קרבות עשרת הימים 14-18 יולי

מבצע "פריצה"
13-14.7.48
בליל 13/14.7 יזמה החטיבה את "מבצע פריצה" שנועד לכבוש משלטים, לאבטח את הדרך לנגבה ולאפשר את תגבורה. הפיקוד על מבצע זה הוטל על יצחק פונדק, מג"ד 53. כוחו תוגבר בפלוגה מגדוד 51, להחלפת הכוח בנגבה; בפלוגה מגדוד 52, להתבססות והוצאת שלל מגבעה 105; ביחידה מגדוד 54, כעתודה בג'וליס.
בשלב הראשון תפסה הפלוגה מגדוד 52 את גבעה 105 ואיבטחה את הדרך לנגבה; בשלב השני הוחדרה שיירת התגבורת לנגבה; בשלב השלישי חזרה שיירת התגבורת לבסיסים בצפון כשהיא נושאת עמה את יחידת "חולדות נגבה" מגדוד 53, שיצאה למנוחה, ואת פצועיה של נגבה מיום הקרב הגדול (12.7).



ארוחה כשרה
סיפר דב קורנבליט: אני יליד צ'כיה, מניצולי השואה. חיילי הבריגדה היהודית הבריחו אותי ממינכן דרך מעבר ברנר לאיטליה ומשם הפלגנו – 180 פליטים-מעפילים באונייה קטנטנה בשם "עמירם שוחט". לאחר הפלגה שנמשכה 10 ימים הגענו לחוף ארץ ישראל בלי שהבריטים יתפסו אותנו. ירדנו בחוף שדות-ים. נציגי פועלי ישראל לקחו את הדתיים שבינינו להדר (ליד רמתיים). הקמנו קיבוץ בבית אריזה ובאוהלים. הצטרפתי לשורות אצ"ל והשתתפתי בפעולות רבות של המחתרת נגד הבריטים והערבים.
במלחמת העצמאות גויסתי לצה"ל וצורפתי לגדוד 53 בבאר טוביה. היינו מחלקה של חברי אצ"ל, אבל פיזרו אותנו ביחידות שונות. אני נשלחתי לפלוגה א'. בגלל הפצצות המצרים שהינו זמן רב בפרדסים.
השתתפתי בכל הקרבות, בהם קרב עיבדיס. הגענו לקיבוץ נגבה. בחדר האוכל של הקיבוץ פגשתי מגישות יוצאות הונגריה. מאחר שאני שומר כשרות ביקשתי ביצים קשות במקום המנות הרגילות. אחת המגישות הגישה לי חביתה מכמה ביצים, שערבה מאוד לחכי.
אחת מעובדות המטבח, קשישה חביבה, לקחה אותי למחסן המצרכים של המטבח, הוציאה סיר קטן ומחבת והבטיחה לי שאלה יהיו הכלים שלי ושהיא תדאג שאקבל רק מזון כשר. בין השאר, בשר קנדי כשר.
ביום ההתקפה המצרית הכבדה על נגבה, כאשר איש מאיתנו לא חשב על אוכל, באה אלי בחורה והביאה לי ארוחה כשרה ששלחה הקשישה החביבה מקיבוץ השומר הצעיר.
היכרתי אישית את התאומים מנחם ושלמה גלבגיסר. יחד השתתפנו בכיבוש יהודיה (יהוד). לאחר הכיבוש נשלחה יחידה לפוצץ גשרון על כביש וילהלמה-יהודיה. בפעולה זו נפל שלמה גלבגיסר.
כשהגענו לנגבה באו לקחת את אחיו מנחם למחסני בשר באבו כביר, בנימוק שדרושים שם בעלי מקצוע. מנחם הבין שרוצים להרחיק אותו מקו האש משום שנשאר בן יחיד להוריו. מנחם סירב לעזוב את החזית. הוא אמר שיילך בדרכו של אחיו כלוחם.
ביום ההתקפה הגדולה על נגבה הייתי עם מנחם בבונקר יחד עם כעשרה אחרים. התחלפנו ביציאה לעמדות. פעם יריתי אני בברן ומנחם מילא מחסניות ופעם הוא ירה ואני טענתי מחסניות. ברגע מסוים קרא מנחם: "דובלה, תראה איך אני קוצר בהם!" לפתע השמיעה גניחה ונדם. הוא נפגע בקליע בראשו. כאשר שככה האש פניתי למפקד הגזרה וביקשתי לעזוב את העמדה לדקות מספר כדי להניח תפילין ולהתפלל לעילוי נשמתו של אחי לנשק, מנחם. המפקד נפעם מבקשתי. הוא אמר לי ששמו משה אונטרמן, שהוא חבר נגבה ושומר מסורת. "אם נישאר בחיים, דב," הוא אמר לי, "אראה לך את התפילין שהבאתי מבית הורי, ונתפלל יחד."
לימים הקימו הוריהם של שלמה ומנחם בית כנסת ששמו "אוהל ש"מ" – ראשי התיבות של שלמה ומנחם – ברחוב סירקין בשכונת בורוכוב בגבעתיים.

תחושת הפרט ערב קרב
על תחושתו של לוחם ערב קרב כתב החבלן עודד הנגבי:
לפני צאתי לקרב בנגבה ישבתי על מיטתי, הסתכלתי על השמיכה והרהור חלף בראשי: האם אחזור ואסתכל בשמיכה זו מחר בבוקר? במקרה אחר חלצתי את נעלי ההתעמלות כדי לנעול את הנעליים הצבאיות וחשבתי למסור את נעלי ההתעמלות לחייל שאינו יוצא לקרב, שכן אולי לא אזדקק להן עוד. ופעם אחת כשהחלפתי חולצה חשבתי שלא כדאי לטרוח ולכבס את החולצה המיוזעת: אם לא אחזור מן הקרב, חבל לבזבז זמן על כביסה.
חשבתי על חברתי: האם אשוב לחבקה בזרועותי? ואם אפגע קשות, האם תרצה בי עוד? זכרתי את הסרט "שנות חיינו היפות ביותר", בו מאבד חייל את שתי ידיו במלחמת העולם השנייה, עובר תהליך שיקומי גופני ונפשי קשה מאוד וסובל מן ההתנכרות של סביבתו, קרובים וזרים כאחד.
חשבתי גם על תגובות בני משפחתי וחברי במקרה שאפול בקרב: האם יזכרו אותי כעבור שישה חודשים?
לפני צאתי את האוהל חלפו בראשי גם מחשבות מעשיות: לתפור כפתורים רפויים במכנסיים ובחולצה; לתקן את רצועות הרובה והתרמיל ולהתאימן לגב; להשאיר את הארנק באוהל; לבדוק אם התחבושת האישית לא נפרמה (היו אלה תחבושות אישיות של הצבא האמריקאי ממלחמת העולם השנייה); לבדוק את מצב הנעליים והשרוכים; למלא מים במימיות; להכין דברי מתיקה ומנת חירום בחגור, לשעת חירום: חייל עלול להיות מנותק ורצוי שיהיו לו אמצעי קיום למשך יממה אחת, לפחות; והמחשבה על מזון גררה בעקבותיה מחשבה אחרת: רצוי לרוקן את המעיים לפני היציאה לקרב, משום שלעולם אינך יודע מתי תוכל לעשות זאת ביממה הבאה. גרועה מזו, כשאתה נמצא תחת אש ובמיוחד הפגזה, נחלשת השליטה בסוגרים ועלול להיווצר מצב מביך מאוד.
מובן שצריך לתת טיפול יסודי לנשק האישי ואביזריו ולהתאים את החגור כדי למנוע חיכוך וסבל מיותר.
כחבלן מטרידה אותי המחשבה על חומר הנפץ הרגיש והמסוכן שאשא בקרב. במקרה של היתקלות באש אויב, האם לשמוט אותו לבל ייפגע ויסכן את החיילים שבקרבתי – ואותי? אך אם אשמוט את חומר הנפץ לא אוכל לבצע את המשימה לשמה יצאתי…
מחשבות אחרות נוגעות לאחוות הלוחמים: על מי מחברי אוכל לסמוך בקרב? האם יהיו מוכנים לשים את נפשם בכפם כדי להחזיר חבר פצוע הביתה?
כל המחשבות הללו נדחקות לירכתי המוח ברגע שאתה מגיע לשדה הקרב. מכאן ואילך אתה מתמקד בקרב עצמו כדי לבצע את המשימה על צד הטוב ביותר ולשוב הביתה בשלום.


שעתה של גל-און
14.7.48
ההתקפה
ב-14 ביולי תקפו יחידות של לוחמים ערבים סדירים למחצה, מתנדבים ומקומיים את משק גל-און, כשהן מסתייעות בנשק ארטילרי ונשק מסייע גדודי של הצבא המצרי. ההתקפה נהדפה באבידות רבות למתקיפים וכמעט ללא אבידות למגינים, אך הנזק החומרי במשק היה רב.
בעת ההתקפה על גל-און, הרעיש האויב מפלוג'ה גם את משק גת.
על היערכות גל-און ועל ההתקפה, דיווח מפקד גל-און, יעקב גורן:
כוחותינו במשק: מחלקה מגדוד 53 (29 איש) חוליית סיירים חטיבתיים (5 אנשים) וחברי המקום (63 איש).
הנשק: תת מקלעים, רובים, מקלעים, שתי מרגמות "3, מק"ב "שחורה" ומק"ב באזה.
תיאור ההתקפה: ב- 01:00 הודיעו לנו ממשק גת, כי טור משוריין מצרי, גורר מספר תותחים, נע מכיוון עיראק-סוידאן לעבר בית ג'וברין. בשעה 07:30 גילתה התצפית שלנו תנועת יחידות אויב בקבר שיך-אמר, בחירבת חוסימה, בתל בורניט ובחרבת מוסה. בשעה 09:30 החלה הפגזה מרוכזת על המשק. אחרי שעתיים החלו הרגלים של האויב בהתקדמותם מכיוון דרום-מזרח ודרום לעבר הבאר שמדרום למשק, וממזרח, לעבר אגפו המזרחי של המשק. מקלעינו הבינוניים והמרגמות פתחו על האויב באש עוד בהיותו בטווח רב (2000 מטר). אולם בכך לא בלמו את התקדמותו. ב- 14:30 הגיעו אנשי האויב, שנעו מדרום- מזרח, לשטח ההסתערות בואדי זיתה, המרוחק כ- 800 מטר מן המשק וכ- 300 מטר מן הבאר. בבאר ישבה חולייה של 3 אנשים, בפיקודו של איש המשק אליעזר ברושי. הקשר הטלפוני בינם לבין המשק לא נותק והדבר אפשר להם לטווח את המרגמות לשטח ההסתערות של האויב. כמה פצצות פגעו פגיעות ישירות באויב, שכתוצאה מכך נאלץ לצאת בהמון לשטח פתוח. כאן שימש מטרה נפלאה לבאזה ולמקלעים שהיו מוצבים בקטע הדרומי של המשק. וזאת אף כי קטע זה כוסה אז באש ארטילרית חזקה של האויב. האויב ארגן עצמו מחדש ופתח בהסתערות, מכיוון הוואדי והמחצבה. ראשוני האויב הצליחו להגיע עד לטווח של 30 מטר מן הבאר. אך כאן הפעילה נגדם החוליה מוקשים חשמליים גדולים, שאחד מהם גרם לאויב אבדות ניכרות ואילצו לסגת.
אותו זמן ריתקו אנשינו באגף הצפוני-מזרחי קבוצה גדולה של אנשי האויב שנכנסה לתוך שדה מוקשים. אנשי הקבוצה סבלו אבידות כבדות, ונסוגו בבהלה. הסתערות אויב אחרת ממזרח-דרום-מזרח לעבר עמדה 11, נשברה באש מקלע ורובים. גל-און - עמדת הבאר
לאחר שבירת הסתערויות האויב בכל הגזרות נמשכה הפגזת המשק עד הערב, וכן הוסיף האויב לכסותו באש מקלעים ורובים.
לפי השערתנו, הגיע מספר אבדותיו של האויב ל- 50 לפחות. לנו היו שני פצועים קל בלבד אולם נגרם נזק רב לרכוש, בעיקר כתוצאה מההפגזה. אין שעל אדמה שלא נפגע.
מהתצפית מודיעים, שהדגל במשטרת בית ג'וברין הורד לחצי התורן.
בשעה שקיבוץ גל-און היה מכותר וקרא לעזרה, ענה מג"ד 53: "האם גל-און לא תוכל להיות נגבה?" ותשובת הקיבוץ הייתה: " אנו נגבה! בסדר, עבור!"

חיים, איש השירות הרפואי, מספר: "עם התפוצצות הפגז הראשון התמלא מקלט המרפאה עד אפס מקום והיו בו - מחוץ לאנשי שירות הרפואה והרופא - חברים מיותרים. ידענו, שאם נצטרך להגיש עזרה לחבר, לא נוכל לעשות זאת בצפיפות כזאת, וסילקנו את כל המיותרים.
"ישבנו דוממים מבלי להוציא הגה מפינו. למזלנו, נשארנו מחוסרי עבודה עד שנתקבלה פתקה ממפקד קטע מספר 1 בזה הלשון: ,להשתדל שחובש יגיע לעמדה מס. 2'. כעבור רגעים ספורים יצא החובש. הוא נע בסכנת נפשות לעמדה. שם התברר לו, שכל מאמציו והסתכנותו היו כדי לחבוש אצבע שהציפורן שלה נפגעה..."
אליעזר ברושי, מפקד עמדת הבאר, מספר בביטאון גל-און: "שלושה היינו בעמדה הקדמית המרוחקת 600 מטר מן המשק : שני חיילים ואנוכי. ציודנו: שני סטנים, רובה צ'כי אחד, רימוני-יד ובקבוקי-מולוטוב.
"התקפת האויב החלה בהפגזה. תחילה, היינו סופרים עוד את מספר הפגזים שניתכו על המשק. אך כשהמספר עבר את גבול המאה - חדלנו מכך."

ואדי אדום
מתוך הדף הקרבי של חזית הדרום, אור ליום ה-16.7.48
מתוך מגמת התארגנות חדשה, או מתוך התגוננות - קם האויב להסתער על משק גל-און. בעמידה איתנה ועקשנית הדפה הנקודה את ההתקפה שנמשכה משך כל יום 14.7. המשק הופגז קשה בתותחים ומרגמות. לאחר-מכן תקפו כ800- איש אשר הגיחו משלושה כיוונים, והתקרבו עד גדר הנקודה ומבאר .המשק הפעילו מוקשים חשמליים. רוב המתקיפים היו ערביים מבית ג'וברין והסביבה בפיקוד מצרי ובסיוע ארטילריה מצרית.
לאחר ההתקפה היה הוואדי המוביל לגל-און אדום מדם.
כך: גל-און - המשך החומה! גל-און יודע זאת. אך טוב בשעות כאלה, דברים הידועים לכל אחד מאיתנו וכל כך מושרשים בהכרתנו - לחזור עליהם ולשננם לעצמנו: אנשי גל-און, זוהי רק התחלה!
ומאמינה בכם החטיבה. מאמינה - בבת זרועה של נגבה - שכשמה כן תהיה חומת און.
ואם יוסיף לעלות האויב - יעלה ויגאה גם הוואדי מדם.
מודיעים לנו : היום הורידו במגדל בית ג'וברין את הדגל למחצית התורן.
מחר - כולו יירד!

מספר יונה גרסטלר, חבלן בפלוגה ב' של שמעון מרגולין: כתלמיד בבית הספר המקצועי מכס פיין השתייכו הבוגרים ל"הגנה" ומשנת 1945 גויסתי לחי"ש תל-אביב. לגדוד הפרברים צורפתי בשלהי 1947 נשלחתי לקורס חבלה בו למדו 30 חניכים ובסיום הקורס הוצבתי לגדוד 53. כשירד הגדוד דרומה והקים את מפקדתו בגדרה צורפתי ליחידה שיצאה לכבוש את שדה התעופה בחצור ליד המחנה הבריטי.
בתחילת מרס 1948 הוצבה פלוגה ב' של הגדוד בקיבוצים גת וגל-און. צורפתי כחבלן למחלקתו של מאיר אפל שהוצבה בגל-און. הוטל עלי למקש את הגדרות שמסביב לקיבוץ במוקשים נגד-אדם. קשה היה לחבלן יחיד לבצע את המשימה לכן צורף אלי חבלן ששמו בן-יקר שאותו החליף מדי פעם חבלן אחר ששמו זלמן מיימון. זלמן נפצע ממוקש בקיבוץ גת וכעבור שנה שלח יד בנפשו.
לחברי קיבוץ גל-און ובמיוחד למא"ז יעקב גורן היו קשרים טובים מאוד עם ערביי הסביבה ובמיוחד עם ערביי בית ג'וברין, לכן לא הוטרד הקיבוץ על ידם. רק ערביי זיתא ירו מדי פעם. המ"פ מרגולין המליץ לפוצץ את בית הספר של זיתא. יצאנו בלילה לבדוק את המטרה והכנו תוכנית לביצוע אך החטיבה לא הייתה מסוגלת עדיין לספק את כמות חומר הנפץ הדרוש לנו ולכן לא בוצעה הפעולה.
היינו יוצאים מדי לילה למארבים ולשמירת השדות. מדי פעם תפסנו מבריחים שהובאו לקיבוץ והמא"ז היה חוקר אותם. אבטחת חברי המשק שעבדו בשדות נעשתה בעזרת טרקטור משוריין.
עבודתי העיקרית הייתה מיקוש הגדרות. היינו קושרים בחבלים זוג מוקשים ומציבים אותם במרחק 8 מ' כשעשרים ס"מ מהם מבצבצים מעל לפני הקרקע. היינו צריכים להסוותם.
המא"ז גורן הדגיש בפני החבלנים כי הבאר של הקיבוץ נמצאת כחצי ק"מ מהמשק ולידה יש ואדי שדרכו יכולים תוקפים להתקרב לגדר הקיבוץ. אם יפוצצו הערבים את הבאר יישאר המשק בלי מים. ואם יסתננו הערבים דרך הוואדי יוכלו לחדור לקיבוץ. לכן יש למקש את הבאר ואת הוואדי.
בסוף אפריל 1948 הוחלפה מחלקתו של מאיר אפל שהיה אהוב מאוד על החיילים, על ידי מחלקה דתית שעמה הגיע חבלן ששמו יעקב נונברג. אותי השאירו בגל-און כדי להשלים את המיקוש בבאר ובוואדי. נונברג היה חבלן מעולה ומסור לתפקידו. יחד עבדנו גם בלילות כדי להחיש את השלמת המלאכה.
באחד הלילות אמר לי נונברג שאני נראה לו עייף ביותר ולכן הוא יעבוד לילה אחד לבד. הסכמתי. לפני שעזבתי את המקום וידאתי שיחידה האבטחה ששמרה עלינו תדע בדיוק היכן הוטמנו המוקשים.
בטרם חלפו שעתיים מאז שעזבתי את הבאר העיר אותי המא"ז והודיע לי כי שמע פיצוץ מכיוון הבאר ומפקד האבטחה הודיע לו כי החבלן נפצע. נסענו במשוריין לבאר ואני ניגשתי בזהירות לנונברג, שדרך בשוגג על אחד המוקשים שלנו ורגלו נתרסקה וכאשר קרס תחתיו נחת על המוקש השני והתרסק. לעולם לא אשכח איך אספתי את חלקי גופו של חברי למקצוע. קברנו אותו עם שחר. כעבור יומיים בא אחיו לאסוף את גופתו.


כיבוש כרתיה
18.7.48

הכפר כרתיה היה ממוקם במפגש ערוץ נחל לכיש עם הדרך ממישור החוף להרי חברון (לימים כביש 35). השטח גבעי-גלי ברום של 90 מטר מעל פני הים. חרף עונת הגשמים השנתית שאינה עולה על 300 מי גשם בשנה, נמנתה כרתיה עם היישובים החקלאיים הדרומיים ביותר בארץ-ישראל.
אתר הקרב בכרתיה במלחמת העצמאות נמצא לימים בחבל לכיש, 3.5 ק"מ ממערב לצומת קריית גת. במלחמת העצמאות נאחז הצבא המצרי בקו היישובים הערביים שלאורך הציר הזה, ממג'דל שלחוף הים, דרך פלוג'ה ובית ג'וברין ועד לחברון, וכך ניתק את הנגב ממרכז הארץ. בשחר 18 ביולי 1948 נכבש הכפר כרתיה בפעולה משותפת של גדוד 89 של חטיבה 8 המשוריינת וגדוד 53. כיבוש כרתיה היה הישג חשוב כי פתח פתחה לנגב הנצור וגם לראשונה נאחז צה"ל במשלט שמדרום לציר התנועה המצרי, ותקע בכך טריז במערך הכוחות המצריים. בסופו של דבר חסמו המצרים את הפרצה וסללו דרך עוקפת – "דרך בורמה" – ובכך נותר הניתוק על כנו.

במסגרת המאמצים לשים קץ למלחמה בארץ-ישראל הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפוגה – הפסקת הלחימה – החל משעה 7 בערב של 18 ביולי 1948. הפוגה זו, השנייה מאז פרצה המלחמה (הראשונה התקיימה מ-11 ביוני עד 8 ביולי), נועדה לציין את סיום המלחמה. על-פי המלצתו של המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, היה קו הגבול אמור להיות כביש מג'דל-בית-גוברין. המצרים, שמצבם בחזית היה רע, מיהרו הפעם לאשר את ההפוגה. בן-גוריון לא היה מרוצה מן העיתוי, שכן הנגב העברי עדיין היה מנותק מיתר חלקי מדינת ישראל. כמו כן, הקו שהציע ברנדוט נגס גיסה גדולה משטחה של מדינת ישראל על-פי תוכנית החלוקה. משום כך דרש שר הביטחון שצה"ל יעשה מאמץ נוסף, בלילה שלפני כניסת ההפוגה לתוקפה, לפרוץ לנגב וליצור לפחות מסדרון קבוע אליו.
לביצוע הוראתו של בן-גוריון תוכנן מבצע "מוות לפולשים", שאחת מאבני היסוד שלו הייתה כיבוש הכפר הערבי כרתיה וניתוק כביש מג'דל-פלוג'ה החיוני למערך המצרי.
כיבוש כרתיה היה כרוך בחדירה עמוקה לשטח אויב. לשם כך הורד דרומה גדוד הקומנדו 89 בפיקודו של משה דיין. זה היה אחד מגדודי חטיבה 8 המשוריינת (שמפקדה היה "הזקן" יצחק שדה, אבי הפלמ"ח ומפקדו הראשון). גדוד 89 היה כוח משוריין בעל עוצמת אש גדולה, שהפגין את יכולתו בפריצה ללוד ולרמלה, פריצה שהביאה לנפילתן בידי צה"ל במבצע "דני", בשבוע השני של יולי 1948.
בבוא הגדוד, ב-15 ביולי, מחזית המרכז לחזית הדרום, נקרא המג"ד שלו, משה דיין, לקבוצת פקודות במטה "גבעתי". כאן הוסברה לו התכנית החטיבתית הכוללת. בהזדמנות זו נקבע, שלגדוד תצורף פלוגת רגלים מגדוד 53 של החטיבה. כן נקבע, כי החטיבה תסייע לפעולת הגדוד בפעולות חסימה, פיצוץ גשרים ומעבירי מים על כביש עיראק-סוידאן-פלוג'ה, כדי למנוע תגבורות מכרתיה.
באותו לילה הטיל מח"ט "גבעתי" על מג"ד 53 לצרף פלוגה לגדוד הקומנדו. את המשימה הטיל המג"ד על פלוגה ג' בפיקודו של יוסף (גלסברג) גבע. לאחר תקופת קרבות מאומצת שהתה הפלוגה בנען למנוחה, וביום שישי, 16 ביולי, יצאו האנשים לתל אביב לחופשה. עם קבלת ההודעה, הזעיק המ"פ במשך הלילה את אנשיו.
בבסיס הגדוד בבאר טוביה, קיבל מ"פ ג' הוראה להתייצב בפני המג"ד והוסבר לו כי פלוגתו תופעל, לראשונה בתולדות החטיבה, תחת פיקודה של יחידה משוריינת-ממונעת. אבל בשלב ההתבססות תחזור הפלוגה לפיקודו של מג"ד 53, ופלוגה א' – אם יוחלט לצרפה - תגיע לכפר יחד עם "תובלת הדרג המסייע", מיד לאחר הכיבוש. תובלה זו תכלול תחמושת, חומרי ביצורים ומיקוש, כיתת מק"ב, כיתת מרגמות "3, תותח נ"ט 20 מ"מ, 2 מטולים נגד-טנקים (מנ"טים, פיאטים), מזון ומים.
סיפר מ"פ ג': "סידורי התיאום עם גדוד הקומנדו לא סיפקו אותי, אך הזמן דחק. החל מיום שבת בבוקר, ו' תמוז, 17 ביולי, עסקו גדוד הקומנדו ופלוגה ג', בהכנות אחרונות לקראת המבצע. אנשי הפלוגה ניקו כלי נשק, הצטיידו בתחמושת והתאימו את החגור. כרגיל במקרים כאלה היו שניצלו את ההזדמנות ו"סחטו" מן האפסנאות חולצה או זוג מכנסיים, והיו שזכו לזוג נעליים."
ממשיך המ"פ: "מפקדי הפלוגות יצאו עם מג"ד הקומנדו לג'סיר, לסיור מפקדים. בסיור התווה מג"ד הקומנדו את הדרך עד לכביש פלוג'ה. מעבר לזה צריך היה להסתמך על המפה."
בתחילת הפעולה נעה פלוגה ג' רגלית למקום המפגש שלה עם גדוד הקומנדו, כשהיא מובלת על ידי הסמ"פ דודיק איש באר טוביה, שהכיר את השטח. גם היא, כמו גדוד הקומנדו, נתקלה באש בסמוך לשדה התעופה, אך נחלצה ממנה ללא אבידות והמשיכה בתנועה מהירה. בדרך למפגש נתקל הטור המשוריין בוואדי. התברר שהוואדי לא ניתן למעבר כלי-רכב. פלוגה ג', שכבר הייתה קרובה, נקראה לעזרה. נשלפו אתי חפירה ובמאמץ משותף עם חיילי גדוד הקומנדו, במשך כארבע שעות יקרות, הוכשר מעבר (קשה) לכלי השריון.
מספר המ"פ: "הפלוגה המשיכה בדרכה ובסמוך לשטח ההיערכות נכנסה לשדה האש שירו אנשי הקומנדו על בורחים מכרתיה ורק קריאות רמות בעברית מנעו היפגעות מ"אש כוחותינו". נוצר מגע ולנו הוקצה קטע בחלקו הצפוני של הוואדי. הוטל עלינו לאבטח את האגף הפונה לכרתיה ולכביש."
בשעה 04:00 לערך ניתנה לגדוד הקומנדו הפקודה לצאת להסתערות. רק חמישה זחל"מים הצליחו לעבור את הוואדי. מהרכב שנשאר בעבר השני פורק הנשק וחלק מאנשיו הצטרף לזחל"מים שהצליחו לעבור. מחלקה אחת ופלוגה ג' מגדוד 53 נעו ברגל.
הרכב שנע בראש, נסע עד לפרשת דרכים שמדרום-מערב לכרתיה, ופנה ימינה (צפונה) אל הכפר. הזחל"מים התפרשו במרחק של כמאתיים מטר מהכפר ולפקודה הנחיתו עליו מכת אש ממקלעים וממנ"טים, תוך כדי נסיעה. ה"נמר הנוראי" שהשתתף בפריצה ללוד ולרמלה הפגיז את התל בתותחו. הג'יפים הסתלקו לצדדים, ואילו הזחל"מים נכנסו לכפר.
פלוגה ג' המשיכה בעקבות הרכב והתפצלה – מחלקה אחת לטיהור הקטע המזרחי של הכפר, ושנייה לטיהור קטעו המערבי.
מספר המ"פ: "בשלב הזה של הקרב עזב גדוד הקומנדו את כרתיה והשאיר אותנו במקום. יצאתי לסיור מפקדים כדי לקבוע את מערך ההגנה. אותה עת הגיעה לכפר שיירה, שעשתה דרכה מג'סיר לכרתיה דרך חתה הכבושה, והביאה נשק, תחמושת, חומרי ביצור ועוד. אבל לא הגיעה הפלוגה הנוספת, כמתוכנן. נאלצתי לפזר את פלוגתי (בת 90 איש) על פני קו היקף של קרוב ל-4 ק"מ."
ממשיך המ"פ: "מפאת האיחור בלכידת הכפר לא ניתן לי לנצל, בשעת ההתבססות, את חומרי הביצור, אף לא למלא פרצות במערך, במוקשים המעטים שעמדו לרשותנו: 20 מו"נרים, 20 מוקשים קופצים ו-40 מוקשי נעל). החבלנים הסתפקו בחסימת גשר שבפתח הכפר, על ואדי אל-גאויט."
הכפר חולק לשלוש גזרות:
מחלקה אחת תפסה עמדות בסביבת בית הקברות, בצפון מערב הכפר, כלפי השטח הפתוח שבין בית עפה ועיראק-סואידן לבין כרתיה. כאן הוצב גם תותח ה-20 מ"מ נגד שריון אויב. מחלקה שנייה נערכה בגזרה המזרחית, כלפי כביש עיראק-סואידן-פלוג'ה. כאן הוצבו שני הפיאטים.
מחלקה שלישית התארגנה להגנה בגזרה הדרום-מערבית, כדי לשלוט על השטח הפתוח שבין פלוג'ה לבין כרתיה. שתי באזות וכיתת מרגמות הוצבו בגזרה זו.
נותר פער גדול בין חוליות הלוחמים השונות, אולם נשמר פיזור נכון בין אנשי כל חולייה. העמדות נתפסו מחוץ לכפר, כמאה מטר מן הבתים הקיצוניים. כל אנשי הפלוגה עסקו בהתחפרות, בנצלם חלק מעמדות הכפריים ותעלות הקשר שלהם.
מטה הפלוגה קבע את מקומו על התל שבמרכז הכפר, אשר היה מקום נוח לתצפית אך פחות נוח לשליטה על כל הכוח. הקושי גבר בהעדר מכשיר טלפון ברשות הפלוגה. סמוך למפקדה, בבניין האבן, ארגן החובש הפלוגתי את תחנת הש"ר (שירות הרפואה).
כלקח קרבי מניסיונם בעבר, עסקו כל אנשי הפלוגה בשיפור ובהעמקת עמדותיהם. תעלות קשר לא היו בנמצא כלל.

התקפות הנגד
כצפוי, ב-18 ביולי בשעה 08:30 לערך, כשלוש וחצי שעות לאחר הכיבוש, בעת שהחיילים העייפים (שלא נחו 36 שעות), עסקו בהתבצרות, התחיל האויב בהפגזת הכפר, כהכנה לכיבושו. האש הארטילרית של המצרים הייתה מכוונת למרכז הכפר ולא לעמדות המחלקות, שהיו כאמור מחוצה לו. גם מטוסי האויב הטילו את פצצותיהם על בתי הכפר במרחק רב מהמגינים.
מספר המ"פ: "לקראת 09:00 הבחנו בכוח אויב מתרכז בסביבת עיראק-סואידן, כשלושה ק"מ מערבה לכרתיה. חצי שעה לאחר זאת, הופיעו בדרך העפר בית עפה-כרתיה, ארבעה משוריינים מצריים שהתפרסו במרחק של 400-300 מטר מקו ההגנה. הם נשארו בשטח עד הערב, כנראה לצורכי אבטחה ולמניעת בוא תגבורת למגינים מכיוון חתה.
"סמוך לכך התעצמה ההפגזה, וכוח מצרי, מורכב מרגלים וטנקים החל מתקדם מכיוון מערב לעבר עמדותינו. קשר האלחוט עם המטה הקרבי של גדוד 53, שהתמקם בחתה הסמוכה, פעל רק לסירוגין בשעות המוקדמות של הבוקר. על כן לא ניתן לדווח לגדוד בקביעות על המצב."
ממשיך המ"פ בעניין זה: "ניתוק הקשר ללא ציער אותי, מכיוון שבשעה שהקשר פעל כהלכה, נקראתי פעמים רבות כל-כך למכשיר, עד שזה נעשה מיטרד. עם המג"ד חייב הייתי לעמוד בקשר, אולם היו לי הרבה ידידים שרצו לשמוע 'חדשות אחרונות מן החזית'. פשוט רווח לי משהפסיק המכשיר לפעול."
הפגזת האויב, שנמשכה כשלוש שעות, נפסקה לפתע. כוח אויב שהסתער בחיפוי אש המשוריינים נראה מתקדם מערב לעבר המגינים. הכוח נחסם על-ידי "מסך אש" בטווח של 500-400 מטר, השתבש ונראה כי ספג אבידות. הכוח נסוג ונעלם בוואדי ממערב לכפר ולא חידש את התקפתו.
ידיעה מעודדת שחיזקה את רוח הלוחמים הייתה ש"הקרב לא יימשך לנצח" ושהפוגה תיכנס לתוקף באותו ערב בשעה 19:00. גם האויב ידע זאת וחידש בשעות אחר-הצהריים את ניסיונו לשנות את פני החזית בטרם הפוגה.
בשעה 15:00 לערך, הגיחו שתי פלוגות רגלים של האויב ממערב ומדרום-מערב, בליווי 15 משוריינים ו-4 טנקים קלים. התקדמות זו הייתה מלווה הפגזה כבדה. באגף השמאלי נעו משוריינים ושני טנקים, כשמאחוריהם נעה פלוגת רגלים במבנה שתי מחלקות קדימה; באגף הימני נעו שני טנקים, מספר משוריינים ופלוגה במבנה דומה. תנועת האויב דמתה למשולש אשר המשוריינים יצרו את צלעותיו וארבעת הטנקים הקלים את חודו. הרגלים נעו כשהם חוסים בשריון, בתוואי הקרקע ובעשן.
פלוגת אויב נוספת נראתה יוצאת מפלוג'ה, אך תפקידה היה כנראה, להבטיח את ניתוקם של לוחמי כרתיה.
המגינים נצרו את אישם, ופתחו בירי רק משהגיעו חיילי האויב לטווח יעיל של 300 מ'. אולם צוות התותח המוצב על התל נאלץ לפעול נגד השריון בטווח ארוך, כיוון שמיקום התותח לא איפשר את הנמכת הקנה והיה לו "שטח מת" גדול בטווח הקצר. מפקד התותח האמיץ, רב-סמל ישעיהו ספינקלשטיין, ציווה על אנשיו לשנות עמדה והוא עצמו תפס מקלע והפעילו כדי לחפות עליהם, עד שנפצע פצעי מוות. התותחנים הוסיפו לירות עד שאזלה תחמושתו של התותח. אולם תוצאות פעולתו היו דלות. שריון האויב המשיך להתקדם.
גם דיוק הפגיעה של מרגמות המגינים היה לקוי, כי הן הופעלו על-פי מפות, ללא תצפית. המ"פ חש לתקן את הדבר על-ידי הפעלת תצפית. מקלע באזה
כן רבו המעצורים במקלעים (חלק מהם תוקן לאחר ששומן במרגרינה ובשמן של קופסאות סרדינים ממנות הקרב). ההפסקות בירי מצד המגינים נוצלו על-ידי האויב להתקדמות איטית אך מסודרת, ממחסה למחסה.
יעילה הייתה אש הבאזות – ובמיוחד זו של ישראל אשכנזי ושמואל טובי שבגזרה המערבית. מקלעים אלה פעלו בלי הפסק, ללא מעצורים, ועצרו את התקדמות המצרים. מאחר שהם צרכו כמויות עצומות של תחמושת, הזינו אותם בהתמדה רצים מהמצבור הפלוגתי. במיוחד הצטיין בכך הרץ יחזקאל (חזי) אשל בן ה-16.
הודות לאש הבאזות פיגרו הרגלים התוקפים אחר הטנקים פיגור רב. טנקים אלה תפסו עמדות מול עמדות המגינים שבמערב הכפר, ובעודם ממתינים לחיילים הרגלים, פיזרו אש על פני השטח כולו.
לימים קיבל ישראל אשכנזי צל"ש מאלוף פיקוד דרום על "מילוי משימה למופת בקרב כרתיה… הפעיל מקלע בינוני ביעילות והפריד בין החי"ר המצרי לטנקים שהסתערו על המשלט. בכך סייע לשבירת ההתקפה."
בשלב זה הבחינו המגינים במפקד מצרי אמיץ, שהסתובב בין הטנקים ולמרות האש שניתכה עליו, גילה עוז רוח ומסר הוראותיו לרגלים בשלווה שעודדה את אנשיו. ואכן, נראה שדוגמתו האישית של המפקד המצרי השפיעה על הרגלים. הם קרבו אל הטנקים ואז המשיכו האחרונים להתקדם והגיעו לטווח של 150 מטר מעמדות המגינים. אש הנשק הקל לא השפיעה עליהם. אחד הטנקים עמד לפרוץ לתוך המערך בעוד חברו מחפה עליו. שני הטנקים הנותרים חשו גם הם לפרצה. המצב הפך מסוכן, במיוחד מחמת העובדה, שהמגינים היו פזורים על פני שטח נרחב, ללא עומק. המ"פ הקדים תרופה למכה ופקד על אנשיו הפנויים להכין קו עמדות שני, שממנו יילחמו עד הסוף. כן הפעיל את חוליית החבלנים, בפיקודו של קצין החבלה הגדודי, שהניחה מספר מוקשים במבואות הכפר, כדי להכביד על האויב את החדירה.
תמונת הקרב השתנתה לפתע לטובה, הודות לחוליית הפיאט של רון פלר.

האדם שניצח את הפלדה
סיפר רון פלר: לאחר כיבוש כרתיה הוצבה חוליית הפיאט של שבתאי ושלי, בעמדה ליד כביש פלוג'ה-עיראק-סוידאן, מחשש התקפת משוריינים. בשעה 11 לפני הצהריים, נקראנו אל מטה הפלוגה, שמוקם על התל. מהמטה ראינו את המצרים המתקדמים במרחק של 400 מטר לערך. מפקד הפלוגה הורה לנו לתפוס עמדה בגזרת המחלקה הראשונה ולנסות לבלום את התקדמות השריון המצרי. ירינו מעמדתנו החדשה במסלול תעופה גבוה אך לא פגענו באויב. גרועה מזו, הירי שלנו גילה אותנו לאויב, שפתח באש על העמדה שלנו, שירשנו מהערבים ושהייתה עשויה משקי חול מוגבהים וללא כל הסוואה. נאלצנו לנטוש עמדה זו, בלי שהיה באפשרותי להודיע זאת למפקדי. ירדנו לוואדי שבינה לבין הכפר. את הפיאט ופצצותיו השארתי בידי שני חברי לעמדה והתחלתי לחפש דרך שתאפשר התקרבות אל הטנקים של האויב. כשגיליתי דרך שכזו ביקשתי אישור מהמ"פ לפעול נגד השריון המצרי. כן ביקשתי שיורה על הפסקת האש בגזרת פעולתנו העתידה.
בעלייה אל המטה נחשפתי לעיני המצרים, שירו בי. בשובי לוואדי, לאחר קבלת אישורו של המ"פ, נכנסתי שוב לשדה האש של המצרים, אולם הפעם התגלגלתי במורד הגבעה וכך ניצלתי מאש האויב.
בוואדי הצטרף אלי שבתאי עם הפיאט ופצצותיו. התחלנו נעים לאורך הוואדי, כדי להתקרב אל הטנקים מן האגף. אחרי שעברנו כברת דרך יצאנו מהוואדי והתחלנו לזחול מערבה, בחסות גדר צבר אשר הסתיימה במרחק מה מהטנקים. התפללנו שנצליח להגיע לעמדת ירי בטרם ימשיכו הטנקים להתקדם.
התקדמותנו נעשתה קשה יותר ככל שהתקרבנו אל הטנקים. מטרתנו הייתה הטנק שנע בראש ההתקפה. בצמוד לו ומאחוריו ראינו חייל מצרי אשר בחן את השטח סביבו בעירנות רבה. מפניו חששתי ביותר. כל אימת שהפנה מבטו מאיתנו והלאה, הוספנו להתקדם.
לאחר זחילה איטית ומייגעת, שדמתה למשחק מחבואים מיוחד במינו, הגענו למקום שממנו והלאה לא היה טעם לסכן את ביצוע הפעולה על ידי תנועה של שניים. המשכתי אפוא להתקדם יחיד לגבול גדר הצברים. כארבעים מטר הפרידו ביני ובין טנק החלוץ. זה היה הטווח המרבי של הפיאט.
בקצה גדר הצבר הכנתי את הפיאט לפעולה. הבנתי, שעם הירייה הראשונה יתגלה מקומי למצרים ויהיה צורך, על כן, לירות את הפצצה השנייה מיד. זכורים לי הלבטים שלי בשעת הלחיצה הראשונה על הדק הפיאט. ידעתי את הערך המכריע שבלחיצה זו. לחצתי על ההדק, הפצצה זינקה, פגעה בטנק המצרי, אבל החליקה על פניו, לא חדרה לתוכו והתפוצצה בלא לגרום לו נזק.
כצפוי, מיד פתחו המצרים באש קטלנית מהירה בכיוון שיחי הצבר. טענתי במהירות פצצה שנייה בהשתופפות, הזדקפתי שנית ויריתי במהירות. הפעם הצלחתי לפגוע פגיעה ישירה בטנק החלוץ. נשמעה התפוצצות אדירה והשטח כולו כוסה עשן."
המצרים הוכו בהלם. הטנק הסמוך לטנק שנפגע הסתובב ונע לאחור. תנופת ההתקפה נעצרה ודעכה. המשוריינים שבאגף נסוגו אף הם ואיתם החיילים הרגלים שנעו מאחורי הטנקים. לאחר זמן מה החלה נסיגה גם באגף הדרום-מערבי.

הנסיגה המצרית
כדי לחפות על הנסיגה, פתח האויב בהפגזה חדשה, אולם מחמת זהירות שלא לפגוע באנשיו, הופעלה האש אל מאחורי המתחם, ולא הפריעה למגינים לזנב בנסוגים. הבאזות של ישראל אשכנזי ושמואל טובי קצרו באויב הנס. כן הפעילו המגינים את המרגמות, אם כי מספר פצצותיהן היה מועט.
בינתיים נטה היום לערוב ולמגינים התחיל "להאיר" החושך שכה חיכו לו, מאחר שסימל את בוא ההפוגה. מצב רוחם של הלוחמים ושל הפצועים היה טוב.
הפסקת האש נוצלה לחלוקת מזון ללוחמים ולשידוד מערך ההגנה. המ"פ חיזק במיוחד את הגזרה המערבית של המתחם.
בחסות הפגזה מצרית חדשה ניסתה פלוגת רגלים ערבים חבושי כפיות במקום קסדות, להתקרב מכיוון דרום-מערב. אנשיה נעו במבנה בלתי מסודר וללא סיוע שריון. הם נהדפו באש המגינים.
עם כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה – שעה 19:00 – התקרבו מספר שריונים מצריים לעבר הטנק הנפגע. לאורו של הירח המלא נגרר הטנק על-ידי האויב. אנשינו לא הפריעו למצרים במלאכתם, מתוך רצון לשמור על ההפוגה. רק קצין החבלה התהלך זועף וטענה בפיו "נתנו למצרים טנק במתנה."
כעבור זמן לא רב הגיעה פלוגה א' של גדוד 53 כדי להחליף את המגינים. עייפותם הרבה של האנשים, אשר שני לילות ושני ימים עבדו ללא הפסק, לא הפכה אותם אדישים לניצחון. אדרבה, הם היו גאים עליו וראו בו את המשך המסורת, מאז קרב ג'וליס. למעשה, זה היה ניצחונו השישי של גדוד 53 בתוך עשרה ימים.

תמונת הקרב מעמדת הפיקוד
לאחר שנכבש הכפר כרתיה, נפתחה הדרך לנגב ולמג"ד היה ברור שהמצרים יעשו כל מאמץ לשוב ולכבוש את הכפר. גדוד הקומנדו התקפל ורק פלוגה ג' של הגדוד נשארה להגן על הכפר. ב-18 ביולי בבוקר פתחו המצרים בהתקפה על כרתיה. עם דמדומים הגיע המג"ד לכפר ובדק את מערך ההגנה. בדרכו חזרה לעמדת הפיקוד בחתה נורתה אש מנשק קל על הג'יפ שלו. למרבה המזל, יצא המג"ד בשלום. ההתקפה המצרית נהדפה.
אבל אחר-הצהריים תקפו המצרית שנית, הפעם בסיוע ארטילרי. "משוריינים וטנקים מלווים בחיילים רגלים החלו להתקרב לעמדותינו עד כדי 150 מטר ונראה שהטנקים עומדים לפרוץ את השרשרת הדקה של המגינים," מספר המג"ד. בשלב זה חל מפנה דרמטי. רון פלר הפיאטיסט, ירה בטנק החוד מאחורי גדר של צברים, ממרחק של כ- 40 מטר. הטנק נפגע ועלה באש. ההתקפה נבלמה, והמצרים החלו לסגת.
הגדוד נחל את ניצחונו השישי תוך 10 ימים. אחרי המלחמה הוענק לרון פלר אות "גיבור ישראל", אחד מ-12 האותות שהעניקה ועדה מיוחדת שהוקמה לאחר המלחמה.
עם כניסת ההפוגה לתוקפה אפשר צה"ל למצרים לאסוף את פצועיהם וחלליהם משדה הקרב. תגובתם לכיבוש כרתיה הייתה סלילת דרך עוקפת מדרום. הדרך נודעה בשם "דרך בורמה [המצרית]" וחידשה את הקשר בין משטרת עיראק סואידן לפלוג'ה. הנגב העברי נשאר מנותק.

תבוסת המצרים
מתוך עיתון "הבוקר", 20.7.1948
יום ג', י"ג תמוז, תש"ח
על ההתקפה הממושכת שבה הובלט העוז הקרבי והכושר המלחמתי של צבאנו סיפרו לי שלושה חיילים, שהומלץ עליהם במיוחד לקבלת אותות הצטיינות: רון פ', בן 20, איש ה"פיאט" ועמו עוזרו שבתי ז', התגנבו בזחילה כמה מאות מטרים בשטח גלוי, תחת אש קטלנית, אל טנק הדגל המצרי ופגעו בו שתי פגיעות ישירות והוציאוהו מכלל שימוש. הטוראי יחזקאל ב', בן 16 [הכוונה לחזי אשל, שהיה אז בן 16] הצטיין במיוחד. 16 פעמים הגיש תחמושת ללוחמים בעמדותיהם. החיילים העידו: "הילד הזה אינו יודע פחד מהו." ממש בין הקליעים ובין רסיסי הפגזים היה מהלך ומספק את התחמושת החיונית ביותר ללוחמינו."

מספר יוחנן ליפשיץ, מאנשי אצ"ל שצורפו לגדוד 53: "לכיבוש קרטיה בא לעזרה גדוד שריון של משה דיין. בלילה הם התקדמו לעבר הכפר ומשוריין אחד התהפך ונפל לתעלה. משוריין שני נתקע באמצע הקרב. פלוגה ג' השלימה את הכיבוש, וגדוד השריון נסע לדרכו. גבע נשאר לבד.להגן על קרטיה. הקרבות היו קשים מאוד עם המצרים והודות למעשה גבורה של החייל רון פלר, אשר השמיד בפיאט טנק מצרי, המצרים נסוגו. פלוגה א' הייתה עתודה ובערב החלפנו את פלוגה ג'.
"וכאן הייתה לי תקרית לא נעימה. על פני השטח היו פזורות הרבה גוויות של חיילים מצרים. מהחום של הקיץ הגופות התנפחו ונחילי זבובים התנפלו עליהם והסירחון היה בלתי נסבל. הייתה גם סכנה לבריאות החיילים. פתאום הופיעו שני ג'יפים מצריים, נעצרו, הניפו דגל לבן וצעקו ברמקול שהם רוצים לדבר עם המפקד. אחד מהם היה מייג'ור והשני קפטן והיה גם שלישי. הם היו לבושים כמו קצינים בסרט הוליוודי, נקיים, מגולחים, מגוהצים, הדרגות נוצצות ואני הייתי מלוכלך, בלי מקלחת, בגדים מקומטים, עם כובע של 'היטלמאכער' וכו'. לקחתי חייל דובר ערבית ושאלנו אותם מה רצונם. הם ביקשו לדבר עם המפקד. התביישתי להופיע לפניהם עם הבגדים שלי ועניתי שהמפקד איננו ואני מוסמך לקבל הודעות. המייג'ור הציג את עצמו כמפקד המקום. והקפטן הוא רופא. בקשתם היא שאנחנו נאפשר להם למחרת בבוקר לפנות את הגוויות. בליבי שמחתי על הנס הזה והודעתי להם שאני מסכים, אבל בתנאי שהחיילים שלהם יופיעו בלי נשק ויניפו דגל לבן. אם הם יבואו עם נשק, נפתח עליהם באש. הקצינים הסכימו. "למחרת בבוקר הופיעה שיירה של אמבולנסים ובראשם הקפטן הרופא. עם דגל לבן. הם אספו את הגוויות עד האחרונה והרופא הודה, הצדיע ונסע.
"לפנות ערב פתאום באה שיירה שלמה מהחטיבה ובראשה מפקד החטיבה וקצין אחד בשם מונדק, שהתנפל עלי: באיזו רשות וסמכות אני מנהל משא ומתן עם המצרים? יש לנו דרישות משלנו תמורת הפינוי וכו'...לאחר שהם מכן עזבו את המקום הייתי שבע רצון מפינוי הגוויות, למרות השטיפה שקיבלתי.

יזכור
נפלו בקרב כרתיה. 18.7.48
ישעיהו ספינקלשטיין
שוארצמן נחום בהפוגה - נופש בעמדהקומזיץ - השפים בפעולהרכב צמוד למפפלוגה ג הפוגה במשלט
מטה פלוגה ג בסיור

0 Comments:

Post a Comment

<< Home