברכב.
"המשוריין פרק את הפצועים וחזר לסבב שני כשגלגליו נקובים. אני מורה לו לחצות את שדה הקמה ועם חוליה של מספר בחורים אנו צועדים לצידו. בדרך, אנו מצליחים לאסוף כמה פצועים. אנו מגיעים לבחור חבוש כיפה שכוב על גבו ונראה מרוסק. אנו מנסים להרימו והוא נאנק מכאבים ואומר: 'רק רגע'. הוא מגשש ושולף מכיס חולצתו ספר תהילים קטן. הוא מתחיל למלמל ואומר לנו: 'עכשיו'. אני עולה איתו לרכב וכעבור דקה מנוקבת כף רגלי על-ידי קליע חודר שריון שירו הבריטים."
אהרון ברנר ממשיך את סיפורו: "לאט לאט עברו בצדנו, או התחברו אלינו, רוב האנשים שכותרו בבית-הספר. לבסוף, כשדומה היה כי שוב לא נמצאו אנשים משלנו בשטח הכפר, הגיעה אלי הפקודה לסגת מעבר לוואדי מזרחה, למקום בו חיכו משוריינים לנסוגים.
"נסוגונו אל המשוריינים, אך בהגיענו אליהם, תשושים ועייפים, קיבלנו פקודה חדשה: 'מספר פצועים נשארו בשטח. עליכם להצטרף לאלה המחפשים אחריהם'.
"השארתי אחרי את אחד הבחורים, שכוחותיו אזלו, למצוא את דרכו בחזרה למשוריינים - ושוב הפניתי את חבריי לכיוון האויב. אין ברירה. לא נשאיר פצועים בשטח!
"פה ושם מצאנו פצועים והעברנו אותם לאחור. העברתם דלדלה את שורות המחפשים. לבסוף, כאשר נשארנו חמישה בלבד, ואני האמנתי כי לא נשאר שום פצוע בשדה, פקדתי לסגת. ברגע זה ממש צנח לארץ הבחור שלידי. כדור פגע בצווארו והיינו בטוחים שהוא גוסס. אך הואיל ואין משאירים בשדה אפילו הרוג, תפסנו בו ארבעתנו כדי להעבירו למשוריינים.
"הדרך נראתה לנו אין סופית. כוחותינו אפסו, וכולנו ספק הולכים ספק מועדים, אבל את הפצוע בצווארו לא שמטנו מידינו. בכוח רצון על-אנושי נשאנו אותו עוד עשרה מטרים... ועוד חמישה צעדים... עד שלבסוף נמאס הדבר לאחד מאתנו; הוא העמיס את הנפגע על גבו ורץ עמו למשוריין. בהגיעו מסר את הגוסס לחובש.
"לנו, שהיינו עייפים עד מוות, לא היה מקום במשוריין ונאלצנו לחזור לבאר-טוביה ברגל. הלכנו אדישים מרוב עייפות. כדורי אויב זמזמו מעל ראשינו, אך איש מאתנו לא הגיב. עניין אותנו רק דבר אחד: מתי נפסיק, סוף-סוף, לצעוד ונוכל לנוח...
"סמוך לצהריים הגענו לבאר-טוביה. מפקדי הפעולה ערכו מסדר וכל מפקד-משנה הודיע: 'מחלקה מס'... נוכחים כך וכך, הרוגים ופצועים כך וכך'. ברגש תודה לה' הודעתי: 'עשרה אנשים מחפץ-חיים. כולם נוכחים'.
"אחר הצהריים הוחזרנו לחפץ-חיים. שכבנו מיד לישון וישנו, כמדומה, יומיים ללא הפסקה. כאשר קמנו, מצאנו בחדר האוכל מכתב קטן תלוי על לוח המודעות השחור, וזה לשונו:
"'הנני מודה לכם בשם הגדוד ובשמי על העזרה הגדולה שנתנו חברי חפץ-חיים לגדודנו בלחמם שכם אחד עמו בבית-דראס ביום 21.4.48.'"
ביומן העבודה של הקיבוץ נמצא כתוב באותו יום קרב: "עשרה חברים בעבודה ציבורית…"
בשעה 10.30, הופיעה עזרה באורח בלתי צפוי, מצד חטיבת "הנגב", שכנתו של גדוד 53 מדרום, שאנשיה הגיעו במשוריינים לבאר-טוביה בלוותם שיירה לנגב; אך הבחינו הללו במצבם החמור של אנשי גדוד 53, חשו במשורייניהם לשדה-התעופה ופתחו ממנו באש עזה על האויב, ובעיקר, על משורייני הצבא הבריטי.
פגיעותיהם של משורייני חטיבת "הנגב", שהיו מצויידים בכדורים חודרי-שריון, במשורייני הצבא הבריטי, שינו עד מהרה את "מדיניותו" של המפקד הבריטי, שהפך ל"רודף שלום". כשדגל לבן בידו ירד ממשוריינו, והחל מתקדם ברגל מגורן בית-דראס לעבר אנשי גדוד 53. אחד מהבחורים שלא יכול היה לסלוח לבריטי את סיועו לרצח ופציעת חבריו, ירה בו ופגע ברגלו. אך חבריו של היורה, בכבדם את הדגל הלבן, חשו אל המפקד הבריטי, חבשוהו והעבירוהו במכונית למרפאת באר-טוביה. בדרך למרפאה נשאל הבריטי על-ידי אחד מאנשי הגדוד שטיפלו בו: "מדוע לא יצאת עם משוריינך לעזרת ניצנים המותקפת, ולעומת זאת מיהרת לעזרת בית-דראס, שאנשיו נטלו חלק פעיל בהתקפת ניצנים?"
על כך השיב הבריטי: "באשר לניצנים, הרי בטוחים היינו כי אתם תגנו עליה; אך מי יגן על הנשים וילדי בית-דראס?"
הודות לעזרת אנשי חטיבת "הנגב", הצליחו יחידות הגדוד לסגת מבית-דראס, עם רבים מהנפגעים, ובשעה 12.00 הגיעו לבאר-טוביה. במפקד-ביקורת הוברר כי אבידותינו בקרב זה היו: 6 הרוגים (המ"מ רפאל (רפה) וולפסון מקבוצת קדמה, והטוראים דוב גנסלר, אהרן לוי, יוסף זייד, אהרן כהן ומנחם לוי) ו-28 פצועים - כמה מהם פצועים קשה (שניים מאלה - הטוראי משה הירש והמ"מ אליעזר קריינר, המכונה "קושה", מתו לאחר זמן מפצעיהם).
ארבעה מהרוגינו לא הצלחנו לפנות, והם נפלו בידי הערבים שהתעללו בגופותיהם. ראשיהם נכרתו ואספסוף ערבי שיפד אותם על מוטות והציגם במפגן שמחה בחוצות העיר מג'דל. הגופות הערופות הוחזרו לנו על ידי הבריטים כעבור יומיים.
הקמב"ץ משלים את סיפורו: "הפצועים מגיעים לבאר טוביה ומאושפזים זמנית בבתי המתיישבים. אני ועוד שניים נקלטים בחדר המגורים של משפחת טל. אחד מהשניים ממלמל בלשון זרה. להפתעתי, אני מזהה בו את הקצין הבריטי שהיה לי עימות איתו במוצב החסימה של שיירת ברור חיל. אני שואל: 'כיצד נקלעת לכאן?' והוא משיב: 'באנו להשכין שלום ביניכם לבין תושבי בית דראס, ואתם יריתם בי.'
"למחרת, אנו מועברים לבית-חולים במחנה "יונה" בתל-אביב. רוב הנפגעים הם פצועי גפיים. על כולנו נגזר ריתוק למיטה. כעבור יומיים, מתרוצץ בחדר פצוע שתחבושת לצווארו והוא בשלבי החלמה מתקדמים, מסייע לאחיות. אני לא מאמין למראה עיני. זה פצוע הגרון מבית דראס שהייתי משוכנע שאין טעם להעמיסו על רכב החילוץ מאחר שפצעו אנוש.
"כף רגלי מגובסת וכעבור מספר ימים מצמידים לי עקב פלסטי ומעניקים לי מקל הליכה בעזרתו אני מדדה בין המיטות. אני מבקש לחזור לגדוד, אבל רופא המחלקה הקשוח קוצב לי עוד שבועיים עד לשחרור לכשיוסר הגבס. בסגל בית-החולים נמצאת גם אורה מבאר טוביה העובדת כמתנדבת המסייעת לאחיות. אני מתחנף אליה והיא מגניבה לי את בגדיי השמורים במחסן המחלקה. אני מתלבש, מסתלק וחוזר לגדוד עם נעל הגבס ומקל ההליכה.
"באותו לילה סופג מחנה 'יונה' הפצצה מן האוויר. הפצצה נוחתת בסמוך למיטה בה שכבתי. הפלמ"חניק המגובס ששכב משמאלי מתרסק כולו ופצוע הברך שמימיני סופג רסיסים בכל גופו. הרופא, שהיה בסבב הביקור השגרתי, נפגע ורגלו נכרתת."
סיפר יהודה רחמנוב: "לפעולת בית דראס יצאנו בשעה מאוחרת בלילה. אני יצאתי עם מקלע ברן. מספר שניים שלי היה איציק כהנא. נשאתי חוץ מתיק מלא כדורים גם מספר לא מבוטל של רימוני-יד. הגענו לבית הספר והשכם בבוקר יצאה קבוצת חבלנים ואני אתם כמקלען, למקש את הדרך מערבית לבית הספר. חזרנו במהירות לבית הספר ונפתחה עלינו אש. הערבים מצאו להם מסתור מאחורי עצים והיו צולפים בנו. מפקד המקום היה רפה וולפזון ואני הייתי צמוד אליו. הוא היה מאתר לי מטרות עם המשקפת ואני הייתי יורה צרורות לאותו כיוון. לא חלף זמן רב והמוני ערבים מופיעים מצד מערב ומתקדמים לעברנו. הם נטשו את התקפתם על ניצנים ונזעקו לעזור לבני כפרם. השטח ממערב היה מוצף בהמוני ערבים ואז פתחו עליהם באש והם התפזרו בשטח. גם אצלנו התחילו להיפגע אנשים.
"לפתע הופיעו בכפר משוריינים בריטיים ופתחו באש תופת עלינו. בתוך כל ההמולה הזו אני מבחין לפתע משוריין שלנו שנפל בזמנו לידי הערבים ואנחנו קראנו לו 'תוהו ובוהו', נוסע לקראתנו. רפה פקד עלי לפתוח עליו באש. אני שכבתי במרפסת בית הספר שעמודים יפים תומכים בה. שכבתי מאחורי עמוד כזה ופתחתי בצרורות למשוריין שהכרתי אותו מצוין מאותם זמנים שאני הייתי נוסע בו. כיוונתי לחרכים של הנהג. המשוריין נעצר כעשרים מטר מאתנו וכנראה יצא מכלל פעולה משום שיותר לא נורתה מתוכו אש כלשהי.
"מהשטח נשמעו צעקות של פצועים שקראו לחובש. זיהיתי את קולו של המ"כ שלי, אליעזר קריינר, המכונה 'קושה'. מאוחר יותר נודע לי שרגלו נקטעה.
"בשלב מסוים נסתבר לי שאני ורפה וולפזון, הפצוע קשה, נשארנו בבית הספר לבדנו. הסתובבתי וחיפשתי את איציק, צעקתי כהנא, כ-ה-נ-א. הוא ענה לי משדה של חיטה או שעורה במרחק שלושים מטר ממני. רפה אמר לי: 'הצטרך אליו.' עניתי: 'אני לא נסוג בלעדיך.' הוא שלף את אקדח הפרבלום שלו, כיוון אותו אלי ואמר: 'אתה נסוג! זו פקודה!'
"אני נכנס לשדה בזחילה כשאני גורר אחרי את הברן. לפני זחל ריינהרט, שחטף כדור בחלק הימני של ישבנו. זחלתי כשראשי כמעט מקביל אליו ומול עיני התרחב לו חור הקליע בעכוז הלבנבן. הבחור זחל בשקט, בלי להוציא הגה מפיו. כשהגענו לקצה הדרך החור נעשה מכתש ממש.
"כעבור עשרים וחמש שנה נכנסתי לקונדיטוריה בדרך פתח תקווה וראיתי מולי את ריינהרט. 'אתה זוכר אותי?' שאלתי אותו. 'כמובן,' הוא ענה לי ואני אמרתי: 'ואני לעולם לא אשכח את הישבן שלך…'
"לאחר הקרב פשטו שמועות בגדוד שאת גופתו של רפה הביאו בשק כשהיא מבותרת באכזריות. כעבור ארבעים שנה פגשתי את המג"ד ושאלתי אותו אם היה יסוד לאותן שמועות. ואז שמעתי מפיו את הזוועה: הערבים כרתו את ראשו של רפה, שיפדו אותו על כידון ורצו אתו כל הלילה בחוצות מג'דל לעיני המון משולהב. כזה היה האויב שבו לחמנו."
סיפר קצין ש"י גליל אלישיב, מ"מ 5 באותו קרב: "המג"ד החליט לתקוף את הכפר מכיוון מערב, בכוונה להשיג בכך הפתעה. תוכנית ההתקפה קבעה ששתי מחלקות יתקפו חזיתית ומחלקה שלישית תהיה עתודה. עלי הוטל לפקד על אחת משתי המחלקות שבחוד, למרות שהיה לה מפקד אורגני. אנשיה לא הכירו אותי קודם לכן ומעולם לא התאמנו ביחד. ב-21 באפריל עם שחר התחלנו את ההתקפה ועד מהרה נתקלנו בהתנגדות קשה מצד תושבי הכפר וגם באש שנורתה עלינו ממשוריינים של הצבא הבריטי שחשו לעזרת הכפר. הובלתי את התקפת המחלקה שהועמדה תחת פיקודי, במבנה של שתי כיתות לפנים והשלישית מאחור. תוך כדי ההתקדמות בשרשרת נוכח אש, אחד הלוחמים שנע מימיני, קפץ לפתע מולי ובאותה שנייה נפגע בראשו מכדור ונהרג במקום."
כעבור שלושה שבועות כבש הגדוד את בית דראס.
סיפר יעקב דויטש, פלוגה א': "הקרב הראשון על בית דראס, ב-21 באפריל, הסתיים בכישלון. משוריין בריטי ירה לעבר כוחותינו התוקפים וסגן מפקד הגדוד, אפרים, נתן פקודה לסגת. למרות הנסיגה הבהולה התעקשתי שלא לנטוש את המרגמה "2, עליה הייתי מופקד ונשאתי אותה על גבי.
"המג"ד הגיע עם משוריין בליווי אברמיקו ואריה בן-אלעזר מקיבוץ חפץ-חיים וחילצו חלק מהפצועים מהשטח.
"למרות ההרוגים הרבים שנפלו בקרב והתעללות הערבים האכזרית בגופותיהם, אנו לא פגענו באזרחים תושבי המקום כאשר כבשנו אותו."

יזכור
נפלו בקרב על בית-דראס ב-21.4.48:
ברלין מנחם
גנסלר דב
הירש משה – נפצע ומת ב-23.4.48
וולפסון רפאל (רפה)
זייד יוסף
כהן אהרון בן יוסף
לוי אהרון
קמזון משה - נפצע ומת ב-31.5.48
קרינר אליעזר (קושה) נפצע ומת ב-5.8.48

ברנר יעקב נהרג בשיירה ליד מסמיה 25.4.48
ניספו ב-23.4.48 בתאונת דרכים ביציאה מרחובות צפונה בדרכם לחופשת ליל הסדר:
אדמוני שלום
לפידות ישראל
מנצורה יהודה

ניצנים בצל המצור
ניצנים לא הותקפה אמנם באופן ישיר, אך הוסיפה להיות נקודה מבודדת ומנותקת, שרק מטוס מגיע אליה מפעם לפעם. הרגשה זו של בדידות וניתוק, שקיננה בקביעות בלב האנשים שחיו בנקודה, גברה במיוחד בחג הפסח כאשר ה"סדר" נערך בקבוצה בלי אורחים, אשר כרגיל הציפו אותה בלילה זה, ובלי מצות ויין, אלא בצמצום, כסמל בלבד. ואם אנשי הקבוצה, החברים במשק, השלימו, פחות או יותר, עם גורלם זה - הרי לאנשי מחלקת התגבורת מגדוד 53 קשה היה להשלים עם בדידותם וניתוקם מגדודם, והתמרמרו על כך. הם לא רצו להבין, מדוע זה אין אנשי מטה גדודם פוקדים אותם בביקור; למה אינם מקבלים, ככל מגויס אחר, מזון טוב, מכתבים, עיתונים, סיגריות וחופשות.
משהגיעו הדברים לידיעת המג"ד נטל כיתה מוגברת ויצא עמה ברגל אל ניצנים, אליה הגיע בחצות לילה, אור ליום 3 במאי. בו בלילה כינס המג"ד את אנשי ניצנים ואנשי מחלקת התגבורת ופתח בשיחה עמם על המצב. בשלב הראשון של השיחה האזין המג"ד לטענות ולשאלות שהוצגו בפניו. אחר-כך הסביר את הקשיים הכרוכים בהסרה מיידית של המצור מעל ניצנים, אך הוסיף: "עד עתה לא נעזבה שום נקודה מיושביה ולא נשכחה מלב מגיני היישוב. לכן, סבורני כי לא רחוק היום שניתוקה ובדידותה של ניצנים - כמו ניתוקן ובדידותן של נקודות אחרות כמוה - יהפכו לנחלת העבר. "בינתיים," תבע המג"ד, "עליכם להתאזר בסבלנות ולהחזיק מעמד."
"ובאשר לאספקה", הודיעם, "עוד הבוקר תגיע לניצנים שיירה בת חמישה משוריינים עם אספקה לשבועיים."
ביקור המג"ד ובואה של שיירת האספקה עודדו ביותר את אנשי ניצנים ומחלקת התגבורת. ניסיון המשוריינים לחזור לגדוד סוכל. המשוריינים מצאו את דרכם חסומה בתעלות, מחסומים ומיקוש ונאלצו לשוב לניצנים. "היתקעותם" של חמשת המשוריינים בניצנים, ממש שימחה את המגינים. ככלות הכול היוו המשוריינים ה"תקועים" תגבורת נכבדה לכוחות המגן - ומעתה אפשר היה להגיע לשדות, לאסוף את היבול ולהבריח את ערביי הסביבה מתחומה הקרוב של ניצנים. זאת ואף זאת: היות ונמצאו להם המשוריינים בניצנים שוב לא הסתפקו אברהם ופקודיו בהברחת הערבים באש נשקם, אלא החליטו לעבור להתגוננות אקטיבית ולחסל את בסיסי האויב המרוחקים מניצנים למעלה מתחום האש האפקטיבי של המקלע.
כמטרה ראשונה לחיסול, נבחר בית ערבי בן שתי קומות שהיה בתוך פרדס במרחק של כ3- ק"מ דרומית-מזרחית לניצנים, בית אשר חלש על הסביבה כולה וממנו היו הערבים צולפים על עובדי השדות. ב-6 במאי פוצץ בית זה על ידי מחלקת התגבורת.
באותה עת פתחה חטיבת "גבעתי" בפעולת תנופה לעקירה מוחלטת של הגורם הערבי המקומי מתחומי מרחבה. במסגרת פעולה זו נכבש בית-דראס וכך נוצר, סוף-סוף, קשר תקין עם ניצנים המבודדת.

פריקת הנשק מערביי הכפר קטרה
6.5.48 יום ה' כז ניסן
יום לאחר פריקת הנשק מעל ערביי עקיר על-ידי גדוד 52 ביצע גדוד 53 פעולה דומה בכפר קטרה: אלא שבמקרה זה קדם לפעולה משא-ומתן בין הצד שלנו לבין ערפאת, מוכתר הכפר, וסוכם, שעל בני הכפר לאסוף את נשקם החל מזריחת השמש של יום 6.5 עד שעה 06.30 באותו יום.
כדי לשכנע את ערביי-קטרה לקיים את אשר קיבל עליו נציגם במשא-ומתן, כיתרו אנשי גדוד 53 באשמורת האחרונה של הלילה את הכפר מכל עבריו, אולם ניתנה להם הוראה חמורה לא לפתוח באש, וכל תפקידם היה למנוע בעד בריחתם של ערבים נושאי-נשק מן הכפר.
בשעה 05.00 ניסתה קבוצת ערבים בלתי מזוינת, בת 30 איש בערך, להסתנן מקטרה מזרחה, לכיוון הכפר הערבי שחמה. אנשי הגדוד תפסו את אנשיה והחזירום לכפר. אך חזרה קבוצת ערבים זו לקטרה, נפתחה על אנשי גדוד 53, להפתעתם, אש רובים ומקלעים. היורים היו אנשי כיתת "מתנדבים" זרים שחששו לגורלם, וניסו לפרוץ בכוח לעבר מע'אר. בהיותם על מורדות גבעת הכפר הצפונית נפתחה עליהם אש מקלע והם נאלצו לחזור לכפר. שבירת ניסיונם של הזרים להתחמק סייעה בידי המוח'תאר ערפאת להשפיע על בני כפרו להסכים לתנאים שהוכתבו לכפר ולמסור את נשקם. בשעה 06.00 הגיעה משלחת של נכבדי הכפר לתחנת המשטרה של קטרה והצהירה על נכונותם למסור את הנשק עד שעה 07.00 - כלומר, באיחור של חצי שעה מכפי שסוכם בפגישה עם המוכתר בערב יום אתמול.
ברם, עד שעה 07.00 נמסרו - 21 רובים מסוגים שונים (בריטיים, גרמניים, רוסיים, ויקטוריאניים, יונים ועוד), 2 סטנים ותחמושת מעטה בלבד. כמות זו לא סיפקה את אנשי גדוד 53 ו"גביית" הנשק נמשכה. עד שעה 09.30 הביאו הערבים עוד 43 רובים, 3 סטנים, אקדח ותחמושת לכל אלה. אותה שעה נשמעה לפתע ירייה ולאחריה צעקות. מג"ד 53, שחש מיד למקום ממנו נשמעו הירייה והצעקות כדי לברר פשרן, מצא את מפקדה של אחת ממחלקותיו כשהוא שוכב גוסס.
נכבדי קטרה נקראו שנית למשטרה ונמסר להם כי:
א. עליהם לברר עד הערב מי הרג את איש גדוד 53.
ב. עליהם להסגיר את המתנדבים הזרים.
ג. עליהם להשלים את מסירת הנשק עד הצהריים.
הודעה זו נמסרה בצירוף התראה כי אם לא יתמלאו התביעות, ייערך בכפר חיפוש מדוקדק, שאחריתו מי ישורנה.
דרישות גדוד 53 מולאו רק בחלקן. לכן נשארו אנשי גדוד 53 בכפר ותפסו קבע בגבעה הצפונית שלו החולשת על הסביבה כולה.
בדיעבד התברר שהמ"מ נהרג מפליטת כדור מנשקו שלו, כאשר הוא חבט בקת שלו בדלת נעולה, בשלב הסריקה של בתי הכפר.

יזכור
בפעולת קטרה נפל יעקב דנציגר – 6.5.1948.
בתאונת דרכים ליד גדרה נהרג שלמה ברמן - 1 במאי 1948

כיבוש בית-דראס
ליל 10/11.5.48 יום שני, א באייר
מבין ארבעת הכפרים שנגדם כוונו התקפות חטיבת "גבעתי" והכוחות המסופחים אליה, נחשב הכפר בית-דראס כאגוז הקשה ביותר לפיצוח. גורמים רבים תרמו להיווצרות המצב הזה: הכפר מנה כ-2,500 נפש והערכת המודיעין הייתה שביכולתו להעמיד כ-250 לוחמים חמושים ברובים, בתת-מקלעים ואף בארבעה מקלעי ברן ושתי מרגמות "2; הכפר היה סמוך למרכזים ערביים גדולים שיכלו להחיש אליו תגבורת של מקומיים ומתנדבים זרים – כ-500 במספר, על-פי הערכת המודיעין; בין באר טוביה, היישוב העברי הקרוב ביותר לבית-דראס, ובין הכפר השתרע שטח מישורי חסר מחסות, נוח למתגונן ובעייתי לתוקף; הכפר היה מאורגן להגנה, הדרכים המובילות אל מרכזו נחסמו במכשולים, עמדות אבטחו אותו היקפית והן היו מאוישות דרך קבע בכשלושים שומרים, שבלילה היו מצטרפים אליהם מתנדבים מאשדוד.
לכיבוש בית-דראס רוכז ביום 10.5 [יום ב', א' באייר] במחנה "יורם" כוח שכלל: 3 פלוגות רובאיות מגדוד 53, פלוגה רובאית מגדוד "2", פלוגה מקובצת מהפל"מים של נפת "גרשון", כוח מסייע (3 מק"בים, 2 מרגמות "3, סוללת "דוידקה"), ו-5 משוריינים.
בעוד הכוח מתרכז במחנה "יורם", ששקק אותו יום חיים יותר מתמיד, השלים מג"ד 53 את פרטי תכניתו להתקפת בית-דראס וקרא את מפקדי-המשנה לקבוצת פקודות. בקבוצת פקודות זו הוסברה להם פקודת המבצע שכונה בשם "נשר". בפקודה בסעיף "השיטה", נאמר בין השאר:
הכוח יאורגן ב-5 כוחות-פעולה שיכונו כדלהלן:
כוח א' - "דוד", בפיקודו של דוד שיניצקי: 8 מחלקות, פיאט, רובה אנטי-טנקי.
כוח ב' - "יוסף", בפיקודו של יוסף גבע: 3 מחלקות, 1 מקלע.בינוני
כוח ג' - "אפרים", בפיקודו של אפרים דרורי: 2 מקלעים, 2 מרגמות "3, סוללת "דויד".
כוח ד' - "יגאל", בפיקודו של יגאל (קרצובניק) גלעד: 5 משוריינים, 1 מקלע.
כוח ה' - "משה", בפיקודו של משה (מוישה משוריין) הרלינג: 5 משוריינים מניצנים
בקבוצת הפקודות נוכחו ארבעת מפקדי-הכוחות הראשונים ומפקדי-המשנה שלהם; האחרון היה "תקוע" בניצנים ותודרך על-ידי המג"ד בנפרד, באמצעות האלחוט. נאמר לו כי עליו לפרוץ מניצנים דרך גבעה 69 לעבר בית-דראס ולחבור לאחד הכוחות התוקפים.
האפשרות הנוחה ביותר להתחברות משה ומשורייניו הייתה אל אנשי כוח "דוד". אלה האחרונים, כפי שהסביר המג"ד בקבוצת-הפקודות, צריכים היו לפרוץ ראשונים לתוך הכפר, בכוח של ארבע מחלקות, מכיוון דרום-מזרח, כששאר ארבע המחלקות של הכוח מאבטחים את אגפי הפריצה: מחלקה אחת כלפי סואפיר אש-שמאליה ושלוש מחלקות כלפי ג'וליס.
אבטחת אזור הפעולה כלפי אשדוד והבטניות הוטלה על כוח "יוסף". כוח זה, על שלוש מחלקותיו והמק"ב המצורף אליו, צריך היה להתארגן היקפית בגבול המערבי של שדה-התעופה, בסביבת ביר אל-ג'וחדר. גם כוח "אפרים", צריך היה לתפוס מקומו סמוך לשדה-התעופה, לעבר בית-דראס, אותה עמד לרתק. תפקיד של רתק הוטל גם על כוח "יגאל", כוח המשוריינים (אשר צורף אליו צוות מק"ב אחד); אך תפקידו העיקרי היה לשמש עתודה לרשות מטה הגדוד.
על אורי רוזבלום, בן באר-טוביה ומפקד יחידת הפל"מ של הכפר, הוטל לבצע סיור לקביעת דרך הגישה של הכוח העיקרי - כוח "דוד" - מבאר-טוביה אל דרומו של בית-דראס.
בהתאם להוראות הוציא אורי את כיתת הפל"מ לסיור שהחל עם ערב ונמשך עד שעה 22.00 בערך, ועם שובו נקראו מיד כל הכוחות למסדר-יציאה. במסדר זה ניתנו הוראות אחרונות ליוצאים והודגש עברו עקוב-הדם של הכפר בית-דראס.
במרחק של כ-500 מטר מבית-דראס חוצה את הדרך ואדי קוריקי. מקום חציה זה נשמר על-ידי האויב וברגע שראשוני הכוח התקרבו אליו נפתחה עליהם אש חזקה ומדויקת. אחד האנשים נפגע קשה בבטנו. מפקד הכוח דיווח למג"ד: "נורינו מן המארב. פצוע אחד קשה. אשאיר אותו בבית הבאר הסמוך. צאו לקבלו". בתשובה הורה המג"ד: "לדווח על פצועים, לאחר כיבוש הכפר!" מפקד הכוח השאיר את הפצוע במקום שנפגע ועמו חובש ושני מאבטחים, והחל לארגן את הכוח להמשך התנועה.
תנועת הכוחות המסתערים לעבר הכפר או המתפרצים לתפיסת משלטי החסימה, הייתה גלויה לעיני האויב. ואכן, מהעמדות אשר בקטע הדרומי-מזרחי של הכפר פתח האויב באש עזה על אנשי כוח "דוד" המתקדמים לעברו. אש זו שפגעה במיוחד באנשי פלוגת היישובים המקובצת - שחלקם במשימה היה תפיסת משלטי החסימה בסביבת ח'רבת-אאודה - בלמה תחילה את התקדמות כוח "דוד" בכלל. אולם לאחר זמן מועט התגברו האנשים על תדהמתם הראשונה והחלו מתקדמים בחיפוי הדדי, מחלקה-מחלקה, אל יעדה, כשהם אחוזים בולמוס עז לניצחון. אולם, ככל שקרבו אל האויב כן גברה אשו, מספר נפגעיהם גדל והתקדמותם נבלמה.
מחלקה מוגברת אחת שפרצה למרות הכול לכפר הייתה מפלוגתו של ישראל גרמן. יחידה זו נועדה מלכתחילה להתקדם בעקבות פלוגה א' אשר בפיקודו של ישראל טופל, שצריכה הייתה לפרוץ לכפר מדרום. אולם משהתברר כי זו האחרונה נתקלה בקשיים והתקדמותה נבלמה, נכנסה המחלקה המוגברת לפעולה ופרצה לכפר לאורך דרך העפר המובילה לבית-דראס מסואפיר אל-ע'רביה. התקדמותה הייתה קשה ביותר; שכן דרך זו הייתה ישרה, גדורה משני עבריה במשוכות צבר ונתונה לשליטה מוחלטת של עמדה ערבית שניצבה לרוחבה מעבר למחסום עשוי צינורות. רק לאחר שחוסלו אנשי עמדה זו על-ידי מקלען שנע בראש המחלקה שוב לא היה דבר שיכול היה לעכב את התקדמותה ותוך זמן קצר מצאה עצמה במבואותיו של הכפר. המ"כ שלמה אברבוך נהרג מפגיעת כדור בראשו, אך המחלקה המשיכה בפריצה ועברה לטיהור בתי הכפר. מפאת מיעוט כוחה לא המשיכה המחלקה בטיהור הכפר מדרום לצפון והופנתה דרומה כדי לחבור עם שאר אנשי כוח "דוד" שנאחזו מדרום לכפר.
כניסתה של המחלקה לדרום הכפר חרצה את גורל הלוחמים הערביים בקטע זה. לוחמי שאר הקטעים - הגם שלא היו צריכים להתמודד בכוחות פורצים, כלוחמי הקטע הדרומי - החלו לנוס לעבר אשדוד, בעקבות התושבים - שהיו ראשונים למנוסה. המנוסה החלה לובשת ממדים ניכרים בשעה 110800 בערך כאשר עשן החל להתאבך מעל סואפיר אש-שמאליה, והעיד כי הכפר נכבש בידי אנשי חטיבת "הנגב"; כאשר אש הרתק, ובמיוחד זו של המרגמות, הגיעה לשיאה; וכאשר למבואות בית-דראס הגיעו המשוריינים של כוח "משה" במערב וכוח "יגאל" במזרח. תגבורת ערבית בת 100 לוחמים בערך שחשה לעזרת בית-דראס מאשדוד ומג'וליס לא עצרה את הבריחה. אדרבה, נראה שהמנוסה המבוהלת של ערביי בית-דראס שברה גם את רצון הלחימה של אנשי הסביבה ושל הלוחמים החצי-סדירים שחשו לעזרתם. מכל מקום, די היה בכמה צרורות מהמק"ב המוצב על בית הבאר של ביר אבו-ג'והדאר כדי לעצור את התקדמות התגבורת מאשדוד, ובכמה צרורות מקלע כדי לבלום את התקדמות התגבורת הערבית שחשה מג'וליס.
לוחמי הקטע הדרומי והדרומי-מזרחי של הכפר ניסו לפרוץ להם דרך לעבר אשדוד וג'וליס. אולם ניסיון נואש זה, אף שהיה נמרץ, נשבר באש כוח "יוסף" וכוח "דוד".
תוקפי בית-דראס נזהרו מלפגוע בבלתי-לוחמים, זקנים, נשים וילדים, שחלפו על פניהם. אולם על הרכוש לא חסו; הם פוצצו את בתי הכפר והעלו את גרנותיו באש.
רק אז ניתנה להם הוראת הנסיגה לבסיס-היציאה. הם חזרו עייפים ומרופשים, אך רוחם מרוממת. סוף-סוף נכבש כפר המרצחים בית-דראס, והדרך לניצנים נפרצה!
מספר יעקב דויטש: "בתדריך טרם קרב אמר המג"ד ללוחמים שהשתתפו בקרב הראשון: 'עכשיו ניתנת לכם ההזדמנות לסגור את החשבון.' בין היוצאים היה גם חברי הטוב גייסט. הפעם נכבש הכפר ללא קושי מיוחד. אולם למרות האבידות הרבות שספג הגדוד בקרב הראשון, שמרו הלוחמים על טוהר הנשק ולא פגעו אנשיו בתושבי הכפר שנכבש."

יהרהר האויב ויסיק
מתוך "למרחב" מס' 1
מספר עזרא: "נכנסנו לכפר. הרגליים הלאות משתרכות לאיטן, בעצלתיים, כמתעלמות מקיומם של קומץ הצלפים הממשיך לצלוף, אם כי בתכיפות פוחתת והולכת. דומה - ג'וב שגרתי לפנינו. שוב מסתדרים בשורה: "התפקד", "ימינה פנה", ו"אחרי".
בשורה עורפית צועדים אנחנו פנימה, עוברים דרך הסימטה הראשית. בדלתות הראשונות עוד מתבוננים אנו בקצת חשדנות, מציצים באשנב הקרוב לדלת הנעולה, אך בכל - שיממון. הנה חוצה תרנגולת בריצה מבוהלת את הרחוב, אחריה כתריסר אפרוחים המצייצים בקולי קולות. חמור גלמוד, שנעזב על ידי בעליו הנמלטים, משרבב את ראשו מבעד לפתח החצר ותוקע בנו, המתפרצים, מבט מהורהר, כביכול, ואחר פורץ בנעירת נכאים.
אתה מנסה לפתוח את דלת אחת החצרות - סגורה ומסוגרת. בעיטה בנעל המסומרת ואתה בפנים. ושוב, דומה שרק השלט "בית להשכיר" חסר כאן. בפינה צבורים בערימה כדים מכל הגדלים והצורות, כלי עבודה ואביזריהם; יונים מהגות בשובכן, הנקור בקיר החימר. ובחושה [בקתה עשויה לבני טיט] פנימה - אחרי שפרצת גם את הדלת הפנימית הצבועה ירוק או אדום צעקני - אותו המחזה: ליד הכותל קבועה מיטת הזוג, מרופדת הקש; באמצע הארגז הטיפוסי, צבוע ומקושט בסגנון ילדותי, ובו כל אותם חפצי סדקית משפחתיים. עוד כמה נאדות שמן, צרור גרגרי תבלין ומנורות נפט התלויות על הקירות, שק-חיטה בפינה, שעון כיס עתיק-יומין המשתלשל מאדן החלון, ותצלום מצהיב מיושן של שירלי טמפל, מז'ורנל אמריקאי, שאין יודע כיצד התגלגל לידי הפלח הבער. התמונה שלמה: כאן גרה משפחה כפרית טיפוסית.
לרגע אתה מהרהר באותו פלח ומשפחתו שדרו באותו חדר עצמו - הם, ואבותיהם, ואבות-אבותיהם לפניהם, עד לפני מספר שעות; עתה הם נודדים אי-שם בדרך, השק-הצרור על השכם, המבט הלאה באופק... אך אתה יודע היטב: לא בך האשם. לא אנחנו קראנו לקרב, לא אנחנו יצאנו לשחר ביזה ורצח. ואשר לפלח - אפשר ואף הוא יהרהר עתה באותם הדברים, אף כי במאוחר קצת...

יזכור
נפלו בקרב בית-דראס ב-11.5.1948:
לויט מיכאל
סנואני בנימין
רוזנטל צבי
שיפמן דב

חביב יואל
נפל מירי של חיילים בריטים לי גדרה ביום 12.5.1948

דוד שני (שיניצקי)
דוד נולד ב31- במאי 1913 ועלה ארצה עם משפחתו ב1922-. בגיל 18 התנדב ל"הגנה" ושירת ביחידות חי"ש תל אביב. הכשרתו הפיקודית כללה קורס מ"כים וקורס מ"מים של ה"הגנה". תקופה מסוימת שירת במשטרת היישובים.
עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לחטיבת "גבעתי" והיה מראשוני סגל הפיקוד של גדוד 53.
דוד שני לקח חלק בקרבות הראשונים של הגדוד באזור תל אביב. בחודש פברואר 1948 השתתף בהדיפת ההתקפה על שכונת התקווה וכעבור כשבוע פיקד על הכוח שביצע את פעולת הגמול על כפר הפורעים יאזור.
בחודש מרס תקף הגדוד במסגרת מבצע "ברק" את הכפר בית דראס. דוד הוביל את הכוח העיקר שכבש את הכפר.
הסמג"ד אפרים דרורי מונה למפקד יחידת הפרשים החטיבתת, הקמב"ץ נחמן נפצע בקרב ואושפז בבית חולים. דוד מונה לממלא מקום סמג"ד ומילא גם את תפקיד הקמב"ץ. בהיותו דמות מקובלת ואהודה בגדוד לא התקשה למלא כראוי כל תפקיד שהוטל עליו.
בין פעולותיו הרבות מילא תפקיד מרכזי במבצע "חסידה" בו הובא תחת אפם של הבריטים משלוח הנשק הראשון מצ'כוסלובקיה והונחת בחשאי בשדה התעופה שליד באר טוביה. על המ"פ שמעון מרגולין הוטל לפוצץ את הגשר בכביש אשדוד ("עד הלום"). המג"ד הפנה אותו אל דוד כדי לקבל פרטים על המשימה, וכך מספר שמעון: "דוד, שהיה ספק קמב"ץ, ספק סמג"ד, הנחה אותי, הקצה לי את כוח האדם ואת האמצעים הדרושים."
בהפוגה הראשונה החליטה החטיבה לתגבר את גדוד 54 והורתה להעביר את דוד כסמג"ד בגדוד 54.
בקרב הקשה על משלט עיבדיס יצא דוד בראש מחלקה מגדוד 54 לתגבר את היחידה מגדוד 53 שכבשה את המשלט, עמדה בגבורה בהתקפות הנגד המצריות וספגה אבידות רבות. בהגיעו קיבל את הפיקוד, השלים את טיהור המשלט, טיהר את הכפר עיבדיס אליו נסוג חלק מהכוח המצרי ודאג לפינוי פצועי גדוד 53. בפעולה זו נפצע דוד ופונה לבית חולים.

האמיני, יום יבוא
בערב צאתנו לקרב בית-דראס למדנו שיר שזה מקרוב נכתב בידי שחקן תיאטרון "הבימה" רפאל קלצ'קין והולחן בידי האקורדיוניסט מנשה (מנשקה) בהרב. מילות השיר ריגשו אותנו מאוד ושרנו אותו בהתלהבות.

האמיני יום יבוא
מלים: רפאל קלצ'קין. לחן: מנשה (מנשקה) בהרב

היום, אחות, היא מלחמתנו, לכן רחוק אני מכאן.
תחוגי נא את פגישתנו
במטבחנו הקטן.

על מקומי שבחרתיהו
תשימי יין מלוא כוסית.
תראי כאילו זה אני הוא
יושב אתך כמו תמיד.

האמיני, יום יבוא,
טוב יהיה, מבטיח לך.
לחבק אותך אבוא

והכול אשיח לך.

ואם תבוא בלב עצבת,
זקפי הראש, חזקי הלב
כי עוד אלייך, האוהבת,
יחזור זה, אשר אוהב.

ואם שנתך עתים נודדת,
פזמי השיר זה הקטן
ותשמעי מזמור מולדת
בצעדי על המפתן.

האמיני...

פיצוץ גשר אשדוד
("עד הלום") 12/5/48
גשר אשדוד הוא גשר על נחל לכיש, במישור החוף הדרומי, כ-3 ק"מ מצפון לכפר הערבי אסדוד, נקרא בערבית ג'סר אסדוד. פיצוצו בידי חבלנים של גדוד 53 מחטיבת "גבעתי" ב-12.5.48 בלם את התקדמותו של כוח הפלישה המצרי צפונה לכיוון תל-אביב, ב-29.5.48. מכאן שמו: "גשר עד הלום", שניתן לו על ידי לוחמי "גבעתי".

סיפר המ"פ שמעון מרגולין: "פלוגתי ישבה ביישובים המנותקים גת וגל-און. מטה הפלוגה ישב בגת. אותם ימים נוהג הייתי להופיע מפעם לפעם במפקדת הגדוד, במחנה בית-דראס, אם בתוקף פקודה ואם סתם כדי לשמוע מה נשמע. ב-11.5 באתי למחנה המפקדה לאחר כיבוש הכפר בית-דראס ומצאתי את הגדוד כשהוא נערך לתזוזה צפונה. לאיש לא היה פנאי להסביר לי את התכונה. 'אני מיותר,' חשבתי ופניתי לחזור על עקבי לגת; אלא שלא כך חשב המג"ד. בראותו אותי קראני ואמר: 'שמעון, טוב שבאת. מחכה לך עבודה. בדבר פרטים התקשר עם דוד שיניצקי.'
"דוד היה ספק סמג"ד ספק קצין-מבצעים, ותזוזת הגדוד העסיקה אותו עד למעלה ראש. לכן הייתה שיחתו עמי בחדר המטה חטופה - אך עניינית. 'התפקיד שהוטל עליך,' אמר, 'הוא פיצוץ גשר הכביש ליד אשדוד.'
"עיון במפה לימדני כי הדברים אמורים בגשר כ-3 ק"מ צפונה מאשדוד וכ-12 ק"מ דרומה מערבה מהעיירה הערבית יבנה. תיק הגשר שסיירי הגדוד הכינו מבעוד מועד הכיל תצלום אלכסוני נפלא, מפרט של הגשר (גודלו, עוביו וכדומה) וידיעות על סביבתו.
גשר אשדוד נבנה מעל נחל לכיש בכביש החוף העובר בתוואי דרך-הים העתיקה – via maris – שקישרה בין מצרים בדרום לסוריה ולמסופוטמיה (ארם נהריים) בצפון-מזרח בכל תקופות ההיסטוריה. אילו עבר הצבא המצרי את גשר אשדוד לכיוון צפון, הייתה לפניו כברת-דרך קצרה לתל-אביב. לפיצוצו של הגשר נודעה אפוא חשיבות עליונה מנקודת הראות של המטכ"ל העברי.
במטה הגדוד נאמר למ"פ מרגולין שהגדוד זז לסביבת עיינות, לתקוף את אל-קוביבה. המג"ד אמר שמוקצים לו מחלקה וסייר שהשתתף בסיורים המוקדמים. החבלנים בפיקוד אברהם, החבלן החטיבתי, יצורפו אליו עם חומר-הנפץ בגן-יבנה. לצורך הובלתו של חומר-הנפץ משם למקום הפיצוץ ייעזר בשתי פרדות שמא"ז גן-יבנה יספק לו. את הגשר יש לפוצץ בשעה 120200 בדיוק.
המשיך המ"פ מרגולין: "הזמן שעמד לרשותי להכנות היה קצר ביותר, והמלאכה מרובה. ניגשתי מיד ללימוד המשימה. הגדוד יצא צפונה והמחנה, אשר בשעות הבוקר המה ככוורת, השתתק. יצאתי מחדר המטה כדי לתהות על קנקנם של האנשים שהושארו לפיקודי. התברר לי שהם אינם מחלקה אורגנית, כי אם 'שאריות' - רובם מאנשי הפלוגה המסייעת, שלא יצאו עם הגדוד בגלל מחסור בנשק מסייע. לא הכרתים, למעט מקצת מפקדי-משנה – 'הסמלים', כפי שקראנו להם, שעברו קורס בשרונה, שהיה לי הכבוד להיות מפקדו. בין אלה היה לשמחתי החניך המצטיין יוסקה חיות. מיד מיניתי אותו לסגני בפעולה הזאת והטלתי עליו לאסוף את האנשים, להכינם לפעולה ולהעבירם לגן-יבנה - ממנה נצא לפעולה."
סיפר פנחס ("פיניה ספורט") שמואלי: "בערב ה-11.5.48, נכנס מ"פ שמעון מרגולין לחדר האוכל של מטה גדוד 53, בפנסיון מאיר בגדרה, וביקש מתנדבים לפעולה. באותה תקופה שירתי בתפקיד מד"ס בגדוד. התנדבתי."
שעה שיוסקה טיפל באנשים ניגש מרגולין למחסן הנשק הגדודי כדי לבדוק את הנשק שיונפק לאנשיו. סיפר מרגולין: "התברר לי שהנשק הטוב נלקח ונותרו רק שאריות מפוקפקות: ברן ללא כוונת, רובים איטלקיים או רובים צ'כים שהשן החולצת שלהם מקולקלת. החלטתי, אפוא, לשאול נשק מן היישובים שבסביבה."
עד לשעת הדמדומים התרוצץ המ"פ ממשק למשק בסביבות גן-יבנה בחיפוש אחר נשק. הוא סיפר: "בקושי הצלחתי 'לגרד' את כמות הנשק והציוד שהייתה דרושה לי."
כל אותו זמן עסק יוסקה בריענון אנשי הנשק המסייע, שמקצתם שכחו מהו סטן; ואילו אברהם, החבלן החטיבתי וצוותו עוסקים היו בהכנת חומרי החבלה. אברהם אמר למ"פ כי הוא מאמין שיספיק לסיים את ההכנות בזמן, הודות לפרדים. "לא הבנתי למה הוא מתכון," סיפר מרגולין. "אברהם הסביר לי כי שימוש בפרדים לנשיאת שני שקי חומר הנפץ, יחסוך לנו את שעות העבודה הדרושות להכנת תרמילי-נשיאה לחומר-נפץ. זכרתי את התקפת הגדוד על יאזור בחודש פברואר - כאשר נשברה האלונקה עליה נישא חומר-הנפץ במרוכז ולא בתרמילי נשיאה. לכן דרשתי ממנו כי יטעין את החומר בתרמילי-נשיאה ואת אלה יכניס לשקים אשר יעמיס על הפרדות, כדי שאם במקרה תארע תקלה נוכל לחלק את המטען לנשיאה בין האנשים.
"'דבר זה יגזול זמן,' אמר לי, "'ועדיין צריך להכין את הסולמות שעליהם יונח חומר-הנפץ בגובה הדרוש מתחת לגשר'.
"אין דבר,' השבתי לו. 'אסייע לך באנשי.'
"קיימתי תדריך לאנשים, בו הסברתי את הרקע ואת תכנית הפעולה. משהגעתי לגשר חרגתי מהמסגרת המקובלת והעברתי את רשות הדיבור לקצין החבלה החטיבתי, שהסביר את שיטת פיצוץ הגשר. הוא אמר כי בדעתו 'להוריד' את הגשר ב'פיצוץ-מספריים', ש'יגזור את הגשר כשם שמספריים גוזרים נייר.'
"משסיים את הסבריו חזרתי אני להסביר את פרטי הביצוע. תחילה הצגתי בפניהם את שתי הבעיות העיקריות, לדעתי, בביצוע המשימה: א. נשיאת 300 ק"ג חומר-נפץ והבאתו ליעד עד לשעת ה"ש"; ב. ביצוע במקרה של הימצאות זקיפים ערביים בסביבת הגשר, ובמיוחד בפילבוקס שלידו, או במקרה של היתקלות בפטרול או בתנועת אויב אחרת על כביש יבנה-אשדוד."
תוכנית הפעולה של מרגולין הייתה: תנועה במסע מאובטח מגן-יבנה דרומה מערבה, כניסה ליובל ואדי-סוכריר והליכה לאורכו עד לקרבת הגשר; בעיקול הוואדי ליד הגשר ירוכזו מטעני החבלה והאביזרים השונים הדרושים להריסת הגשר, והכוח יתפצל: יחידת-משנה אחת תתפוס עמדות סמוך לכביש, בכיוון אשדוד; יחידת-משנה שנייה תתמקם סמוך לכביש בכיוון יבנה הערבית; יחידת-משנה שלישית תיערך בכיוון הפילבוקס הסמוך לגשר; האנשים הנותרים יסייעו לחבלנים בנשיאת חומר-הנפץ והסולמות אל הגשר. עם הפעלת המטען ייסוג הכוח - בהינתן האות המוסכם - למקום מפגש ומשם ינוע במהירות לבסיס.
"אחד האנשים שאל, מודאג: 'מה יהיה הקשר עם הבסיס או עם כוחות שכנים?" המ"פ השיב לו בחיוך: "לא יהיה כל קשר (לא הוקצב לנו כל מכשיר קשר!) כיוון שלא יהיה צורך בו. כי פשוט לא תהיינה תקלות."
אף-על-פי-כן, אירעו תקלות. הראשונה הייתה "בהמתית". נתגלעו חילוקי דעות בינינו לבין הפרדים בדבר כיוון ההליכה ואנחנו קיבלנו שיעור ב"מה זה להיות עקשן כפרד"…
באחת החלקות הסמוכות למושבה פעלו ממטרות והללו, כנראה, הפחידו את אחד הפרדים שנשאו את שקי חומר-הנפץ. הבהמה השליכה את השק שעל גבה וברחה. "לא נותרה לנו ברירה אלא להעמיס את חמשת התרמילים שהיו בשק על חמישה אנשים שהתנדבו לכך, ואני ביניהם," סיפר המ"פ מרגולין. אכן, ההחלטה בדבר אריזת חומר הנפץ בתרמילי נשיאה הוכחה כנכונה.
"הפרד השני סירב לצעוד קדימה. היה צריך לשכנעו ביד קשה. אבל משהתחלנו לרדת במדרונו התלול ניצל הפרד את ההזדמנות, פרק את מטענו מעליו, בעט באחד האנשים ונעלם.
השק שהוטל ארצה בעצמה התפרק ותרמילי הנשיאה התפזרו. הפעם לא נמצאו מתנדבים לנשיאה והמ"פ פקד על מספר אנשים לשאת את מטעני חומר-הנפץ.
המשיך שמואלי: "הסיעו אותנו, כעשרה לוחמים, לחדר התרבות של קיבוץ יבנה, שם נתנו לנו סולמות ותרמילי גב של הצבא הבריטי מלאים חומר נפץ טי.אן.טי.. לאחר שסוכל הניסיון להוביל את חומר הנפץ על גב פרדים, העמסנו את התרמילים על גבנו, ובחסות החשכה, ללא נשק אישי, צעדנו בשורה בוואדי. צעדנו כשעה לכיוון מערב, עד שהגענו לעיקול שלפני הגשר."
המשיך מרגולין: "בשעה 03:00 בערך של בוקר 12 במאי הגענו אל סביבת הגשר. ליד עיקול הוואדי, במרחק כמה עשרות מטרים מן הגשר, עצרתי את האנשים. הם שמחו להיפטר ממשאם וריכזו את החומר בזריזות רבה. לאחר זאת שלחתי את יוסף עם יחידות האבטחה לאבטח את האזור ולבדוק את מצב השמירה על הגשר, שבקצהו היה פילבוקס."
המשיך שמואלי: "שמעון שלח אותי עם עוד חייל, לנסות להתקרב אל הגשר ולבדוק אם מופקדת עליו שמירה. עלינו בזהירות עד לכביש וראינו שאין שמירה. חזרנו והודענו שהשטח נקי."
המשיך מרגולין: "נעתי אל הגשר עם שאר החיילים, כשכולנו עמוסים לעייפה בתרמילי-המטען, הסולמות ושאר אביזרי החבלה. למרות עייפותנו צעדנו כמעט בריצה, בידענו שהצלחת הפעולה מותנית במהירות הביצוע. הגענו לגשר. אברהם הציב את הסולמות משני צדי העמוד המרכזי והניח עליהם חמישה תרמילים מכל צד. לאחר מכן תחב אברהם, קצין החבלה החטיבתי - אשר מילא תפקיד של מהנדס, מנהל-עבודה ופועל כאחד - לתוך המטענים מאיצים, כרך סביבם פתיל רועם, כדי להפעילם כאחד, וחיבר בקצהו מנגנון הפעלה מושהה המוצת על-ידי פתיל שחור."
אברהם סיים את מלאכתו זמן-מה לפני עלות השחר. כל אותו זמן היו האבטחות דרוכות לקראת בואו של אויב, אך האויב לא בא, שכן מבצע "ברק" וכיבוש הכפרים הערבים באזור גדרה, גן-יבנה ובאר-טוביה, שבר את רוחם של הערבים המקומיים, ואף של המתנדבים הזרים. מי שלא ברחו מבתיהם, לא העזו לצאת מתוכם בשעות הלילה.
בשעה 05:00 בקירוב נתן המ"פ את האות המוסכם ומיד החלו היחידות "להתקפל" למקום המפגש. נשארנו אברהם החבלן והמ"פ.
"לאחר שווידאנו כי זולתנו אין איש ליד הגשר, הדליק אברהם את הפתיל השחור,"סיפר מרגולין. "הפתיל החל לבעור ואנו החילונו לסגת בריצה בתוך הוואדי לעבר עיקול שבו. אך הגענו אליו נשמע רעם ההתפוצצות ומטר אבנים שהתרוממו אל על החל לרדת בעקבותיו. כיון שהיינו סקרנים לראות במו עינינו את התוצאות, כנאמר: טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים - פקדתי על יוסקה לצעוד עם האנשים דרך הוואדי לבסיס, ואילו אברהם ואני חזרנו על עקבותינו לעבר הגשר.
"בהגיענו אליו הופתענו לראות כי הגשר אמנם נפגע, אך לא התמוטט. התברר שאחד המטענים לא הופעל כלל משום שהפתיל הרועם השתחרר ממנו מסיבה לא ברורה. מבלי לאבד זמן חילק אברהם מחדש את חומר-הנפץ, הידקו בפתיל רועם, הרכיב לו מנגנון-הפעלה-משהה חדש, שהיה עמו לכל צרה, בדק בצורה יסודית את החיבורים השונים ולבסוף הדליק את הפתיל. משהשלים את כל אלה שוב התחלנו רצים, הפעם ביתר מהירות. כעבור שניות מספר החרידה את האוויר התפוצצות אדירה. הגשר הוכרע!"
המשיך שמואלי: "מיד לאחר שהגשר קרס נפתחה עלינו אש מהפילבוקס. ככל הנראה ישנו בו השומרים הערבים. מיהרנו לחזור לבסיס באותו הוואדי שממנו באנו."
וכך סיים מרגולין את סיפורו: "הדו"ח על פיצוץ גשר אשדוד הסב קורת רוח רבה למטה החטיבה. יהושע גולדראט, קצין המבצעים החטיבתי, שהיה מהוגי הרעיון של פיצוץ הגשר, העיד כי ברגע שקיבל את הידיעה, חזה בעיני רוחו כיצד צבא מצרים הפולש נעצר ליד אותו גשר ומתעכב בהתקדמותו לפחות יום אחד כדי להכשיר מעבר. איש מאתנו לא העלה בדעתו, שהפולש המצרי ייעצר ליד הגשר ההרוס ולא יוסיף להתקדם צפונה."
אכן "עד הלום".

השתתפות בכיבוש אל-קובאב
ליל 14/15.5.1948
ביום הכרזת המדינה, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, פרסם מטה חטיבת "גבעתי" פקודה לכיבוש אל-קובאב, במסגרת מבצע "מכבי" שלב ב'. המשימה העיקרית הוטלה על גדוד 54, שתוגבר בפלוגה מגדוד 51 ופלוגה א' מגדוד 53, בפיקודו של ישראל טופל. מג"ד 54, צבי (צ'רה) צור, כינס קבוצת פקודות בגזר. על פלוגתו של טופל היה לפרוץ לכפר מצד צפון.
לאחר התדריך הכין סגנו של טופל את הפלוגה, שכבר חנתה בגזר. כוחות הגדוד יצאו לביצוע המשימה.
לאחר שפלוגה ב' מגדוד 54 חדרה לכפר בשיירת משוריינים, החלו הכוחות להתבסס בכפר. הפלוגה של טופל נפרסה במבואותיו המזרחיים. בעודם מתבצרים פוצצו חבלנים בתים בכפר. שני ניסיונות של הערבים לתקוף את כובשי אל-קובאב, נהדפו.
אותו יום פלשו המצרים לארץ וכל יחידות החטיבה חזרו דרומה. גם פלוגה א' חזרה לגדוד בדרום.

מבצע "דרור" – כיבוש מע'אר
15.5.48
ביום שישי, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. באותו יום קיבלה פלוגה ג' של יוסקה גבע מגדוד 53 פקודה לכבוש בלילה את הכפר מע'אר, במסגרת טיהור המרחב לקראת פלישת הצבא המצרי. כפר זה הציק לתחבורה היהודית מתחילת המלחמה ובאמצע מאי תוגבר בלוחמים עיראקים וסורים שעברו לשם מהכפר הערבי קטרה ליד גדרה.
בהתאם לתוכנית יצאו החבלנים בשעה 23:00 להניח מוקשים בדרכים ובוואדיות שבין מע'אר לשכנתו הגדולה יבנה. הכוח חזר ללא היתקלות בשעה 01:00, אור ליום 15 במאי. כחצי שעה לאחר מכן יצא כוח א' – מחלקה מוגברת מפלוגה ד', הפלוגה הנפתית ועוד מק"ב, מגבעת ברנר לעבר צפון הכפר. כוח ב', פלוגה ג' מגדוד 53, בפיקודו של יוסקה גבע, שיצא מגדרה, נע אל דרום הכפר. סמוך לשעה 03:00 הגיעו שני הכוחות לנקודות ההיערכות שלהם. כל כוח התפצל ל"כוח הלם" ול"כוח רתק". מיד לאחר שכוחות הרתק תפסו את עמדותיהם ניתן האות לפתיחה באש.
שומרי הכפר הבחינו בכוחות העולים עליהם והפעילו סירנה, שהייתה מותקנת בראש גבעת ה"תל" החולשת על צפון הכפר. מיד נכנסו לוחמי הכפר לעמדותיהם והחלו משיבים אש לעבר אנשי הגדוד. אש זו, שבאה בעיקר מאזור ה"תל", הייתה עזה בתחילה אבל נחלשה והלכה תוך זמן קצר. אש נמשכה מקבוצת בתים במערב הכפר. בבתים אלה "טיפלה" בעיקר יחידת המשוריינים, שהחלה להתקדם בדרך העפר המקשרת את מע'אר עם גבעת ברנר וזרנוגה. משימתם של המשוריינים הייתה לחסום את דרכי הנסיגה של ערביי מע'אר ולוחמיה ואת דרכי התגבורות הערביות הצפויות מזרנוגה ומיבנה.
בשעה 03:30 כבש כוח ב' את גבעת בית הספר החולשת על דרום הכפר, וכעבור כחצי שעה כבשו אנשי כוח א', שהורכב ממחלקה מוגברת מפלוגה ב' ומאנשי היישובים, ובראשם כיתה מבני באר טוביה, את גבעת ה"תל".
לאחר חצי שעה של התארגנות החלו כוחות אלה את השלב הבא של המבצע – שלב הסריקה. שלב זה היה פחות מסודר מקודמו, הן בגלל מבוך הסימטאות והחצרות והן בשל בולמוס הרדיפה אחר "מזכרות", שאחז בחלק מן הסורקים. נקיים מן הנגע הזה היו אנשי הקיבוצים הדתיים. התברר שרוב בתי הכפר נטושים, ואחוזי הבולמוס זכו לפשפשים ופרעושים בשפע.
ערבי זקן, אחד מעשרת התושבים שנעצרו בסריקה, הסביר שרוב התושבים יצאו ממנו עוד בראשית מאי בצורה מסודרת ומאז נשארו בו מתנדבים סורים ומקומיים. אותו ערבי הוביל את שוביו אל בניין המפקדה של הכפר, והצביע על מקום שבו הוטמנו שני מוקשים חשמליים מתחת למעביר מים בכביש, כדי לפגוע בתחבורה העברית. כתגמול על שירותו זה שוחרר הערבי הזקן ויחד עמו שוחררו השבויים האחרים וניתן להם להגיע ליבנה.
היחידות שהו במע'אר כ-18 שעות והרסו אותו ביסודיות. את בתי החימר והגרנות העלו באש.
סיפר מ"פ ג', יוסף גבע: "בבוקר עברו אחרוני הבריטים בשיירה על פני הכפר בדרכם לחצי האי סיני. התייצבתי עם מספר חיילים כמשמר כבוד והצדעתי לקצין הבריטי המוביל. הבריטים החזירו לנו הצדעה."
הוסיף פרטים חזי אשל, מחיילי גדוד 53 שהשתתפו בכיבוש מע'אר: "צפינו נרגשים בשיירה הבריטית הענקית, שסימלה בעינינו את סיום המנדט הבריטי ואת תחילת עצמאותנו וריבונותנו.
"ככל הנראה עשינו רושם של צבא חובבים על המפקד הבריטי המגוהץ והמצוחצח למשעי, וחזותו הנערית של המ"פ יוסקה רק חיזקה בו את הרושם שלא נוכל לעמוד בפני צבא סדיר כצבא המצרי שממשלתו הכריזה בגלוי כי תפלוש לארץ-ישראל לאחר שיפנו אותה הבריטים, כדי למנוע את הקמתה של מדינת היהודים. הקצין הבריטי עצר לרגע ליד המ"פ ואמר לו: 'אנחנו עומדים להיערך באל-עריש בשטח מצרים לא רחוק מכאן. אם מצבכם יחמיר נוכל לשוב לכאן ולהציל אתכם.' מעניין מה חשב אותו קצין כעבור חודשים לא רבים, כאשר צה"ל 'טיאטא' את הצבא המצרי וחדר לחצי האי סיני, עד אל-עריש…"