מבצע "יואב" - 15/16 באוקטובר 1948
הרקע המדיני
פקודת המבצע החטיבתית
נעיצת הטריז
הצלפים
התקפת משלטי "דרך בורמה" המצרית
התקפת משטרת בית ג'וברין
מוקשים נגד-אדם
הידוק הכיתור על "כיס פלוג'ה"
פשיטה רודפת פשיטה
חירבת סיקה
אל חירבת סיקה בשנייה
הפשיטה לכביש דהריה-חברון
פרידה מן הדרום
הרקע המדיני
משנכשל מאמץ הערבים למנוע בעד הקמתה של המדינה על ידי פלישת צבאותיהם, החלו מתרכזים בניסיון מדיני לקצץ בגבולותיה וקודם כל בקיצוץ הנגב. בניסיונם זה נסתייעו ברוזן השוודי פולקה ברנדוט, שמונה מתווך מטעם האו"מ, והיה מוכן להתפשר עם התוקפן. בדו"ח שהגיש הציע ברנדוט בין השאר, תיקונים בגבולות החלוקה, על מנת לעשותם – לטענתו - צודקים יותר, מעשיים ועולים בקנה אחד עם המציאות בארץ ישראל.
ואלה התיקונים:
· הנגב יסופח לטריטוריה הערבית, והגבול יעבור מצפון למג'דל ולפלוג'ה, שיכללו בשטח הערבי, ומשם צפונה לרמלה וללוד, שתכללנה אף הן בשטח הערבי, הגם שנכבשו ע"י צה"ל בקרבות עשרת הימים.
· הגליל ייכלל כולו בטריטוריה הישראלית.
· חיפה תוכרז כנמל חופשי, וכמוה שדה התעופה לוד.
· ירושלים תועמד להנהלת או"ם, תוך אוטונומיה לאוכלוסיות הערבית והיהודית.
· גורל שטחיה הערביים של הארץ יוכרע על ידי מדינות ערב, על דעת תושבי הארץ הערביים, אולם הקשרים ההיסטוריים והאחרים בין א"י לבין עבר הירדן משמשים נימוקים בעלי משקל לסיפוחן של טריטוריות אלה לעבר הירדן.
בהמשך המגעים עם המתווך הסביר שר החוץ משה שרת, כי ישראל לא רק שאינה מוכנה לוותר על שטח אשר נקבע לה בהחלטת החלוקה, אלא שהיא חייבת להחזיק בשטחים נוספים שכבשה, שאם לא כן נשקפת לה סכנה מחמת חידוש התוקפנות של שכניה.
הנה כי כן המשימה היא להוכיח בכוח הנשק כי טעה ברנדוט ויש לסכל את משימתו, שמשמעותה לצמצם את שטח המדינה מ- 14 מליון דונם לפי החלטת ה- 29 בנובמבר, ל- 5 מיליון דונם לטובתם של הערבים.
משימתו של מבצע "יואב" הייתה שחרור הנגב הנצור ומיגורו של הצבא המצרי.
פקודת המבצע החטיבתית
ב- 15 באוקטובר פורסמה פקודת המבצע של החטיבה, ובה נאמר בין השאר:
כוחות חטיבה 8 יבקיעו את מערך האויב בגזרת עיראק אל-מנשייה ופלוג'ה; גדוד 53 של "גבעתי", יתבסס במשלטים השולטים על כביש מג'דל-בית ג'וברין וירתק את משלטי חירבת א-ראעי בזמן ההתקפה על עיראק אל מנשיה, יחסום את ציר הכביש וימנע כל התערבות אויב ממזרח.
לוח הזמנים למשימת חסימת הכביש - לפי קביעת הגדוד. את משימת ריתוק חירבת א-ראעי יש לבצע עם ראשית התקפת כוחותינו על עיראק אל מנשיה ב- 160600.
סיפר המג"ד נחמן ניר: התוכנית המקורית של החטיבה הייתה שונה בתחילה וכללה את המהלכים הבאים:
נעיצת טריז באזור חממה לביתור הכוחות המצריים בין מג'דל לאיסדוד, כיבוש בית ג'וברין וקוביבה במגמה ליצור קשר עם חטיבת הנגב בגזרה המזרחית, כיבוש גבעה 113 והתקדמות בכביש ג'וליס- חוליקאת, כיבוש מג'דל, שחרור יד מרדכי והתקדמות בציר החוף.
החטיבה הטילה על הגדוד את נעיצת הטריז באזור חממה. מטה הגדוד עוסק בלימוד השטח, נערכים סיורי מפקדים, נבדקים אתרים שרצוי לתפוס ולהיערך בהם כמוצבי חסימה, נלמדות דרכי גישה וצירי התקדמות אפשריים.
תוכנית המבצע שהוכנה בחזית הדרום קבעה סדר מהלכים שונה. על הגדוד הוטלה נעיצת טריז במזרח, בין עיראק אל-מנשייה לבית ג'וברין. מטה הגדוד חוזר שוב לפעילות קדחתנית בלימוד תנאי השטח וכוחות האויב בגזרה החדשה שנקבעה לו.
בלילה שבין ה- 15 באוקטובר ל- 16 בו ניתנת פקודת התזוזה. המהלך הראשון של יחידות החטיבה הוא פעולת גדוד 53. זו הפעם הראשונה שהגדוד פועל במסגרת גדודית מלאה, על כל יחידותיו, במבצע מרוכז אחד. כסיוע מצרפים לפיקוד הגדוד שתי סוללות תותחים 75 מ"מ ו- 65 מ"מ ושני תותחים נגד טנקים 20 מ"מ.
נעיצת הטריז
ערב צאתם של אנשי גדוד 53 לביצוע משימתם בליל 15/16 באוקטובר, הגיע אליהם הדף הקרבי של אבא קובנר שהחל במילים: להכרעה- קדימה.
ההפוגה מתה, המלחמה נמשכת, הקרב המכריע מתחיל! נלאינו נשוא! התנקשויות זדוניות – ללא גמול! הרעשות והפגזות באין תשובה. הרס משקינו ללא סיכוי של שלום. התבצרות צבא הפולש בתוך גבולנו. מתה ההפוגה ואת נבלתה נלאינו נשוא!
כי הגיעו עד נפש מזימות הדמים.
הצבא המצרי עודו עומד מולנו, ומכין מסע השמד חדש לטרוף את יישובי הדרום, לרשת את הנגב. הוא לא יזוז אם לא תזיזנו האש. הוא לא יימנע מרצח עד אם נקרע את אשליותיו בדם. לא אנחנו רצינו במלחמה: הוא רצה, הוא התחיל, אך אנו נסיים.
שעה שהגיע הדף הקרבי לגדוד 53 וחולק לאנשיו, היה מפקדו יושב בקבוצת פקודות ומתדרך את מפקדי המשנה שלו בפקודת המבצע הגדודית.
פקודת המבצע נערכת בקפידה תוך חלוקת משימות מוגדרות לכל פלוגה: הצבת יחידות הסיוע ליחידות השונות, הקצאת צוותים של הפלוגה המסייעת לפלוגות האמורות להיאחז במוצבים השונים, ניצול מרבי של היחידות המקצועיות, כמו מחלקת החבלנים ויחידת הצלפים, המוכיחים את יעילותם ביום הלחימה שלמחרת. כמו כן ניצול מלא של פלוגת המטה, לרבות אנשי השירותים שבגדוד, לסיוע יעיל בהתארגנות הפלוגות הלוחמות במוצביהן, ולעזרה בהעברת תחמושת וחומרי ביצורים למוצבים.
פלוגה א' תופסת את חרבת אטללה, תוך התכתשות עם כוחות מקומיים, ומבטיחה את אזור הפעולה. פלוגה ה' מטהרת את חרבת מסררה שמצפון לכביש מג'דל- בית ג'וברין ומתבססת בה.
פלוגה ג' חוצה את הכביש ומתבססת על רכס גבוה (224.9) שמדרום לו.
עתה נכנס לפעולה כוח מקובץ המורכב מפלוגת המטה וכל אנשי השירותים בפיקודו של המ"פ יהושע וינשטיין, שהחל מיד בהעברת חומרי ביצורים ותחמושת למשלטים שנתפסו, ובביצור המוצבים כדי לאפשר ליחידות הלוחמות להתארגן להגנה. כהערכה לפועלה זכתה יחידה זו לכינוי "שועלי יהושע".
הביצוע התנהל למופת ועוד לפני חצות דיווח המג"ד לחטיבה: "תפסנו את כל המשלטים בהתאם לפקודה."
הפלוגות נערכו בחופזה. בטרם יצא הלילה פתחו כוחות הגדוד המצרי השישי בחרבת א-ראעי, שבפיקודו של גמל עבד אל נאצר, בהפגזת מרגמות כבדה על מוצבי פלוגה ג'. ההפגזה נמשכה כל היום שלמחרתו. היא הייתה מדויקת והסבה לפלוגה מספר אבידות. בין ראשוני הנופלים היה הרס"פ יעקב צימרמן, שאירגן את עמדת המפקדה. החטיבה מכבדת את זכרו והמוצב קרוי "גבעת יעקב".
הצלפים
התקפות נגד של האויב לא עלו יפה והוא סבל אבידות רבות, בהן כ-15 הרוגים. לצלפי הגדוד היה חלק נכבד בפגיעה באויב.
שמעון בן יהודה, מפקד הצלפים של גדוד 53 מספר:
ערב המבצע קרא לי קצין המודיעין הגדודי מישקה, והסביר לי, כי מבצע הטריז מאפשר ביצוע עבודת צלפים במלוא מובן המילה, ורמז כי בכך אוכל להרים את רוח הצלפים וקרנם בגדוד ובחטיבה. הגם שהצלפים היו מאומנים היטב והושקע בהם עמל רב, לא תמיד ידעו המפקדים לנצלם בצורה נכונה. המפקדים התייחסו בהסתייגות לדיווחי הצלפים, כי תמיד נעשית עבודת הצלפים רחוק מעין רואה...
נתתי לאנשי לבחור כל אחד בבן זוגו, בהתאם למקובל בין צלפים, הערבים זה לזה. בן זוגי – ישראל – הי ה צלף שחבריו לא בחרו בו. אני הכרתיו כקלע בינוני אולם כאמיץ לב ונאמן, ונראה היה לי, כי דווקא הוא יתאים במיוחד למשימה.
לקחתי לי ולחברי שניים משלושת הרובים נטולי הטלסקופים, שעמדו לרשותנו. המקום בו בחרתי לפעול נראה לי כמסוכן ביותר, אך עם זאת גם כנוח לפעילות יותר מהמקומות האחרים. מול מקום עמדתי המשוער, בכיוון דרום-מזרח, שכן הכפר אל-קוביבה.
עם דמדומים הבחנו בקול מכונית מתקרבת מכיוון בית ג'וברין. ישבו בה 3 נוסעים, כנראה קצינים, ונהג.. כשהגיע הג'יפ לטווח של כמאה מטר, פקדתי על ישראל לכוון למנועו ואילו אני כיוונתי אל הנהג. לחיצת הדק אחת הביאה בעקבותיה צעקת נפגע, סטייה של הג'יפ מן הדרך והתנגשות רועשת שלו בקיר הגבעה. לאחר זאת השתררה דממה. חיכינו לבאות. כעבור מספר דקות שמענו קול אדם מטפס על הגבעה לעומתנו. מיד התגלה מן "השטח המת" קצין מצרי כשאקדחו בידו. הוא הגיע לטווח 25 מטר מאיתנו. לחשתי לישראל, שהפעם "תורו". הוא כיוון לראשו, ירה והלה הידרדר ונפל לעבר הכביש.
כשלושת רבעי השעה לאחר מכן הבחנו שנית ברעש, ולאור היום שעלה בינתיים גילינו בבירור את שני הקצינים המצריים הנותרים אשר התאוששו והחלו סוחבים את חברם בזהירות רבה לעבר הג'יפ. שתי יריות הוסיפו את השניים לרשימת האבדות. לא עבר זמן רב ומעמדותינו הצופות על פני קוביבה הבחנו בתכונה ערבית ותנועת כוחות לעבר מסררה בגבעות שמדרום לכביש. חלק מאנשי האויב עבר את הכביש צפונה. התקדמותם, שהייתה מלווה ביריות בלתי מכוונות שפגעו לידנו, נתנה לנו הזדמנות יוצאת מהכלל לפעילות: פגענו באחד שהתקרב אלינו יתר על מידה, באלה שחשו לעזרתו ובאלה שחשו לעזרתם.
עברו כבר מספר שעות, לא הרגשנו כל רצון לאכול, אם כי היו לנו "מנות ברזל". הסתפקנו במיץ. בין כה וכה התקרבו הערבים יותר ויותר, אם כי לא איתרו בדיוק את מקומנו. אולם כדוריהם המגששים החלו מתקרבים אלינו. בשעה 16.30 החלטתי שניסוג. קפצנו בזה אחר זה, כשאחד מחפה על תנועות רעהו, עד שהגענו ל"שטח מת" מעבר לרכס. להפתעתנו לא ראינו איש מאנשינו. חששנו פן נעזב המשלט כתוצאה מפעילות אויב. רק כשחדרנו למחפורות המשלט עצמו פגשנו שם את אנשינו. שמחנו לראותם לידינו ואף הם שמחו לראותנו עמם.
התקפת משלטי "דרך בורמה" המצרית
21/22-10
בליל ההתקפה השישית על משטרת עיראק סואידן, הותקפו גם משלטי "דרך בורמה" של המצרים. המשימה הוטלה על גדוד 53. תוכניתו הייתה לתקוף בעת ובעונה אחת את המשלטים 6 (108.8) ו- 7 (118). לאחר כיבושם להמשיך בכיבוש המשלטים שמצפון להם – משלט 4 ומשלט 5, לאחר ריכוך המשלטים באש תותחים ובאש מרגמות של הגדוד ולאחר ביצוע פעולת הסחה והטעייה מקבילה על משלט 5 על ידי "שועלי שמשון".
במסע הגישה ובשלב הריכוך אירעה תקלה בלתי צפויה לכוחות התוקפים. פצצות מרגמה 81 מ"מ של מחלקת המרגמות של הגדוד, נפלו על פלוגתו של אברמיקו, שצריכה הייתה לתקוף את משלט 6. התברר שזנבות שנשרו מהפצצות קיצרו את טווח מעופן. כ- 10 מאנשי הפלוגה נפצעו והמבנה שלה עורער. המ"פ ביקש תגבורת. זו שוגרה בשעה 03:00 ושוב לא היה באפשרותה לסייע בביצוע המשימה, שכן כבר הוחלט על נסיגה כללית עקב כישלונה של פלוגה אחרת שנועדה לכבוש את משלט 7.
פלוגה זו נערכה בלי שהאויב איתר אותה במדויק בשטח, שהיה מוגן מאש שטוחת מסלול. אולם כשהתקדמה כדי להסתער על המשלט מכיוון דרום-מערב, נעצרה בגלל קשיים בפיצוץ הבונגלור. משניסתה המחלקה הנעה בראש להמשיך בפריצה ניתכה עליה אש עזה ונגרמו לה אבידות ניכרות. עיקר הנפגעים היו מקרב אנשי הפיקוד וממלאי התפקידים החיוניים שנעו בראש.
מחלקה שנייה הוטלה קדימה, אולם גם היא סבלה אבידות ניכרות ובתוכן המ"מ. מספר הנפגעים הרב לא איפשר התקדמות נוספת. מבוכה נגרמה גם בשל בלבול בהבנת הפקודות, שנבע מחוסר שפה משותפת בקרב התוקפים, שרבים מהם היו אנשי גח"ל. המחלקה פתחה בנסיגה מבלי שניתן לה אישור לכך. הסמ"פ לא הצליח לעצור את הנסוגים ואף לא להכניס לקרב את מחלקתו השלישית. או אז הפעיל המג"ד את העתודה – כוח מפלוגה ג' בגדוד 54. הכוח, בפיקודו של עקיבא אטינגר, הגיע למקום הקרב עם שחר ולא נותר לו אלא לסייע לנסיגת התוקפים. לנסוגים סייעה גם יחידת "שועלי שמשון" , בפיקודו של נתן גרוסמן, עם 9 ג'יפים, שנועדו מלכתחילה לסייע לגדוד 53 בהנחתת מכת אש.
בהגיע הכוח למשלטינו, קידמה את פניו פקודת הפסקת אש חתומה בידי מאיר דוידזון, ראש המטה, בשם מפקד החטיבה, ובה נאמר:
"בהתאם לפקודה ממטה החזית אני פוקד, עם קבלת הפקודה, על הפסקת אש החל מהשעה 15:00. עריכת הכוחות ללא שינוי. כל ניסיון מצד האויב לשפר את עמדותיו או לנוע דרך החסימות, יש לחסל בכוח ובכל הכלים שברשותך. נא אשר קבלת ההודעה."
מספר שמואל קרת:
יוחאי חכמי ז"ל גדל בנווה צדק שנשקה ליפו. בן למשפחה שהגיעה מבוכרה, ונאבקה על קיומה הכלכלי כשאר המשפחות באותו אזור. ילד ולאחר מכן נער תמיר ויפה, בעל בלורית שחורה. נעים הליכות וקולו המסתלסל זיכהו בחברות במקהלת "רביץ" הידועה מבית הכנסת הגדול בתל אביב.
למדנו יחד בביה"ס "תחכמוני". תלמיד טוב היה ומעורה בחברה.
לאחר הבר מצווה נפרדו דרכינו. באותה עת נקראנו להתנדב לשירות העם. היישוב הקטן היה מגויס כמעט כולו במלחמת העולם. חלקו בצבא הבריטי, חלקו בנוטרים שהגנו על יישובינו, וחלקו במחתרת. יוחאי התנדב ל"הגנה" ואילו אני הייתי חבר אצ"ל. פעילותנו במחתרת הגבילה את מפגשינו.
מלחמת העצמאות איחדה אותנו מחדש. שירתנו בפלוגה אחת בגדוד 53 של חטיבת "גבעתי" שלחמה בדרום. יוחאי חזר לא מכבר מקורס המ"מ ופיקד על מחלקה באותה פלוגה.
במבצע יואב נשלחנו לחסל משלטים מצריים מדרום לפלוג'ה. עם ערב יצאה הפלוגה לכבוש שני משלטים ונתקלה באש מרוכזת ומטווחת על דרכי הגישה. נאלצנו לתפוס מחסה. הפעולה, שנועדה להפתיע את האויב, נתגלתה ע"י האויב, ובשל האיחור החליט הפיקוד להחזירנו לבסיס (בפרדסי כפר ורבורג) ולדחות את ביצועה בלילה אחד.
הגענו למקום הריכוז ועלינו על המכוניות שהמתינו לנו, וכל הדרך עד לבסיס שימשנו מטרה ל-2 מטוסי אויב שחגו מעלינו והמטירו אש מקלעים. לאושרנו לא היו לנו באותו לילה נפגעים כלשהם.
בבוקר למחרת התעוררתי כשהשמש כבר יוקדת. יצאתי מהאוהל ועיני פגשו את יוחאי יושב בפתח אוהלו וכותב. לשאלתי מה הוא כותב, ענה בשקט: "שיר פרידה לאהובה"...
נפעמתי. אמרתי לו: "יוחאי, אם זו הרגשתך, אני מבקש ממך לא לצאת הערב לפעולה ולו רק כדי להזים את התחושה.". יוחאי ענה: "איני יכול להישאר ולשלוח את חיילי לקרב בלעדי. איזה מופת אישי אהיה להם כמפקד?"
לקראת היציאה, כשלבשנו את חגור הקרב, נפרדנו איש מרעהו וכל אחד פנה ליחידתו.
ההליכה לקרב לקראת הגבעה המזדקרת הייתה תוך דממה מוחלטת. ההתקדמות איטית כשהסיירים בוחנים כל אבן וגבשושית אדמה. יוחאי פנה עם מחלקתו מזרחה, ואלו אנו נותרנו לסיוע ממערב.
לפתע נפתחת אש. בליל של קולות נפץ ממרגמות, מכונות ירייה ונשק קל. פגזי תאורה מבהיקים ברקיע ומאירים את הגבעה באור עמום. אנו צונחים על פני האדמה וזוחלים לקראת המטרה.
מצידו המזרחי של המשלט בתוך המולת הקרב נשמעות בבירור זעקות שבר של פצועים. אנו
מגבירים את האש כדי להסיח את האויב. הרעש מחריש אוזניים. ראשוני החיילים הנסוגים ממחלקתו של יוחאי מגיעים אלינו. הפצועים שבהם נחבשים מיד. הם אומרים שהמחלקה עלתה על הגבעה שכשלפניה שלושה מחסומי קונצרטינות (תיל) עד למשלט עצמו. 2 מחסומים פוצצו על ידי בונגלורים ולקראת המחסום השלישי ניתנה פקודת הסתערות של המפקד (יוחאי). הם רצו במהירות ונפלו על הקונצרטינה ונתפסו בתיל. אש האויב הקטלנית הרגה את יוחאי ועוד 4 מחייליו. 10 אחרים נפצעו ושאר המחלקה נסוגה. המחסום השלישי לא פוצץ...
התקפה על משלטי "דרך בורמה המצרית"
מספר יוחנן ליפשיץ, סמ"פ א': "לאחר שכל ההתקפות הישירות על משטרת עיראק-סואידן נכשלו, הוחלט לתקוף את המוצבים שמסביב למשטרה. פלוגה א' תתקוף את מוצב 7 ופלוגה ג' בפיקודו של אברמיקו תתקוף את משלט 6.
בבוקר יצא המג"ד נחמן גורנפינקל עם המ"פ ויתר הקצינים לסיור יסודי בשטח. אני נשארתי במחנה וארגנתי את הפלוגה לפעולה - נשק, תחמושת, בונגלור-טורפדו וכו'. אחה"צ חזר המג"ד מהסיור. ומיד הזמין אותי אליו וסיפר לי כי בסיור דרך המ"פ ישראל גרמן על נחיל דבורים, נעקץ בפניו, התנפח ואינו רואה דבר. לכן הוא מטיל עלי את תפקיד המ"פ. אמרתי לו בסדר, אבל אני לא הייתי בסיור ואיני יודע איפה המוצבים. הוא ענה לי אין בעיות – יצורפו אליך סיירים שמכירים את השטח והם ינווטו אותך למוצבים. כמו כן תפתח מחלקה אחת מ'שועלי שמשון' באש על המוצבים עם כדורים נותבים שיראו לי בדיוק היכן המוצב. נאמר לי שהמוצב מגודר בגדר תיל. אי לכך עלי לקחת אתי טורפדו-בונגלר כדי לפרוץ את הגדר.
שעת ה"ש 00: 21 יצאתי עם הפלוגה ובראשם הסיירים והם הביאו אותנו למוצב הגענו לקו ההסתערות בשקט ואף אחד לא הרגיש בנו. בשעת ה"ש" פתחו 'שועלי שמשון' באש על המוצב. המצרים התעוררו, תפסו את כל העמדות ופתחו באש היקפית עם כל כלי הנשק כמו שכתוב בספר.
התוכנית הייתה שעם פריצת הגדר תחדור מחלקה א' למוצב מצד ימין ותשטוף אותו, מחלקה ב' תפרוץ למוצב מצד שמאל ותשטוף אותו, ומחלקה ג' תישאר מאחור כעתודה.
הבונגלור הופעל, המחלקה הסתערה ונתקלה בגדר שנייה כאשר כל כלי הנשק המצריים פועלים עלינו לאורך הגדר. הפעלנו בונגלור על הגדר השנייה ופרצנו גם אותה, ונתקלנו בגדר שלישית. היו לנו הרוגים ופצועים. דיווחתי למג"ד על הנעשה, ואמרתי לו ש'שועלי שמשון' עוררו את המצרים והביא רק נזק.
המג"ד פקד עלי לסגת ולפנות את הנפגעים. ואמר לי כי פלוגה מגדוד 54 שהוצבה כעתודה תמשיך את ההתקפה.
לאחר שאספנו את הפגועים נסוגתי ופגשתי את המ"פ מגדוד 54, אלחנן וילוז'ניק. הסברתי לו מה קרה, ויעצתי לו לפרוץ מהצד הנגדי, לא מהצד שתקפתי אני. הוא היסס ואמר שעכשיו קרוב לשעה 02:00 והוא יצטרך להיכנס לקרב לאור היום. הוא התייעץ עם המג"ד והמג"ד הורה לו להמשיך ולתקוף.
אחר-כך סופר לי, כי חמש דקות לאחר שנפרדנו, פגע כדור בראשו של אלחנן והוא נהרג.
לפלוגה של אברמיקו קרה אסון. הוא קיבל לסיוע מחלקת מרגמות 81 מ"מ. במטח הראשון נפלו הפצצות על מחלקת החוד של הפלוגה ורבים נפגעו. הפלוגה הפגועה נסוגה וההתקפה על משלט 6 לא בוצעה.
התקפת משטרת בית ג'וברין
סיפר אברהם בן הדור: באחד הימים קרא לי נחמן המג"ד, ואמר במילים ספורות: "קח כמה אנשים מהמסייעת ותכבוש את משטרת בית ג'וברין". וכשנחמן אומר, לפחות צריכים לנסות.
זמן ההכנות היה קצר ביותר. הידיעות המודיעיניות היו פשוטות. יש משטרה, יש הרבה חיילים, בדרך יש מוקשים, ואולי מארבים.
הייתי מפקד הפעולה, ובתוקף תפקידי ריכזתי שמונה אנשים, ביניהם רפי צעירי, החייל הראשון שהסתובב בגדוד עם כומתה אדומה ונעליים גבוהות, ועשה רושם של לוחם מנוסה וללא חת. היו עמי עוד חיילים, שאת שמם איני זוכר.
כלי הנשק איתם יצאנו לפעולה היו ברן אחד, טומיגן שלי, רובים ופיאט אחד. כידוע, PIAT היה אז נשק אנטי טנקי. בדקתי את הנשק טרם היציאה ויצאנו לדרכנו.
הכרתי את שדות המוקשים שאני וחברי הנחנו. עקפנו אותם והגענו, ללא קשיים רבים, לגבעה ממנה היה ניתן לראות את המשטרה. התקרבנו בכמעט זחילה למרחק של כ- 50 מטרים מהמשטרה. הצבתי את המקלע מימיני. חלק מהרובאים כיוונו את הרובים לאשנבים החשוכים, וביקשתי שרפי, שנשא את הפיאט, ידרוך אותו. והנה זה לוחש לי "טוב, טוב, עוד מעט...". והזמן – שניות נראות כשעות, ודבר לא נעשה. חטפתי את הפיאט ודרכתי אותו (מתיחה עם הרגל). נשכבתי, כשאני מכוון את הפיאט לעבר אחד הפתחים, מגיש לרפי את המרעום ואומר לו להרכיב אותו. לא עוברת שנייה, והוא לוחץ על כתפי ואומר: "מוכן". מה אומר לכם, התכוננתי ללחוץ על ההדק, והאצבע מסרבת לזוז. הורדתי מהכתף את הפיאט ומה רואות עיני – המרעום זרוק לתוך החלל, וכלל אינו מורכב. לחיצה על ההדק הייתה
מפעילה את הפצצה, וכולנו היינו עולים השמיימה.
סיננתי קללה עסיסית, הרכבתי את המרעום, ונתתי פקודת אש. כולנו פתחנו באש לעבר המשטרה. נשמע פיצוץ אדיר. עד היום איני בטוח שקיר בניין המשטרה, אותו ראיתי מאוחר יותר, התמוטט מפגיעת הפיאט, שככל הנראה פגע במחסן תחמושת.
לא הספקתי להרים את ראשי, ואש מכלים שונים ניחתה עלינו.
על כיבוש המשטרה עם שמונה אנשים הפסקתי לחשוב. כעת שאלתי את עצמי איך יוצאים מכאן. למזלי, הכרתי היטב את הדרך, וכולנו התחלנו לרוץ בכל כוחנו. פצצות של מרגמות כאילו רדפו אחרינו, ונפלו מטרים ספורים מאיתנו. הגענו לחרבת עטללה, ודיווחנו "המטרה לא בידינו".
לאחר אותה התקפה לא נראה עוד רפי צעירי בקרבתי – למזלו...
מוקשים נגד-אדם
מספר קצין החבלה הגדודי אברהם בן הדור:
באותה חרבת עטאללה שכבנו על שקי שינה, המתנו לבאות.
תפקיד המחלקה היה להניח מוקשים. מוקשים נגד רכב הונחו כבר. כידוע, לא היו כבישים רבים המחברים את פלוג'ה עם בית ג'וברין, ודרכי העפר היו מעטות. והנה קורא נחמן המג"ד לבני רוזן ולי, ואומר: "אתם רואים את הגבעה ממול (מעבר לכביש)? שם המצרים. אפשר לראות אותם. צאו והניחו מוקשים נגד-אדם".
מבטי נע מנחמן לבני, מבני לנחמן, ופתאום אומר בני: "אבל המצרים מפטרלים באותו שביל, אני רואה אותם!"
ונחמן עונה: "תתקרבו למקום. כשהחייל או הפטרול עוברים, תניחו את המוקשים".
האם לנחמן אפשר להגיד לא? – לא!
יצאנו בלילה. את המוקשים הנחנו לא על השביל בו צעד החייל המצרי, אלא בשבילים המובילים למוצב. הצרה הצרורה הייתה, שזמן רב לאחר מכן, כשהשתלטנו על השטח נאלצנו לפרק מוקשים אלה – מלאכה מסוכנת יותר מההרכבה.
הידוק הכיתור על "כיס פלוג'ה"
ב- 18 באוקטובר מוחלף הגדוד במוצבי הטריז המזרחי ויוצא לתקוף את משלטי "דרך בורמה" המצרית שמדרום לכיס פלוג'ה. למחרת חוזר הגדוד למוצבי החסימה ומוסיף להרחיב את שטח הטריז. מכאן מתפרס הגדוד לתפיסת בית ג'וברין במזרח, קוביבה ותל לכיש בדרום-מערב ודווימה בדרום-מזרח. מכאן נתפסות חרבת ארעי ועיראק אל חרב ומתהדקת חגורת הכיתור סביב כיס פלוג'ה הנצור. מכאן יוצאות הפשיטות דרומה לכיבוש וטיהור חרבת סיקה, ולהטרדת כביש דהרייה – חברון, ומכאן פותחים סיירי הגדוד את נתיב לכיש להתחברות עם כוחותינו שממערב ל"כיס פלוג'ה".
בדפים הקרביים של החטיבה צוינו לוחמי הגדוד באלו המילים:
"יישר כוחכם חיילי גדוד 53, כבוד ותהילה ללוחמים הנועזים, החטיבה גאה בכם."
יזכור
הטריז המזרחי (חרבת מסאררה) 16.10.1948 – 18.10.1948
בוטנרו משה – 16.10.48
צימרמן יעקב - 19.10.1948
שרעבי מאיר - 16.10.1948
גולדשטיין חיים, ממוקש ליד ג'וסיר - 31.8.1948
עוזרי יצחק – ממחלת הטיפוס - 10.10.1948.
יברבוים שמחה נהרג בתאונת דרכים ליד ראשון לציון ב-20.9.48
משלטי "דרך בורמה" המצרית – 22.10.1948
חכמי יוחאי
כהן יחיאל
כהן משה בן סעדה
לרמן יחזקאל
מזרחי משה
פרידמן אהרון
משלטי פלוג'ה – 20.11.1948
שטינמץ משה
פשיטה רודפת פשיטה
פעילות החטיבה - החל מליל 24/25 בנובמבר וכלה במועד עזיבתה את חזית הדרום בשבוע השני של דצמבר 1948 - התרכזה בעיקר בביצוע פשיטות.
המאפיין את הפשיטה שיש בה יוזמה והתקפיות, אך אין בה מגמות של ,כיבוש. שיטת הפשיטה הופעלה על-ידי ה"הגנה" מראשיתה של מלחמת העצמאות.
הלילה, במיוחד לילות החורף הארוכים של ראשית המלחמה, אפשר את מסע הגישה, הביצוע, ניתוק המגע והנסיגה בטרם יעלה השחר. הלילה שימש פיצוי ליחידה הקטנה שלנו ולחימושה הדל, באפשרו ליחידה קטנה חמושה בסטנים, רימוני-יד ושקי חומר נפץ להשיג אפקט של יחידה גדולה, הנכנסת ללחימה רק בשלב המגע. גם כאשר נעלמו הגורמים שכפו את הפשיטה כאורח לחימה יחיד, כשעזבו הבריטים את הארץ וכשפלשו אליה צבאות ערב והמלחמה נעשתה סדירה והופעלו במסגרתה בעיקר צורות הקרב האופייניות - כיבוש והחזקה - הנה בכל מקרה שניתן היה, בחרו המפקדים בחטיבת "גבעתי" בקרב לילה ובשיטות לחימה האופייניות לפשיטה.
הפשיטה מחייבת לוחמים מעולים - ובכל צבא הם מקבלים אימון מיוחד וזוכים לתנאים מיוחדים.
לוחמי "גבעתי" לא היו אנשי קומנדו נבחרים, לא קובצו בה אנשי הכשרות ותנועות-נוער כבפלמ"ח ומתנדבים כבצנחנים. אדרבה, בשלב זה של הלחימה, לאחר האבידות הכבדות בכוח-אדם, היו אנשי גח"ל [גיוס חוץ-לארץ – עולים חדשים, רובם ניצולי השואה באירופה] שנקראו ה"ירוקים" ואשר בשלב הזה הם היו אחוז ניכר מלוחמי החטיבה.
מהו, אפוא, הגורם שאיפשר לחטיבת "גבעתי" לפעול אל מול הרי-חברון בשיטת הלחימה מן הקשות ביותר - הפשיטה?
נראה שאת התשובה לכך יש לחפש ברוח תוקפנית, מסורת לחימה וביטחון שהיו נחלת כל אחד מלוחמיה. את אלה רכשו אנשי "גבעתי" בשדות-הקרב במחיר יקר של דם. והדברים אמורים לא רק בקצינים אלא גם במ"כ ובטוראי הפשוט, שביצעו בגזרת הר חברון בשלהי 1948 - בפשטות, בהעזה ובהחלטיות - את אשר ביצעו לאחר מכן מיטב היחידות הלוחמות של צה"ל, שאומנו לכך, בתקופת הפשיטות – פעולות הגמול -ערב מבצע "קדש".
חירבת סיקה
ביום 27 בנובמבר, למחרת הפשיטה הבלחי-מוצלחת של פלוגה ד' מגדוד 51 על אידנה, נערכה פשיטה שעלתה יפה - על אום-בורג'. בפשיטה זו פוצצו כל הבתים המרכזיים בכפר, מבלי שייגרמו כל אבידות לכוחותינו.
ב-28 בנובמבר נערך סיור לעבר תרקומיה וסביבתה. צלפי אויב בודדים שהיו מצויים בשטח הטרידו את הפטרול בנסיגתו.
שפר יותר מזלו של סיור מפקדים של אנשי פלוגה ג' מגדוד 53, שיעדו הייתה חירבת סיקה. הסיור, שיצא בשעות אחר הצהריים, הגיע עד למרחק 300 מטר מהכפר מבלי שהערבים הבחינו בו אלא בטווח זה. למרות מספר אנשיו הקטן, הופתעו הערבים מעצם הופעתו עד כדי כך שפתחו בבריחה. סיור המפקדים נכנס לכפר ללא התנגדות והצית כ20- מבתיו.
ב-29 בנובמבר יצאה פלוגה מוקטנת מגדוד 53 לאזור חירבת סיקה, במסגרת ההכנות לפשיטה עמוקה בהר-חברון. הפלוגה נתקלה בהתנגדות אויב אך פרצה לכפר ושרפה את בתיו. בדרך נסיגתה ניהלה קרב אש עם ערביי הסביבה.
אל חירבת סיקה בשנייה
מספר ישראל גרמן, מ"פ בגדוד 53:
"ב29- בנובמבר ישבה פלוגתי בחירבת קרקרה, דרומית-מזרחית לעיראק אל-מנשייה. אותו יום קיבלתי פקודה לבצע סיור לסביבת חירבת סיקה, לחדור לתוכה, לשרוף מספר בתים גדול ככל האפשר ולחזור לבסיס היציאה. הייתה לפעולה זו עוד מטרה והיא לימוד הסביבה כשלב מכין לביצוע פשיטות עמוקות יותר.
"יצאתי עם שתי מחלקות בערך לדוויימה ומשם המשכתי בשעות אחה"צ המוקדמות לעבר חירבת סיקה. בהגיעי לסביבות חירבת סיקה הופתעתי ע"י אש של קרוב לעשרה רובאים ממרחק של 300 מטר. תוך זמן קצר הצלחנו לתמרן ולהדוף את היורים מגבעה לגבעה עד שנכנסו לתוך הכפר. השארתי כוח של מחלקה על הגבעה הגבוהה ביותר, בטווח 300 מטר מהכפר, ועם שאר הכוח חדרתי לתוכו. לא מצאנו בו אויב, אולם לעומת זאת הצטרפו לקבוצת היורים הראשונה כמניין ערבים, שהחלו צולפים בנו מהגבעות הקרובות לכפר. כתוצאה מכך נפצע בחור אחד בראשו, שעה שהעלינו מספר בתים באש. אחר סיום המשימה פנינו בחזרה. ההוראות לנסיגה היו כדלקמן : מחלקה מספר 1, שהייתה בתוך הכפר, תיקח אתה את הפצוע ותיסוג עמו במהירות האפשרית לדוויימה, ואילו המחלקה השנייה תחפה על הנסיגה, בפיקודי הישיר.
"עם ניתוק-המגע של המחלקה הראשונה, שנעשה תחת לחץ, השארתי כיתה אחת של המחלקה השנייה על הרכס הגבוה, במרחק 300 מטר מערבה מחירבת סיקה, ויתר המחלקה התחילה לסגת בדילוגים. אלא שהתקדמותה של המחלקה שנשאה את הפצוע הייתה הרבה יותר איטית מכפי שחשבתי. הערבים ניצלו זאת, תפשו עמדות באגף המחלקה שנעה בגיא ארוך ואף ניסו לאגוף אותנו. הפעלתי כלפי הערבים את חוליות המקלענים של המחלקה השנייה - ואילו את יתר האנשים הנעתי במהירות לעבר דוויימה. החיפוי הטוב של מקלענינו המנוסים מנע אבידות נוספות - הגם שהערבים המקומיים, הכירו את השטח והיו הרבה יותר זריזים מאנשינו. לחצם של הערבים נמשך כ3- שעות ולמעשה רק במרחק של כ2- ק"מ מדוויימה, כאשר ירדה החשיכה, ניתקו את המגע. נוכחנו לדעת עד כמה יכול כוח קטן וחלוש להטריד כוח חזק ממנו ולהכביד עליו את התנועה."
בלילה הבא, ליל 29/30 בנובמבר, נערכו שתי פשיטות מוצלחות: מחלקה שיצאה לחירבת זקוקה פוצצה בה בית בן שתי קומות ; ואילו כוח שיצא לחירבת אום-קאום פוצץ בה ארבעה בתים, תוך קרב-אש שנוהל עם האויב.
הפשיטה לכביש דהריה-חברון
מספר המ"פ ישראל גרמן, מגדוד 53: "כאשר הוטל עלי לבצע את פיצוץ הגשר על כביש דהריה-חברון, בליל ה2- בדצמבר, ישבתי עדיין עם הפלוגה בחירבת קרקרה, דרומית-מזרחית מעיראק אל-מנשייה. למוד ניסיון מפעולתי הקודמת נגד חירבת-סיקה, החלטתי לצאת לפעולה עם כוח בן מחלקה אחת בלבד; אולם לא מחלקה רגילה אלא מחלקת מתנדבים, כלומר טובי הלוחמים של הפלוגה.
"מגבלותינו בפעולה היו:
"א. לא הכרנו את השטח, ואפילו ללמוד אותו במפות לא יכולנו, כי לא היו לנו מפות 20,000 : 1;
"ב. טווח הפעולה היה גדול: תנועה של 25 ק"מ לפחות בכיוון אחד וסה"כ כ50-ק"מ בלילה אחד;
"ג. ידענו, כי אויב מצוי בשטח, אך לא פורש לנו כוחו.
"לאחר שצורפו אלי חבלנים, סיירים וצלפים, יצאנו במכונית לדווימה. כאן הצטרפו אלינו שלוש פרדות נושאות 300 ק"ג חומר-נפץ, ובערך בשעה 17.00 התחלנו בתנועה לעבר חירבת-סיקה. כ3- ק"מ דרומית לדווימה התברר לי שמכשיר האלחוט אינו פועל. החלטתי להחזיר את הקשרים למפקדת הגדוד והטלתי עליהם להודיע למפקדת הגדוד, שאני מבקש, שיקדימו את זמן יציאת הפלוגה, שנועדה לתפוס את תל-איתון ולהוות בסיס-ביניים לכוח שבפיקודי, שעה שייסוג לדווימה לאחר ביצוע המשימה. משהתעקשה אחת הפרדות מלזוז, החזרתי גם אותה עם הנוהג בה.
"לאחר תקלות ראשונות אלה המשכתי בתנועה כשמטרתי הבאה תל-איתון. לפי המפה קבענו, שהוואדי המוביל ליעד עובר בין תל-איתון לחירבת סיקה ; אולם מאחר שטעינו בזיהוי תל-איתון, לא הצלחנו למצוא את הוואדי המוביל. למעלה משעתיים חיפשתי אותו ורק בחצות מצאתיו, דרומה מעט מחירבת-סיקה. עתה ניסיתי להרוויח את הזמן אשר איבדתי - ואכן התנועה על שפתו של הוואדי, דרומה-מזרחה, הייתה מהירה למדי.
"בשעה 02.00 הגעתי לסביבות הגבעה 799 - היא גבעת חירבת אל הדאב. מצאנו אמנם בקלות שביל המוביל ממנה דרומה, אך היה זה שביל צר מאוד והפרדות לא יכלו להתקדם בו. עתה לא נותרה לי ברירה אלא להעמיס את חומר-הנפץ על האנשים כדי שיעבירוהו אל הגשר. לפי שהאנשים היו עייפים מאוד והשביל היה שביל עיזים בלבד, הערכתי שלפנינו היו עוד 3-2 שעות הליכה עד מקום הפיצוץ. לא נראו לי סיכויים רבים לצאת בשלום מכאן אם ניכנס לאור יום, ומאחר שההוראה שקיבלתי הייתה "לפוצץ את הגשר אם תהיה אפשרות" - החלטתי, אמנם בלב כבד, לסגת. כדי להקל עלינו נאלצתי להשאיר בשטח את חומר הנפץ.
"משוחררים ממטען חומר הנפץ פתחנו במסע נסיגה מזורז. היה זה מסע בן קילומטרים רבים, שנסתיים כשהבוקר כבר החל מאיר. הוא נסתיים ללא נפגעים, כי להפתעתנו לא זינב אחרינו האויב, כאשר עשה בפשיטתנו הקודמת.
"האנשים חזרו בסיפוק מהפעולה, הגם שהמשימה לא בוצעה, שכן הם היו גאים על כי עמדו במבחן של תנועה בת 46 ק"מ בשטח הררי ובלילה אחד - ועל כי היו היחידים בחטיבה, שחדרו כה עמוק לתוככי הר-חברון."
יזכור
פשיטות הטריז המזרחי (חרבת סיקה) - 29.11.1948
שמולביץ אשר (אנשל)
סביבות דוויימה – 2.12.1948
פיפק חיים
פרידה מן הדרום
פעילות הפשיטות, הפטרול והמארבים שתוארה עד כאן אינה מלאה. אולם קצרה היריעה מלפרט את כל הפעולות. לא נותר אלא לסכם ולומר כך: הפעילות של החטיבה בגזרה המזרחית במשך שבועיים, החל מהשבוע האחרון של נובמבר 1948, "כרסמה" את הר-חברון, הרחיבה את גבולנו שם, ותרמה רבות לכך שתוכנית דמשק לא הוצאה לפועל. בפעילותה בגזרה המזרחית בשלהי 1948 חזרה החטיבה, למעשה, לשיטת הפעולה שנקטה בראשית ימיה, מחודש דצמבר 1947. המחפש סמלים יכול לראות בעובדה זו משום סמל שכך נסגר המעגל.
אבידות החטיבה הסתכמו ביותר מ600- הרוגים וכ2,000- פצועים, מתוכם 141 הרוגים לגדוד 53.. במשך שבעה מתוך 12 חודשים אלה לחמה החטיבה בצבאות מצרים וירדן מבלי שתוחלף על-ידי חטיבה אחרת, להתארגנות ולמנוחה. היה צורך במעשה לוליינים תכנוני כדי לאפשר ליחידות, תוך חילופים הדדיים מתמידים, התארגנות ואימונים לקראת מבצע "יואב".
ממבצע "יואב" באמצע אוקטובר ועד סוף 1948, נגרמו לחטיבה יותר מ400- אבידות מזה כ110- הרוגים. 15% מכוחה יצאו, אפוא, מכלל פעולה. אלה שלא נהרגו, נפצעו או חלו - היו עייפים עד כדי כך, שהיה חשש שלא יוכלו להוסיף להילחם כהלכה.
גם הציוד היה "עייף", אף על פי שהלוחמים דאגו שנשקם יהיה תקין וטעון, וחרף העובדה שנעשה שימוש בשלל שנלקח מהצבא המצרי.
מטה החטיבה תבע מהמטכ"ל את החלפתה לצורך התארגנות.
ב-22 בנובמבר 1948 הוכנה הצעה לארגונה מחדש של החטיבה. לגבי גדוד 53 נאמר שהוא יתוגבר ב-91 לוחמים מגדוד 55 ויגיע למצבה של 736 איש, וכי הוא יעבור צפונה ב-15 בדצמבר.
פקודת המבצע החטיבתית
נעיצת הטריז
הצלפים
התקפת משלטי "דרך בורמה" המצרית
התקפת משטרת בית ג'וברין
מוקשים נגד-אדם
הידוק הכיתור על "כיס פלוג'ה"
פשיטה רודפת פשיטה
חירבת סיקה
אל חירבת סיקה בשנייה
הפשיטה לכביש דהריה-חברון
פרידה מן הדרום
הרקע המדיני
משנכשל מאמץ הערבים למנוע בעד הקמתה של המדינה על ידי פלישת צבאותיהם, החלו מתרכזים בניסיון מדיני לקצץ בגבולותיה וקודם כל בקיצוץ הנגב. בניסיונם זה נסתייעו ברוזן השוודי פולקה ברנדוט, שמונה מתווך מטעם האו"מ, והיה מוכן להתפשר עם התוקפן. בדו"ח שהגיש הציע ברנדוט בין השאר, תיקונים בגבולות החלוקה, על מנת לעשותם – לטענתו - צודקים יותר, מעשיים ועולים בקנה אחד עם המציאות בארץ ישראל.
ואלה התיקונים:
· הנגב יסופח לטריטוריה הערבית, והגבול יעבור מצפון למג'דל ולפלוג'ה, שיכללו בשטח הערבי, ומשם צפונה לרמלה וללוד, שתכללנה אף הן בשטח הערבי, הגם שנכבשו ע"י צה"ל בקרבות עשרת הימים.
· הגליל ייכלל כולו בטריטוריה הישראלית.
· חיפה תוכרז כנמל חופשי, וכמוה שדה התעופה לוד.
· ירושלים תועמד להנהלת או"ם, תוך אוטונומיה לאוכלוסיות הערבית והיהודית.
· גורל שטחיה הערביים של הארץ יוכרע על ידי מדינות ערב, על דעת תושבי הארץ הערביים, אולם הקשרים ההיסטוריים והאחרים בין א"י לבין עבר הירדן משמשים נימוקים בעלי משקל לסיפוחן של טריטוריות אלה לעבר הירדן.
בהמשך המגעים עם המתווך הסביר שר החוץ משה שרת, כי ישראל לא רק שאינה מוכנה לוותר על שטח אשר נקבע לה בהחלטת החלוקה, אלא שהיא חייבת להחזיק בשטחים נוספים שכבשה, שאם לא כן נשקפת לה סכנה מחמת חידוש התוקפנות של שכניה.
הנה כי כן המשימה היא להוכיח בכוח הנשק כי טעה ברנדוט ויש לסכל את משימתו, שמשמעותה לצמצם את שטח המדינה מ- 14 מליון דונם לפי החלטת ה- 29 בנובמבר, ל- 5 מיליון דונם לטובתם של הערבים.
משימתו של מבצע "יואב" הייתה שחרור הנגב הנצור ומיגורו של הצבא המצרי.
פקודת המבצע החטיבתית
ב- 15 באוקטובר פורסמה פקודת המבצע של החטיבה, ובה נאמר בין השאר:
כוחות חטיבה 8 יבקיעו את מערך האויב בגזרת עיראק אל-מנשייה ופלוג'ה; גדוד 53 של "גבעתי", יתבסס במשלטים השולטים על כביש מג'דל-בית ג'וברין וירתק את משלטי חירבת א-ראעי בזמן ההתקפה על עיראק אל מנשיה, יחסום את ציר הכביש וימנע כל התערבות אויב ממזרח.
לוח הזמנים למשימת חסימת הכביש - לפי קביעת הגדוד. את משימת ריתוק חירבת א-ראעי יש לבצע עם ראשית התקפת כוחותינו על עיראק אל מנשיה ב- 160600.
סיפר המג"ד נחמן ניר: התוכנית המקורית של החטיבה הייתה שונה בתחילה וכללה את המהלכים הבאים:
נעיצת טריז באזור חממה לביתור הכוחות המצריים בין מג'דל לאיסדוד, כיבוש בית ג'וברין וקוביבה במגמה ליצור קשר עם חטיבת הנגב בגזרה המזרחית, כיבוש גבעה 113 והתקדמות בכביש ג'וליס- חוליקאת, כיבוש מג'דל, שחרור יד מרדכי והתקדמות בציר החוף.
החטיבה הטילה על הגדוד את נעיצת הטריז באזור חממה. מטה הגדוד עוסק בלימוד השטח, נערכים סיורי מפקדים, נבדקים אתרים שרצוי לתפוס ולהיערך בהם כמוצבי חסימה, נלמדות דרכי גישה וצירי התקדמות אפשריים.
תוכנית המבצע שהוכנה בחזית הדרום קבעה סדר מהלכים שונה. על הגדוד הוטלה נעיצת טריז במזרח, בין עיראק אל-מנשייה לבית ג'וברין. מטה הגדוד חוזר שוב לפעילות קדחתנית בלימוד תנאי השטח וכוחות האויב בגזרה החדשה שנקבעה לו.
בלילה שבין ה- 15 באוקטובר ל- 16 בו ניתנת פקודת התזוזה. המהלך הראשון של יחידות החטיבה הוא פעולת גדוד 53. זו הפעם הראשונה שהגדוד פועל במסגרת גדודית מלאה, על כל יחידותיו, במבצע מרוכז אחד. כסיוע מצרפים לפיקוד הגדוד שתי סוללות תותחים 75 מ"מ ו- 65 מ"מ ושני תותחים נגד טנקים 20 מ"מ.
נעיצת הטריז
ערב צאתם של אנשי גדוד 53 לביצוע משימתם בליל 15/16 באוקטובר, הגיע אליהם הדף הקרבי של אבא קובנר שהחל במילים: להכרעה- קדימה.
ההפוגה מתה, המלחמה נמשכת, הקרב המכריע מתחיל! נלאינו נשוא! התנקשויות זדוניות – ללא גמול! הרעשות והפגזות באין תשובה. הרס משקינו ללא סיכוי של שלום. התבצרות צבא הפולש בתוך גבולנו. מתה ההפוגה ואת נבלתה נלאינו נשוא!
כי הגיעו עד נפש מזימות הדמים.
הצבא המצרי עודו עומד מולנו, ומכין מסע השמד חדש לטרוף את יישובי הדרום, לרשת את הנגב. הוא לא יזוז אם לא תזיזנו האש. הוא לא יימנע מרצח עד אם נקרע את אשליותיו בדם. לא אנחנו רצינו במלחמה: הוא רצה, הוא התחיל, אך אנו נסיים.
שעה שהגיע הדף הקרבי לגדוד 53 וחולק לאנשיו, היה מפקדו יושב בקבוצת פקודות ומתדרך את מפקדי המשנה שלו בפקודת המבצע הגדודית.
פקודת המבצע נערכת בקפידה תוך חלוקת משימות מוגדרות לכל פלוגה: הצבת יחידות הסיוע ליחידות השונות, הקצאת צוותים של הפלוגה המסייעת לפלוגות האמורות להיאחז במוצבים השונים, ניצול מרבי של היחידות המקצועיות, כמו מחלקת החבלנים ויחידת הצלפים, המוכיחים את יעילותם ביום הלחימה שלמחרת. כמו כן ניצול מלא של פלוגת המטה, לרבות אנשי השירותים שבגדוד, לסיוע יעיל בהתארגנות הפלוגות הלוחמות במוצביהן, ולעזרה בהעברת תחמושת וחומרי ביצורים למוצבים.
פלוגה א' תופסת את חרבת אטללה, תוך התכתשות עם כוחות מקומיים, ומבטיחה את אזור הפעולה. פלוגה ה' מטהרת את חרבת מסררה שמצפון לכביש מג'דל- בית ג'וברין ומתבססת בה.
פלוגה ג' חוצה את הכביש ומתבססת על רכס גבוה (224.9) שמדרום לו.
עתה נכנס לפעולה כוח מקובץ המורכב מפלוגת המטה וכל אנשי השירותים בפיקודו של המ"פ יהושע וינשטיין, שהחל מיד בהעברת חומרי ביצורים ותחמושת למשלטים שנתפסו, ובביצור המוצבים כדי לאפשר ליחידות הלוחמות להתארגן להגנה. כהערכה לפועלה זכתה יחידה זו לכינוי "שועלי יהושע".
הביצוע התנהל למופת ועוד לפני חצות דיווח המג"ד לחטיבה: "תפסנו את כל המשלטים בהתאם לפקודה."
הפלוגות נערכו בחופזה. בטרם יצא הלילה פתחו כוחות הגדוד המצרי השישי בחרבת א-ראעי, שבפיקודו של גמל עבד אל נאצר, בהפגזת מרגמות כבדה על מוצבי פלוגה ג'. ההפגזה נמשכה כל היום שלמחרתו. היא הייתה מדויקת והסבה לפלוגה מספר אבידות. בין ראשוני הנופלים היה הרס"פ יעקב צימרמן, שאירגן את עמדת המפקדה. החטיבה מכבדת את זכרו והמוצב קרוי "גבעת יעקב".
הצלפים
התקפות נגד של האויב לא עלו יפה והוא סבל אבידות רבות, בהן כ-15 הרוגים. לצלפי הגדוד היה חלק נכבד בפגיעה באויב.
שמעון בן יהודה, מפקד הצלפים של גדוד 53 מספר:
ערב המבצע קרא לי קצין המודיעין הגדודי מישקה, והסביר לי, כי מבצע הטריז מאפשר ביצוע עבודת צלפים במלוא מובן המילה, ורמז כי בכך אוכל להרים את רוח הצלפים וקרנם בגדוד ובחטיבה. הגם שהצלפים היו מאומנים היטב והושקע בהם עמל רב, לא תמיד ידעו המפקדים לנצלם בצורה נכונה. המפקדים התייחסו בהסתייגות לדיווחי הצלפים, כי תמיד נעשית עבודת הצלפים רחוק מעין רואה...
נתתי לאנשי לבחור כל אחד בבן זוגו, בהתאם למקובל בין צלפים, הערבים זה לזה. בן זוגי – ישראל – הי ה צלף שחבריו לא בחרו בו. אני הכרתיו כקלע בינוני אולם כאמיץ לב ונאמן, ונראה היה לי, כי דווקא הוא יתאים במיוחד למשימה.
לקחתי לי ולחברי שניים משלושת הרובים נטולי הטלסקופים, שעמדו לרשותנו. המקום בו בחרתי לפעול נראה לי כמסוכן ביותר, אך עם זאת גם כנוח לפעילות יותר מהמקומות האחרים. מול מקום עמדתי המשוער, בכיוון דרום-מזרח, שכן הכפר אל-קוביבה.
עם דמדומים הבחנו בקול מכונית מתקרבת מכיוון בית ג'וברין. ישבו בה 3 נוסעים, כנראה קצינים, ונהג.. כשהגיע הג'יפ לטווח של כמאה מטר, פקדתי על ישראל לכוון למנועו ואילו אני כיוונתי אל הנהג. לחיצת הדק אחת הביאה בעקבותיה צעקת נפגע, סטייה של הג'יפ מן הדרך והתנגשות רועשת שלו בקיר הגבעה. לאחר זאת השתררה דממה. חיכינו לבאות. כעבור מספר דקות שמענו קול אדם מטפס על הגבעה לעומתנו. מיד התגלה מן "השטח המת" קצין מצרי כשאקדחו בידו. הוא הגיע לטווח 25 מטר מאיתנו. לחשתי לישראל, שהפעם "תורו". הוא כיוון לראשו, ירה והלה הידרדר ונפל לעבר הכביש.
כשלושת רבעי השעה לאחר מכן הבחנו שנית ברעש, ולאור היום שעלה בינתיים גילינו בבירור את שני הקצינים המצריים הנותרים אשר התאוששו והחלו סוחבים את חברם בזהירות רבה לעבר הג'יפ. שתי יריות הוסיפו את השניים לרשימת האבדות. לא עבר זמן רב ומעמדותינו הצופות על פני קוביבה הבחנו בתכונה ערבית ותנועת כוחות לעבר מסררה בגבעות שמדרום לכביש. חלק מאנשי האויב עבר את הכביש צפונה. התקדמותם, שהייתה מלווה ביריות בלתי מכוונות שפגעו לידנו, נתנה לנו הזדמנות יוצאת מהכלל לפעילות: פגענו באחד שהתקרב אלינו יתר על מידה, באלה שחשו לעזרתו ובאלה שחשו לעזרתם.
עברו כבר מספר שעות, לא הרגשנו כל רצון לאכול, אם כי היו לנו "מנות ברזל". הסתפקנו במיץ. בין כה וכה התקרבו הערבים יותר ויותר, אם כי לא איתרו בדיוק את מקומנו. אולם כדוריהם המגששים החלו מתקרבים אלינו. בשעה 16.30 החלטתי שניסוג. קפצנו בזה אחר זה, כשאחד מחפה על תנועות רעהו, עד שהגענו ל"שטח מת" מעבר לרכס. להפתעתנו לא ראינו איש מאנשינו. חששנו פן נעזב המשלט כתוצאה מפעילות אויב. רק כשחדרנו למחפורות המשלט עצמו פגשנו שם את אנשינו. שמחנו לראותם לידינו ואף הם שמחו לראותנו עמם.
התקפת משלטי "דרך בורמה" המצרית
21/22-10
בליל ההתקפה השישית על משטרת עיראק סואידן, הותקפו גם משלטי "דרך בורמה" של המצרים. המשימה הוטלה על גדוד 53. תוכניתו הייתה לתקוף בעת ובעונה אחת את המשלטים 6 (108.8) ו- 7 (118). לאחר כיבושם להמשיך בכיבוש המשלטים שמצפון להם – משלט 4 ומשלט 5, לאחר ריכוך המשלטים באש תותחים ובאש מרגמות של הגדוד ולאחר ביצוע פעולת הסחה והטעייה מקבילה על משלט 5 על ידי "שועלי שמשון".
במסע הגישה ובשלב הריכוך אירעה תקלה בלתי צפויה לכוחות התוקפים. פצצות מרגמה 81 מ"מ של מחלקת המרגמות של הגדוד, נפלו על פלוגתו של אברמיקו, שצריכה הייתה לתקוף את משלט 6. התברר שזנבות שנשרו מהפצצות קיצרו את טווח מעופן. כ- 10 מאנשי הפלוגה נפצעו והמבנה שלה עורער. המ"פ ביקש תגבורת. זו שוגרה בשעה 03:00 ושוב לא היה באפשרותה לסייע בביצוע המשימה, שכן כבר הוחלט על נסיגה כללית עקב כישלונה של פלוגה אחרת שנועדה לכבוש את משלט 7.
פלוגה זו נערכה בלי שהאויב איתר אותה במדויק בשטח, שהיה מוגן מאש שטוחת מסלול. אולם כשהתקדמה כדי להסתער על המשלט מכיוון דרום-מערב, נעצרה בגלל קשיים בפיצוץ הבונגלור. משניסתה המחלקה הנעה בראש להמשיך בפריצה ניתכה עליה אש עזה ונגרמו לה אבידות ניכרות. עיקר הנפגעים היו מקרב אנשי הפיקוד וממלאי התפקידים החיוניים שנעו בראש.
מחלקה שנייה הוטלה קדימה, אולם גם היא סבלה אבידות ניכרות ובתוכן המ"מ. מספר הנפגעים הרב לא איפשר התקדמות נוספת. מבוכה נגרמה גם בשל בלבול בהבנת הפקודות, שנבע מחוסר שפה משותפת בקרב התוקפים, שרבים מהם היו אנשי גח"ל. המחלקה פתחה בנסיגה מבלי שניתן לה אישור לכך. הסמ"פ לא הצליח לעצור את הנסוגים ואף לא להכניס לקרב את מחלקתו השלישית. או אז הפעיל המג"ד את העתודה – כוח מפלוגה ג' בגדוד 54. הכוח, בפיקודו של עקיבא אטינגר, הגיע למקום הקרב עם שחר ולא נותר לו אלא לסייע לנסיגת התוקפים. לנסוגים סייעה גם יחידת "שועלי שמשון" , בפיקודו של נתן גרוסמן, עם 9 ג'יפים, שנועדו מלכתחילה לסייע לגדוד 53 בהנחתת מכת אש.
בהגיע הכוח למשלטינו, קידמה את פניו פקודת הפסקת אש חתומה בידי מאיר דוידזון, ראש המטה, בשם מפקד החטיבה, ובה נאמר:
"בהתאם לפקודה ממטה החזית אני פוקד, עם קבלת הפקודה, על הפסקת אש החל מהשעה 15:00. עריכת הכוחות ללא שינוי. כל ניסיון מצד האויב לשפר את עמדותיו או לנוע דרך החסימות, יש לחסל בכוח ובכל הכלים שברשותך. נא אשר קבלת ההודעה."
מספר שמואל קרת:
יוחאי חכמי ז"ל גדל בנווה צדק שנשקה ליפו. בן למשפחה שהגיעה מבוכרה, ונאבקה על קיומה הכלכלי כשאר המשפחות באותו אזור. ילד ולאחר מכן נער תמיר ויפה, בעל בלורית שחורה. נעים הליכות וקולו המסתלסל זיכהו בחברות במקהלת "רביץ" הידועה מבית הכנסת הגדול בתל אביב.
למדנו יחד בביה"ס "תחכמוני". תלמיד טוב היה ומעורה בחברה.
לאחר הבר מצווה נפרדו דרכינו. באותה עת נקראנו להתנדב לשירות העם. היישוב הקטן היה מגויס כמעט כולו במלחמת העולם. חלקו בצבא הבריטי, חלקו בנוטרים שהגנו על יישובינו, וחלקו במחתרת. יוחאי התנדב ל"הגנה" ואילו אני הייתי חבר אצ"ל. פעילותנו במחתרת הגבילה את מפגשינו.
מלחמת העצמאות איחדה אותנו מחדש. שירתנו בפלוגה אחת בגדוד 53 של חטיבת "גבעתי" שלחמה בדרום. יוחאי חזר לא מכבר מקורס המ"מ ופיקד על מחלקה באותה פלוגה.
במבצע יואב נשלחנו לחסל משלטים מצריים מדרום לפלוג'ה. עם ערב יצאה הפלוגה לכבוש שני משלטים ונתקלה באש מרוכזת ומטווחת על דרכי הגישה. נאלצנו לתפוס מחסה. הפעולה, שנועדה להפתיע את האויב, נתגלתה ע"י האויב, ובשל האיחור החליט הפיקוד להחזירנו לבסיס (בפרדסי כפר ורבורג) ולדחות את ביצועה בלילה אחד.
הגענו למקום הריכוז ועלינו על המכוניות שהמתינו לנו, וכל הדרך עד לבסיס שימשנו מטרה ל-2 מטוסי אויב שחגו מעלינו והמטירו אש מקלעים. לאושרנו לא היו לנו באותו לילה נפגעים כלשהם.
בבוקר למחרת התעוררתי כשהשמש כבר יוקדת. יצאתי מהאוהל ועיני פגשו את יוחאי יושב בפתח אוהלו וכותב. לשאלתי מה הוא כותב, ענה בשקט: "שיר פרידה לאהובה"...
נפעמתי. אמרתי לו: "יוחאי, אם זו הרגשתך, אני מבקש ממך לא לצאת הערב לפעולה ולו רק כדי להזים את התחושה.". יוחאי ענה: "איני יכול להישאר ולשלוח את חיילי לקרב בלעדי. איזה מופת אישי אהיה להם כמפקד?"
לקראת היציאה, כשלבשנו את חגור הקרב, נפרדנו איש מרעהו וכל אחד פנה ליחידתו.
ההליכה לקרב לקראת הגבעה המזדקרת הייתה תוך דממה מוחלטת. ההתקדמות איטית כשהסיירים בוחנים כל אבן וגבשושית אדמה. יוחאי פנה עם מחלקתו מזרחה, ואלו אנו נותרנו לסיוע ממערב.
לפתע נפתחת אש. בליל של קולות נפץ ממרגמות, מכונות ירייה ונשק קל. פגזי תאורה מבהיקים ברקיע ומאירים את הגבעה באור עמום. אנו צונחים על פני האדמה וזוחלים לקראת המטרה.
מצידו המזרחי של המשלט בתוך המולת הקרב נשמעות בבירור זעקות שבר של פצועים. אנו
מגבירים את האש כדי להסיח את האויב. הרעש מחריש אוזניים. ראשוני החיילים הנסוגים ממחלקתו של יוחאי מגיעים אלינו. הפצועים שבהם נחבשים מיד. הם אומרים שהמחלקה עלתה על הגבעה שכשלפניה שלושה מחסומי קונצרטינות (תיל) עד למשלט עצמו. 2 מחסומים פוצצו על ידי בונגלורים ולקראת המחסום השלישי ניתנה פקודת הסתערות של המפקד (יוחאי). הם רצו במהירות ונפלו על הקונצרטינה ונתפסו בתיל. אש האויב הקטלנית הרגה את יוחאי ועוד 4 מחייליו. 10 אחרים נפצעו ושאר המחלקה נסוגה. המחסום השלישי לא פוצץ...
התקפה על משלטי "דרך בורמה המצרית"
מספר יוחנן ליפשיץ, סמ"פ א': "לאחר שכל ההתקפות הישירות על משטרת עיראק-סואידן נכשלו, הוחלט לתקוף את המוצבים שמסביב למשטרה. פלוגה א' תתקוף את מוצב 7 ופלוגה ג' בפיקודו של אברמיקו תתקוף את משלט 6.
בבוקר יצא המג"ד נחמן גורנפינקל עם המ"פ ויתר הקצינים לסיור יסודי בשטח. אני נשארתי במחנה וארגנתי את הפלוגה לפעולה - נשק, תחמושת, בונגלור-טורפדו וכו'. אחה"צ חזר המג"ד מהסיור. ומיד הזמין אותי אליו וסיפר לי כי בסיור דרך המ"פ ישראל גרמן על נחיל דבורים, נעקץ בפניו, התנפח ואינו רואה דבר. לכן הוא מטיל עלי את תפקיד המ"פ. אמרתי לו בסדר, אבל אני לא הייתי בסיור ואיני יודע איפה המוצבים. הוא ענה לי אין בעיות – יצורפו אליך סיירים שמכירים את השטח והם ינווטו אותך למוצבים. כמו כן תפתח מחלקה אחת מ'שועלי שמשון' באש על המוצבים עם כדורים נותבים שיראו לי בדיוק היכן המוצב. נאמר לי שהמוצב מגודר בגדר תיל. אי לכך עלי לקחת אתי טורפדו-בונגלר כדי לפרוץ את הגדר.
שעת ה"ש 00: 21 יצאתי עם הפלוגה ובראשם הסיירים והם הביאו אותנו למוצב הגענו לקו ההסתערות בשקט ואף אחד לא הרגיש בנו. בשעת ה"ש" פתחו 'שועלי שמשון' באש על המוצב. המצרים התעוררו, תפסו את כל העמדות ופתחו באש היקפית עם כל כלי הנשק כמו שכתוב בספר.
התוכנית הייתה שעם פריצת הגדר תחדור מחלקה א' למוצב מצד ימין ותשטוף אותו, מחלקה ב' תפרוץ למוצב מצד שמאל ותשטוף אותו, ומחלקה ג' תישאר מאחור כעתודה.
הבונגלור הופעל, המחלקה הסתערה ונתקלה בגדר שנייה כאשר כל כלי הנשק המצריים פועלים עלינו לאורך הגדר. הפעלנו בונגלור על הגדר השנייה ופרצנו גם אותה, ונתקלנו בגדר שלישית. היו לנו הרוגים ופצועים. דיווחתי למג"ד על הנעשה, ואמרתי לו ש'שועלי שמשון' עוררו את המצרים והביא רק נזק.
המג"ד פקד עלי לסגת ולפנות את הנפגעים. ואמר לי כי פלוגה מגדוד 54 שהוצבה כעתודה תמשיך את ההתקפה.
לאחר שאספנו את הפגועים נסוגתי ופגשתי את המ"פ מגדוד 54, אלחנן וילוז'ניק. הסברתי לו מה קרה, ויעצתי לו לפרוץ מהצד הנגדי, לא מהצד שתקפתי אני. הוא היסס ואמר שעכשיו קרוב לשעה 02:00 והוא יצטרך להיכנס לקרב לאור היום. הוא התייעץ עם המג"ד והמג"ד הורה לו להמשיך ולתקוף.
אחר-כך סופר לי, כי חמש דקות לאחר שנפרדנו, פגע כדור בראשו של אלחנן והוא נהרג.
לפלוגה של אברמיקו קרה אסון. הוא קיבל לסיוע מחלקת מרגמות 81 מ"מ. במטח הראשון נפלו הפצצות על מחלקת החוד של הפלוגה ורבים נפגעו. הפלוגה הפגועה נסוגה וההתקפה על משלט 6 לא בוצעה.
התקפת משטרת בית ג'וברין
סיפר אברהם בן הדור: באחד הימים קרא לי נחמן המג"ד, ואמר במילים ספורות: "קח כמה אנשים מהמסייעת ותכבוש את משטרת בית ג'וברין". וכשנחמן אומר, לפחות צריכים לנסות.
זמן ההכנות היה קצר ביותר. הידיעות המודיעיניות היו פשוטות. יש משטרה, יש הרבה חיילים, בדרך יש מוקשים, ואולי מארבים.
הייתי מפקד הפעולה, ובתוקף תפקידי ריכזתי שמונה אנשים, ביניהם רפי צעירי, החייל הראשון שהסתובב בגדוד עם כומתה אדומה ונעליים גבוהות, ועשה רושם של לוחם מנוסה וללא חת. היו עמי עוד חיילים, שאת שמם איני זוכר.
כלי הנשק איתם יצאנו לפעולה היו ברן אחד, טומיגן שלי, רובים ופיאט אחד. כידוע, PIAT היה אז נשק אנטי טנקי. בדקתי את הנשק טרם היציאה ויצאנו לדרכנו.
הכרתי את שדות המוקשים שאני וחברי הנחנו. עקפנו אותם והגענו, ללא קשיים רבים, לגבעה ממנה היה ניתן לראות את המשטרה. התקרבנו בכמעט זחילה למרחק של כ- 50 מטרים מהמשטרה. הצבתי את המקלע מימיני. חלק מהרובאים כיוונו את הרובים לאשנבים החשוכים, וביקשתי שרפי, שנשא את הפיאט, ידרוך אותו. והנה זה לוחש לי "טוב, טוב, עוד מעט...". והזמן – שניות נראות כשעות, ודבר לא נעשה. חטפתי את הפיאט ודרכתי אותו (מתיחה עם הרגל). נשכבתי, כשאני מכוון את הפיאט לעבר אחד הפתחים, מגיש לרפי את המרעום ואומר לו להרכיב אותו. לא עוברת שנייה, והוא לוחץ על כתפי ואומר: "מוכן". מה אומר לכם, התכוננתי ללחוץ על ההדק, והאצבע מסרבת לזוז. הורדתי מהכתף את הפיאט ומה רואות עיני – המרעום זרוק לתוך החלל, וכלל אינו מורכב. לחיצה על ההדק הייתה
מפעילה את הפצצה, וכולנו היינו עולים השמיימה.
סיננתי קללה עסיסית, הרכבתי את המרעום, ונתתי פקודת אש. כולנו פתחנו באש לעבר המשטרה. נשמע פיצוץ אדיר. עד היום איני בטוח שקיר בניין המשטרה, אותו ראיתי מאוחר יותר, התמוטט מפגיעת הפיאט, שככל הנראה פגע במחסן תחמושת.
לא הספקתי להרים את ראשי, ואש מכלים שונים ניחתה עלינו.
על כיבוש המשטרה עם שמונה אנשים הפסקתי לחשוב. כעת שאלתי את עצמי איך יוצאים מכאן. למזלי, הכרתי היטב את הדרך, וכולנו התחלנו לרוץ בכל כוחנו. פצצות של מרגמות כאילו רדפו אחרינו, ונפלו מטרים ספורים מאיתנו. הגענו לחרבת עטללה, ודיווחנו "המטרה לא בידינו".
לאחר אותה התקפה לא נראה עוד רפי צעירי בקרבתי – למזלו...
מוקשים נגד-אדם
מספר קצין החבלה הגדודי אברהם בן הדור:
באותה חרבת עטאללה שכבנו על שקי שינה, המתנו לבאות.
תפקיד המחלקה היה להניח מוקשים. מוקשים נגד רכב הונחו כבר. כידוע, לא היו כבישים רבים המחברים את פלוג'ה עם בית ג'וברין, ודרכי העפר היו מעטות. והנה קורא נחמן המג"ד לבני רוזן ולי, ואומר: "אתם רואים את הגבעה ממול (מעבר לכביש)? שם המצרים. אפשר לראות אותם. צאו והניחו מוקשים נגד-אדם".
מבטי נע מנחמן לבני, מבני לנחמן, ופתאום אומר בני: "אבל המצרים מפטרלים באותו שביל, אני רואה אותם!"
ונחמן עונה: "תתקרבו למקום. כשהחייל או הפטרול עוברים, תניחו את המוקשים".
האם לנחמן אפשר להגיד לא? – לא!
יצאנו בלילה. את המוקשים הנחנו לא על השביל בו צעד החייל המצרי, אלא בשבילים המובילים למוצב. הצרה הצרורה הייתה, שזמן רב לאחר מכן, כשהשתלטנו על השטח נאלצנו לפרק מוקשים אלה – מלאכה מסוכנת יותר מההרכבה.
הידוק הכיתור על "כיס פלוג'ה"
ב- 18 באוקטובר מוחלף הגדוד במוצבי הטריז המזרחי ויוצא לתקוף את משלטי "דרך בורמה" המצרית שמדרום לכיס פלוג'ה. למחרת חוזר הגדוד למוצבי החסימה ומוסיף להרחיב את שטח הטריז. מכאן מתפרס הגדוד לתפיסת בית ג'וברין במזרח, קוביבה ותל לכיש בדרום-מערב ודווימה בדרום-מזרח. מכאן נתפסות חרבת ארעי ועיראק אל חרב ומתהדקת חגורת הכיתור סביב כיס פלוג'ה הנצור. מכאן יוצאות הפשיטות דרומה לכיבוש וטיהור חרבת סיקה, ולהטרדת כביש דהרייה – חברון, ומכאן פותחים סיירי הגדוד את נתיב לכיש להתחברות עם כוחותינו שממערב ל"כיס פלוג'ה".
בדפים הקרביים של החטיבה צוינו לוחמי הגדוד באלו המילים:
"יישר כוחכם חיילי גדוד 53, כבוד ותהילה ללוחמים הנועזים, החטיבה גאה בכם."
יזכור
הטריז המזרחי (חרבת מסאררה) 16.10.1948 – 18.10.1948
בוטנרו משה – 16.10.48
צימרמן יעקב - 19.10.1948
שרעבי מאיר - 16.10.1948
גולדשטיין חיים, ממוקש ליד ג'וסיר - 31.8.1948
עוזרי יצחק – ממחלת הטיפוס - 10.10.1948.
יברבוים שמחה נהרג בתאונת דרכים ליד ראשון לציון ב-20.9.48
משלטי "דרך בורמה" המצרית – 22.10.1948
חכמי יוחאי
כהן יחיאל
כהן משה בן סעדה
לרמן יחזקאל
מזרחי משה
פרידמן אהרון
משלטי פלוג'ה – 20.11.1948
שטינמץ משה
פשיטה רודפת פשיטה
פעילות החטיבה - החל מליל 24/25 בנובמבר וכלה במועד עזיבתה את חזית הדרום בשבוע השני של דצמבר 1948 - התרכזה בעיקר בביצוע פשיטות.
המאפיין את הפשיטה שיש בה יוזמה והתקפיות, אך אין בה מגמות של ,כיבוש. שיטת הפשיטה הופעלה על-ידי ה"הגנה" מראשיתה של מלחמת העצמאות.
הלילה, במיוחד לילות החורף הארוכים של ראשית המלחמה, אפשר את מסע הגישה, הביצוע, ניתוק המגע והנסיגה בטרם יעלה השחר. הלילה שימש פיצוי ליחידה הקטנה שלנו ולחימושה הדל, באפשרו ליחידה קטנה חמושה בסטנים, רימוני-יד ושקי חומר נפץ להשיג אפקט של יחידה גדולה, הנכנסת ללחימה רק בשלב המגע. גם כאשר נעלמו הגורמים שכפו את הפשיטה כאורח לחימה יחיד, כשעזבו הבריטים את הארץ וכשפלשו אליה צבאות ערב והמלחמה נעשתה סדירה והופעלו במסגרתה בעיקר צורות הקרב האופייניות - כיבוש והחזקה - הנה בכל מקרה שניתן היה, בחרו המפקדים בחטיבת "גבעתי" בקרב לילה ובשיטות לחימה האופייניות לפשיטה.
הפשיטה מחייבת לוחמים מעולים - ובכל צבא הם מקבלים אימון מיוחד וזוכים לתנאים מיוחדים.
לוחמי "גבעתי" לא היו אנשי קומנדו נבחרים, לא קובצו בה אנשי הכשרות ותנועות-נוער כבפלמ"ח ומתנדבים כבצנחנים. אדרבה, בשלב זה של הלחימה, לאחר האבידות הכבדות בכוח-אדם, היו אנשי גח"ל [גיוס חוץ-לארץ – עולים חדשים, רובם ניצולי השואה באירופה] שנקראו ה"ירוקים" ואשר בשלב הזה הם היו אחוז ניכר מלוחמי החטיבה.
מהו, אפוא, הגורם שאיפשר לחטיבת "גבעתי" לפעול אל מול הרי-חברון בשיטת הלחימה מן הקשות ביותר - הפשיטה?
נראה שאת התשובה לכך יש לחפש ברוח תוקפנית, מסורת לחימה וביטחון שהיו נחלת כל אחד מלוחמיה. את אלה רכשו אנשי "גבעתי" בשדות-הקרב במחיר יקר של דם. והדברים אמורים לא רק בקצינים אלא גם במ"כ ובטוראי הפשוט, שביצעו בגזרת הר חברון בשלהי 1948 - בפשטות, בהעזה ובהחלטיות - את אשר ביצעו לאחר מכן מיטב היחידות הלוחמות של צה"ל, שאומנו לכך, בתקופת הפשיטות – פעולות הגמול -ערב מבצע "קדש".
חירבת סיקה
ביום 27 בנובמבר, למחרת הפשיטה הבלחי-מוצלחת של פלוגה ד' מגדוד 51 על אידנה, נערכה פשיטה שעלתה יפה - על אום-בורג'. בפשיטה זו פוצצו כל הבתים המרכזיים בכפר, מבלי שייגרמו כל אבידות לכוחותינו.
ב-28 בנובמבר נערך סיור לעבר תרקומיה וסביבתה. צלפי אויב בודדים שהיו מצויים בשטח הטרידו את הפטרול בנסיגתו.
שפר יותר מזלו של סיור מפקדים של אנשי פלוגה ג' מגדוד 53, שיעדו הייתה חירבת סיקה. הסיור, שיצא בשעות אחר הצהריים, הגיע עד למרחק 300 מטר מהכפר מבלי שהערבים הבחינו בו אלא בטווח זה. למרות מספר אנשיו הקטן, הופתעו הערבים מעצם הופעתו עד כדי כך שפתחו בבריחה. סיור המפקדים נכנס לכפר ללא התנגדות והצית כ20- מבתיו.
ב-29 בנובמבר יצאה פלוגה מוקטנת מגדוד 53 לאזור חירבת סיקה, במסגרת ההכנות לפשיטה עמוקה בהר-חברון. הפלוגה נתקלה בהתנגדות אויב אך פרצה לכפר ושרפה את בתיו. בדרך נסיגתה ניהלה קרב אש עם ערביי הסביבה.
אל חירבת סיקה בשנייה
מספר ישראל גרמן, מ"פ בגדוד 53:
"ב29- בנובמבר ישבה פלוגתי בחירבת קרקרה, דרומית-מזרחית לעיראק אל-מנשייה. אותו יום קיבלתי פקודה לבצע סיור לסביבת חירבת סיקה, לחדור לתוכה, לשרוף מספר בתים גדול ככל האפשר ולחזור לבסיס היציאה. הייתה לפעולה זו עוד מטרה והיא לימוד הסביבה כשלב מכין לביצוע פשיטות עמוקות יותר.
"יצאתי עם שתי מחלקות בערך לדוויימה ומשם המשכתי בשעות אחה"צ המוקדמות לעבר חירבת סיקה. בהגיעי לסביבות חירבת סיקה הופתעתי ע"י אש של קרוב לעשרה רובאים ממרחק של 300 מטר. תוך זמן קצר הצלחנו לתמרן ולהדוף את היורים מגבעה לגבעה עד שנכנסו לתוך הכפר. השארתי כוח של מחלקה על הגבעה הגבוהה ביותר, בטווח 300 מטר מהכפר, ועם שאר הכוח חדרתי לתוכו. לא מצאנו בו אויב, אולם לעומת זאת הצטרפו לקבוצת היורים הראשונה כמניין ערבים, שהחלו צולפים בנו מהגבעות הקרובות לכפר. כתוצאה מכך נפצע בחור אחד בראשו, שעה שהעלינו מספר בתים באש. אחר סיום המשימה פנינו בחזרה. ההוראות לנסיגה היו כדלקמן : מחלקה מספר 1, שהייתה בתוך הכפר, תיקח אתה את הפצוע ותיסוג עמו במהירות האפשרית לדוויימה, ואילו המחלקה השנייה תחפה על הנסיגה, בפיקודי הישיר.
"עם ניתוק-המגע של המחלקה הראשונה, שנעשה תחת לחץ, השארתי כיתה אחת של המחלקה השנייה על הרכס הגבוה, במרחק 300 מטר מערבה מחירבת סיקה, ויתר המחלקה התחילה לסגת בדילוגים. אלא שהתקדמותה של המחלקה שנשאה את הפצוע הייתה הרבה יותר איטית מכפי שחשבתי. הערבים ניצלו זאת, תפשו עמדות באגף המחלקה שנעה בגיא ארוך ואף ניסו לאגוף אותנו. הפעלתי כלפי הערבים את חוליות המקלענים של המחלקה השנייה - ואילו את יתר האנשים הנעתי במהירות לעבר דוויימה. החיפוי הטוב של מקלענינו המנוסים מנע אבידות נוספות - הגם שהערבים המקומיים, הכירו את השטח והיו הרבה יותר זריזים מאנשינו. לחצם של הערבים נמשך כ3- שעות ולמעשה רק במרחק של כ2- ק"מ מדוויימה, כאשר ירדה החשיכה, ניתקו את המגע. נוכחנו לדעת עד כמה יכול כוח קטן וחלוש להטריד כוח חזק ממנו ולהכביד עליו את התנועה."
בלילה הבא, ליל 29/30 בנובמבר, נערכו שתי פשיטות מוצלחות: מחלקה שיצאה לחירבת זקוקה פוצצה בה בית בן שתי קומות ; ואילו כוח שיצא לחירבת אום-קאום פוצץ בה ארבעה בתים, תוך קרב-אש שנוהל עם האויב.
הפשיטה לכביש דהריה-חברון
מספר המ"פ ישראל גרמן, מגדוד 53: "כאשר הוטל עלי לבצע את פיצוץ הגשר על כביש דהריה-חברון, בליל ה2- בדצמבר, ישבתי עדיין עם הפלוגה בחירבת קרקרה, דרומית-מזרחית מעיראק אל-מנשייה. למוד ניסיון מפעולתי הקודמת נגד חירבת-סיקה, החלטתי לצאת לפעולה עם כוח בן מחלקה אחת בלבד; אולם לא מחלקה רגילה אלא מחלקת מתנדבים, כלומר טובי הלוחמים של הפלוגה.
"מגבלותינו בפעולה היו:
"א. לא הכרנו את השטח, ואפילו ללמוד אותו במפות לא יכולנו, כי לא היו לנו מפות 20,000 : 1;
"ב. טווח הפעולה היה גדול: תנועה של 25 ק"מ לפחות בכיוון אחד וסה"כ כ50-ק"מ בלילה אחד;
"ג. ידענו, כי אויב מצוי בשטח, אך לא פורש לנו כוחו.
"לאחר שצורפו אלי חבלנים, סיירים וצלפים, יצאנו במכונית לדווימה. כאן הצטרפו אלינו שלוש פרדות נושאות 300 ק"ג חומר-נפץ, ובערך בשעה 17.00 התחלנו בתנועה לעבר חירבת-סיקה. כ3- ק"מ דרומית לדווימה התברר לי שמכשיר האלחוט אינו פועל. החלטתי להחזיר את הקשרים למפקדת הגדוד והטלתי עליהם להודיע למפקדת הגדוד, שאני מבקש, שיקדימו את זמן יציאת הפלוגה, שנועדה לתפוס את תל-איתון ולהוות בסיס-ביניים לכוח שבפיקודי, שעה שייסוג לדווימה לאחר ביצוע המשימה. משהתעקשה אחת הפרדות מלזוז, החזרתי גם אותה עם הנוהג בה.
"לאחר תקלות ראשונות אלה המשכתי בתנועה כשמטרתי הבאה תל-איתון. לפי המפה קבענו, שהוואדי המוביל ליעד עובר בין תל-איתון לחירבת סיקה ; אולם מאחר שטעינו בזיהוי תל-איתון, לא הצלחנו למצוא את הוואדי המוביל. למעלה משעתיים חיפשתי אותו ורק בחצות מצאתיו, דרומה מעט מחירבת-סיקה. עתה ניסיתי להרוויח את הזמן אשר איבדתי - ואכן התנועה על שפתו של הוואדי, דרומה-מזרחה, הייתה מהירה למדי.
"בשעה 02.00 הגעתי לסביבות הגבעה 799 - היא גבעת חירבת אל הדאב. מצאנו אמנם בקלות שביל המוביל ממנה דרומה, אך היה זה שביל צר מאוד והפרדות לא יכלו להתקדם בו. עתה לא נותרה לי ברירה אלא להעמיס את חומר-הנפץ על האנשים כדי שיעבירוהו אל הגשר. לפי שהאנשים היו עייפים מאוד והשביל היה שביל עיזים בלבד, הערכתי שלפנינו היו עוד 3-2 שעות הליכה עד מקום הפיצוץ. לא נראו לי סיכויים רבים לצאת בשלום מכאן אם ניכנס לאור יום, ומאחר שההוראה שקיבלתי הייתה "לפוצץ את הגשר אם תהיה אפשרות" - החלטתי, אמנם בלב כבד, לסגת. כדי להקל עלינו נאלצתי להשאיר בשטח את חומר הנפץ.
"משוחררים ממטען חומר הנפץ פתחנו במסע נסיגה מזורז. היה זה מסע בן קילומטרים רבים, שנסתיים כשהבוקר כבר החל מאיר. הוא נסתיים ללא נפגעים, כי להפתעתנו לא זינב אחרינו האויב, כאשר עשה בפשיטתנו הקודמת.
"האנשים חזרו בסיפוק מהפעולה, הגם שהמשימה לא בוצעה, שכן הם היו גאים על כי עמדו במבחן של תנועה בת 46 ק"מ בשטח הררי ובלילה אחד - ועל כי היו היחידים בחטיבה, שחדרו כה עמוק לתוככי הר-חברון."
יזכור
פשיטות הטריז המזרחי (חרבת סיקה) - 29.11.1948
שמולביץ אשר (אנשל)
סביבות דוויימה – 2.12.1948
פיפק חיים
פרידה מן הדרום
פעילות הפשיטות, הפטרול והמארבים שתוארה עד כאן אינה מלאה. אולם קצרה היריעה מלפרט את כל הפעולות. לא נותר אלא לסכם ולומר כך: הפעילות של החטיבה בגזרה המזרחית במשך שבועיים, החל מהשבוע האחרון של נובמבר 1948, "כרסמה" את הר-חברון, הרחיבה את גבולנו שם, ותרמה רבות לכך שתוכנית דמשק לא הוצאה לפועל. בפעילותה בגזרה המזרחית בשלהי 1948 חזרה החטיבה, למעשה, לשיטת הפעולה שנקטה בראשית ימיה, מחודש דצמבר 1947. המחפש סמלים יכול לראות בעובדה זו משום סמל שכך נסגר המעגל.
אבידות החטיבה הסתכמו ביותר מ600- הרוגים וכ2,000- פצועים, מתוכם 141 הרוגים לגדוד 53.. במשך שבעה מתוך 12 חודשים אלה לחמה החטיבה בצבאות מצרים וירדן מבלי שתוחלף על-ידי חטיבה אחרת, להתארגנות ולמנוחה. היה צורך במעשה לוליינים תכנוני כדי לאפשר ליחידות, תוך חילופים הדדיים מתמידים, התארגנות ואימונים לקראת מבצע "יואב".
ממבצע "יואב" באמצע אוקטובר ועד סוף 1948, נגרמו לחטיבה יותר מ400- אבידות מזה כ110- הרוגים. 15% מכוחה יצאו, אפוא, מכלל פעולה. אלה שלא נהרגו, נפצעו או חלו - היו עייפים עד כדי כך, שהיה חשש שלא יוכלו להוסיף להילחם כהלכה.
גם הציוד היה "עייף", אף על פי שהלוחמים דאגו שנשקם יהיה תקין וטעון, וחרף העובדה שנעשה שימוש בשלל שנלקח מהצבא המצרי.
מטה החטיבה תבע מהמטכ"ל את החלפתה לצורך התארגנות.
ב-22 בנובמבר 1948 הוכנה הצעה לארגונה מחדש של החטיבה. לגבי גדוד 53 נאמר שהוא יתוגבר ב-91 לוחמים מגדוד 55 ויגיע למצבה של 736 איש, וכי הוא יעבור צפונה ב-15 בדצמבר.
0 Comments:
Post a Comment
<< Home