מבוא
גיבורי התהילה
ד"ר מרדכי נאור
לפני שנים רבות כתב הסופר היהודי-אמריקאי הנודע הווארד פאסט ספר בשם "אחי גיבורי התהילה", שזכה למהדורות רבות בעולם ובישראל. ספרו של פאסט עסק בנושא היסטורי-יהודי: מרד החשמונאים. למקרא הספר שלפנינו עולה המחשבה שאין לנו צורך להרחיק אל נבכי ההיסטוריה היהודית כדי לחפש גיבורים. הם מצויים בקרבנו, ולוחמי גדוד 53 (ג"ן) של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות מהווים את אחת הדוגמאות הטובות להם.
הגדוד השלישי של "גבעתי", אחת מחמש חטיבות ה"הגנה" הראשונות (לצד הפלמ"ח), נכנס ללחימה זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות, עוד בדצמבר 1947. לחימתו נמשכה, כמעט ללא הפסקה, במשך שנה שלמה, ונאמנים עלי דבריו של מפקד "גבעתי", שמעון אבידן, המופיעים בספר: "במשפחת גדודי החטיבה, מופיע הגדוד כמי שעבר יותר לחימות מאשר היתר, כאחד הגדודים הוותיקים של חטיבתנו, שבכל תקופת הלחימה היה גדוד לוחם ותוסס."
במקורו זה היה "גדוד הפרברים" של תל-אביב: צעירים בני 18 ומעט יותר (ואף צעירים מהם ש"התגנבו" לשורות הלוחמים). נהגה אז השיטה של "חבר מביא חבר" וכך הגיעו מאות אנשי הגדוד מן הפרברים, מנערי הגדנ"ע ומקרב מתנדבים שהסתפחו אליהם. בעודו מתאמן ומתארגן נאלץ הגדוד להגן על תל אביב מיפו העויינת ומכמה כפרים ערבים בסביבתה, אולם עד מהרה מצא הגדוד ומפקדו יצחק פונדק , מקבל את האחריות למרחב הדרום ומיד למעורבות בתקריות ובלחימה בכל דרום הארץ, במה שיהיה מרחב חטיבת גבעתי . באוגוסט 1948 החליף אותו נחמן ניר, ולקראת סוף המלחמה מילא את תפקיד המג"ד שמעון מרגולין.
רשימת אתרי הלחימה של הגדוד ארוכה במיוחד: חבירה לקיבוצים המנותקים גת וגל-און; פריצה לקיבוץ ניצנים, המוקף כפרים ערביים; אבטחת מבצע "חסידה" – מבצע ההטסה הראשון של נשק מצ'כוסלובקיה, מתחת לאפם של הבריטים והערבים גם יחד; השתלטות על משטרת קטרה (ליד גדרה) בתחבולה; כיבוש הכפר מע'אר, מול תל-נוף, ביום הפינוי הבריטי; פיצוץ גשר נחל לכיש (סוּכְרֵיר), שעצר את התקדמות הצבא המצרי לעבר תל-אביב, ונקרא מאז "גשר עד הלום"; הקרבות על וסביב נגבה וניצנים, גבעה 69, משטרת עיראק סואידן, עיבדיס, ג'וליס ובית דראס, והקרב הגדול על כרתייה שעליו הוענק לאחד מחיילי הגדוד, רון פלר, אות גיבור ישראל; בלימת הצבא המצרי ויציאה להתקפות נגד, והרשימה עוד ארוכה.
עשרות הקרבות ומאות התקריות שבהם נטלו חלק לוחמי גדוד 53 גבו מחיר-דמים יקר, אך הדבר לא הוריד את המוטיוואציה של החיילים והמפקדים להמשיך – ולנצח. זיכרונותיהם ויומניהם מאז, ועדויותיהם בנות-ימינו מוכיחות זאת כמעט בכל אחד מעמודי הספר.
למען הגילוי הנאות אני מוצא לנכון לציין כי כמי שגדל במרחבי הדרום – בין רחובות לגדרה ולגן-יבנה, שמורה בלבי, כפי שהדבר אצל רבים מבני דורי באותו האזור – הערכה עמוקה לחטיבת "גבעתי". הכרתי מילדות את המישורים והגבעות, הפרדסים והבוסתנים, הכבישים והגשרים שהיו במלחמת העצמאות אתרי-הלחימה של החטיבה בכלל ושל גדוד 53 בפרט. יתר על כן, בספטמבר 1948, כשערכה החטיבה את הכנס הגדול שלה ברחובות, בהשתתפות צמרת צה"ל הצעיר ובן-גוריון שנראה צעיר מגילו, לא יכולנו אנו, הנערים, שלא להתפעל מצעידתה הגאה ומתרגיליה המרהיבים. באותו לילה נערכה עצרת חגיגית במגרש המכבי. אנו, בני הנוער, לבשנו חאקי והשתדלנו לצעוד על קצות-האצבעות – הן מפאת הכבוד שרחשנו לחטיבה, והן משום שחשבנו שכך נראה גבוהים בכמה סנטימטרים, ואולי מישהו יחשוב בטעות שאנו נִמנים עם אנשי "גבעתי". זה היה שיא המאוויים שלנו בזמן ההוא.
על מלחמת העצמאות נכתבו עד היום, ללא ספק, אלפי ספרים, מחקרים ומאמרים. לרוב אלה הם סיכומים אישיים או ברמות החזית, הפיקוד או החטיבה. כך למדנו להכיר מקרוב את רוב החטיבות – לרבות חטיבת "גבעתי", שגדוד 53 נמנה עם שורותיה – שהקימו את צה"ל בתש"ח 1948-. מעטים המקרים שגדוד שלחם במלחמת העצמאות מתגייס כולו למלאכת כתיבת ספר ומסייע בכך לסופר שנטל על עצמו את מלאכת האיסוף והכתיבה – אריה חשביה. גיבוריו של הספר – תרתי משמע – הם כל אחד מהחיילים והמפקדים, וגדוד 53 עצמו.
דבר העורך
ג-ן הלוחמים שלי
אריה חשביה
ספר זה מספר – לראשונה – את סיפורו של אחד הגדודים המפוארים במלחמת העצמאות – גדוד 53 (ג-ן, "גדוד הפרברים") של חטיבת "גבעתי". מקומו של הגדוד הזה במלחמת העצמאות היה הסיבה הראשונה שהניעה אותי להיענות בהתלהבות לפנייתם של יוצאי הגדוד שאערוך את תולדותיו כדי שיוגש לקורא בלבוש של ספר המיועד לציבור הרחב. אבל היו לי הרבה סיבות נוספות, אישיות ומקצועיות. העיקריות שבהן, על-פי הסדר הכרונולוגי, הן כלהלן.
במלחמת העצמאות הייתי תלמיד כיתה יב בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. אחד מחברי הטובים ביותר היה יואב פלר, שאחיו רון הוכתר כאחד משנים-עשר גיבורי ישראל לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות. רון נמנה עם לוחמי גדוד 53 ואני – כמי שהירבה לבקר בבית פלר, התרשמתי מענוותו שהתבטאה לימים בסירובו להופיע לצידי בהרצאותי על גבורה בישראל. בסירובו להתהדר באות הגבורה הייתה מעין פרפראזה לביטוי העממי: "כל מה שרציתי היה לשוב הביתה בשלום".
רון פלר הוכתר כגיבור ישראל על שבלם בפצצת "פיאט" קצרת-טווח טור של שריון מצרי שבראשו שלושה טנקים. גדוד 53 פוצץ גשר בפאתי אשדוד ותרם בכך לבלימת ההתקדמות של הפולש המצרי כ-30 קילומטר מדרום לתל-אביב. לבלימת המצרים תרמו גם הקרבות העיקשים, המרים והעקובים מדם של גדוד 53 בנגבה, בניצנים בעיבדיס ובזירות לחימה אחרות במרחב הדרום שבו הייתה פרוסה חטיבת "גבעתי".
עבודת המחקר שלי לקבלת תואר שני בהיסטוריה עסקה בחלקו של השריון בקרב עיראק אל-מנשיה – קרב שגדוד 53 אמנם לא נמנה עם המשתתפים בו, אך היה לו חלק בלחימה הקשה על האתר הזה, שניטשו בו כמה קרבות.
עבודת המחקר שלי לקראת תואר שלישי בהיסטוריה נסבה על מבצע "יואב", שבו השתתף גדוד 53.
שנים רבות ליוויתי את גייסות השריון של צה"ל, כהיסטוריון צבאי, וכתבתי את הכרך על השריון בסדרת "צה"ל בחילו". את גייסות השריון הקים יצחק פונדק, המג"ד הראשון של גדוד 53.
הייתה לי אפוא פינה חמה בלב לגדוד 53 וראיתי זכות וכבוד בהעלאת פועלו על הכתב.
יוצאי הגדוד סייעו בידי כתחקירנים בהעמידם לרשותי מאות עדויות ומסמכים, שרובם לא פורסמו עד כה, וחומר שפורסם בספרים ובפרסומים פרטיים. הגדיל לעשות חזי אשל, שבלי עזרתו היה הספר הזה לוקה בחסר. על העזרה שלא תסולא בפז אני מכיר לחברי המערכת טובה מעומק הלב. חוב מיוחד חב אני לעמיתי וידידי אברהם (לנץ') איילון, שספרו בעל שני הכרכים על חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות הוא מופת לכתיבת היסטוריה צבאית. מספרו של לנץ' הוצאתי את המסופר בתפזורת על גדוד 53. לא פחות חשוב כמקור לכתיבת תולדות "גדוד הפרברים" הוא הספר "חמש משימות", ספר הזיכרונות של יצחק פונדק, שהקים את הגדוד ופיקד עליו משלהי נובמבר 1947 ועד לאוגוסט 1948. בין המקורות המודפסים האחרים ששאבתי מהם חומר אציין את ספרו של עודד נגבי, "הייתי חבלן", ואת ההיסטוריה הסיפורית של רם אורן, "המטרה: תל אביב".
השתדלתי להגיש את סיפורו של גדוד 53 בסגנון קריא, כדי שייקרא על ידי הציבור הרחב ולא רק יוצאי הגדוד ומקורביהם. בחרתי ללכת בדרך כרונולוגית ככל האפשר, אם כי פה ושם הקדמתי את המאוחר כדי לתאר מערכה שלמה – כמערכה על ניצנים וכמערכה על נגבה, לדוגמה. סיפרתי על כישלונות ועל הצלחות כפי שאירעו, ללא כחל ושרק, שכן הגדוד ידע להפיק לקחים לכל אורך מסלול הקרבות שלו, ורוחו לא נפלה במבחנים נוקבים וכך הייתה ידו על העליונה.
את סיפורו של הגדוד הבאתי על רקע הימים שבהם הוקם ולחם – החל מימי ההתנדבות לשורותיו כשהוקם בטרם-מדינה וכלה בעמידתו, דל חימוש וניסיון קרבי, מול הצבא הערבי הגדול ביותר בזמנו, הצבא המצרי, אותו בלמו לוחמי חטיבת "גבעתי" וגדוד ג-ן בתוכה, במרחק כ-30 ק"מ מתל-אביב, בגשר אשדוד, שהם קראו לו "עד הלום!"
החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי".
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח
במשפחת "גבעתי" לחם גדוד 53 ביותר קרבות מיתר הגדודים. 53 היה גדוד תוסס ולוחם שגילה מיומו הראשון את אופיו התוקפני. הוא השתלט בתקופה הקשה ביותר על מרחב הדרום שהוקצה לו ויצר בכך בסיס איתן לכיבוש הדרום כולו. דבר לא יכול למחוק את הישגי גדוד 53 בתש"ח.
שמעון אבידן.
הבעת הוקרה
אין תורה בלי קמח. הוצאת הספר נתאפשרה הודות לתרומותיהם של יוצאי הגדוד.
הגדילו לעשות יעקב דויטש, משה פורר, דוד רבינוביץ', ישראל רשף, דוד, נעמי ואבישי שני (שניצקי).
תודה מיוחדת חבים יוצאי הגדוד להרייט וז'אק ששון, משפחה יהודית מברוקלין שאינה נמנית עם לוחמי הגדוד. ידידים יקרים אלה ראו בהנצחת עלילותיו של הגדוד משימה ציונית ראויה, והרימו ברוחב לב תרומה נכבדה שבלעדיה לא היה הספר רואה אור.
שורשים
הקמה, התארגנות וגיבוש
הרקע להקמת החטיבה
בשנת 1947, שלושים שנה לאחר שבריטניה הבטיחה – ב"הצהרת בלפור" – לסייע בהקמתו של "בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל", לא זו בלבד שעדיין לא הוקם הבית הלאומי אלא שבריטניה פירסמה (במאי 1939) את "הספר הלבן" שגזר הגבלות חמורות על רכישת אדמות על-ידי יהודים בארץ-ישראל ועל עלייתם של יהודים, לרבות שרידי פליטה מן השואה שפקדה את יהודי אירופה. היישוב היהודי נאבק בשלטון המנדטורי הבריטי בכל האמצעים שעמדו לרשותו: הסברה, התיישבות במקומות אסורים על-פי "הספר הלבן", עלייה "בלתי-לגאלית" [מנוגדת ל"ספר הלבן"], חבלה באוניות הגירוש הבריטיות, ששימשו להובלת פליטים למחנות בקפריסין, ומיתקני מכ"ם-חופים שפעלו נגד ההעפלה לארץ-ישראל, ועוד. במהלך שנת 1947 הסלימו הבריטים את תגובותיהם. הם העלו לגרדום בכלא עכו אנשי מחתרת יהודים, חברי ארגונים שפעלו מחוץ למסגרת היישוב המאורגן, וביולי של אותה שנה לא הסתפקו במעצר מעפילים "בלתי-לגאלים" במחנות מעצר בארץ-ישראל או בקפריסין אלא גירשו את 4,500 מעפילי האונייה "יציאת אירופה תש"ז" ["אקסודוס"] להמבורג שבגרמניה, הארץ שמנהיגיה במלחמת העולם השנייה השמידו שישה מיליון מיהודי אירופה, שליש מכל העם היהודי בעת ההיא.
בראשית שנת 1947 החליטה ממשלת בריטניה שנבצר ממנה להשכין שלום בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, ושאינה יכולה לשים קץ למאבקם של היהודים לעצמאות, אף כי הציבה בארץ-ישראל – בה היו בעת ההיא כ-600,000 יהודים - כמאה אלף שוטרים וחיילים (בהם דיוויזיית הצנחנים עטורת התהילה ממלחמת העולם השנייה). ב-11.2.47 העבירה בריטניה את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם. ב-11.3.47 מינה מזכ"ל האו"ם, טריגווה לי, ועדת חקירה לארץ-ישראל כדי למצוא פתרון לסוגיית "ארץ אחת – שני עמים": כ-1.2 מיליון ערבים וכ-600,000 יהודים.
ב-31.8.47 פירסמה ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם את המלצותיה לגבי פלשתינה: סיום המנדט הבריטי והענקת עצמאות בהקדם האפשרי לשני העמים בשתי המדינות שיוקמו בשטח המנדט-לשעבר.
ב-31.10.47 פורסמה סטטיסטיקה מאלפת: מתחילת 1946 הביאו 36 אוניות מעפילים 43,500 עולים "בלתי-לגאליים" לחופי ארץ-ישראל. מסוף מלחמת העולם השנייה (מאי 1945) ניסו 57 אוניות לפרוץ את ההסגר הבריטי. 40 מהן נתפסו. אולם 67,000 יהודים הצליחו לפרוץ את ההסגר הימי הבריטי ועלו ארצה.
ב-29.11.47 – כ"ט בנובמבר, יום ד', ט"ו בחשוון – קיימה העצרת הכללית של האו"ם הצבעה בדבר חלוקת פלשתינה לשתיים: מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. ירושלים תהיה בינלאומית. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד, עשר נמנעו, אחת נעדרה. היישוב היהודי בארץ-ישראל קיבל את ההחלטה הזאת בשירה ובריקודים ברחובות, אבל עד מהרה התברר שהעצמאות לא תוגש ליהודים על מגש של כסף.
בבוקר שלמחרת אישורה של תוכנית החלוקה באו"ם תקפו ערבים אוטובוס ציבורי יהודי בדרכו מחדרה לירושלים, ואוטובוס אחר בדרכו מפתח-תקווה לירושלים. זאת הייתה תחילת המערכה.
הקמת גדודי החטיבה
בחודש נובמבר 1947 הורגש בעליל שינוי במצב הביטחון של היישוב היהודי בפלשתינה-ארץ-ישראל, שהחריף בחודשי הדיונים באו"ם על גורל הארץ והגיע לנקודת רתיחה בעקבות החלטת ארגון האומות המאוחדות, האו"ם, על חלוקתה של הארץ בין יהודים לערבים. מדינות ערב איימו בגלוי שיפעלו למניעת הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה-א"י. ההיערכות הערבית חייבה תגובה בהתאם מצד היישוב היהודי. ארגון ה"הגנה", צבאה של המדינה-בדרך, היה מבוסס עד אז על ההנחה שאם יהיה עימות בסוגיית החלוקה, הוא יהיה בין היישוב היהודי לבין ערביי ארץ-ישראל. עכשיו היה צורך בהיערכות שתיתן מענה ללחימה בצבאות סדירים.
ב-7 בנובמבר 1947 פירסם הפיקוד העליון של ה"הגנה" את "פקודת המבנה הארצי" שגרסה הקמת מסגרות לוחמות של חטיבות וגדודים.
מסגרות אלה הוקמו מתוך חברי ה"הגנה" שהשתייכו ליחידות חי"ש [חיל שדה]. מפקד מחוז תל-אביב הורה להעביר את אנשי חי"ש תל-אביב לפיקוד חטיבת "גבעתי".
במחצית הראשונה של דצמבר 1947 מונו מפקדי ארבעת הגדודים הראשונים של החטיבה: אלדוד אוארבוך - מפקד פלוגה ותיק בחי"ש תל-אביב; מאיר דוידזון - מפקד פלוגה ותיק בפלמ"ח, מאנשי "הבריגדה" ואיש עלייה ב'; יצחק פונדק - מפקד נפת "גרשון" ב'גליל' הדרום; ויעקב פרולוב - מפקד נפת "אפרים" באותו 'גליל'.
אלדד קיבל את הפיקוד על גדוד א' (שהיה לגדוד 54), שכלל את הפלוגות א', ב' וג' של חי"ש תל-אביב; מאירקה - את הפיקוד על גדוד ב' (51), שכלל את הפלוגות ה', ח' וט'; יצחק - את הפיקוד על גדוד ג' (53) - הוא "גדוד הפרברים", שנקרא בפי מפקדיו ג גדוד גן (53 בגימטריה); ויעקב קיבל את הפיקוד על גדוד "אברהם" (52), שכלל את פלוגות חי"ש מראשון-לציון ומרחובות.
ממשיך ומספר אברהם איילון בספרו "חטיבת 'גבעתי'": על ימים אלה רשם יצחק פונדיק במחברת זיכרונותיו את הדברים הבאים: "הוחלט להקים צבא עברי. במעמד מפקדים ותיקים ב'הגנה' הוקראה לפנינו פקודת המבנה החדשה בדבר הקמת חמישה-עשר גדודים סדירים תוך חודש-חודשיים. עם המועמדים לתפקיד מפקד גדוד נמניתי גם אני. על אחדים מתוכנו הוטל להרכיב את גדודם מקרב אנשי חי"ש, ועל אחרים - להקימו מטירונים שלא השתייכו לשום מסגרת צבאית. לאיש מאיתנו לא היה ניסיון כיצד עושים זאת. עד כה ידענו כי המסגרות הטקטיות בפעולותיה הקרביות הראשונות של ה'הגנה' הן הכיתה והמחלקה, שבניהוגן היינו מנוסים. האמנו שנוכל להוביל לקרב אפילו... פלוגה; אולם לנהוג גדוד שלם - איש מאיתנו לא העלה זאת על דעתו. גם בעלי הניסיון בתוכנו לא יכלו לתאר לעצמם כיצד יתגברו בזמן כה קצר על מכשולים כה רבים - על בעיות של דיור, אספקה, מינוי מפקדים, מדריכים ועוד..."
12 חטיבות – כשנים עשר השבטים
בשלב הראשון הוקמו חמש חטיבות. בהמשך הוקמו עוד שבע. בסך הכול הוקמו אפוא 12 חטיבות במלחמת העצמאות. בארבע חטיבות החי"ש שהוקמו לקראת פרוץ המלחמה, היו חמישה-עשר גדודים, ארבעה מהם מתל-אביב, ואחד מאלה היה גדוד הפרברים, שתחילה היה שמו גדוד ג' חי"ש פרברים (גדוד 3), אחר-כך ניתן לו המספר 11, עד שקיבל לבסוף את המספר 53, כלומר הגדוד השלישי של חטיבה 5 – אחד מארבעת הגדודים הראשונים שהיוו את החטיבה עד שהוקם בה גדוד חמישי ב-15 במאי 1948. לטובת רציפות הקריאה נקרא לו מכאן ואילך בסימונו הסופי: גדוד 53.
למפקד החטיבה החמישית מחמש החטיבות הראשונות שהוקמו, היה מועמד יהושע גלוברמן מקיבוץ יגור, מפקד ה"הגנה" במחוז תל-אביב ערב מלחמת העצמאות. אולם ב-8.12.47, נהרג גלוברמן בדרכו לתל-אביב מירושלים – לשם נשלח על-ידי בן-גוריון כדי לעמוד מקרוב על המצב בעיר. השיירה בה נסע הותקפה בידי ערבים. למפקד החטיבה מונה שמעון אבידן מקיבוץ עין השופט, איש הפלמ"ח שכינויו ב"הגנה" היה "גבעתי". חטיבה 5 נקראה מאז בשם זה.
המג"ד יצחק (פונדיק) פונדק
מנובמבר 1947 עד 18 באוגוסט 1948
יליד פולין, 1913. בפולין רכש השכלה עממית. עלה ארצה בשנת 1933 במסגרת תנועת "החלוץ", ובאותה שנה התנדב לארגון ה"הגנה" במגדיאל. שנים מספר עבד בחקלאות ובבניין. בשנת 1936, בהיותו מפקד כיתה ב"הגנה", לאחר שסיים קורס מ"כים בתל-אביב, גויס למנגנון הקבע של הארגון. ב-1939 עבר קורס מ"מים והיה מפקד מחלקה ביבנאל א', אחר-כך מונה לסגן מפקד גדנ"ע בתל-אביב, הדריך בקורסים למפקדי כיתות בשפיה ובקורסים של מפקדי מחלקות ואזורים בג'וערה, והיה מדריך ראשי במחוז המרכז ב-1944. היה מפקד נפת "גרשון" בדרום בשנים 1947-1945. זה היה תפקידו האחרון ב"הגנה".
בנובמבר 1947 מונה למפקד גדוד 53 בחטיבת "גבעתי" (5) ושימש בתפקיד זה עד אוגוסט 1948, שבו מונה למפקד חטיבת "עודד" (9) הצפונית והועלה בדרגה. מאוחר יותר מונה למפקד חטיבת ירושלים, "עציוני" (6), עליה פיקד עד לגמר מלחמת העצמאות.
בצה"ל מילא את התפקידים הבאים:
הקים את הנח"ל והיה מפקדו הראשון (1950-1949).
בוגר מחזור ראשון של פו"מ (1950).
מפקד חטיבה 7 המשוריינת (1951). השתלמות בקורס שיריון בצרפת (1952). הקים את גייסות השריון והיה מפקדו הראשון של החיל הזה (1956-1953) בדרגת אלוף (אך הדרגה הזאת לא הוענקה לו בפועל.
השתחרר מצה"ל בשנת 1959, לאחר שהשלים את השכלתו התיכונית ורכש תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת "קולומביה" בארצות-הברית.
גויס שנית לצה"ל בשנת 1971 על-ידי שר הביטחון משה דיין ומונה למושל רצועת עזה וצפון סיני בדרגת תת אלוף (1972-1971).
גדוד הפרברים
ב-1947 עדיין שלטה בארץ-ישראל ממשלה בריטית. ליישוב היהודי לא הייתה ריבונות ולהנהגתו לא הייתה סמכות שלטונית לאכוף על איש להצטרף לשורות ארגון ה"הגנה" – הצבא של המדינה-בדרך. גרועה מזו, ארגון ה"הגנה" עדיין היה ארגון מחתרת שפעל בניגוד לחוק הקיים. עונש מוות – או, במקרה הטוב, מאסר ממושך – איים על כל יהודי שנתפס ונשק בידו. כדי להקים את הגדוד שהוטל עליו להקים, היה על יצחק פונדק להסתמך אך ורק על מנהיגותו והקשרים הענפים שקשר בשנות שירותו הרבות ב"הגנה".
בעת ההיא הכול נעשה בהתנדבות, מתוך הכרה פנימית בחובת השירות למולדת. מפקדים הקימו את היחידות שלהם בשיטת "חבר מביא חבר". שניים מן הראשונים בגדוד היו צבי צור (צ'רה), לימים רמטכ"ל, שהמג"ד הכיר מהגדנ"ע בתל-אביב, והוא מונה לסגנו, ושמעון מרגולין, שהיה חניך בקורס מ"כים שעליו פיקד המג"ד ב"הגנה". מרגולין מונה למפקד פלוגה.
אליהם הצטרף עד מהרה נחמן (גורפינקל) ניר, ששירת בחטיבה היהודית הלוחמת – "הבריגדה" – במלחמת העולם השנייה. סיפר נחמן: "במסגרת שיטוטי הגיוס של יצחק, הוא הזדמן למטה החטיבה בשרונה ושם פגש אותי. 'מה אתה עושה כאן?' הוא שאל ואני עניתי שעתה-זה סיימתי הדרכת קורס מ"כים של החטיבה. 'אם כך, אתה פנוי. בוא לגדוד,' הוא אמר ואני לקחתי את תרמילי ועליתי לטנדר האדום של יצחק. בדרך לגדרה שאלתי מה בדיוק אני אמור לעשות בגדוד. התשובה: 'אל תדאג, נמצא לך תפקיד.'" נחמן מונה לקצין המבצעים – הקמב"ץ, ולימים היה למפקד הגדוד.
בתוך שבועיים הרכיב יצחק את הסגל הפיקודי של גדודו: אנשי מטה, מפקדי פלוגות ופקידות. בעזרת צוות קטן הוקם משרד שהתחיל קולט מתנדבים - ערב-רב של בני אסכולות צבאיות וחצי-צבאיות. הטובים שבהם נבחרו לבניית הסגל הפיקודי הזוטר, והם נשלחו לקורס סמלים גדודי בן חודש ימים.
סיפר אשר הלפרין: "בדצמבר 1947 נשלחתי לקורס סמלים בשרונה, לאחר ש'גויסתי' על-ידי מאיר אפל, חברי לספסל הלימודים בבית-הספר העממי [היסודי] תל נורדאו ובבית-הספר התיכוני למסחר [גאולה]. התייצבנו בקומה העליונה של בית ברחוב אלנבי, ליד שדרות רוטשילד בתל-אביב, ושם חִייל אותנו צבי צור (צ'רה). מפקד הפלוגה שלי היה שמעון מרגולין, אותו היכרתי מהשכונה ומבית-הספר תל נורדאו."
סיפר יוסקה ישורון: "לפי השיטה של 'חבר מביא חבר' קרא לי שמעון מרגולין, שהיכרתי בקורס מ"כים של ה'הגנה' בקדימה, וידע ששירתי במשטרת היישובים העבריים. הוא צירף אותי לסגל המדריכים בקורס הסמלים שהתקיים בשרונה בשלהי 1947. היה צורך להתחיל הכול מבראשית. את מערכי השיעור הכנו וכתבנו בעצמנו, ותוך כדי הדרכה נכתבו נהלי ההדרכה. באחד הערבים, תוך כדי צפייה בסרט על פעולות הקומנדו של אורד וינגייט בבורמה, נקראנו בדחיפות לצאת לפעולה נגד הכפר סלמה הגובל בשכונת התקווה."
להשלמת מצבת הגדוד היה צורך לשוטט בפרברי תל אביב ולקבץ צעירים מהשכונות התקווה, שפירא, פלורנטין, מרכז וולובלסקי, נווה צדק וכרם התימנים. רוב המגוייסים הללו באו ממשפחות קשות יום, שהצעירים הללו נהגו לעבוד כדי לסייע לכלכלת המשפחה. היו בין המצטרפים החדשים לגדוד בנים יחידים - ונערים בני 16 שעשו הכול כדי לשכנע שהם בגיל הגיוס. הם הוכיחו את עצמם כלוחמים אמיצים. חלקם אף נפלו בקרב.
את גרעין המתנדבים היוו אפוא כ-300 נערי "גדוד הפרברים" שהקימה ה"הגנה" מפלוגות "השחר" של הגדנ"ע. נערים אלה באו משכונות הספר של תל-אביב, רובם ממשפחות קשות יום שבהן נאלצו נערים לצאת לעבודה כדי לעזור לפרנסת המשפחה בטרם סיימו את לימודיהם. ה"הגנה" לא יכלה לספק לכולם ציוד בסיסי כמו ביגוד, נעליים, שמיכות וכיוצא בכך. קבוצה של ותיקי ה"הגנה" התארגנה בעיר כיחידת סעד מאולתרת. יחידה זו דאגה להעביר מפעם לפעם משלוח של ביגוד, נעליים, שמיכות וכיו"ב שנתרמו על ידי תושבים בעורף.
המתנדבים החדשים באו מכל שדרות החברה – צברים, יקים, יוצאי תימן וכיו"ב, כולם בלבוש אזרחי, מי בבגדי עבודה ומי בחליפה ועניבה; פקיד בנק, זבן בבית מסחר, פועל בבית חרושת ונער המתקיים מדוכן סידקית המוצב בפתח חדר מדרגות של בית ברחובה של עיר.
מלאכת הקמת הגדוד נמשכה כשלושה חודשים ובסופה הוא מנה ארבע פלוגות. רוב גדודי החטיבה התארגנו סביב יחידות החי"ש של תל-אביב ויישובי הדרום, ואילו גדוד 53 הורכב ברובו, פרט לצוות מפקדים וקומץ אנשי חי"ש, מנערי הגדנ"ע ומאזרחים ללא ניסיון צבאי. בעוד שאנשי החי"ש והגדנ"עים עברו מכסת אימונים כזאת או אחרת, בנשק ובשדאות, הגיעו המתנדבים-המגויסים החדשים לגדוד ללא אימון בסיסי או הכרת מושגי יסוד של ארגון ומשמעת.
בספר "גבעתי" שכתב אברהם איילון (לנטש) נאמר: "במשך שלושת החודשים שעברו על יצחק, עד שובו למרחב הדרום כמפקד גדוד 11 [53] הוא הצליח לעשות מלאכה גדולה: הוא בנה גדוד מפלוגות גדנ"עי 'השחר' של פרברי תל-אביב, שהיו הפחותות ביותר באימונן בחי"ש תל-אביב, ומגוייסים חדשים שלא היו חברי 'הגנה', והעמידו, לפחות מבחינה מספרית, בראש גדודי החטיבה. כבר במחציתו השנייה של פברואר 1948 נמנו על הגדוד 10 קציני מטה, 8 מ"פים, כ-30 מ"מים, כ-100 מ"כים וכ-600 טוראים". מאוחר יותר, במהלך הקרבות, צורפו לגדוד אנשים מיישובי הדרום, ומצבת הגדוד הועמדה על 1,200 לוחמים. השם "גדוד הפרברים" השתרש ונתקבל בגאווה. ותיקי הגדוד מוסיפים לשאת אותו עד עצם היום הזה.
דרכו של נער מספסל הלימודים לקו האש
על דרכו של נער לגדוד 53 בעת הקמתו בשלהי 1947 סיפר חזי אשל:
"בחורף 1947 הייתי חבר בתנועת 'צופי העדה' שפעלה בבית-הספר 'תחכמוני' ברחוב לילינבלום בתל-אביב. המדריך שלי, משה (מוּסה) וסרמן (לימים, אשד, מגדוד 54), הרביץ בנו צופיות, ציונות ואהבת הארץ, ולא היה צריך לעמול קשה כדי לגייס אותנו לגדודי הנוער של ה"הגנה" (הגדנ"ע), שנקראו בבתי-ספר מסוימים חג"ם (חינוך גופני מורחב) או "השחר", כדי לא לעורר חשד בלב שלטונות המנדט הבריטי.
באותם ימים, ציונות לא נכתבה בין גרשיים והתנדבות לא הייתה מילה גסה. ביישוב היהודי בארץ ישראל שררה התלהבות, וכל אחד היה מוכן להקרבת נוחותו האישית לטובת המדינה שבדרך. בעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות דנו בעתידה של ארץ ישראל ולאחר 2000 שנות גלות היה סיכוי שדורנו יגשים את חזון המדינה העברית.
"באותה שנה סיימתי את שנת הלימודים הראשונה בבית-הספר המקצועי של המזרחי ברחוב חברת ש"ס שבנווה-צדק. בקיץ, בחופש הגדול, נקראנו לסייע בביצור יישובים באצבע הגליל. השכם בבוקר היינו מעמיסים כדי חלב על מכונית החלב. אחר הצהריים בנינו עמדות סביב היישוב ועסקנו באימונים ובטיפוח הכושר הגופני. בערבים ישבנו סביב למדורה, שרנו שירי מולדת, בישלנו קפה וצלינו תפוחי אדמה.
"בשובנו מהגליל היינו מתאמנים בנשק אחת לשבועיים – בשבת – בחולות חוסמסא שליד חולון. בערבים הדבקנו כרוזי 'החומה' – עיתון ה'הגנה', והתאמנו במקלות בקרב פנים אל פנים (קפא"פ).
"בלילה של 29 בנובמבר 1947– בעת קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה היהודית- הייתי בכיכר מגן דוד בתל-אביב, שמח עד לשיכרון-חושים. ידעתי, משיחות הרקע עם המדריכים בצופים ובגדנ"ע, שהערבים מאיימים במלחמה למניעת הגשמתו של החזון הציוני. היינו מוכנים להיענות לכל משימה. ואכן בדצמבר 1947 נקראנו לכנס באולם תיאטרון 'אוהל' שליד כיכר דיזנגוף. זה היה כנס ההקמה של גדוד ג' של חי"ש הפרברים של תל-אביב, הלא הוא גדוד 3 בחטיבה 5 [קרי, 53], 'גבעתי', שהוקמה באותם ימים. כך צורפנו לארגון ה'הגנה' והפכנו מילדי הגדנ"ע ללוחמים מן השורה. כבר בשבוע הראשון של דצמבר 1947 נקראנו לעמדות בשכונות הספר של תל-אביב, הן ביום והן בלילה, מספר פעמים בשבוע. שנת הלימודים השנייה (כיתה י'), כבר החלה, אבל כמו רבים מחברי הבנתי גם אני שהלימודים ייאלצו לחכות..."
אימונים
מחנה קלט בצפון תל-אביב
מחנה קלט למגויסים הוקם ב"מחנה יונה" שבצפון תל-אביב. בעוד הצעירים לומדים להשתמש בנשק, כבר נקראו להשתלב בהגנה על העיר, תחילה בהדיפת התקפה על שכונת התקווה, אחר-כך בפעולות יזומות נגד הכפרים הערביים סלמה ויאזור.
אימוני שדה בבית-חרושת לספירט
לאחר סדרה של אימונים באזור קריית מאיר וב"מחנה יונה" בצפון תל-אביב, התקיימה – בחודשים דצמבר 1947 - פברואר 1948 – סדרת אימונים משלימים ב"מחנה הספירט", בסיס אימונים למגויסי הגדוד שהוקם בבית-חרושת לספירט בחולות החוף ליד הכפר הערבי סידנא עלי. סיפר עמיחי פניני (רס"ר) מפלוגה ד' שנתגבשה שם: "מחנה הספירט היה מפעל ישן לייצור ספירט במקום שכוח-אל, מבודד ומוסתר מעין רואים ובייחוד מעיניה הבולשות של המשטרה הבריטית, שפעלה בארץ-ישראל עד לסיום המנדט באמצע מאי 1948."
מוסיף מרדכי (מוטקה) זילבר (מ"מ): "מפעל הספירט היה נטוש, עזוב ומוזנח. התנאים היו קשים, האוכל היה רע, מדים עדיין לא היו. קיבלנו סרבלים שמידותיהם התאימו אולי לפילים. חסרו שמיכות ומזרנים, הגשם דלף לתוך המגורים. אבל האנשים קיבלו הכול בהבנה, מצב הרוח היה מרומם כי ידענו לקראת מה אנו מתאמנים – הקמת מדינה לעם היהודי, הגשמת חלום של דורות. 
"המגויסים החדשים היו חתך של היישוב בארץ. מקצתם היו חברי ה'הגנה', אנשי החי"ש והגדנ"ע, אבל הגיעו גם אנשי פלמ"ח ופלי"ם וגם אזרחים מן השורה – חבר'ה נפלאים.
"המגויסים חולקו לכיתות ולמחלקות, עברו אימוני שדה ביום ובלילה, אימוני פרט, כיתה ומחלקה, אימוני נשק – רובה, תת-מקלע, מקלע, רימון-יד ומטווח. לסיום, מסע פלוגות למחנה שרונה, שם שובצו בגדודים. 
"באחד ממסעות הלילה לכיוון שרונה, בסיום אחד המחזורים – 6 בפברואר 1948 – כשעברנו ליד כפר ערבי, נורה לעברנו מטח יריות. יוסף ישראלי, מכיתת 'המכבים' שרוב אנשיה היו חברי קבוצת הכדורגל של 'מכבי תל-אביב', ששימש כגשש בראש הטור, נהרג – ההרוג הראשון של גדוד 53. מאחר שתושבי הכפר הזה השלימו עם הקמתה של מדינת ישראל, הורה לנו המג"ד להמשיך בדרכנו ולא להגיב. בדיעבד התברר שאנשי הכפר פתחו באש בשוגג, בחשבם שאנו מתכוונים לתקוף אותם."
סיפר מוטקה זילבר: "למרות הזמן הקצר שהיה לכל מחזור, וחרף האימונים האינטנסיביים, נוצר הווי במחנה ונכתבו שירים שאותם שרו לפי מנגינות ידועות. לדוגמה:
להגן על אומה ומולדת
הצטרף הפי"ל ללוחמים,
כי אומנה היד העובדת
לאחוז בפצצות ורובים.
ועוד פ'ם לחצו הם ידיים,
נשיקה אחרונה עוד לבת,
נפרדו עם חיוך על שפתיים,
אבל פנימה הלב כה צבט.
ובעורף השאירו אחריהם
אב ואם והבית החם,
נערתם נפנפה עוד אחריהם.
עת חבריה יצאו לאי-שם,
חסל תיאטרון וקולנוע
ורחוק כחלום כל פלירט,
כי שוכנו על פי צו מגבוה
בתוך בית-חרושת לספירט.
לא מיטה של נוצות לעת ליל,
מצופה עם צפית וסדין.
שק של קש לבני חיל,
לחברי הפי"ל דוודים.
ודורכות על חולות פה רגליים
וזוכרים טיולים עם הבת,
אך לא זר של פרחים בידיים,
רק רימון, הברן והתת.
ועוד שיר.
מי זה חשב ומי פילל
מה שעשו מאיתנו.
פעם היינו פאר האומה
ועכשיו טוראי בכיתה
לא עם שיר ערש נרדם
רק עם קונצרט שעועית רועם,
לא צליל של זמר מעיר אותי פה,
רק הקול הצרוד של שלמה.
במקום ללכת להצגה
ולטייל עם בחורה,
כל החבר'ה בסך צועדים
ומ"כים עלינו רוכבים.
פעם לבשנו חליפה
לפי המודה והמידה.
האוברול שלנו גם הוא מתאים,
לא לנו אבל לפילים.
יזכור
ישראלי יוסף נפל במסע רגלי ממחנה הספירט בהרצליה - 6.2.48
קורס סמלים בשרונה
סיפר יצחק הגואל, בן 17, מן הגדנ"ע בפרברים: "הבריטים פינו את מחנה שרונה [היום 'הקריה' בתל-אביב] והעבירו אותו לידי היהודים במחצית דצמבר 1947. שם המחנה הוסב ל'מחנה יהושע' לזיכרו של יהושע גלוברמן, מפקד תל-אביב ב'הגנה', שנפל בדרכו מירושלים בשיירה שהותקפה על-ידי ערבים, שבוע לפני פינוי המחנה. קורס הסמלים שהתקיים במחנה שרונה בדצמבר 1947 נועד לאיוש תקני הנגדים והמש"קים (מפקדים שאינם קצינים) בגדוד. מפקד הקורס היה שמעון מרגולין, מפקד המחלקה שלי היה אשר (פופובסקי) דרומי, ומפקד הכיתה היה אברהם שוארצשטיין.
"קורס הסמלים נמשך כחודש ימים וכלל אימוני כושר ונשק, אימוני שדה לילה ויום, קפא"פ (קרב פנים אל פנים – קרב מגע, בעיקר עם מקלות), קשר ועוד. חניכי הקורס יצאו בלילות לסיורים ולמארבים (אמבושים) ליד יפו והכפרים הערביים הגובלים בתל-אביב. כמו כן יצאו לפעולות נגד הערבים בזבלאווי (יד-אליהו), ביאזור ובסלמה."
