RelatioNet עד הלום

ההחלטה על הפלישה
בעקבות מפלות הערבים בארץ ולחץ דעת הקהל בארצות ערב, התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית, בראשית אפריל 1948, והחליטה על פלישת צבאות ערב הסדירים לארץ, עם סיום המנדט הבריטי ב-15 במאי.
בראשית מאי 1948 התכנסו ראשי המטות הערביים ונציגיהם בדמשק לקביעת יעדים לכל אחד מהצבאות הערביים. המפקד הכללי, אמיר נור א-דין מחמוד (שהחליף את איסמעיל צופאת, מפקד הכוחות הערביים שפעלו בארץ עד אז) קיבל הוראה לעבד תוכנית להפעלת צבאות ערב, כלהלן:
1. צבאות סוריה ולבנון – ינועו דרומה, לעבר אזור טבריה-צפת ולכיוון נצרת.
2. צבאות עיראק וירדן – ינועו מעבר הירדן מערבה, לעבר אזור עפולה נצרת. כאן הם יתרכזו לשלב השני של הפעולות, לאחר שיתברר מה המצב באזור עפולה.
3. הצבא המצרי – ינוע צפונה לעבר תל-אביב, במגמה לרתק ולהשמיד כוחות יהודיים ובכך לעזור להצלחת הפעולות.

הכוח המצרי
חיל המשלוח המצרי פלש למדינת ישראל למחרת הקמתה הרשמית, ב-15 במאי 1948. הכוח, שהתרכז באל-עריש והיה בפיקודו של מייג'ור-גנרל אחמד עלי אל-מאוואווי, מנה כ-10,000 איש וכלל חטיבת חיל-רגלים בת שלושה גדודים, גדוד מסייע של נשק בינוני, גדוד תותחנים ולו 24 תותחים בני 25 ליטראות וכמה תותחים בני 6 ליטראות וגדוד שריון בן שתי פלוגות של שריוניות, וכן יחידת הנדסה ויחידת נ"מ.
לקראת סוף מאי תוגבר חיל המשלוח המצרי בשני גדודי חי"ר, בגדוד טנקים קלים "שרמן" ו"מטילדה", ובגדודי מילואים, וכן נספחו אליו פלוגות של מתנדבים מסודאן, מסעודיה, מלוב וממרוקו.
לאחר שתוגבר, חולק חיל המשלוח המצרי לשתי חטיבות מוגברות, אחת מהן קצת יותר גדולה מהשנייה.
הסיוע האווירי שניתן לחיל המשלוח המצרי כלל 15 מטוסי-קרב, 5 מפציצים שהוסבו לתובלה, וכמה מטוסים קלים לתצפית.

בשם אלוהים המרחם עלינו
לקראת הפלישה לארץ-ישראל הכין המטה הכללי של הצבא המצרי כרוז בעברית, שמטוס מצרי פיזר מעל ליישובי הנגב ב-15 במאי 1948. וזאת לשון הכרוז – כלשונו:
בשם אלוהים המרחם עלינו
"אמר אלוהים: 'אם האויבים שלך רוצים בשלום
תעשה כרצונם.' * אלוהים הוא השומע ויודע"
במילים הקדושים מהקוראן אני פונה לתושבי היישובים ומקבל עלי להתנהג לפי מילים הקדושים הללו. מטרתינו היא להביא שקט ביניכם, בתנאי שגם אתם תתנהגו בשלום ותצילו את חייכם, את רכושכם ואת ילדיכם.
אין היא כוונתינו להתחיל במלחמה. רק במקרה של התנגדות, שתהיה לבטלה ולא תימשך זמן רב, ורק במקרה שתנסו להרוס את המחסנים והמזון שבידיכם.
ובכן אנו עונים לכל התושבים להניח את הנשק בשקט, להניף דגל לבן, למסור את כל התחמושת, מוקשים וכל ציוד מלחמה, לאסוף את הכל במקום אחד בלי להשמיד אותו.
נא להוציא לפועל את כל הפקודות האלה במשך שעה מזמן קבלת הכרוז הזה.
אחרי שעה כל מי שלא יישמע לפקודות הללו ייחשב כמתנפל ויוכיח שברצונו להילחם.
אמר אלוהים: "כאשר יתקפו אותך – תענה בהתקפה ותדע שאלוהים בצד הטובים."
(מהקוראן)
אלוהים הכביר האומר את האמת

מערך החטיבה
במחצית הראשונה של חודש מאי 1948 היה מצב חטיבת "גבעתי" כדלקמן:
מספר אנשי החטיבה כולל שתי פלוגות נפתיות, מורכבות מאנשי יישובי הדרום – הגיע ל- 3100 איש, מהם כ- 500 במטה החטיבה וביחידות החטיבתיות.
כ- 2500 איש שרתו ב- 4 גדודים – שלושה בני 600 איש כל אחד, ואחד – גדוד 53 – בן 700 איש בתוספת אנשי הגמ"ר מהיישובים.

פעילות החטיבה לקראת הפלישה
מטה החטיבה החליט לבצע את הפעולות שעיקר יובא להלן:
א. להשתלט על עורקי התחבורה הראשיים שבמרחב החטיבה.
ב. להגביר את כושר עמידת הישובים המשמשים כמוצבי חוץ, ע"י השלמת ביצוריהם ופינוי ילדיהם.
ג. לכבוש את משטרת עיראק-סואידן ואת מחנה סרפנד.
ד. לכבוש את מובלעת מע'אר-זרנוגה-קוביבה-יבנה.
ה. לכבוש את יישובי האויב שמחוץ לגבולות החלוקה, אשר כיבושם הוכתב לחטיבה.
עד לכניסת המצרים למג'דל ב-24 במאי, הספיקה החטיבה לבצע משימות רבות, מהן ביצע גדוד 53 את המשימות הבאות:
- השתתפות בכיבוש יבנה הערבית בליל 5/6.5.1948 ומע'אר בליל 14/15.5.1948.
- בליל 17/18 במאי - פינוי ילדי ניצנים ונגבה (מבצע "תינוק");
- ביצוע שתי התקפות על משטרת עיראק סואידן, אך לא הצליח לכבשה;
כל אותה העת השתתף הגדוד בפעילות התבצרות נרחבת.


פעולות ביצורים
מתוך הערכת המצב, והידיעות שהצבא המצרי עולה על עצמת החטיבה וחטיבת הנגב גם יחד, הגיע המח"ט להחלטה כי על "גבעתי" יהיה, קודם כל, לבלום את התקדמותו של הפולש, כדי ליצור את השהות הדרושה לקימוצו של אגרוף למכה ניצחת באויב.
הזמן היה מוגבל ויקר מפז כי האויב כבר נראה באופק. המשימה הייתה: כולם לביצורים, להכנת מקלטים, תעלות מגן, חפירות נגד טנקים, מחסומים וגדרי תיל – מהר ככל האפשר.
התכנון והביצוע של הביצורים היו באחריות החטיבה. העבודה נעשתה בידי "סול בונה", בעזרת אנשי היישובים., בפיקודו של יצחק דובנו ("יואב"), מבכירי המפקדים ב"הגנה", עד שנהרג בהפצצה מצרית על נגבה.
פעילות הביצורים קיבלה משנה תנופה בהפוגה הראשונה, לאחר שהחטיבה כבר צברה ניסיון בלחימה בצבא המצרי. הכול ראו בביצוע משימה זו עבודת קודש ממש ומדי לילה, לאחר יום העבודה, היו יוצאים לביצועה פועלים, חנוונים, סוחרים ונהגים, אנשי מושבים, מושבות וקיבוצים – כולם ראו עצמם חיילים בלי מדים, הגם שהיו אבות לבנים במדים. אם לא ניתן להם רובה ביד, היה נשקם המכוש והטורייה.

מבצע "תינוק"
17.5.48
בעוד ההתארגנות של החטיבה נמצאת בעיצומה, היא נדרשה להקצות כוחות למבצע חשוב ומיוחד: פינוי יישובים ממי שאינם לוחמים, ובייחוד ילדים. פעולה זו כונתה בשם "מבצע תינוק"
והיא בוצעה במחצית השנייה של מאי, החל מליל ה-16.5 וכלה ב-29.5, הוא יום כניסת המצרים לאשדוד.
עד 15 במאי הייתה על העליונה יד המתנגדים לפינוי, שטענו כי לא הגנת היישוב בלבד היא מטרת המלחמה, אלא המשך החיים כתיקנם – וכי נחישות המגינים תיחלש לאחר שיפונו הילדים מן היישוב. אבל פלישתם של צבאות ערב הסדירים – ובמיוחד תותחיהם, שריוניהם ומטוסיהם של המצרים – הכריעו את הכף. התברר שהאוכלוסייה שאינה לוחמת הכבידה על הלחימה. אוכלוסייה זו תפסה מקום חיוני במקלטים ובבונקרים, צרכה מזון וציוד רפואי יקרי המציאות, ולא היה טעם לסכן אותה. כוחות גדולים נדרשו לכך. חטיבת "גבעתי" החליטה לפנות את כל תושבי המושבה הר-טוב, ופינוים בוצע בליל 16.5 - אף שהיישוב הזה היה במרחב של חטיבת "עציוני" ולא במרחב של חטיבת "גבעתי". בליל 17 במאי פונו ילדי ניצנים, גזר ונגבה; ילדי גת וכפר מנחם פונו בליל 19.5; וכן פונו גם ילדי כפר אוריה.
המבצע, שהושלם ללא תקלות, המחיש את אחריותה של החטיבה ליישובי הדרום.

בגלל הסיכון שבנסיעה בכביש היה הכרח לבצע את הפינוי של ילדי ניצנים, בליל 17.5, במסע רגלי בן 8 ק"מ, מניצנים לבאר-טוביה. האחריות לביצועו הוטלה על מג"ד 53. המג"ד יצחק תכנן את הפעולה כדלהלן:
הילדים מניצנים יינשאו על כתפי הוריהם ואנשי יחידת האבטחה של הגדוד שהייתה מוצבת במשק, עד לנקודה מסוימת בחצי הדרך בערך בין באר-טוביה לניצנים, באזור גבעה 69; במקום זה ייפגשו עם אנשי הפלוגה הנפתית המקובצת המצורפת לגדוד 53, שתגיע מבאר-טוביה; אנשי ניצנים ימסרו לבאים מבאר-טוביה את הילדים ויקבלו מהם ציוד המיועד לניצנים, ולאחר מכן יחזור כל אחד למקומו.
את ארגון המשימה הטיל המג"ד על המ"מ דודיק בן-יעקב, בן באר טוביה.
דודיק היה חבר ה"הגנה" ובגיל צעיר סיים כבר קורס מ"כים ולקח חלק פעיל באירועים שעברו על המושב במאורעות 1939-1936.
דודיק גדל כחקלאי מובהק ולימים הקים רפת מתקדמת בעלת תנובת החלב הגדולה במושב. דודיק איש האדמה רכש לעצמו תכונות של סייר מעולה המסוגל להתמצא בכל שטח, לנווט בביטחה כל יחידה ולהובילה ליעדה בדרך לא דרך, גם בין כפרים ערביים עוינים או מוצבי אויב.
משהגיע הגדוד לדרום היה זה דודיק שהנחה את אנשיו בכל רזי אזור באר טוביה וסביבותיה והציג לפניהם את נקודות התורפה המחייבים תשומת לב מיוחדת בהתארגנות להגנתם.
תרומתו להצלחת מבצע "תינוק" הייתה משמעותית ביותר.

פינוי ילדי ניצנים
על פינוי ילדי ניצנים סיפרה אחת מחברות הקיבוץ: "משהודיע לנו מג"ד 53, באלחוט, את תוכניתו לפינוי הילדים, התנגדנו לה. הלב חרד; מחשבות שונות התרוצצו במוח: האין זה שיגעון? האין דרך אחרת להוצאת הילדים? האם מותר לסכן את חיי הילדים בדרך שעל כל צעד בה אורבת סכנת מוות? האם יש סיכוי לעבור את הדרך בשלום?
"התקשרנו עם מטה החטיבה והבענו את דאגתנו. התשובה הייתה חד-משמעית: "זו פקודה! יש לבצע - ומיד! אין מקום לחשבונות. כעבור יום אפשר ולא נוכל לבצע גם זאת!"
"שוכנענו והתחלנו להכין את הילדים - ביניהם תינוקות רכים – ל'טיול' הלילי.
"בשעה 22:00 נסתיימו ההכנות. באה שעת התזוזה. כל אב לקח את ילדו על זרועותיו. 'אולי בכל זאת לא נצא?' חידש מישהו את הוויכוח, שדומה כי כבר הסתיים. 'האומנם עלינו לציית לפקודה שגעונית זו?' 'יוצאים!' השיב לעומתו קול מן החשכה. 'נצא ויהי מה!'
"לבסוף יצאה לדרך תהלוכה מוזרה: במרכז טור ארוך של אבות שבזרועותיהם ילדים שמנסים להירדם, ושני טורי מאבטחים משני צדיהם. האמהות ליוו את היוצאים במבט אחרון, ממושך וממאן להיפרד, ובמחשבה: מי יודע מתי נשוב להתראות?
"דומיית מוות השתלטה על המשק לאחר היציאה. אבלים ישבו הנשארים בעמדותיהם ורצון כביר פעם בלב: לשמוע שהדרך עברה בשלום.
"באותה שעה עצמה בה צעדו אנשי הפינוי מניצנים מזרחה למקום המפגש, דרך המחנה הצבאי הריק, צעדו לעומתם אנשי הפלוגה הנפתית המקובצת מבאר-טוביה, ובראשם דודיק.
"מכל קצות המחנה," סיפר איש הפלוגה הנפתית, "נהרו חיילים למגרש שבקצה המחנה, לחזות ביציאתם. הפעולה, הסיסמה, סימני-ההיכר הוסברו בקצרה. מחלקה אחת הקדימה לצאת לאבטח את הדרך. זמן קצר לאחר צאתה הסתדרו השאר בשלושה טורים. אנשי הטור האמצעי אוחזים בארגזי מוקשים כבדים, הצדדיים חמושים ברובים, בתת-מקלעים וברימוני-יד. כל אחד נרגש עד עומק הנפש. משימות רבות כבר מילא כל אחד מהם בהצלחה. מי ייתן וגם זו תעבור בשלום.
"הפקודה ניתנה בלחישה ואיש איש נטל את משאו. השורות מתיישרות והרגליים מורמות לצעד הראשון. לפתע קופאים כולם. אי-שם במערב נסקה רקיטה גדולה ובהירה שבמשך דקות מספר נשארה תלויה באוויר והאירה את הסביבה כולה באור בהיר.מחשבה מתגנבת ללב: האם גילו אותנו? מחכים לקולות ירי ונפץ, אבל הרקיטה כבתה מבלי שאירע דבר. אנחת רווחה כללית. שוב מורמות הרגליים והטור פותח בתנועה.
"הירח שקע. כלבים נבחו בכפרים הערבים הסמוכים – בטאני ואיסדוד בצפון ובית-דראס בדרום. נשמע ירי מרחוק. הלב פועם בחוזקה. בעקשנות צועדים קדימה, צעד אחר צעד. העיניים צמודות לכל עצם בדרך וההחלטה נחושה בכל לב: להצליח, להצליח בכל מחיר! להיפגש עם הקבוצה הנושאת את הילדים מניצנים.
"ארגזי המוקשים הכבדים חורקים כשהם מועברים מיד ליד. זולת זאת לא נשמע קול. עוברים את שדה-התעופה של בית-דראס. ואדי עמוק פוער את פיו השחור. אנו גולשים לתוכו בצעד זהיר. הירח שוקע. הכפר הערבי בית-דראס, הגם שנכבש ותושביו ברחו, מגלה סימן חיים: כלביו נובחים מרחוק. הנשק נדרך. גששים נעים לפנים, אלחוטאים מתקשרים בלחש: 'נשר, צפור, דרור, נשר, צפור, דרור! עברנו את הוואדי. מתקרבים לבית-דראס, עבור.'
"שביל העפר הצר נגמר, והשדה רחב-הידיים פושט את זרועותיו. הדגן בשל ומזהיב. יריות מוסיפות לפלח את דממת הלילה, צרצרים מצרצרים, הדגן מתנועע קלות ברוח. על השביל הצר דורכות הרגליים בזהירות, הלב חרד בקוצר-רוח: מתי כבר תסתיים הדרך הארורה הזאת? מתי כבר נגיע?"
דודיק, שנע בראש, מספר: "שני חששות התרוצצו בלבי. האחד, שמא נחטיא את הבאים מולנו בסבך הצמחייה ושדות הדורה. והשני, שמא תהיה היתקלות בחשיכה ותיפתח עלינו אש. אבל למזלנו לא נתממשו החששות הללו."
"שדות-הדגן מאחורינו. מעתה אנו פוסעים במאמץ רב על רגבי אדמה שחורה, שנחרשה זה עתה. עוד צעדים מספר, עוד שביל קצר, פרדס, שיחים בודדים, ולפתע, כשמגיעה העייפות לשיאה, עובר לחש מאיש לאיש: 'הגענו למפגש!' אבל הילדים עדיין אינם. האלחוטאים מתקשרים עם באר-טוביה: '"הגענו למפגש, הילדים אינם עדיין.' דממה. לחש חרישי עובר מפה לאוזן: 'לשכב באבטחה היקפית עד למתן סימן. הסימן - פנס אדום.
"הדממה אינה מופרעת. כל אחד מקשיב רק לדפיקות לבו הנסער, ולהרהורי הלב. האם נתקלו הילדים במארב?... אך לא. מרחוק נשמע קול, ספק של ילד, ספק של תן. ילדים בוכים! ירגישו בהם! אור אדמדם מתנוצץ, כבה, מאיר וחוזר חלילה. הלב נצבט: ירגישו בהם! עוד מעט תתעורר הסביבה וברד כדורים יעוף מעל לראשים. פחד ממלא את הלב. הפעם לא איימה הסכנה עלינו כי אם על ילדים, על תינוקות!
"העיניים בולשות את שחור הלילה, נצמדות לאופק האפל. בלי פקודה קמים כולם על רגליהם ונעים בכיוון הבכי שנעשה ברור יותר הם באים! כעת נשמעים גם קולות לוחשים של גברים המנסים להרגיע את הילדים. שניות מספר נמשכות כנצח. על הגבעה הסמוכה מופיעים צללים. עוד רגע ארוך ויד לוחצת יד. הפה לוחש: שלום!
"אין זמן לפגישה נרגשת. הכול יודעים ערכו של כל רגע. במהירות הבזק מחליפים את המטענים. הבאים מניצנים אוחזים בארגזי המוקשים ומוסרים לבאים מבאר טוביה את הילדים. הילדים פורצים בבכי. הפרידה קשה עליהם. אנו משתדלים להרגיעם. בהתרגשות דוממת לוחץ כל אחד אל לבו את הילד 'שלו'. יד לוחצת יד בשבועה ובהבטחה, 'לשמור על הילד מעל הכול'. כל אב נושק לילדו, מרגיעו ומתרחק במהירות, אבל הילדים בוכים בכי מר לאחר הפרידה מאבותיהם. איזה רצון כביר, איזה כוח דרוש לפרידה כזאת!
"אנו חוזרים כלעומת שבאנו, שוב צועדים בשדות חרושים ודגן מרשרש, שוב עוברים ליד בית-דראס ומגיעים לוואדי. כאן נעצר הטור המוזר והמפותל: נשים, בחורים בני משקים עם כובעי פלדה, תינוקות. מיד נוצרת שרשרת של בחורים שבעזרתה מטפסות הנשים עם התינוקות במעלה מדרון הוואדי.
"שוב צועדים. הבחורים לוחצים אל חזיהם את הנכס היקר. מלטפים, מנשקים ומרגיעים. ישראל הג'ינג'י גבה הקומה נושא ילדונת קטנטונת חמודה, מפטם אותה בשוקולדה ומנסה להצחיקה. משה ארזי מנען, כבן ארבעים – מפקד הפלוגה הנפתית – מתרוצץ כבחור צעיר, מריץ רצים ומחלק פקודות, ודרך אגב מלטף את הילדים.
"ההתקדמות מואצת. על הכביש הרחב, בגבול שדה-התעופה, מחכות מכוניות לילדים. מותנעים המנועים וכעבור דקות מספר נכנסים למושב.
"מוזר: אור בחלונות של בתים רבים! עד מהרה התברר שכך סימנו אנשי באר טוביה את הבתים שבהם ישוכנו הילדים.
"המכוניות עוברות את הכפר לאורכו, הבאים מתפזרים לבתים המסומנים שבהם הוכנו לילדים מיטות מוצעות וכוסות חלב חם.
"לא עובר זמן רב והשקט חוזר לכפר. רק האלחוטאי במחנה באר טוביה ער. הוא מתקשר עם ניצנים. 'נשר, ציפור, דרור! נשר, ציפור, דרור! הילדים הגיעו בשלום. הילדים הגיעו בשלום. היו חזקים! עבור."
המג"ד כתב בספרו "חמש משימות" שסוכם עם תושבי באר טוביה שבתיהם נמצאו לאורך הכביש הראשי, שכאשר תגיע השיירה הם ידליקו נרות בבתים שיועדו לקליטת הילדים, ומיד עם כניסת הילדים יכבו את הנרות ויחזרו להאפלה מוחלטת. כשהגיעה שיירת הילדים לבאר טוביה עמד המג"ד בקצה המערבי של הכביש הראשי וצפה בנרות הדולקים, אשר כבו זה אחר זה. לאחר שכבה האור האחרון "נשמתי לרווחה ודיווחתי למח"ט ש'מבצע תינוק' הושלם."

פינוי ילדי נגבה
פינוי הילדים והנשים מנגבה כמעט והסתיים באסון כבד, כמסופר בספר "גבעתי מול הפולש המצרי" שכתב סא"ל אברהם (לנץ') איילון. ממחקרו עולה שהנגבאים שמרו על עצמאותם ופעלו בכוחות עצמם, כאשר ליד מושב כפר ורבורג הקימה חטיבה "גבעתי" מחסום יצוק, מוגן ומחופה במערכת מוקשים נגד רכב. לצד המחסום הוצבו חביות דלק שניתן היה להפעילן נגד רכב הנע בכביש. ליד המחסום התחפרה כיתה מגדוד 53, שקיבלה ב-15 במאי הוראה חד-משמעית: "כל רכב שיגיע מדרום, בלי אישורנו, נחשב כרכב אויב ויש לפוצצו מיד."
ב-17 במאי, בלילה, העמיסו חברי נגבה את ילדיהם ואת הנשים שביקשו להתפנות על שני אוטובוסים, ובלא לתאם עם מפקדת הגדוד נעו לכיוון כפר ורבורג. מתוך החשיכה הבחינה כיתת המארב בשני כלי רכב שנעו לקראתם ללא אורות. בהיותם בטוחים שאלה הם מצרים, ניתנה פקודה להתכונן להפעלת המוקשים. כשהגיע האוטובוס הראשון למרחק מטרים ספורים מן המוקש, הוא עצר לרגע, ופתאום נשמעו ממנו קולות בכי של ילדים. מפקד המארב, שהיה מוכן ללחוץ על הכפתור, כבר הסיט את ידו, ואז נשמעו מתוך האוטובוס קריאות בעברית: "נו, תפתחו לנו, אנחנו מנגבה."
ילדי נגבה וחברות רבות ניצלו בנס ממוות.


האויב בשערי נגבה
קיבוץ נגבה, שנוסד על ידי הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, במישור החוף הדרומי, כ-12 ק"מ ממזרח לאשקלון, הוקם בשלהי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ב-1939, במתכונת יישובי "חומה ומגדל". בעת שהוקם, בידי עולים מפולין, היה זה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ-ישראל. במלחמת העצמאות נהרס כולו בהתקפות חוזרות ונשנות של הצבא המצרי, אך עמד בגבורה ומגיניו לא עזבו אותו עד שצה"ל הדף את הפולש המצרי. חטיבת "גבעתי" בכלל וגדוד 53 בפרט מילאו תפקיד חשוב בהגנת נגבה.

מוצב חוץ ראשון
עוד בשלבים הראשונים של מלחמת הקוממיות, לפני סיום המנדט הבריטי, שימשה נגבה חוליית קישור בין הנגב וצפון המדינה-שבדרך. ערב תום המנדט הבריטי, נוסף לה תפקיד חדש: לשמש מוצב חוץ ראשון במרחב של חטיבת "גבעתי" כלפי חלוץ הצבא המצרי, שהתבסס בין היתר במשטרת עיראק סואידן. משטרה זו, שנבנתה בידי הבריטים במתכונת טֶגָרְט, נמצאת על מדרונה הצפוני של גבעה בגובה 119.3 מ'. הגבעה מתנשאת כ-40-20 מ' מעל הגבעות שמצפון לה – עליהן יושבת נגבה – ונמוכה כ-10 מ' מהגבעות שמדרום לה, או שווה להן בגובהה. המשטרה שלטה בתצפית על נגבה המרוחקת ממנה 1,200 מ', ועל הצומת החיוני של כביש מג'דל-חברון המרוחק ממנה מרחק דומה.

משטרת עיראק סואידן
הבריטים חידשו את כוחם במשטרת עיראק-סואידן, החולשת על צומת הכבישים החשוב המקשר את הנגב עם צפון המדינה. בניגוד לשאר בנייני טֶגָרְט שפונו, זו לא בלבד שלא פונתה משוטריה אלא עוד תוגברה במחלקה שלמה של צבא בריטי מוגברת בשריון, ובוצרה על-ידי תוספת גדרות ומיקוש.
בתחילה לא ייחסו הגורמים היהודים חשיבות מכרעת לדבר. הם האמינו כי עם פינויה לקראת 15 במאי תימסר המשטרה לידיים עבריות, הואיל והיא בנויה על אדמה עברית. אולם כבר ב-.7.5.48 מסר הש"י על "התלבטויות" הבריטים בנדון.
"בפגישה בין מפקד הצבא הבריטי לבין מושל מחוז עזה - נאמר בידיעת הש"י - נדונה בעיית משטרת עיראק-סואידן הסמוכה לנגבה. באותה פגישה הועלו ההצעות הבאות:
1. כיון שהאדמה, עליה בנויה המשטרה, היא אדמה יהודית - יש למסרה לידי יהודים;
2. לפי מפת החלוקה שייכת המשטרה לערבים - על-כן יש למסרה לידיהם;
3. מתוך רצון להיפטר מבעיות שיתעוררו עם מסירת המשטרה לצד זה או אחר יש לפוצץ את הבניין;
לא ברור איזו הצעה נתקבלה.
ידיעת הש"י לא פירשה את חשיבותה הטקטית של המשטרה לגבי עתיד המלחמה בחזית הדרום. אולם חשיבות זו הייתה ברורה למפקדי הצבא הבריטי והמצרי כאחד, ושימשה גורם עיקרי בשיקולי הבריטים על גורל בניין משטרה זה. מכל מקום, עובדה היא, כי על פי החלטה מגבוה ביצעו הבריטים ערב תום המנדט מספר פעולות, שתכליתן הברורה הייתה לסייע לצבא המצרי. החשובות מבין פעולות אלו היו:
א. העתקת קו הגבול של ארץ-ישראל - מצרים צפונה, כך שמחנות הצבא הבריטי באזור רפיח יהיו בתחום השלטון המצרי ויוכלו לשמש כקרשי-קפיצה לצבא הפולש;
ב. מסירת משטרת עיראק-סואידן לידי יחידת "אחים מוסלמים" מצרית, שהגיעה לכפר עיראק-סואידן בסוף השבוע הראשון של חודש מאי.

על מסירתה של משטרת עיראק-סואידן לידיים ערביות נתקבל המברק דלהלן מאת מא"ז נגבה, יצחק דובנו, שכינויו המחתרתי ב"הגנה" היה "יואב":
12.5.48
דחוף 1
אל: גדוד 53
מאת: יצחק דובנו
הנדון: משטרת עיראק-סואידן
הערב בשעה 18.30 נתפסה משטרת עיראק-סואידן בידי מצרים בשיתוף כפריים מזוינים.
הצבא הבריטי עשה את הכנותיו לפינוי המשטרה בסתר. את גמר הכנותיו סימן לערבים על-ידי הדלקת פצצות תבערה. אחרי הסימן נפתחו דלתות המוסך וכמה עשרות כלי רכב צבאי עזבו את הבניין בכיוון למג'דל. אותו רגע גלשו מהגבעה השכנה כ-40 "אחים מוסלמים", נכנסו לבנין ותפסו בו עמדות."

ניסיון השתלטות ראשון
באותו יום, 12.5, שבו נמסר בניין המשטרה לידי יחידת האויב, היה גדוד 53 עסוק בהתארגנות מחדש, לאחר קרב בית-דראס ולקראת שלב ב' של מבצע "ברק".
יום לאחר קבלת המברק הנ"ל הגיעה ידיעה ממקורות ש"י, לפיה עזבו המצרים הבלתי-סדירים את המשטרה ויש להניח שהיא ריקה, או לכל היותר, מוחזקת על ידי כוח ערבי מקומי קטן שאין ליחס לו חשיבות. כיון שכך - שלח מג"ד 53 מחלקת משוריינים על מנת להיכנס, בדרך המלך ולאור היום, לתוך המשטרה הריקה מאויב-של-ממש. משהגיעה המחלקה עד סמוך למשטרה נתקלה, להפתעתה, בהתנגדות נמרצת - ובחרה לסגת כלעומת שבאה. שני ניסיונות נוספים של אנשי גדוד 53 - בליל -18-19.5 ובליל 21-22.5 - לכבוש את המשטרה נכשלו אף הם, בעיקר בשל הגדרות ושדות-המוקשים שהיו סביב הבניין עוד מזמנם של הבריטים.

ההתקפה השנייה על המשטרה
18/19.5.48
הפצצת נגבה מן האוויר ב-18 במאי הדאיגה את מטה חטיבת "גבעתי" פחות משהדאיגה אותו הימצאות האויב במשטרת עיראק-סואידן. הפצצות היו מנת חלקם של רבים מיישובי המרחב ולא של נגבה בלבד, בעוד שהמשטרה, שחלשה על נגבה מבחינה טופוגרפית וצפתה על פני הסביבה כולה, שימשה גם בסיס טבעי להתקפות על התחבורה העברית העוברת סמוך לה - בין אלה היישובים העבריים שבמרחב הנתון לאחריותה, ובין ליישובי מרחב הנגב. על כן הטיל מטה החטיבה על גדוד 53, מתוגבר בפלוגה ב' מגדוד 54, לבצע התקפה על משטרת עיראק-סואידן במגמה לכבשה.
ב-18.5 פרסם מג"ד 53 את פקודת מבצע "כיבוש" - לכיבוש המשטרה.
בליל 18-19.5 יצאו הכוחות מנגבה לביצוע המשימה. פלוגה מגדוד 54 נערכה בגבעה החולשת על צומת עיראק-סואידן במטרה לחסום דרכה של תגבורת אויב אפשרית ממג'דל. פלוגה א' מגדוד 53 נעה במרוכז עד לשטח ההיערכות שנקבע לה מצפון למשטרה וכאן נתפצלה: שתיים ממחלקותיה פנו להציב חסימה כלפי עיראק-סואידן הכפר ובית-עפה; המחלקה השלישית נערכה לפריצה לתוך המשטרה פנימה - מיד לאחרר ריכוך מתאים של כלי הנשק המסייע (מק"באזה, מרגמת דוד ו2- מרגמות 81 מ"מ) שהוצבו בשטח שבין נגבה למשטרה, בהתאם לטווח פעולתם וכללי הביטחון המקובלים. הללו החלו לרכך את המשטרה ברגע שניתן להם האות לכך. אולם, אף שהיטיבו לפגוע במבצר - שהאויב ברוב ביטחונו או טיפשותו השאירו מואר - ביטלו למעשה על-ידי כך את יתרון ההפתעה ועם ואת ביטלו מראש את הצלחת הפעולה. ולא זו בלבד: גם חלוקת הכוחות - אשר לפיה הוקצו לחסימת אזור הפעולה ולאבטחתו כ4- מחלקות כנגד מחלקה אחת בלבד לפריצה - הייתה בעוכרי הצלחת הפעולה.
כאשר התקדמה המחלקה הפורצת לאחר ה"ריכוך", רוכזה עליה אש עדיפה ולפחות שקולה, מתוך אשנבי הירי הקבועים בחומות המשטרה. אף-על-פי-כן המשיכה המחלקה בהתקדמותה, ולא הפסיקה אלא כאשר תוך כדי ניסיונותיה עלו אנשיה על מוקשים נגד-אדם ומוקשי-תאורה - מאלה שהבריטים הורישו לאויב בגדרות המשטרה - והמוקשים הופעלו. מוקשי התאורה היו פחי-הצתה מאולתרים, אך רבי עוצמה. דומה, כי יותר משחששו הפורצים מן המוקשים נגד-אדם חששו מפחי ההצתה. מכל מקום, המ"פ של פלוגה א' מגדוד 53 החליט על נסיגה לנגבה מבלי שעלה בידו לפרוץ למשטרה.
כאשר הסביר מג"ד 53 את הסיבה לכישלון ההתקפה הראשונה על משטרת עיראק סואידן, לא נמנע מלבקר את התוכנית ואף הדגיש בביקורתו כי היחידה שפעלה נגד בניין המשטרה הייתה חסרת ניסיון בפריצה ליעד מבוצר, אולם טען כי גם ידיעות הש"י, שהקטינו בהערכת כוח האויב, לא היו מדויקות - ועל כן תלה נם בהן את קולר הכישלון. לעומת זאת המשיך הש"י לאחוז בשלו והביא כעדות את דבריו של מודיע ערבי "רציני" ממג'דל שמסר, כי בעיירה מתהלכות שמועות על גבורתם של בסך הכול 30 "מתנדבים" מצרים שהיו במשטרה בליל ההתקפה והדפו את היהודים שעלו עליהם פי כמה.
לא ברור אם מדויקים היו דבריו של אותו ערבי, אבל אם אמנם נכונים היו ובמשטרה היו רק 30 אישן הרי שהוחמצה הזדמנות פז לכיבוש המשטרה. מכל מקום ברור שכתוצאה מההתקפה על המשטרה תוגבר הכוח שהחזיק בה באנשים ובנשק. כן ברור שההתקפה זירזה את הופעת הצבא המצרי הסדיר באזור נגבה והפנתה את חמתו אליה.

ההתקפה השלישית על המשטרה
21/22.5.48
כישלונו של גדוד 53 בהתקפה על משטרת עיראק- סואידן בליל 18/19 במאי לא ריפה את ידיו. אדרבה, כבר ביום 19 במאי הטיל המג"ד על מחלקה מהפלוגה הנפתית שצורפה לגדודו, לצאת לנגבה ולבצע ממנה סיורים לעבר המשטרה וסביבתה הקרובה. המחלקה, שהייתה מורכבת מבני באר-טוביה, נען, חצור וגדרה, הייתה בפיקודו של אורי רוזנבלום מבאר-טוביה.
אותו יום לעת ערב הגיעו לנגבה מחלקה נוספת של אנשי משקים בפיקודו של נתן מגבעת ברנר, מחלקה מוגברת מגדוד 54 בפיקודו של המ"פ אמנונצ'יק, צוות מק"ב בפיקודו של שמוליק הג'ינג'י וצוות דוידקה בפיקודו של ישורון, מחלקת משוריינים בפיקודו של משה ("מוישה משוריין") הרלינג, ופלוגה מגדוד 53 בפיקודו של יוסק'ה (גלסברג) גבע.
עם רדת החשיכה, כינס המג"ד קבוצת פקודות, בה השתתפו הנ"ל וכן מפקד הפלוגה הנפתית מאיר ליזרקביץ, סגנו ארזי, וקצין החבלה החטיבתי אברהם ויס.
המג"ד פתח במסירת ידיעות על האויב ועל היעד. הוא הסביר כי במשטרה מצויים כ- 80 מצרים ומקומיים חמושים וכי היא מוקפת בשתי גדרות תיל הממוקשות ביניהן. לאחר מכן הסביר את תוכנית הפעולה שלו.
מיד לאחר קבוצת הפקודות הקצרה, חשו מפקדי המשנה אל אנשיהם כדי להכינם לקרב.
מספר מולה מבאר-טוביה על אנשי כוח א' עמם נמנה: "ערב יציאתנו להתקפה שכבתי בחשכה עם ליליק שמעוני בחדר. היו בו ארבע מיטות. על שתיים שכבנו ושתיים היו ריקות - לפני כמה שעות שכבו עליהן ישראל ואליק שנהרגו בהפצצה. מצב רוח קשה תקפנו.
"ליליק", אמרתי, "תמיד רציתי ללכת ראשון לפעולה, אך עתה אינני יכול. משום מה, מרגיש אני שאם אלך לא אחזור... באמת, אינני מבין מדוע לא לוקחים לתפקיד הפריצה מחלקה אחרת."
הלך רוח זה לא נעלם מעיני המג"ד, אבל הוא לא רצה לוותר על שירותה של המחלקה היחידה שעשתה סיורים מכינים בשטח. על כן כינס את אנשיה והסביר להם,שמוכרחים הם לעשות מאמץ ולכבוש את המשטרה כדי להציל את נגבה.
בשעה 21:30 יצאו.הכוחות לדרכם.
הלילה היה נעים ומצב רוח האנשים שופר. בהדרכת סייר איש נגבה, נעה מחלקת כוח א' לסביבות המחצבה. בהגיעם, נדרך אחד משומריה וצעק בערבית: "מי שם?"
אנשי המחלקה דממו במקומם. ואז החלו מגיני המשטרה מעיפים רקטות תאורה באוויר.
אנשי המחלקה המשיכו בהתקדמותם עד לשפת המחצבה. כאן התפצלו לשניים. חלק, בפיקודו של ליליק תפסו מקומם, לשם מתן סיוע לפורצים. ואילו החלק האחר, בפיקודו של אורי רוזנבלום, המשיכו בהתקדמותם לעבר פינתה הצפון מזרחית של גדר המשטרה, שם התכוונו לבצע את הפריצה. הם נעו בזחילה עד מרחק של כ- 20 מ' מהגדר. מכאן המשיך רק אורי המ"מ עם שני חבלנים, עד לגדר ממש.
החבלנים נשאו עמם מגזרי-גדר וטורפדו בונגלור. מאחר שלא נתגלו, החלו חותכים בזהירות את הגדר הראשונה. ברגע שסיימו את פריצתה, הבחין בהם האויב ופתח באש תופת.
בחיפוי הרתק הצמוד התקדם החבלן איש גדוד 53 אל הגדר השנייה - גדר קונצרטינה משולשת, שהייתה במרחק של כ- 10 מטרים מהראשונה. בדרכו פגע במוקשי תאורה ואלה האירו את השטח כולו ואז החל האויב יורה אש מדוייקת לכיוון אזור הפריצה. עד שקידם אורי המ"מ את ה"פיאטיסטים" של המחלקה לחיסול העמדה הפינתיות ממנה באה האש העיקרית, נהרג החבלן מבלי שהצליח להפעיל את הבונגלור.
כשעלה מספר הפצועים והגדר לא נפרצה, החליט אורי שאין למחלקה סיכוי לפרוץ למשטרה מכיוון צפון. הוא הודיע את מצבו למ"פ מאיר ליזרקביץ, ששהה ליד כיתת הסיוע הצמוד שבמחצבה. מאיר, שהיה פצוע, העביר דו"ח למג"ד, שהיה בחפ"ק הגדודי הסמוך למשטרה. משהסתבר למג"ד מה מצבה של המחלקה, החליט להפעיל את החלק האלטרנטיבי של תוכניתו והורה את אנשי כוח ב', לנסות לפרוץ למשטרה.
במקביל לניסיון פריצה זה עשתה מחלקת המשוריינים מאמץ נואש לפרוץ למשטרה בציר הכביש מג'דל- עיראק-סוידאן. על פעולתה רשם המג"ד ביומנו את הדברים הבאים:
"מפקד המשוריינים אמיץ הלב הוביל את המשוריינים עד מחסום שהיה במרחק מאה מטר מפתח המשטרה. אולם כאן נוקב המשוריין הראשון בכדורים חודרי שריון וכל הצוות שלו נפגע. המפקד, שעדיין לא נואש על אף האבידות הכבדות, ניסה להחדיר משוריין שני אך הדרך הייתה חסומה והמעבר צר היה והדבר לא עלה בידו."
בינתיים עמד להפציע אור היום. המג"ד שידע כי אם לא יצליחו האנשים לסגת בעוד חשיכה, יגדל מספר האבידות, החליט על נסיגה.
עתה התרכזו אנשי הכוחות הסמוכים למשטרה בחילוץ נפגעים וציודם. סיפר על כך מולה מבאר-טוביה: "המצב היה חמור ביותר כשהתקבלה פקודת נסיגה. הפצועים היו רבים. כיצד נפנה את כולם? בכל זאת גררנו את כל הפצועים מטר אחר מטר תחת אפו של האויב. השטח היה מואר והנסיגה הייתה איטית. כמה בחורים המשיכו לחפות על הנסיגה עד הרגע האחרון. לפתע, נפצע חברנו יהודה כרמיול בחזהו, ומיד אחר כך בידו. שניים מאיתנו זחלו אליו וביקשו לעזור לו אך יהודה סירב. "לא, אין צורך," אמר והתגלגל - אף כי פצוע היה - מראש הגבעה למטה. אותו זמן לא התלונן יהודה על כאבים. הוא רק דאג לרובהו. היינו משוכנעים כי בחור הדואג לרובהו אחר היפצעו, מן הסתם אינו פצוע קשה...אך הוא מת."
כך הגיע מספר ההרוגים בפעולה ל- 4, מספר הפצועים הגיע ל- 40. אפשר והאבידות בהרוגים היו גדולות עוד יותר, אלמלא פעלם הגדול של רופא גדוד 53 ורופאה הקבוע של נגבה – שהצילו את חייהם של רבים מהפצועים שהועברו לנגבה.

יזכור
נפלו בהפצצת נגבה ב-21 במאי 1948
בן מנשה מיכה
בסוּ יוסף
גליאה אברהם
דובנו יצחק ("יואב"), מא"ז נגבה
יעקובובסקי ישראל
כהן יעקב
פוקסמן אלימלך

נפלו בקרב לכיבוש משטרת עיראק סואידן בליל 21/22.5.1948
ארזי (רובינשטיין) משה
גולדמן יואל
קינרייך יהודה
כרמיאל (קרמיול) יהודה – נפצע; מת ב-26.5.48
סגל יהושע – נהרג ממוקש ליד סלמה ב-4.6.48

האויב מציק לנגבה
ב-21 בחודש הופצצה נגבה הפצצה כבדה. בהפצצה זו נהרג יצחק דובנו, מא"ז נגבה. היה הכרח להזעיק מקורס את יעקב (קובה) וילן, שנועד להיות מחליפו של דובנו. קובה יצא מיד ובדרך נכנס למפקדת הגדוד שהייתה בגדרה.
סיפר קובה בספרו "בדרך אל נגבה": "לפנות ערב יצאנו לנגבה. השבת עדיין לא יצאה. בכביש ראיתי יהודים חובשי כיפות חופרים ביצורים למרות קדושת השבת. יהודי בעל זקן מהודר, רבה של גדרה, עמד בראש העוסקים במלאכת קודש זו. בראותו את הטנדר נוסע דרומה אל הבלתי נודע, ניגש אלינו ובירך אותנו.
"במטה גדוד 53 נפגשתי עם המג"ד יצחק פונדק, שהיכרתי אותו כמפקד ותיק ב'הגנה'. גדודו היה אחראי על המרחב שלנו. מפיו שמעתי על נפילתו של יצחק דובנו בתעלת קשר שבה עמד להציב עמדת מקלע נגד מטוסים. פונדק אמר שעלי לארגן את הנקודה להגנה היקפית. 'החברים יתגברו ויתאוששו מהלם הקרב הראשון,' הרגיע אותי פונדק והבטיח שגדודו יעמוד איתנו במשימה. הבטחה זו קוימה במלואה והפכה לאחוות לוחמים. תמיד לחמה בנגבה אחת מיחידותיה של חטיבת 'גבעתי' ולרוב הייתה זו פלוגה א' של גדוד 53, שאנשיה זכו לכינוי 'חולדות נגבה' מלשון 'חולדות טוברוק' האוסטרליים שעמדו בגבורה מול כוחות רומל בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה."
כגמול על ההתקפה השנייה על משטרת עיראק-סואידן, החליט הפיקוד המצרי להפעיל שוב צוות קרב נגד נגבה, והפעם בכוח גדול יותר. העיד על כך ביומנו המג"ד, שנשאר בנגבה לארגן מחדש את מערכת הגנתה:
"ביום 22 במאי בשעה 17:45 בערך, הודיע הצופה שישב על מגדלה של נגבה, כי כוחות אויב נערכים להתקפה על נגבה בסביבות המשטרה. מיד עליתי על המגדל יחד עם מפקד נפת 'גרשון', צבי הרפזי, חבר קיבוץ נגבה. ראיתי 8 טנקים, 10 נושאי ברן ו- 6 מכוניות עמוסות חיילים לאורך כביש מג'דל-פלוג'ה בקרבת המשטרה. ירדתי במהירות רבה מן המגדל כדי לתת הוראות ולבדוק את מערכת העמדות. אך נגעו רגליי בקרקע, והנה נשמעו רעמי התפוצצויות ומים החלו זורמים מן המגדל. הבנתי, שהמצרים מכוונים את אישם למגדל, שחשיבותו כעמדת תצפית הייתה ברורה להם."
אש האויב נמשכה עד שעה 18:30 ולאחר מכן נסוג צוות הקרב המצרי לכיוון מג'דל. לאחר שמג"ד 53 ארגן מחדש את מערכת ההגנה של נגבה, יחד עם ועדת הביטחון של המשק (שהורכבה מחדש לאחר מותו של המא"ז יצחק דובנו), הוא עזב את המקום.
ביום המחרת, 23 במאי, חזר האויב על תמרונו מן היום הקודם, באותן שעות, ושוב פגע במגדל.
בליל 26-25 במאי הגיעה לנגבה תוספת נשק "כבד", צוות מגדוד 53 עם שתי מרגמות "3.
לאחר ההפגזה הכבדה שערכו המצרים ביום 26 במאי, שיגר מא"ז נגבה לגדוד 53 את המברק הבא:
"ערכתי את העמדות שלי מחדש. כל עוד שולט האויב במשטרה יהיה מצבנו קשה מאוד. אין לי מספיק אנשים וחסרים לי אמצעים רבים. תוציא מסקנות ושלח מיד, עוד הלילה, הוראות". למברק צורפה רשימה מפורטת של כוח-אדם, נשק, תחמושת, חומרי ביצורים, ציוד רפואי ופריטים חיוניים אחרים.
בקבלו מברק זה, העבירו המג"ד לידיעת מפקד החטיבה, שמעון אבידן. זה השיב לנגבה המודאגת מברק קצר:
"חברים, חזקו ואמצו! החזיקו מעמד ותוכלו להם! אנו נכה בבסיסם. הלילה נכניס אליכם תוספת נשק ותחמושת. "

נגבה נערכת לקרב
על גדוד 53 הוטל לחזק את הגנת נגבה, לפנות חלק נוסף מחבריה הבלתי לוחמים, להתכונן להגנה בפני שריון ולשפר את העמדות, כך שיעמדו בפני ארטילריה.
תגבור נגבה הוטל על פלוגה א' של הגדוד, בפיקודו של ישראל טופל, שסגנו היה מישקה רובשקין (משה איל). על חיזוק מערך נגבה סיפר טופל: "למעשה, לא הייתה זו פגישתנו הראשונה עם נגבה. עשינו בה ביקור חטוף ערב יציאתנו להתקפה הראשונה על משטרת עיראק-סואידן בליל 18/19 במאי.
באותו ביקור עדיין היה הכול עומד על תילו ויצחק דובנו המפקד, עדיין חי היה. ואילו בפגישתנו השנייה עם המשק היה הכול שונה. יצחק דובנו וחברים אחרים נהרגו. רבים מהבתים והמתקנים במשק נהרסו ועתה רוח קדרות שררה בו.
"אנו נחשבנו אמנם לפלוגה מנוסה בגדוד 53. השתתפנו בקרבות נגד הכוח הערבי המקומי במלחמה על התחבורה, נטלנו חלק בקרבות לטיהור הדרום ושימשנו כפלוגה פורצת בעת כיבוש בית דראס. אך טרם טעמנו טעם הפגזה והפצצה של הצבא המצרי הסדיר. מיד עם בואנו שמענו מפי חברי המשק על כוחן של ההפגזה וההפצצה. למחרת, התחלנו לומדים את הדברים על בשרנו. האויב התמיד בהפצצותיו, בהפגזותיו ובסיוריו.
"כבר למחרת בואנו, כינסתי את מפקדי המקום לישיבה. הוחלט שעלינו, החיילים, ועל חברי המשק להיות גוף אחד, בעל זכויות וחובות שוות לחלוטין הן בתפקידים צבאיים של ישיבה בעמדות ובתצפית והן בביצוע עבודות המשק ובשירותים – באשר גורל אחד לנו.
"מדי יום ביומו שכללנו את מערכת ההגנה. הוספנו בונקרים, חפרנו עמדות חדשות לאורך תעלות הקשר, שכללנו את רשת הקשר ומתחנו קווי טלפון נוספים. דאגנו להתמיד בקיום התצפית על המגדל, ששימשה לנו מקור מידע עיקרי על המתרחש בסביבה, והשלמנו את מיקום כלי הנשק ואת תוכנית האש, בחלקנו את המשק לקטעים. על הקטעים הפקדנו מפקדים וקבענו את המטרות העיקריות ומטרות המשנה לכלי הנשק "הכבד": המק"בים והמרגמות.
"כל זאת עשינו בתנאים קשים, עם נשק מועט ולא אחיד ותחת הפגזות והפצצות ששיבשו את חיינו. לא היה אפשר לנוח, לבשל ולהתרחץ כהלכה, מחוסר מים."
עד מהרה נעשו אנשי גדוד 53 מעורבים בכל בעיות המשק והשתלבו בהן עד שהיה קשה להבדיל בינם ובין חברי הקיבוץ.
"הפיקוד הכללי על הפלוגה מגדוד 53 ועל אנשי נגבה היה בידי מטה האזור שהיה מורכב ממ"פ וסגנו והמא"ז וסגנו.
ביטוי לשותפות הגורל ולאחוות הלוחמים בנגבה בימים ההם ניתן למצוא בביטאון המשק, "קול נגבה":
* כעזרה להגן על נקודתנו נשלחה ושוהה במקום מחלקה מס' 2 מפלוגה 4 של גדוד 53. היא מורכבת משתי כיתות מגבעת ברנר, כיתה אחת מחפץ חיים, כיתה אחת מקבוצת יבנה. נרקמו איתם יחסים חברתיים וידידותיים. רוחם חזקה, הם מופיעים בכל מקום ובכל עמדה.
* המחלקה ששהתה אצלנו שבוע ימים הוחלפה באחרת. במכתב פרידתם נאמר: "לחברי המשק, בלב קשה אנו נפרדים מכם אחרי שבוע שחיינו ולחמנו יחד. משקכם בשבילנו הוא לא רק עמדה צבאית אלא חלק בלתי נפרד ממשקינו הקיבוציים. עוד נחיה וניפגש בזמנים יותר טובים בבניין המשותף של קיבוצינו וארצנו. חזקו ואמצו!"
* אמש הגיעה אלינו יחידה בת 66 איש מגדוד 53 על ציודה. כן הגיעה תחמושת נוספת. וכן עומדת להגיע מרגמה "3.

לרשות גדוד 53 לא עמדה עתודה להנחתת מכת נגד במקרה של התקפה על הנקודה. אותן יחידות של הגדוד שלא היו מרותקות למשימות אחרות, חנו בבאר טוביה המרוחקת מנגבה 15 ק"מ בכביש.

התקדמות המצרים צפונה
טור מצרי חולף על פני ניצנים
הידיעות הראשונות על התקדמות המצרים לאשדוד הגיעו לחטיבה מניצנים, שהייתה מנותקת, למעשה, מאז 31 בדצמבר 1947. היא תוגברה בראשית פברואר על-ידי מחלקה מגדוד 52, שהוחלפה בסוף מרס על-ידי מחלקה מפלוגה ג' בגדוד 53.
עתה ניסרה בחלל השאלה הגורלית: מתי ובאיזה כביש ימשיכו המצרים בהתקדמותם צפונה?
בצהרי יום שבת, 29 במאי 1948, באה התשובה. אנשי התצפית בניצנים הבחינו בשדרת רכב קרבה והולכת בכביש מג'דל-אשדוד. הם לא היו מתורגלים בזיהוי כלי רכב צבאיים, ובהתרגשותם גם לא ספרו כהלכה את כלי הרכב שחלפו על פניהם. אין ספק שהגזימו במספריהם שעה שהחלו מדווחים לגדוד 53 שמטהו היה בבאר טוביה ושהעביר את דיווחיהם לחטיבה כמות שהם. תעיד על כך הפיסקה הבאה מתוך יומנה של מחלקת התגבורת מגדוד 53 שישבה בניצנים:

"שבת 29.5. למעלה מ- 1,300 (!) מכוניות משא, זחלים, טנקים בינוניים ותותחים מכל הסוגים, עברו ב'מצעד' על הכביש החולש על ניצנים ופניהם לעבר אשדוד. תשומת לבו של המפקד אברהם* הופנתה לתנועה העצומה הזאת. הוא צעד בבטחה בדרכו אל מקום התצפית והרגיע את האנשים: 'אל דאגה, חברה, נסדר אותם'.
"אולם כשעלה בעצמו למקום התצפית הועמו פניו והוא אמר: 'המצב רציני. אבל אין לנו ברירה אחרת. אנו צריכים להחזיק מעמד ויהי מה. אל תשכחו כי בהגינכם על נקודה זו אתם שומרים על משפחותיכם בתל-אביב'."


ליל פשיטות על אשדוד
30/31.5.48
המצרים החלו בהפגזות עזות ביותר על ניצנים, באר-טוביה, ביצרון וגן יבנה. הם לא חסכו בתחמושת. להפגזות הייתה השפעה פסיכולוגית קשה למדי.
בשלב זה החליטה החטיבה כי עליה להפעיל את כוחותיה בצורת פשיטות, מתוך הנחה שפעולות הפשיטה עשויות לערער את רוח האויב ולהרים את הרוח בשורות החטיבה והעיקר – להביא את הידיעות החסרות על האויב. לכן הוטל על הגדודים לבצע בליל 30/31 במאי, מספר משימות.
על גדוד 53 הוטל לתקוף את האויב בעוצמה של פלוגה שהתפצלה למחלקות אשר הטרידו את המצרים בקטע שמתחנת הרכבת של אשדוד ודרומה.
מג"ד 53 הטיל את הביצוע על פלוגה ג'.
הפלוגה יצאה בשעה 22:30 משדה התעופה חצור לעבר הקטע של אשדוד שמתחנת הרכבת דרומה. בשעה 23:10, עוד בטרם הגיעה הפלוגה ליעדה, פתח האויב באש חזקה לכל הצדדים. אש זו פסקה דווקא בהגיע הפלוגה בשעה 00:30 עד לואדי שממול ליעד. כאן נשלחו חוליות לכל צד כדי לחפש מקום מעבר. כיוון שהוואדי היה עמוק – 4 מטרים – וקירותיו תלולים אך ברדיוס של 600 מ ' לא נמצא מעבר. ב- 01:15 ניתנה לפלוגה פקודת אש לעבר עמדות האויב המשוערות, מאחר וכשלו הניסיונות לגלות עמדות אויב בוודאות.
המצרים ענו באש יעילה ביותר. אחת מפצצות המרגמה פגעה פגיעה ישירה באחת מכיתות הפלוגה וגרמה למספר נפגעים ולבהלת מה. (אחד הנבהלים טעה ונסוג לעבר אשדוד. הוא נכנס לקוי המצרים, ראה אותם על כלי רכבם וזחליהם ורק אז הבחין בטעותו. חושש לחייו התהלך הבחור בין המצרים מבלי שהבחינו בו עד שנזדמנה לו שעת כושר לחמוק לעבר קווינו. בשובו, מסר אינפורמציה מעניינת עד כדי כך, שניתן היה לומר ש"מעז" בהילותו –" יצא מתוק".) בשעה 01:30, הוחלט על נסיגה. היא הייתה קשה מאוד מפאת אישו של האויב ובשל הפצועים.

סיפר המ"פ יוסק'ה: "רוב הפצועים נפגעו קשה בחלקים התחתונים של הגוף וסבלו מאוד. זכור לי המ"כ יהודה נמס, אשר השיג אותי כשהוא מקפץ על רגל אחת, הצביע על רגלו שחלקה נקטע ואמר לי בקול שקט "קשה יהיה לי להמשיך לסגת בקצב שלכם". כמובן שנתתי מיד הוראה לשאת אותו באלונקה. בדרך מת מאבדן דם.


יזכור
נפלו בפשיטה על אשדוד ב-31.5.48
לוי (קיפור) יהודה
נמס יהודה – נפצע; מת ב-2.6.48
ולוצ'ק מרדכי
קליין יעקב, חבלן, נהרג ממוקש בכפר מנחם ב-30.5.48
גולדמן אברהם, חבלן, נהרג ממוקש בקדמה ב-1.6.48
הולצהקר חנוך, חבר נגבה – בהפגזה ב-25.5.68
מלי יוסף, חבר נגבה – בהפגזה ב-26.5.48
אזרק אבנר – בהפגזה על נגבה ב-29.5.48


מבצע "פלשת"
התקפה חטיבתית על ראש הטור המצרי באשדוד
ליל 1/2.6.48 וליל 2/3.6.48
גבעה 69 2-3.6.48, 1-2.6.48
גבעה 69 נמצאת במישור החוף הדרומי, ממזרח לכביש החוף בין איסדוד (אשדוד) למג'דל (אשקלון), כקילומטר וחצי מזרחית ממיקומו המקורי של קיבוץ ניצנים. על הגבעה, שהיא חלק משרשרת גבעות הכורכר שממזרח לרצועת החולות שלחוף הים, ושגובהה 69 מטר מעל פני הים, הקימו הבריטים שלושה מגדלי מים ששימשו מחנה צבאי בריטי סמוך. הגבעה נתפסה ארעית פעמיים בידי פלוגה ג' (בליל 2-1 ביוני ובליל 3-2 ביוני) כדי לפרוס ממנה מארב על הכביש במסגרת המאמץ לבלום את התקדמות הטור המצרי לתל-אביב (מבצע "פלשת").
עם נפילת קיבוץ ניצנים החליט מח"ט "גבעתי" להיאחז בגבעה 69 ולעשותה מוצב קבע. המשימה הוטלה על גדוד 53. פלוגה ג' תפסה את "גבעת שלושת המגדלים" בפעם השלישית בליל 8-7 ביוני והוחלפה על ידי פלוגה ב' מגדוד 51 בשעה 03:00 של 10 ביוני.
בשחר אותו יום פתחו המצרים בהתקפה עזה על הגבעה, בסיוע אש ארטילרית כבדה, משוריינים, טנקים, מטוסים וחיילים רגלים. הגבעה נפלה לידיהם בצהרי היום. היא שבה לידינו במבצע "יואב" באוקטובר 1948.

יוסף (גלסברג) גבע קיבל את הפיקוד על פלוגה ג' בגדוד לאחר שהמ"פ שלה, שלמה קרייזל, עבר לתפקיד אחר בצה"ל. מאחר שפלוגה א' של הגדוד הוצבה בנגבה ופלוגה ב' – בגת ובגל-און, נותרה פלוגה ג' כעתודה גדודית. משום כך הוטלו עליה משימות רבות שהיא ביצעה בהצלחה רבה וכך רכשה ניסיון קרבי רב. המ"פ יוסקה וסגנו דודיק (בן-יעקב) העלו את הפלוגה לדרגה קרבית עליונה. גבע, יליד אוסטריה (1924) התנדב ל"הגנה" ב-1940 וגויס לשירות מלא בארגון ב-1941. עד מלחמת העצמאות מילא תפקידי הדרכה ופיקוד. באפריל 1948 הצטרף לחטיבת "גבעתי" ומונה למ"פ בגדוד השלישי שלה, כמפקד פלוגה ג'. לימים מונה לאלוף פיקוד המרכז ולאחר מכן לנספח צה"ל בוושינגטון.

לאחר שנבלם ראש הטור המצרי ליד גשר אשדוד ("עד הלום") שפוצץ בידי כוח בפיקודו של מ"פ ב' שמעון מרגולין מגדוד 53, הטיל המטכ"ל על מח"ט "גבעתי" לפשוט בליל 2-1 ביוני על הכוח המצרי שליד אשדוד כדי לעצור את המשך התקדמותו צפונה.
כוח המשימה שנשלח לביצוע המשימה כלל את גדוד 54 מתוגבר בפלוגה מגדוד 52, גדוד פלמ"ח מחטיבת "הנגב", 12 וגדוד של יוצאי אצ"ל 57 ופלוגה ג' מגדוד 53 שהייתה אמורה להתפצל למחלקות ולהטריד את האויב מגבעה 69. הכוחות יצאו, הגיעו לשטחי ההיערכות ונערכו ואז נתקבלה פקודת ביטול והם נאלצו לסגת. הסיבה: הכרזת מועצת הביטחון של האו"ם על הפוגה בקרבות. מסימני הלוואי שנותרו בשטח למדו המצרים על כיווני ההתקפה המתוכננת של צה"ל ושטחי ההיערכות.
המצרים לא כיבדו את צו ההפוגה ובשחר 2.6.48 תקפו את נגבה בעוצמה רבה. כשהתברר אחר הצהריים שההתקפה נהדפה, שב המטכ"ל ופקד לתקוף את המצרים באשדוד באותה המתכונת. הזמן הקצר לא איפשר למטה החטיבה לשנות תוכניות. משימתה של פלוגה ג' המתוגברת במחלקה מניצנים הייתה לחסום דרכי תגבורת אויב ממג'דל צפונה לעבר הכוחות המותקפים שליד אשדוד. החסימה על הכביש – באזור גבעה 69.
כוח החסימה בפיקודו של מ"פ ג' יצא שוב מבאר טוביה יחד עם החפ"ק הגדודי. הכוח תפס את גבעה 69. חלק ממנו, מתוגבר בצוותי מק"ב, המשיך לעבר גבעה החולשת על הכביש, תפס אותה ואיבטח את החבלנים שמיקשו את הכביש וניתקו את קווי הטלפון שקישרו בין מג'דל לאיסדוד. באותה העת הצטרפה למארב על הכביש המחלקה מניצנים בפיקודו של אברהם שוארצשטיין.
לפנות בוקר נע כוח אויב ממג'דל לאשדוד. כוח זה נפגע מאש המארב ונגרמו לו אבידות.
בדו"ח ששיגר המ"פ יוסקה למג"ד נאמר: "בשעה 030300 ביוני השלימו כל הכוחות את הכנותיהם והיו נכונים במקומם לפעולה. בשעה 0600 נראתה שיירת אויב שנעה ממג'דל לאיסדוד. שיירה זו כללה 4 מכוניות משא ו-2 טנקים קלים. עשר דקות לאחר מכן עלה אחד הטנקים על מוקש והתהפך, ואילו הטנק השני ירד מהכביש ונתקע במקומו מבלי יכולת לזוז. אשר למכוניות המשא – שתים מהן נפגעו ויצאו מכלל שימוש ואילו שתי האחרות הצליחו להסתובב ולחזור למג'דל. כן נפגעו מספר אנשי אויב."
המ"פ ציין לשבח את מחלקת ניצנים ואת מפקדה, אברהם שוארצשטיין.
את רוב האבידות ספג האויב מידי מחלקתו של אברהם. ביומן המערכה שניהלה מחלקת ניצנים נכתב: "ברגע שהתקרבה אלינו שיירת התגבורת המצרית ממג'דל, הפעיל מפקד מחלקתנו אברהם במו ידיו את המוקש החשמלי. בגלל תקלה בחוטים לא התפוצץ המוקש מיד, אלא לאחר סילוקה של התקלה. בד בבד עם הפעלת המוקש הורה אברהם להנחית מכת אש עזה על האויב. כתוצאה ממכת אש זו נפגעו רבים מחיילי האויב. אברהם עצמו, שהבחין בשני קצינים מצריים שקפצו מהמכוניות וניסו להימלט, זינק לעברם לבדו ופגע בהם. הוא חזר אלינו בריא ושלם וארגן מחדש את מארבנו. קרוב לשעה-09:00 קבלנו הוראה לחזור למשק. שם נודע לנו על כישלון ההתקפה על איסדוד ועל קשיי הנסיגה. מיד יצאנו לכרם שמצפון לניצנים וחיפינו על נסיגת כוחות הפלמ"ח שפעלו נגד איסדוד וסייענו להם בנשיאת נפגעיהם, שמספרם הגיע ל-20."
אותה שעה פקד המג"ד גם על מ"פ ג' לסגת לבסיס בבאר טוביה. החזרה נעשתה באור יום מלא ובוצעה במהירות מחשש לאש ארטילרית או להתקפות מן האוויר על הטור הנסוג.
אש ממשורייני האויב נורתה לעבר הגבעה והמגדלים. לרגלי אחד המגדלים חנה מוסתר הג'יפ של המג"ד. חילוצו של הג'יפ היקר – היחיד בגדוד – נעשה בניצוחו של יצחק תוך ניצול ההפוגות שנדרשו לתותחנים המצרים לטעון את תותחיהם.
בפרספקטיבה של 56 שנים כתב ההיסטוריון פרופסור בני מוריס על תוצאות מבצע "פלשת": "התקפת הנגד הישראלית חוללה בהלה בקרב המצרים, שחששו מפני כיתור כוחותיהם שמצפון למג'דל. יומנאי מצרי רשם באותם ימים: 'מפקד חזית איסדוד [מוחמד נגיב] מדווח שכוחותיו מופצצים מן האוויר, בתותחים ובמרגמות, וכי היהודים פתחו בהתקפה שנהדפה בקושי. המפקדה ניזוקה קשה וקווי הטלפון נותקו.'
"לישראלים הניב מבצע 'פלשת' תוצאות חיוביות. היסטוריון ערבי כתב: 'ההתקפה היהודית הייתה נקודת מפנה… הפיקוד המצרי נאלץ לשנות את תוכניותיו: תחת להמשיך לרדוף אחרי הכנופיות הציוניות, החליט להגביל את עצמו לניתוק הנגב מיתר חלקי הארץ.'
"כל מחשבה על התקדמות לעבר תל-אביב נזנחה לחלוטין."