עד הלום

מפרברי תל-אביב לבלימת הפולש המצרי במלחמת העצמאות



תוכן הענינים
עד הלום
מבוא
שורשים התארגנות וגיבוש
לחימה תוך כדי אימונים
משימות תוך כדי התארגנות
יורדים דרומה
פעולות יזומות
פעולות יזומות 2
מול הפולש המצרי 15/5-2/6
מול הפולש המצרי 2/6-16/6
קרבות עשרת הימים 8-13 יולי
קרבות עשרת הימים 14-18 יולי
ההפוגה השנייה
מבצע "יואב" - 15/16 באוקטובר
המעבר לחזית המרכז
ואלה שעשו את המלאכה
מפגשים שלאחר גבעתי
לקט זיכרונות - סיפורים אישיים
מגש הכסף
רשימת הנופלים

ספר
ערך: אריה חשביה
סדר: ההוצאה לאור - משרד הביטחון. אירית מנה
הודפס בישראל, תשס"ו-2005
עיצוב העטיפה: אורלי ייני

אתר אינטרנט [בלוג]
עריכה וסדר: צבי שורצמן
zvi@afeka.ac.il
הספר הועלה לאינטרנט באישור יוצריו כחלק ממיזם 'נצר אחרון'.

מבוא

גיבורי התהילה
ד"ר מרדכי נאור
לפני שנים רבות כתב הסופר היהודי-אמריקאי הנודע הווארד פאסט ספר בשם "אחי גיבורי התהילה", שזכה למהדורות רבות בעולם ובישראל. ספרו של פאסט עסק בנושא היסטורי-יהודי: מרד החשמונאים. למקרא הספר שלפנינו עולה המחשבה שאין לנו צורך להרחיק אל נבכי ההיסטוריה היהודית כדי לחפש גיבורים. הם מצויים בקרבנו, ולוחמי גדוד 53 (ג"ן) של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות מהווים את אחת הדוגמאות הטובות להם.
הגדוד השלישי של "גבעתי", אחת מחמש חטיבות ה"הגנה" הראשונות (לצד הפלמ"ח), נכנס ללחימה זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות, עוד בדצמבר 1947. לחימתו נמשכה, כמעט ללא הפסקה, במשך שנה שלמה, ונאמנים עלי דבריו של מפקד "גבעתי", שמעון אבידן, המופיעים בספר: "במשפחת גדודי החטיבה, מופיע הגדוד כמי שעבר יותר לחימות מאשר היתר, כאחד הגדודים הוותיקים של חטיבתנו, שבכל תקופת הלחימה היה גדוד לוחם ותוסס."
במקורו זה היה "גדוד הפרברים" של תל-אביב: צעירים בני 18 ומעט יותר (ואף צעירים מהם ש"התגנבו" לשורות הלוחמים). נהגה אז השיטה של "חבר מביא חבר" וכך הגיעו מאות אנשי הגדוד מן הפרברים, מנערי הגדנ"ע ומקרב מתנדבים שהסתפחו אליהם. בעודו מתאמן ומתארגן נאלץ הגדוד להגן על תל אביב מיפו העויינת ומכמה כפרים ערבים בסביבתה, אולם עד מהרה מצא הגדוד ומפקדו יצחק פונדק , מקבל את האחריות למרחב הדרום ומיד למעורבות בתקריות ובלחימה בכל דרום הארץ, במה שיהיה מרחב חטיבת גבעתי . באוגוסט 1948 החליף אותו נחמן ניר, ולקראת סוף המלחמה מילא את תפקיד המג"ד שמעון מרגולין.
רשימת אתרי הלחימה של הגדוד ארוכה במיוחד: חבירה לקיבוצים המנותקים גת וגל-און; פריצה לקיבוץ ניצנים, המוקף כפרים ערביים; אבטחת מבצע "חסידה" – מבצע ההטסה הראשון של נשק מצ'כוסלובקיה, מתחת לאפם של הבריטים והערבים גם יחד; השתלטות על משטרת קטרה (ליד גדרה) בתחבולה; כיבוש הכפר מע'אר, מול תל-נוף, ביום הפינוי הבריטי; פיצוץ גשר נחל לכיש (סוּכְרֵיר), שעצר את התקדמות הצבא המצרי לעבר תל-אביב, ונקרא מאז "גשר עד הלום"; הקרבות על וסביב נגבה וניצנים, גבעה 69, משטרת עיראק סואידן, עיבדיס, ג'וליס ובית דראס, והקרב הגדול על כרתייה שעליו הוענק לאחד מחיילי הגדוד, רון פלר, אות גיבור ישראל; בלימת הצבא המצרי ויציאה להתקפות נגד, והרשימה עוד ארוכה.
עשרות הקרבות ומאות התקריות שבהם נטלו חלק לוחמי גדוד 53 גבו מחיר-דמים יקר, אך הדבר לא הוריד את המוטיוואציה של החיילים והמפקדים להמשיך – ולנצח. זיכרונותיהם ויומניהם מאז, ועדויותיהם בנות-ימינו מוכיחות זאת כמעט בכל אחד מעמודי הספר.
למען הגילוי הנאות אני מוצא לנכון לציין כי כמי שגדל במרחבי הדרום – בין רחובות לגדרה ולגן-יבנה, שמורה בלבי, כפי שהדבר אצל רבים מבני דורי באותו האזור – הערכה עמוקה לחטיבת "גבעתי". הכרתי מילדות את המישורים והגבעות, הפרדסים והבוסתנים, הכבישים והגשרים שהיו במלחמת העצמאות אתרי-הלחימה של החטיבה בכלל ושל גדוד 53 בפרט. יתר על כן, בספטמבר 1948, כשערכה החטיבה את הכנס הגדול שלה ברחובות, בהשתתפות צמרת צה"ל הצעיר ובן-גוריון שנראה צעיר מגילו, לא יכולנו אנו, הנערים, שלא להתפעל מצעידתה הגאה ומתרגיליה המרהיבים. באותו לילה נערכה עצרת חגיגית במגרש המכבי. אנו, בני הנוער, לבשנו חאקי והשתדלנו לצעוד על קצות-האצבעות – הן מפאת הכבוד שרחשנו לחטיבה, והן משום שחשבנו שכך נראה גבוהים בכמה סנטימטרים, ואולי מישהו יחשוב בטעות שאנו נִמנים עם אנשי "גבעתי". זה היה שיא המאוויים שלנו בזמן ההוא.
על מלחמת העצמאות נכתבו עד היום, ללא ספק, אלפי ספרים, מחקרים ומאמרים. לרוב אלה הם סיכומים אישיים או ברמות החזית, הפיקוד או החטיבה. כך למדנו להכיר מקרוב את רוב החטיבות – לרבות חטיבת "גבעתי", שגדוד 53 נמנה עם שורותיה – שהקימו את צה"ל בתש"ח 1948-. מעטים המקרים שגדוד שלחם במלחמת העצמאות מתגייס כולו למלאכת כתיבת ספר ומסייע בכך לסופר שנטל על עצמו את מלאכת האיסוף והכתיבה – אריה חשביה. גיבוריו של הספר – תרתי משמע – הם כל אחד מהחיילים והמפקדים, וגדוד 53 עצמו.

דבר העורך
ג-ן הלוחמים שלי
אריה חשביה
ספר זה מספר – לראשונה – את סיפורו של אחד הגדודים המפוארים במלחמת העצמאות – גדוד 53 (ג-ן, "גדוד הפרברים") של חטיבת "גבעתי". מקומו של הגדוד הזה במלחמת העצמאות היה הסיבה הראשונה שהניעה אותי להיענות בהתלהבות לפנייתם של יוצאי הגדוד שאערוך את תולדותיו כדי שיוגש לקורא בלבוש של ספר המיועד לציבור הרחב. אבל היו לי הרבה סיבות נוספות, אישיות ומקצועיות. העיקריות שבהן, על-פי הסדר הכרונולוגי, הן כלהלן.
במלחמת העצמאות הייתי תלמיד כיתה יב בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. אחד מחברי הטובים ביותר היה יואב פלר, שאחיו רון הוכתר כאחד משנים-עשר גיבורי ישראל לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות. רון נמנה עם לוחמי גדוד 53 ואני – כמי שהירבה לבקר בבית פלר, התרשמתי מענוותו שהתבטאה לימים בסירובו להופיע לצידי בהרצאותי על גבורה בישראל. בסירובו להתהדר באות הגבורה הייתה מעין פרפראזה לביטוי העממי: "כל מה שרציתי היה לשוב הביתה בשלום".
רון פלר הוכתר כגיבור ישראל על שבלם בפצצת "פיאט" קצרת-טווח טור של שריון מצרי שבראשו שלושה טנקים. גדוד 53 פוצץ גשר בפאתי אשדוד ותרם בכך לבלימת ההתקדמות של הפולש המצרי כ-30 קילומטר מדרום לתל-אביב. לבלימת המצרים תרמו גם הקרבות העיקשים, המרים והעקובים מדם של גדוד 53 בנגבה, בניצנים בעיבדיס ובזירות לחימה אחרות במרחב הדרום שבו הייתה פרוסה חטיבת "גבעתי".
עבודת המחקר שלי לקבלת תואר שני בהיסטוריה עסקה בחלקו של השריון בקרב עיראק אל-מנשיה – קרב שגדוד 53 אמנם לא נמנה עם המשתתפים בו, אך היה לו חלק בלחימה הקשה על האתר הזה, שניטשו בו כמה קרבות.
עבודת המחקר שלי לקראת תואר שלישי בהיסטוריה נסבה על מבצע "יואב", שבו השתתף גדוד 53.
שנים רבות ליוויתי את גייסות השריון של צה"ל, כהיסטוריון צבאי, וכתבתי את הכרך על השריון בסדרת "צה"ל בחילו". את גייסות השריון הקים יצחק פונדק, המג"ד הראשון של גדוד 53.
הייתה לי אפוא פינה חמה בלב לגדוד 53 וראיתי זכות וכבוד בהעלאת פועלו על הכתב.
יוצאי הגדוד סייעו בידי כתחקירנים בהעמידם לרשותי מאות עדויות ומסמכים, שרובם לא פורסמו עד כה, וחומר שפורסם בספרים ובפרסומים פרטיים. הגדיל לעשות חזי אשל, שבלי עזרתו היה הספר הזה לוקה בחסר. על העזרה שלא תסולא בפז אני מכיר לחברי המערכת טובה מעומק הלב. חוב מיוחד חב אני לעמיתי וידידי אברהם (לנץ') איילון, שספרו בעל שני הכרכים על חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות הוא מופת לכתיבת היסטוריה צבאית. מספרו של לנץ' הוצאתי את המסופר בתפזורת על גדוד 53. לא פחות חשוב כמקור לכתיבת תולדות "גדוד הפרברים" הוא הספר "חמש משימות", ספר הזיכרונות של יצחק פונדק, שהקים את הגדוד ופיקד עליו משלהי נובמבר 1947 ועד לאוגוסט 1948. בין המקורות המודפסים האחרים ששאבתי מהם חומר אציין את ספרו של עודד נגבי, "הייתי חבלן", ואת ההיסטוריה הסיפורית של רם אורן, "המטרה: תל אביב".
השתדלתי להגיש את סיפורו של גדוד 53 בסגנון קריא, כדי שייקרא על ידי הציבור הרחב ולא רק יוצאי הגדוד ומקורביהם. בחרתי ללכת בדרך כרונולוגית ככל האפשר, אם כי פה ושם הקדמתי את המאוחר כדי לתאר מערכה שלמה – כמערכה על ניצנים וכמערכה על נגבה, לדוגמה. סיפרתי על כישלונות ועל הצלחות כפי שאירעו, ללא כחל ושרק, שכן הגדוד ידע להפיק לקחים לכל אורך מסלול הקרבות שלו, ורוחו לא נפלה במבחנים נוקבים וכך הייתה ידו על העליונה.
את סיפורו של הגדוד הבאתי על רקע הימים שבהם הוקם ולחם – החל מימי ההתנדבות לשורותיו כשהוקם בטרם-מדינה וכלה בעמידתו, דל חימוש וניסיון קרבי, מול הצבא הערבי הגדול ביותר בזמנו, הצבא המצרי, אותו בלמו לוחמי חטיבת "גבעתי" וגדוד ג-ן בתוכה, במרחק כ-30 ק"מ מתל-אביב, בגשר אשדוד, שהם קראו לו "עד הלום!"





החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי".
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח



במשפחת "גבעתי" לחם גדוד 53 ביותר קרבות מיתר הגדודים. 53 היה גדוד תוסס ולוחם שגילה מיומו הראשון את אופיו התוקפני. הוא השתלט בתקופה הקשה ביותר על מרחב הדרום שהוקצה לו ויצר בכך בסיס איתן לכיבוש הדרום כולו. דבר לא יכול למחוק את הישגי גדוד 53 בתש"ח.
שמעון אבידן.




הבעת הוקרה
אין תורה בלי קמח. הוצאת הספר נתאפשרה הודות לתרומותיהם של יוצאי הגדוד.
הגדילו לעשות יעקב דויטש, משה פורר, דוד רבינוביץ', ישראל רשף, דוד, נעמי ואבישי שני (שניצקי).
תודה מיוחדת חבים יוצאי הגדוד להרייט וז'אק ששון, משפחה יהודית מברוקלין שאינה נמנית עם לוחמי הגדוד. ידידים יקרים אלה ראו בהנצחת עלילותיו של הגדוד משימה ציונית ראויה, והרימו ברוחב לב תרומה נכבדה שבלעדיה לא היה הספר רואה אור.


שורשים




הקמה, התארגנות וגיבוש
הרקע להקמת החטיבה
בשנת 1947, שלושים שנה לאחר שבריטניה הבטיחה – ב"הצהרת בלפור" – לסייע בהקמתו של "בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל", לא זו בלבד שעדיין לא הוקם הבית הלאומי אלא שבריטניה פירסמה (במאי 1939) את "הספר הלבן" שגזר הגבלות חמורות על רכישת אדמות על-ידי יהודים בארץ-ישראל ועל עלייתם של יהודים, לרבות שרידי פליטה מן השואה שפקדה את יהודי אירופה. היישוב היהודי נאבק בשלטון המנדטורי הבריטי בכל האמצעים שעמדו לרשותו: הסברה, התיישבות במקומות אסורים על-פי "הספר הלבן", עלייה "בלתי-לגאלית" [מנוגדת ל"ספר הלבן"], חבלה באוניות הגירוש הבריטיות, ששימשו להובלת פליטים למחנות בקפריסין, ומיתקני מכ"ם-חופים שפעלו נגד ההעפלה לארץ-ישראל, ועוד. במהלך שנת 1947 הסלימו הבריטים את תגובותיהם. הם העלו לגרדום בכלא עכו אנשי מחתרת יהודים, חברי ארגונים שפעלו מחוץ למסגרת היישוב המאורגן, וביולי של אותה שנה לא הסתפקו במעצר מעפילים "בלתי-לגאלים" במחנות מעצר בארץ-ישראל או בקפריסין אלא גירשו את 4,500 מעפילי האונייה "יציאת אירופה תש"ז" ["אקסודוס"] להמבורג שבגרמניה, הארץ שמנהיגיה במלחמת העולם השנייה השמידו שישה מיליון מיהודי אירופה, שליש מכל העם היהודי בעת ההיא.
בראשית שנת 1947 החליטה ממשלת בריטניה שנבצר ממנה להשכין שלום בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, ושאינה יכולה לשים קץ למאבקם של היהודים לעצמאות, אף כי הציבה בארץ-ישראל – בה היו בעת ההיא כ-600,000 יהודים - כמאה אלף שוטרים וחיילים (בהם דיוויזיית הצנחנים עטורת התהילה ממלחמת העולם השנייה). ב-11.2.47 העבירה בריטניה את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם. ב-11.3.47 מינה מזכ"ל האו"ם, טריגווה לי, ועדת חקירה לארץ-ישראל כדי למצוא פתרון לסוגיית "ארץ אחת – שני עמים": כ-1.2 מיליון ערבים וכ-600,000 יהודים.
ב-31.8.47 פירסמה ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם את המלצותיה לגבי פלשתינה: סיום המנדט הבריטי והענקת עצמאות בהקדם האפשרי לשני העמים בשתי המדינות שיוקמו בשטח המנדט-לשעבר.
ב-31.10.47 פורסמה סטטיסטיקה מאלפת: מתחילת 1946 הביאו 36 אוניות מעפילים 43,500 עולים "בלתי-לגאליים" לחופי ארץ-ישראל. מסוף מלחמת העולם השנייה (מאי 1945) ניסו 57 אוניות לפרוץ את ההסגר הבריטי. 40 מהן נתפסו. אולם 67,000 יהודים הצליחו לפרוץ את ההסגר הימי הבריטי ועלו ארצה.
ב-29.11.47 – כ"ט בנובמבר, יום ד', ט"ו בחשוון – קיימה העצרת הכללית של האו"ם הצבעה בדבר חלוקת פלשתינה לשתיים: מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. ירושלים תהיה בינלאומית. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד, עשר נמנעו, אחת נעדרה. היישוב היהודי בארץ-ישראל קיבל את ההחלטה הזאת בשירה ובריקודים ברחובות, אבל עד מהרה התברר שהעצמאות לא תוגש ליהודים על מגש של כסף.
בבוקר שלמחרת אישורה של תוכנית החלוקה באו"ם תקפו ערבים אוטובוס ציבורי יהודי בדרכו מחדרה לירושלים, ואוטובוס אחר בדרכו מפתח-תקווה לירושלים. זאת הייתה תחילת המערכה.


הקמת גדודי החטיבה
בחודש נובמבר 1947 הורגש בעליל שינוי במצב הביטחון של היישוב היהודי בפלשתינה-ארץ-ישראל, שהחריף בחודשי הדיונים באו"ם על גורל הארץ והגיע לנקודת רתיחה בעקבות החלטת ארגון האומות המאוחדות, האו"ם, על חלוקתה של הארץ בין יהודים לערבים. מדינות ערב איימו בגלוי שיפעלו למניעת הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה-א"י. ההיערכות הערבית חייבה תגובה בהתאם מצד היישוב היהודי. ארגון ה"הגנה", צבאה של המדינה-בדרך, היה מבוסס עד אז על ההנחה שאם יהיה עימות בסוגיית החלוקה, הוא יהיה בין היישוב היהודי לבין ערביי ארץ-ישראל. עכשיו היה צורך בהיערכות שתיתן מענה ללחימה בצבאות סדירים.
ב-7 בנובמבר 1947 פירסם הפיקוד העליון של ה"הגנה" את "פקודת המבנה הארצי" שגרסה הקמת מסגרות לוחמות של חטיבות וגדודים.
מסגרות אלה הוקמו מתוך חברי ה"הגנה" שהשתייכו ליחידות חי"ש [חיל שדה]. מפקד מחוז תל-אביב הורה להעביר את אנשי חי"ש תל-אביב לפיקוד חטיבת "גבעתי".
במחצית הראשונה של דצמבר 1947 מונו מפקדי ארבעת הגדודים הראשונים של החטיבה: אלדוד אוארבוך - מפקד פלוגה ותיק בחי"ש תל-אביב; מאיר דוידזון - מפקד פלוגה ותיק בפלמ"ח, מאנשי "הבריגדה" ואיש עלייה ב'; יצחק פונדק - מפקד נפת "גרשון" ב'גליל' הדרום; ויעקב פרולוב - מפקד נפת "אפרים" באותו 'גליל'.
אלדד קיבל את הפיקוד על גדוד א' (שהיה לגדוד 54), שכלל את הפלוגות א', ב' וג' של חי"ש תל-אביב; מאירקה - את הפיקוד על גדוד ב' (51), שכלל את הפלוגות ה', ח' וט'; יצחק - את הפיקוד על גדוד ג' (53) - הוא "גדוד הפרברים", שנקרא בפי מפקדיו ג גדוד גן (53 בגימטריה); ויעקב קיבל את הפיקוד על גדוד "אברהם" (52), שכלל את פלוגות חי"ש מראשון-לציון ומרחובות.
ממשיך ומספר אברהם איילון בספרו "חטיבת 'גבעתי'": על ימים אלה רשם יצחק פונדיק במחברת זיכרונותיו את הדברים הבאים: "הוחלט להקים צבא עברי. במעמד מפקדים ותיקים ב'הגנה' הוקראה לפנינו פקודת המבנה החדשה בדבר הקמת חמישה-עשר גדודים סדירים תוך חודש-חודשיים. עם המועמדים לתפקיד מפקד גדוד נמניתי גם אני. על אחדים מתוכנו הוטל להרכיב את גדודם מקרב אנשי חי"ש, ועל אחרים - להקימו מטירונים שלא השתייכו לשום מסגרת צבאית. לאיש מאיתנו לא היה ניסיון כיצד עושים זאת. עד כה ידענו כי המסגרות הטקטיות בפעולותיה הקרביות הראשונות של ה'הגנה' הן הכיתה והמחלקה, שבניהוגן היינו מנוסים. האמנו שנוכל להוביל לקרב אפילו... פלוגה; אולם לנהוג גדוד שלם - איש מאיתנו לא העלה זאת על דעתו. גם בעלי הניסיון בתוכנו לא יכלו לתאר לעצמם כיצד יתגברו בזמן כה קצר על מכשולים כה רבים - על בעיות של דיור, אספקה, מינוי מפקדים, מדריכים ועוד..."



12 חטיבות – כשנים עשר השבטים
בשלב הראשון הוקמו חמש חטיבות. בהמשך הוקמו עוד שבע. בסך הכול הוקמו אפוא 12 חטיבות במלחמת העצמאות. בארבע חטיבות החי"ש שהוקמו לקראת פרוץ המלחמה, היו חמישה-עשר גדודים, ארבעה מהם מתל-אביב, ואחד מאלה היה גדוד הפרברים, שתחילה היה שמו גדוד ג' חי"ש פרברים (גדוד 3), אחר-כך ניתן לו המספר 11, עד שקיבל לבסוף את המספר 53, כלומר הגדוד השלישי של חטיבה 5 – אחד מארבעת הגדודים הראשונים שהיוו את החטיבה עד שהוקם בה גדוד חמישי ב-15 במאי 1948. לטובת רציפות הקריאה נקרא לו מכאן ואילך בסימונו הסופי: גדוד 53.
למפקד החטיבה החמישית מחמש החטיבות הראשונות שהוקמו, היה מועמד יהושע גלוברמן מקיבוץ יגור, מפקד ה"הגנה" במחוז תל-אביב ערב מלחמת העצמאות. אולם ב-8.12.47, נהרג גלוברמן בדרכו לתל-אביב מירושלים – לשם נשלח על-ידי בן-גוריון כדי לעמוד מקרוב על המצב בעיר. השיירה בה נסע הותקפה בידי ערבים. למפקד החטיבה מונה שמעון אבידן מקיבוץ עין השופט, איש הפלמ"ח שכינויו ב"הגנה" היה "גבעתי". חטיבה 5 נקראה מאז בשם זה.





המג"ד יצחק (פונדיק) פונדק
מנובמבר 1947 עד 18 באוגוסט 1948
יליד פולין, 1913. בפולין רכש השכלה עממית. עלה ארצה בשנת 1933 במסגרת תנועת "החלוץ", ובאותה שנה התנדב לארגון ה"הגנה" במגדיאל. שנים מספר עבד בחקלאות ובבניין. בשנת 1936, בהיותו מפקד כיתה ב"הגנה", לאחר שסיים קורס מ"כים בתל-אביב, גויס למנגנון הקבע של הארגון. ב-1939 עבר קורס מ"מים והיה מפקד מחלקה ביבנאל א', אחר-כך מונה לסגן מפקד גדנ"ע בתל-אביב, הדריך בקורסים למפקדי כיתות בשפיה ובקורסים של מפקדי מחלקות ואזורים בג'וערה, והיה מדריך ראשי במחוז המרכז ב-1944. היה מפקד נפת "גרשון" בדרום בשנים 1947-1945. זה היה תפקידו האחרון ב"הגנה".
בנובמבר 1947 מונה למפקד גדוד 53 בחטיבת "גבעתי" (5) ושימש בתפקיד זה עד אוגוסט 1948, שבו מונה למפקד חטיבת "עודד" (9) הצפונית והועלה בדרגה. מאוחר יותר מונה למפקד חטיבת ירושלים, "עציוני" (6), עליה פיקד עד לגמר מלחמת העצמאות.
בצה"ל מילא את התפקידים הבאים:
הקים את הנח"ל והיה מפקדו הראשון (1950-1949).
בוגר מחזור ראשון של פו"מ (1950).
מפקד חטיבה 7 המשוריינת (1951). השתלמות בקורס שיריון בצרפת (1952). הקים את גייסות השריון והיה מפקדו הראשון של החיל הזה (1956-1953) בדרגת אלוף (אך הדרגה הזאת לא הוענקה לו בפועל.
השתחרר מצה"ל בשנת 1959, לאחר שהשלים את השכלתו התיכונית ורכש תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת "קולומביה" בארצות-הברית.
גויס שנית לצה"ל בשנת 1971 על-ידי שר הביטחון משה דיין ומונה למושל רצועת עזה וצפון סיני בדרגת תת אלוף (1972-1971).

גדוד הפרברים
ב-1947 עדיין שלטה בארץ-ישראל ממשלה בריטית. ליישוב היהודי לא הייתה ריבונות ולהנהגתו לא הייתה סמכות שלטונית לאכוף על איש להצטרף לשורות ארגון ה"הגנה" – הצבא של המדינה-בדרך. גרועה מזו, ארגון ה"הגנה" עדיין היה ארגון מחתרת שפעל בניגוד לחוק הקיים. עונש מוות – או, במקרה הטוב, מאסר ממושך – איים על כל יהודי שנתפס ונשק בידו. כדי להקים את הגדוד שהוטל עליו להקים, היה על יצחק פונדק להסתמך אך ורק על מנהיגותו והקשרים הענפים שקשר בשנות שירותו הרבות ב"הגנה".
בעת ההיא הכול נעשה בהתנדבות, מתוך הכרה פנימית בחובת השירות למולדת. מפקדים הקימו את היחידות שלהם בשיטת "חבר מביא חבר". שניים מן הראשונים בגדוד היו צבי צור (צ'רה), לימים רמטכ"ל, שהמג"ד הכיר מהגדנ"ע בתל-אביב, והוא מונה לסגנו, ושמעון מרגולין, שהיה חניך בקורס מ"כים שעליו פיקד המג"ד ב"הגנה". מרגולין מונה למפקד פלוגה.
אליהם הצטרף עד מהרה נחמן (גורפינקל) ניר, ששירת בחטיבה היהודית הלוחמת – "הבריגדה" – במלחמת העולם השנייה. סיפר נחמן: "במסגרת שיטוטי הגיוס של יצחק, הוא הזדמן למטה החטיבה בשרונה ושם פגש אותי. 'מה אתה עושה כאן?' הוא שאל ואני עניתי שעתה-זה סיימתי הדרכת קורס מ"כים של החטיבה. 'אם כך, אתה פנוי. בוא לגדוד,' הוא אמר ואני לקחתי את תרמילי ועליתי לטנדר האדום של יצחק. בדרך לגדרה שאלתי מה בדיוק אני אמור לעשות בגדוד. התשובה: 'אל תדאג, נמצא לך תפקיד.'" נחמן מונה לקצין המבצעים – הקמב"ץ, ולימים היה למפקד הגדוד.
בתוך שבועיים הרכיב יצחק את הסגל הפיקודי של גדודו: אנשי מטה, מפקדי פלוגות ופקידות. בעזרת צוות קטן הוקם משרד שהתחיל קולט מתנדבים - ערב-רב של בני אסכולות צבאיות וחצי-צבאיות. הטובים שבהם נבחרו לבניית הסגל הפיקודי הזוטר, והם נשלחו לקורס סמלים גדודי בן חודש ימים.
סיפר אשר הלפרין: "בדצמבר 1947 נשלחתי לקורס סמלים בשרונה, לאחר ש'גויסתי' על-ידי מאיר אפל, חברי לספסל הלימודים בבית-הספר העממי [היסודי] תל נורדאו ובבית-הספר התיכוני למסחר [גאולה]. התייצבנו בקומה העליונה של בית ברחוב אלנבי, ליד שדרות רוטשילד בתל-אביב, ושם חִייל אותנו צבי צור (צ'רה). מפקד הפלוגה שלי היה שמעון מרגולין, אותו היכרתי מהשכונה ומבית-הספר תל נורדאו."
סיפר יוסקה ישורון: "לפי השיטה של 'חבר מביא חבר' קרא לי שמעון מרגולין, שהיכרתי בקורס מ"כים של ה'הגנה' בקדימה, וידע ששירתי במשטרת היישובים העבריים. הוא צירף אותי לסגל המדריכים בקורס הסמלים שהתקיים בשרונה בשלהי 1947. היה צורך להתחיל הכול מבראשית. את מערכי השיעור הכנו וכתבנו בעצמנו, ותוך כדי הדרכה נכתבו נהלי ההדרכה. באחד הערבים, תוך כדי צפייה בסרט על פעולות הקומנדו של אורד וינגייט בבורמה, נקראנו בדחיפות לצאת לפעולה נגד הכפר סלמה הגובל בשכונת התקווה."

להשלמת מצבת הגדוד היה צורך לשוטט בפרברי תל אביב ולקבץ צעירים מהשכונות התקווה, שפירא, פלורנטין, מרכז וולובלסקי, נווה צדק וכרם התימנים. רוב המגוייסים הללו באו ממשפחות קשות יום, שהצעירים הללו נהגו לעבוד כדי לסייע לכלכלת המשפחה. היו בין המצטרפים החדשים לגדוד בנים יחידים - ונערים בני 16 שעשו הכול כדי לשכנע שהם בגיל הגיוס. הם הוכיחו את עצמם כלוחמים אמיצים. חלקם אף נפלו בקרב.
את גרעין המתנדבים היוו אפוא כ-300 נערי "גדוד הפרברים" שהקימה ה"הגנה" מפלוגות "השחר" של הגדנ"ע. נערים אלה באו משכונות הספר של תל-אביב, רובם ממשפחות קשות יום שבהן נאלצו נערים לצאת לעבודה כדי לעזור לפרנסת המשפחה בטרם סיימו את לימודיהם. ה"הגנה" לא יכלה לספק לכולם ציוד בסיסי כמו ביגוד, נעליים, שמיכות וכיוצא בכך. קבוצה של ותיקי ה"הגנה" התארגנה בעיר כיחידת סעד מאולתרת. יחידה זו דאגה להעביר מפעם לפעם משלוח של ביגוד, נעליים, שמיכות וכיו"ב שנתרמו על ידי תושבים בעורף.
המתנדבים החדשים באו מכל שדרות החברה – צברים, יקים, יוצאי תימן וכיו"ב, כולם בלבוש אזרחי, מי בבגדי עבודה ומי בחליפה ועניבה; פקיד בנק, זבן בבית מסחר, פועל בבית חרושת ונער המתקיים מדוכן סידקית המוצב בפתח חדר מדרגות של בית ברחובה של עיר.

מלאכת הקמת הגדוד נמשכה כשלושה חודשים ובסופה הוא מנה ארבע פלוגות. רוב גדודי החטיבה התארגנו סביב יחידות החי"ש של תל-אביב ויישובי הדרום, ואילו גדוד 53 הורכב ברובו, פרט לצוות מפקדים וקומץ אנשי חי"ש, מנערי הגדנ"ע ומאזרחים ללא ניסיון צבאי. בעוד שאנשי החי"ש והגדנ"עים עברו מכסת אימונים כזאת או אחרת, בנשק ובשדאות, הגיעו המתנדבים-המגויסים החדשים לגדוד ללא אימון בסיסי או הכרת מושגי יסוד של ארגון ומשמעת.

בספר "גבעתי" שכתב אברהם איילון (לנטש) נאמר: "במשך שלושת החודשים שעברו על יצחק, עד שובו למרחב הדרום כמפקד גדוד 11 [53] הוא הצליח לעשות מלאכה גדולה: הוא בנה גדוד מפלוגות גדנ"עי 'השחר' של פרברי תל-אביב, שהיו הפחותות ביותר באימונן בחי"ש תל-אביב, ומגוייסים חדשים שלא היו חברי 'הגנה', והעמידו, לפחות מבחינה מספרית, בראש גדודי החטיבה. כבר במחציתו השנייה של פברואר 1948 נמנו על הגדוד 10 קציני מטה, 8 מ"פים, כ-30 מ"מים, כ-100 מ"כים וכ-600 טוראים". מאוחר יותר, במהלך הקרבות, צורפו לגדוד אנשים מיישובי הדרום, ומצבת הגדוד הועמדה על 1,200 לוחמים. השם "גדוד הפרברים" השתרש ונתקבל בגאווה. ותיקי הגדוד מוסיפים לשאת אותו עד עצם היום הזה.

דרכו של נער מספסל הלימודים לקו האש
על דרכו של נער לגדוד 53 בעת הקמתו בשלהי 1947 סיפר חזי אשל:
"בחורף 1947 הייתי חבר בתנועת 'צופי העדה' שפעלה בבית-הספר 'תחכמוני' ברחוב לילינבלום בתל-אביב. המדריך שלי, משה (מוּסה) וסרמן (לימים, אשד, מגדוד 54), הרביץ בנו צופיות, ציונות ואהבת הארץ, ולא היה צריך לעמול קשה כדי לגייס אותנו לגדודי הנוער של ה"הגנה" (הגדנ"ע), שנקראו בבתי-ספר מסוימים חג"ם (חינוך גופני מורחב) או "השחר", כדי לא לעורר חשד בלב שלטונות המנדט הבריטי.
באותם ימים, ציונות לא נכתבה בין גרשיים והתנדבות לא הייתה מילה גסה. ביישוב היהודי בארץ ישראל שררה התלהבות, וכל אחד היה מוכן להקרבת נוחותו האישית לטובת המדינה שבדרך. בעצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות דנו בעתידה של ארץ ישראל ולאחר 2000 שנות גלות היה סיכוי שדורנו יגשים את חזון המדינה העברית.
"באותה שנה סיימתי את שנת הלימודים הראשונה בבית-הספר המקצועי של המזרחי ברחוב חברת ש"ס שבנווה-צדק. בקיץ, בחופש הגדול, נקראנו לסייע בביצור יישובים באצבע הגליל. השכם בבוקר היינו מעמיסים כדי חלב על מכונית החלב. אחר הצהריים בנינו עמדות סביב היישוב ועסקנו באימונים ובטיפוח הכושר הגופני. בערבים ישבנו סביב למדורה, שרנו שירי מולדת, בישלנו קפה וצלינו תפוחי אדמה.
"בשובנו מהגליל היינו מתאמנים בנשק אחת לשבועיים – בשבת – בחולות חוסמסא שליד חולון. בערבים הדבקנו כרוזי 'החומה' – עיתון ה'הגנה', והתאמנו במקלות בקרב פנים אל פנים (קפא"פ).
"בלילה של 29 בנובמבר 1947– בעת קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת המדינה היהודית- הייתי בכיכר מגן דוד בתל-אביב, שמח עד לשיכרון-חושים. ידעתי, משיחות הרקע עם המדריכים בצופים ובגדנ"ע, שהערבים מאיימים במלחמה למניעת הגשמתו של החזון הציוני. היינו מוכנים להיענות לכל משימה. ואכן בדצמבר 1947 נקראנו לכנס באולם תיאטרון 'אוהל' שליד כיכר דיזנגוף. זה היה כנס ההקמה של גדוד ג' של חי"ש הפרברים של תל-אביב, הלא הוא גדוד 3 בחטיבה 5 [קרי, 53], 'גבעתי', שהוקמה באותם ימים. כך צורפנו לארגון ה'הגנה' והפכנו מילדי הגדנ"ע ללוחמים מן השורה. כבר בשבוע הראשון של דצמבר 1947 נקראנו לעמדות בשכונות הספר של תל-אביב, הן ביום והן בלילה, מספר פעמים בשבוע. שנת הלימודים השנייה (כיתה י'), כבר החלה, אבל כמו רבים מחברי הבנתי גם אני שהלימודים ייאלצו לחכות..."

אימונים
מחנה קלט בצפון תל-אביב

מחנה קלט למגויסים הוקם ב"מחנה יונה" שבצפון תל-אביב. בעוד הצעירים לומדים להשתמש בנשק, כבר נקראו להשתלב בהגנה על העיר, תחילה בהדיפת התקפה על שכונת התקווה, אחר-כך בפעולות יזומות נגד הכפרים הערביים סלמה ויאזור.

אימוני שדה בבית-חרושת לספירט
לאחר סדרה של אימונים באזור קריית מאיר וב"מחנה יונה" בצפון תל-אביב, התקיימה – בחודשים דצמבר 1947 - פברואר 1948 – סדרת אימונים משלימים ב"מחנה הספירט", בסיס אימונים למגויסי הגדוד שהוקם בבית-חרושת לספירט בחולות החוף ליד הכפר הערבי סידנא עלי. סיפר עמיחי פניני (רס"ר) מפלוגה ד' שנתגבשה שם: "מחנה הספירט היה מפעל ישן לייצור ספירט במקום שכוח-אל, מבודד ומוסתר מעין רואים ובייחוד מעיניה הבולשות של המשטרה הבריטית, שפעלה בארץ-ישראל עד לסיום המנדט באמצע מאי 1948."
מוסיף מרדכי (מוטקה) זילבר (מ"מ): "מפעל הספירט היה נטוש, עזוב ומוזנח. התנאים היו קשים, האוכל היה רע, מדים עדיין לא היו. קיבלנו סרבלים שמידותיהם התאימו אולי לפילים. חסרו שמיכות ומזרנים, הגשם דלף לתוך המגורים. אבל האנשים קיבלו הכול בהבנה, מצב הרוח היה מרומם כי ידענו לקראת מה אנו מתאמנים – הקמת מדינה לעם היהודי, הגשמת חלום של דורות. בסיס טירונים - מחנה הספירט
"המגויסים החדשים היו חתך של היישוב בארץ. מקצתם היו חברי ה'הגנה', אנשי החי"ש והגדנ"ע, אבל הגיעו גם אנשי פלמ"ח ופלי"ם וגם אזרחים מן השורה – חבר'ה נפלאים.
"המגויסים חולקו לכיתות ולמחלקות, עברו אימוני שדה ביום ובלילה, אימוני פרט, כיתה ומחלקה, אימוני נשק – רובה, תת-מקלע, מקלע, רימון-יד ומטווח. לסיום, מסע פלוגות למחנה שרונה, שם שובצו בגדודים.
"באחד ממסעות הלילה לכיוון שרונה, בסיום אחד המחזורים – 6 בפברואר 1948 – כשעברנו ליד כפר ערבי, נורה לעברנו מטח יריות. יוסף ישראלי, מכיתת 'המכבים' שרוב אנשיה היו חברי קבוצת הכדורגל של 'מכבי תל-אביב', ששימש כגשש בראש הטור, נהרג – ההרוג הראשון של גדוד 53. מאחר שתושבי הכפר הזה השלימו עם הקמתה של מדינת ישראל, הורה לנו המג"ד להמשיך בדרכנו ולא להגיב. בדיעבד התברר שאנשי הכפר פתחו באש בשוגג, בחשבם שאנו מתכוונים לתקוף אותם."
סיפר מוטקה זילבר: "למרות הזמן הקצר שהיה לכל מחזור, וחרף האימונים האינטנסיביים, נוצר הווי במחנה ונכתבו שירים שאותם שרו לפי מנגינות ידועות. לדוגמה:



להגן על אומה ומולדת
הצטרף הפי"ל ללוחמים,
כי אומנה היד העובדת
לאחוז בפצצות ורובים.
ועוד פ'ם לחצו הם ידיים,

נשיקה אחרונה עוד לבת,
נפרדו עם חיוך על שפתיים,
אבל פנימה הלב כה צבט.
ובעורף השאירו אחריהם
אב ואם והבית החם,

נערתם נפנפה עוד אחריהם.
עת חבריה יצאו לאי-שם,
חסל תיאטרון וקולנוע
ורחוק כחלום כל פלירט,
כי שוכנו על פי צו מגבוה
בתוך בית-חרושת לספירט.
לא מיטה של נוצות לעת ליל,

מצופה עם צפית וסדין.
שק של קש לבני חיל,
לחברי הפי"ל דוודים.
ודורכות על חולות פה רגליים
וזוכרים טיולים עם הבת,
אך לא זר של פרחים בידיים,
רק רימון, הברן והתת.


ועוד שיר.



מי זה חשב ומי פילל
מה שעשו מאיתנו.
פעם היינו פאר האומה
ועכשיו טוראי בכיתה
לא עם שיר ערש נרדם
רק עם קונצרט שעועית רועם,
לא צליל של זמר מעיר אותי פה,
רק הקול הצרוד של שלמה.

במקום ללכת להצגה
ולטייל עם בחורה,
כל החבר'ה בסך צועדים
ומ"כים עלינו רוכבים.
פעם לבשנו חליפה
לפי המודה והמידה.
האוברול שלנו גם הוא מתאים,
לא לנו אבל לפילים.





יזכור
ישראלי יוסף נפל במסע רגלי ממחנה הספירט בהרצליה - 6.2.48

קורס סמלים בשרונה
סיפר יצחק הגואל, בן 17, מן הגדנ"ע בפרברים: "הבריטים פינו את מחנה שרונה [היום 'הקריה' בתל-אביב] והעבירו אותו לידי היהודים במחצית דצמבר 1947. שם המחנה הוסב ל'מחנה יהושע' לזיכרו של יהושע גלוברמן, מפקד תל-אביב ב'הגנה', שנפל בדרכו מירושלים בשיירה שהותקפה על-ידי ערבים, שבוע לפני פינוי המחנה. קורס הסמלים שהתקיים במחנה שרונה בדצמבר 1947 נועד לאיוש תקני הנגדים והמש"קים (מפקדים שאינם קצינים) בגדוד. מפקד הקורס היה שמעון מרגולין, מפקד המחלקה שלי היה אשר (פופובסקי) דרומי, ומפקד הכיתה היה אברהם שוארצשטיין.
"קורס הסמלים נמשך כחודש ימים וכלל אימוני כושר ונשק, אימוני שדה לילה ויום, קפא"פ (קרב פנים אל פנים – קרב מגע, בעיקר עם מקלות), קשר ועוד. חניכי הקורס יצאו בלילות לסיורים ולמארבים (אמבושים) ליד יפו והכפרים הערביים הגובלים בתל-אביב. כמו כן יצאו לפעולות נגד הערבים בזבלאווי (יד-אליהו), ביאזור ובסלמה."

לחימה תוך כדי אימונים באויב המקומי באזור ת"א


הקרב הראשון - שכונת התקווה
8.12.47 יום ב', כב כסלו
בעוד הגדוד מתארגן, ובטרם נשלמו אימוניהם של כל אנשיו, הוטלו עליו משימות קרביות במרחב תל-אביב. באוכלוסייה הערבית המקומית הופיע מפקד ושמו חסן סלאמה, שארגן התנכלויות ופיגועים בשכונות שמדרום וממזרח לעיר העברית. הגדוד השתתף בהגנה על שכונת התקווה שבדרום תל-אביב ובבלימת התקפות מכיוון אבו-כביר הערבית, וביצע סיורים, פשיטות ופעולות גמול על ריכוזים ערביים בכפרים סלמה ויאזור.
המבחן הראשון של הגדוד היה בהדיפת התקפה על שכונת התקווה בליל 8 בדצמבר 1947. התקפה זו, שהפתיעה את מגיני השכונה, נחלה הצלחה בשלב הראשון, אך סופה שנהדפה.


המפה מתוך 'חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות' בהוצאת מערכות עמ' 83

באזור שכונת-התקווה הייתה באותה העת פלוגה מ"גדוד הפרברים", בפיקודו של זוניק שחם ערוכה באופן הבא:
בקטע "קו הכלבים" על ארבע עמדותיו - 9 טוראים ושני מפקדים.
בקטע "בית-יעקב" על ארבע עמדותיו - 16 טוראים, 3 מפקדים וכן עתודה בת 8 אנשים, כל אלה בפיקוד המ"מ אשר פופובסקי. בקטע "שכונת-עזרא" - 13 טוראים ושני מפקדים, וכן עתודה בת 16 טוראים ושני מפקדים. בעתודת החבל היו 38 טוראים ו-4 מפקדים בפיקודו של דוד שיניצקי (שני). עם ערוב היום נמסר למפקד החבל, נקדימון, כי הובחן בתנועה של אוטובוסים ערביים בכביש יהודיה-סלמה, וכי כוח ערבי ניכר מתרכז בסלמה. עובדות אלה עוררו את החשש כי בגלל מצבה הטופוגרפי הבלתי נוח, גבולה הארוך והפרוז והרכב אוכלוסייתה הדלה והבלתי מגובשת, בחר חסן סלאמה בשכונת-התקווה כמקום ההתקפה. ואכן בשעה 19.00 פתח האויב בהתקפה על השכונה. התקפת האויב החלה ב"ריכוך" אש רובים ומקלעים מעבר סלמה. כמה דקות לאחר פתיחת האש הבחינו מגיני קטע "קו הכלבים" ביחידה ערבית שהסתננה לעברם דרך הפרדסים. הם פתחו על הערבים באש. למרות זאת הצליחו הללו להתקרב עד לטווח של כ-15 מטר מעמדות המגינים והטילו עליהם רימוני-יד. זוניק חש מיד ל"קו הכלבים" המותקף עם חמישה רובאים וביחד עם שאר מגיני הקטע הצליח לבלום את התקדמות היחידה הערבית. נראה שיחידה זו שימשה ככוח-הטעיה, שכן המאמץ העיקרי של האויב התפתח דווקא בקטע "בית-יעקב". כאן עמד אמנם לרשות המגינים מקלע, אך הוא ירה "בודדת" בלבד. כן חלו מעצורים בתת-המקלעים "סטן" שלהם ורוב רימוני-היד שהיו בידם לא היו ראויים לשימוש
מאחר שספגו טחב ב"סליקים" (מקומות מסתור לנשק מחשש שמא יוחרם בידי הבריטים.) מחמת כל אלה לא עמדו מגיני הקטע, כולל כוח העתודה, בפני עוצם הסתערותו של האויב אשר עלה עליהם במספרו ובעוצמת אשו - וברגע שאזלה תחמושתם נאלצו לסגת.
דוד שיניצקי, שחש למקום בשעה 19.20, עם כמה מאנשי העתודה החבלית ועם חוליית מרגמה "2, לא הצליח אף הוא לבלום את התוקפים שתפסו את שתי השורות הראשונות של צריפי השכונה ובתיה. בתחילה עצר דוד את התקדמותם בהטלת שמונה פצצות מרגמה ומספר רימוני-יד לעברם, אך משאזל מלאי הפצצות והרימונים שעמד לרשותו ולרשות אנשיו, לא נותרה אף לו ברירה אלא לסגת.
הערבים לא ניצלו את הצלחתם הראשונית. שיכורי-ניצחון החלו בשוד וביזה של משכנות העוני שבשכונה. במלאכה זו עסקו בעיקר בני-האספסוף, המצוידים בשקים, שנעו בעקבות הלוחמים.
בהלה אחזה בתושבי שכונת-התקווה. רבים מהם החלו נמלטים לעבר תל-אביב ומאות התלקטו סביב תחנת הנוטרים במרכז השכונה, בה היה מטה האזור, ותבעו פעולה נמרצת.
"שכבנו בגזרה כשכלי-נשקנו מוצבים, עם תצפית קדמית ואבטחה מאחור," סיפר אחד הלוחמים. "לפתע ראינו מבעד משוכת הגדר עשרות ערבים מתקדמים לעברנו בזהירות רבה. כנראה, רצו להפתיענו. נתנו להם להתקרב עוד ועוד, ורק כשהגיעו לטווח של 30-50 מטר פתחנו באש. היה זה קציר ממש. עמדת המקלע הייתה לצד בניין. לפניה היה קטע רחוב ואותו ניסו הערבים לעבור. רוקנתי עליהם מחסניות ב'מניפה' והם נקצרו כשיבולים לפני חרמש. רק כששכך הקרב באו משוריין בריטי, מכונית הצלב האדום ושמונה משאיות ערביות ופינו את ההרוגים והפצועים."



פשוט אהבתי אותו...

על הדיפת ההתקפה הערבית על שכונת התקווה סיפר אברהם גליאה, מ"מ ב"גדוד הפרברים" (שנפל בנגבה ב21.5.48-).
לראשונה ראיתיו בראשית צעדי בשורות ה"הגנה" במחתרת. זו הייתה "ידידות ממבט ראשון". קסמו לי חזותו היציבה והגאה, ואמינותו. אהבתי לראותו לידי באימונים כששתי רגליו מוצבות איתן וכולו דרוך ומוכן לפעולה.
משהחלו מאורעות הדמים תמיד היה בקו האש: כשהיה צורך בחילוץ פצוע משדה הקרב - הוא חיפה; בקרב עצמו הוא בלם כוחות גדולים של האויב. את מלוא כוחו הוא הוכיח לי בשכונת התקווה.
לנוכח ההסתערות הערבית הפרועה, אנשי השכונה החלו לעזוב את בתיהם. קריאות "אטבח אל יהוד!" ו"אללה אכבר!" קרבו והלכו. לפתתי אותו והוא נסך בי און.
נשמעו קריאות בערבית מפרדס סמוך לעמדה. שלפתי נצרה מרימון-יד והטלתי אותו בקשת גדולה לכיוון הקולות. הרימון לא התפוצץ!
באותו רגע הגיח הירח מבין העננים. דמויות רבות נראו מתקדמות על הכביש, בדרך לשכונה. לחצתי על ההדק ורוקנתי כעשר מחסניות. הוא התלהט, אבל רק לאחר שעשרות ערבים הרוגים ופצועים כיסו את הכביש הראשי של שכונת התקווה.
הוא לא איכזב. על כן פשוט אהבתי אותו, את ידידי המקלע ברן!"





שיר לוחמי עמדות הספר בדרום תל-אביב
מילים: מפי לוחמים לחן: משירי מלחמת האזרחים בספרד; תווים - רשם רן אל-דמע
בשכונות הספר של תל-אביב שגבלו בשכונותיה של יפו, אבו-כביר וסלמה, נוהלו קרבות אש מטווחים קצרים יומם ולילה עם העמדות הערביות. שיר זה אומץ על-ידי לוחמי ה"הגנה" שאיישו את העמדות בדרום תל-אביב.

אם תרצה למצוא אותי, דע היכן תמצאני,
אם תרצה למצוא אותי, דע היכן תמצאני –
בשכונת התקווה יש מלון מכניס אורחים,
בשכונת התקווה יש מלון מכניס אורחים.

המנה הראשונה היא הרובה אשר אהבת,
המנה הראשונה היא הרובה אשר אהבת,
בלוויית כדורי מוות ארוחה לך נגישה.

המנה השנייה היא הרימון אשר אהבת,
המנה השנייה היא הרימון אשר אהבת,
בלוויית רסיסי מוות ארוחה לך נגישה.

המנה השלישית היא סטן עברי של המולדת,
המנה השלישית היא סטן עברי של המולדת,
בלוויית זמזום המוות ארוחה לך נגישה.

המנה הרביעית היא ברן - הברן אשר אהבת,
המנה הרביעית היא ברן - הברן אשר אהבת,
בלוויית צרורות המוות ארוחה לך נגישה.
בלוויית צרורות המוות ארוחה לך נגישה.




מבצע "יהושע"
1.1.48-31.12.47 יום ד', יח טבת
נגד הכפר סלמה
לכפר סלמה שבדרום תל-אביב (היום כפר שלם) אשר גבל בשכונת התקווה, הייתה היסטוריה של התנכלויות לשכונה היהודית מאז מאורעות 1921. ה"הגהנה" נתנה את הדעת לכפר ולנעשה בו. ריכוז מדאיג של אנשי כנופיות שנתגלה בסיורים ליליים חייב פעולת מנע מקדימה. לצורך זה ריכזה ה"הגנה" כוח גדול ומגוון, יותר מפלוגה. המשימה הוטלה על מג"ד 53 וניתן לה השם מבצע "יהושע" לזכרו של יהושע גלוברמן, ממפקדיה הבכירים של ה"הגנה" במחוז תל אביב, שהיה מועמד לפיקוד על החטיבה ונפל בכביש ירושלים.
פרט לבעיות הקשורות בהכנת פעולה העומדות בפני כל מפקד יחידה צבאית שהוטלה עליו משימת קרב, עמדו בפני מג"ד 53 בעיות קשות ביותר שהיו מיוחדות לאותם ימים [כאשר הבריטים עדיין בארץ, חמישה חודשים לפני ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, שישה חודשים לפני השבעתו של צבא הגנה לישראל] כגון גיוס לוחמים ואנשי שירותים מיחידות שונות והפיכתם לגוף אחד, והשגת חגור, נשק, תחמושת, חומרי-חבלה, חומרי-רפואה ואמצעי-קשר. בעזרת המטכ"ל ומטה החטיבה הצליח המג"ד לכנס תוך ימים מספר מחלקת מפקדים מן הגדנ"ע, מחלקת לוחמים מנוסה מן הגדוד הרביעי של הפלמ"ח [מחלקת "משמרות"], ומחלקה מסייעת מגדוד 51 של "גבעתי" - וצירפן לארבע המחלקות שהרכיב מן המעולים שבאנשי גדודו. כן גייס חמישה קשרים עם מכשירי-קשר נישאים וסגל רפואה בן 64 איש. כל אלה צוידו בחגור ובנשק שהושאל בחלקו המכריע מחטיבת "אלכסנדרוני", מן הגדודים האחרים של חטיבת "גבעתי" וממחוז "קרייתי" - ואשר כלל שני מקלעים בינוניים, 15 מקלעים קלים, כ-70 רובים, כ-80 תת-מקלעים וכ-400 רימוני-יד.
בד בבד עם הטיפול בבעיות המנהלתיות והארגוניות עסק המג"ד בתכנון הפעולה. ראשית מעשה אסף ידיעות ממקורות שונים על הכפר סלמה. מקורות אלה מסרו שבכפר יושבים אנשי כנופיות שאינם מבני המקום, אשר ריכזו סביבם את השבאב של סלמה לצורך הטרדת תל-אביב והתקפתה ממזרח. כן מסרו שלוחמים ערביים אלה, המזוינים בנשק קל, השתלטו למעשה על הכפר בעזרת תושבי חלקו הצפוני, המשתייכים לזרם הפוליטי של משפחת חוסייני. לפיכך החליט המג"ד כי המאמץ העיקרי יופנה נגד הקטע הצפוני של הכפר - וכיוון את הסיורים בעיקר לקטע זה.
הסיורים לעברו הצפוני של הכפר, שיצאו בליל 27/28.12.47 ובלילה שלאחריו, בוצעו בידי מפקדי המחלקות שעמדו לקחת חלק בפעולה, וסמליהן. הוביל אותם אליעזר קרינר (קושה), שהיה נוטר בתל-חיים, השוכנת כקילומטר וחצי צפונה לסלמה, והכיר יפה את השטח. בסיור הראשון נבדקו דרכי הגישה אל הכפר מצפון ואילו בסיור השני, שנוהל בידי המג"ד, חדרו המסיירים לכפר עצמו.
על-פי המודיעין שנאסף הכין המג"ד הערכת מצב ופקודת מבצע לפעולת הגמול נגד סלמה.
בפגישת מפקדי המחלקות, שרובם היו מפקדי פלוגות ש"הורדו בדרגה" לצורך פעולה גדולה ראשונה זו של גדוד 53, הסביר המג"ד בעזרת תרשים גדול את פקודת המבצע ואת תוכנית הפעולה לפרטיה. הוא קבע כי כוח "יונה", שתפקידו רתק והטעיה, יתחלק לשתי יחידות-משנה: צוותי מקלעים בינוניים ומקלעים מגדוד 51 שיוצבו בשכונת-התקווה וירתקו את סלמה באש; ומחלקת פלמ"ח, אשר תצא משכונת-עזרא, תבצע התקפת הטעיה על דרום סלמה ותפוצץ בו מספר בתים, כדי למשוך כוחות מצפון הכפר לדרומו ולהבטיח בכך את הצלחתו של כוח "יהושע". אשר לכוח זה קבע המג"ד, כי הוא יתחלק בהתאם לתפקידיו לארבע יחידות-משנה: מחלקה מס' 1, שתנוע בראש הכוח, תאבטח את תנועתו עד לעמדה שנקבעה כמקום מוצב-הפיקוד של מטה כוח "יהושע" ותאבטח את מוצב-הפיקוד; מחלקה מס' 2, בפיקודו של אשר פופובסקי, שתתפוס עמדה באגפו של הכפר ותמנע מעבר כוחות אויב מדרום הכפר לצפונו; מחלקה מס' 3 - מחלקת מפקדי גדנ"ע בפיקודו של אפרים פילרסדורף, שתפרוץ לכפר מצפון-מזרח, תתפוס את בית-הקברות שבמרכז הכפר, תחפה ממנו על מחלקה מס' 4 עד לנסיגתה, ותחבל במספר בניינים תוך כדי נסיגתה; ומחלקה מס' 4 בפיקודו של שמעון מרגולין, שתגיע לבית-הקברות בעקבות מחלקה מס' 3, תסרוק ממנו את שטח הכפר שמצפון לו ותפגע בערבים ובבתיהם. כן קבע המג"ד מחלקה לתפקיד חסימת דרכים בהם עלולים להופיע הבריטים.
בשעת הדיון על התנועה להיערכות והיערכות נראה למג"ד כי רצוי להוציא את מפקדי כוח "יהושע" לסיור נוסף - ללימוד ציר התנועה מיד-אליהו לקטעו הצפוני-מזרחי של הכפר ולקביעה סופית של שטח ההיערכות במבואות הכפר.
מפקדי כוח "יהושע" יצאו, אפוא, בליל 30/31.12.47 פעם נוספת לעבר סלמה. הם עשו דרך ארוכה בינות לפרדסים שאדמתם הייתה טובענית, מחמת הגשמים, וחזרו עם בוקר עייפים ביותר. אך לא היה להם פנאי למנוחה, שכן ליל 31.12.47/1.1.48 - ליל סילבסטר [יום רביעי, י"ח בטבת תש"ח] - נבחר כליל-הפעולה, מתוך הנחה שבלילה זה, שהוא ליל חג לנוצרים, לא יתפנו הבריטים להתערב בקרב לצד הערבים.
על המפקדים היה לדאוג לחלוקת חגור, נשק ותחמושת לאנשיהם. ניקוי הנשק - שהובא מנבכי ה"סליקים" כשהוא מכוסה בשכבות עבות של גריז - גזל זמן רב. באותה העת כונסו המפקדים לתדריך מסכם, בו נוכחו כמשקיפים נציגי המטכ"ל ומפקדת החטיבה. בשלב מסוים באותו תדריך, משנוכח המג"ד כי ציר התנועה שנבחר על ידי מפקדי כוח "יהושע" הוא ארוך ומסורבל, העלה את המתכנסים לגגו של אחד הבתים הקיצוניים ביד-אליהו, לצורך תצפית על סלמה וקביעת ציר-תנועה קצר יותר. ציר זה לא נבדק בסיור, כי לא היה פנאי לבדוק אותו.
משנסתיים התדריך, חזרו המפקדים לאנשיהם ובזמן שנותר להם עד שעת היציאה השתדלו לבצע מלאכה שלא ניתן לעשותה בשעות ספורות, והיא - להפוך את שלוש עשרות הבחורים שהועמדו תחת פיקודם - ואשר רבים מהם לא היו מאומנים באימון כיתה ומחלקה ולא היו מוכרים להם כלל - למחלקה מגובשת מוכנה לפעולה. אותה עת ניסה המג"ד להפוך את המחלקות השונות לגוף אחד. הוא חזר ובדק כל פרט ופרט ולבסוף כינס את כל האנשים ונשא בפניהם נאום של ערב-קרב.
הגיעה שעת הפעולה, 22:00. המחלקה המסייעת - מק"ב בראונינג ומק"ב שווארצלוזה ("שחורה") ומספר מקלעים - פתחה באש עזה, מעמדות בשכונת-התקווה, לעבר דרום סלמה. אחרי כרבע שעה של "ריכוך" - בו "בוזבזו" לפי מושגי הימים ההם כמויות גדולות ביותר של תחמושת - פרצה מחלקת הפלמ"ח לדרום הכפר. בתוך שעה השלימה את חלקה במבצע, ללא אבידות: שלטה בפאתו הדרומית של הכפר ופוצצה בו שלושה בתים.
סמוך ליציאת מחלקת הפלמ"ח משכונת-עזרא - לאחר שכבר הונחו החסימות על הדרכים בהן עלול היה להופיע כוח בריטי - יצא כוח "יהושע" מיד-אליהו לעבר צפון הכפר. ליד הסתעפות דרך העפר נפרדו מהטור מטה כוח "יהושע" ומחלקה שנועדה לאבטח אותו, ואילו שאר אנשי הכוח המשיכו בתנועתם לעבר הכפר בשטח פרדסים קשה לתנועה.
כשלושת רבעי-שעה לאחר שאנשי מחלקת האבטחה של מטה כוח "יהושע" תפסו את עמדותיהם, הבחינו לפתע בקול של אנשים צועדים מכיוון סלמה. הם דרכו את כלי-נשקם וכמעט פתחו עליהם באש כשהתברר להם כי הצועדים הם אנשי כיתתו של אברהם שוארצשטין ממחלקה מס' 4 שבפיקודו של שמעון מרגולין. אברהם סיפר כי בשעת התנועה בפרדסים - שהייתה קשה ביותר בגלל צפיפותם ואדמתם הטובענית ומחמת היות הלילה ליל סגריר גשום - איבדה כיתתו את הקשר עם שאר המחלקה ולא נותרה לה ברירה אלא לחזור לעמדת המפקדה הקדמית.
משנוכח שמעון כי אחת מכיתותיו אבדה, החל לחפשה. בשעת החיפושים התרחק מן המטרה וגם ממחלקה מס' 3 - מחלקת מפקדי-גדנ"ע בפיקודו של אפרים פילרסדורף - שנעה לפניו. מרגולין לא חשש ממיעוט הכוח שעמו, אבל הוא חשש שמא יתנגש בכיתתו האבודה ובמחלקתו של אפרים, שהקשר עמן נותק. חשש זה הניע אותו לחזור למוצב הפיקוד של מטה כוח "יהושע". הוא התייצב בפני המג"ד ודיווח לו על הקשיים שנתקל בהם. בעודו מדבר הגיע המ"מ אפרים. האחרון הסביר למג"ד שהוא אמנם הגיע עם מחלקתו לעמדת ההיערכות שממזרח לבית הקברות מבלי שהאויב הבחין בו, אך החליט לחזור משנוכח כי מחלקתו של שמעון - עליה היה צריך לחפות באש מבית-הקברות - לא הגיעה בעקבותיו.
מכל כוח "יהושע" נשארה בשטח רק מחלקה מס' 2 - מחלקתו של אשר פופובסקי - שהייתה צריכה לתפוס עמדה באגפה של סלמה כדי למנוע באש מעבר כוחות אויב מדרום הכפר לצפונו. העמדה שפופובסקי ביקש לתפוס הייתה בית ערבי בן שתי קומות מוקף חומת-אבן, שניצב ממערב לכפר וחלש על דרך עפר החוצה אותו. הוא הגיע עם אנשיו עד למרגלות הבית מבלי שהאויב הבחין בו, אבל שעה שערך את אנשיו מצפון לבית לצורך טיהורו הבחינו בהם אנשי האויב ואחד השומרים הערביים ירה לעברם מעמדה בקומה השנייה של הבית. פופובסקי היה אמור להתחיל לפעול בד בבד עם מחלקותיהם של אפרים ושמעון, על-כן פקד על אנשיו שלא להשיב אש והשהה את טיהור הבית. כשנוכח לדעת, על-פי הדי היריות וההתפוצצויות בדרום הכפר, כי מתנהל שם קרב, הסיק כי אין טעם להוסיף ולחכות, ופקד על רמניו להטיל רימוני-יד לחצר הבית. האויב השיב ברימונים ואחד מאנשי מחלקה 2, אברהם אמיר, בן 18 וכבר בעל ותק של ארבע שנים ב"הגנה", נפצע קשה בכתפו ובפניו. נעקרו שמונה משיניו ורסיס פילח את לשונו. אנקותיו הלחיצו את חבריו, שזו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם. המ"מ פופובסקי הרגיע את הפצוע ואת חבריו וארגן ניסיון לטיהור הבית מכיוון מערב, שם היה פרדס נוח להיערכות. כמו כן, בחומת הבית המערבית נתגלה שער גדול פתוח לרווחה, דרכו ניתן היה לפרוץ לחצר הבית. פעולת הפריצה נועדה להיעשות בחיפוי מקלע שהוצב מול השער. האויב ירה מתוך החצר ופצע את המקלען יוספיהו ולוחם אחר. מפקד המחלקה שדאג לשלושת הפצועים ושעל-פי הדי

הקרב בקטעו הדרומי של הכפר הבין שהפעולה שם הסתיימה, בעוד שבקטעו הצפוני בכלל לא החלה, החליט לחזור לבסיס היציאה. אנשיו יצרו אלונקות מרובים וחולצות, העמיסו עליהן את הפצועים ופתחו בנסיגה בדרך-לא-דרך בפרדסים.
באותה העת נעה מחלקה מוגברת בפיקודו של צבי צור (צ'רה), סגנו של המג"ד, לעבר הקטע הצפוני של הכפר. הייתה זו מחלקה מוגברת שאירגן מג"ד 53 מאנשי כוח "יהושע" שנסוגו למוצב הפיקוד בעקבות אבדן הקשר. המחלקה שיצאה ב0330- נעה במהירות רבה בדרך הקצרה ביותר לעבר צפון הכפר, כדי לבצע ולו רק חלק מן המשימה שהוטלה על כוח "יהושע". היא הגיעה לבתים הראשונים בקטעו הצפוני של הכפר ונערכה מיד לפעולה. לרוע המזל, הופיע באותה שעה באזור סלמה כוח בריטי במשוריינים, שהתעלם מן השלטים "זהירות מוקשים" שהונחו בידי אנשי החסימות.
הופעת הבריטים והעובדה שהשחר החל להפציע, הניעו את המטה המתאם, בו ישבו נציגי החטיבה והמטכ"ל, לבטל את פעולת אנשי המחלקה המוגברת. הוא שלח מברק דחוף למטה "יהושע" וזה הריץ חוליה לעבר המחלקה שהורתה אותה לסגת. בגלל חשש איגוף על ידי הכוחות הבריטיים הופנתה נסיגת המחלקה ושאר כוחות "יהושע" לעבר תל-חיים. הנסיגה נסתיימה ללא אבידות סמוך לשעה 0500.
עם סיום הפעולה כינס המג"ד את חבר מפקדיו לסיכום הפעולה. אחר-כך הגיש דו"ח למטה החטיבה. דו"ח זה, שכולו ביקורת בונה המיועדת להפקת לקחים, איפיין את דרכו של הפיקוד על הגדוד לכל אורך הדרך. בדו"ח, שהועבר למטכ"ל, כתב המג"ד בין היתר: כוח "יהושע" השיג את מטרתו - פוצץ בתים ופגע ללא ספק במספר ערבים; כוח האבטחה (מחלקתו של אשר פופובסקי) נכנס לקרב עם הערבים והסב להם אבידות בזריקת רימונים; יתר אנשי כוח "יהושע" לא השיגו את מטרתם וחזרו לבסיס מבלי להוציא שום כדור.
המג"ד לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מאותם חלקים בפעולה שלא עלו יפה. בהערות שרשם לפניו לצורך הפקת לקחים, רשם בין היתר שחסרו שני מכשירי-קשר בכוח "יהושע" (למחלקתו של שמעון מרגולין ולמחלקתו של אפרים פילרסדורף) - מכשירים שיכלו לשנות את מהלך הפעולה אילו לא אבד הקשר.
מטה חטיבת "גבעתי" ראה בליל סלמה ראשיתו של נתיב קרבות, ומעשה רב. שכן הייתה זו חריגה גדולה ראשונה משיטת ההגנה הסטטית שריתקה כוחות ל"חזיתות" תל-אביב, וניסיון

לתקוף את האויב בכוחות גדולים מן העורף; והיה זה שיעור מאלף לסגל הפיקודי של גדוד 53 ושל המפקדים והלוחמים האחרים.

מבצע "יונה"
13-12 בפברואר 1948 יום שישי, ג' אדר א'
פעולת גמול נגד הכפר יאזור
כחודש ימים לאחר מבצע "יהושע", בשלהי ינואר 1948, קיבל מג"ד 53 פקודה לביצוע פעולת גמול נגד הכפר הערבי יאזור, שממנו יצאו רוצחיהם של שבעה נוטרים עבריים חודש ימים קודם לכן. לאור לקחי מבצע "יהושע" עסק הגדוד במשך חודש ימים בהשלמת ארגונו, ציודו ואימונו. לאותה תכלית קיים גם קורס-סמלים. וכיון שהחניכים והמפקדים של קורס זה היוו את הכוח המאומן ביותר בגדוד, החליט המג"ד להשתמש בהם לביצוע מבצע "יונה", אשר להכנתו ניגש במרץ רב.
כשלב ראשון בהכנת המבצע הוציא המג"ד, בלילה שירד על יום ה-4.2.48 - שלושה סיורי-מפקדים לשטח יאזור משלושה עברי הכפר: ממולדת - לדרום הכפר, ממקווה-ישראל - למערבו, ומשכונת-עזרא - לצפונו. כל הסיורים עברו בהצלחה, הסתיימו ללא תקרית והעשירו את מטה הגדוד בידיעות חשובות על צירי הגישה לכפר ועל מידת כוננותם של שומריו. בעזרת ידיעות אלה וקודמות ניגש המג"ד, ביחד עם הסמג"ד צ'רה ואפרים דרורי, שהיה קצין בצבא הפולני וסופח לגדוד כיועץ, לתיכנון הפעולה בקווים כלליים. לאחר סיורים נוספים בלילה אור ל-9 בפברואר, שהעשירו את המטה בידיעות נוספות, נקבעו פרטי התוכנית, וב-10 בו פרסם המג"ד את פקודת המבצע. בפקודה זו נאמן בין השאר:
הכוונה: לבצע פעולת-גמול בקנה-מידה רחב נגד הכפר יאזור, לפגוע ביושביו ולחבל בבתיו.
השיטה: פעולת-לילה של שלושה כוחות שיפעלו בנפרד נגד הקטעים: הדרומי (מחלקה מוגברת בפיקוד שמעון מרגולין), המערבי (מחלקה מוגברת בפיקוד שלמה קריזל) והצפוני (מחלקה מוגברת בפיקוד דוד שיניצקי) - כשהם מתואמים, בעזרת אלחוט, על ידי מטה הגדוד. חסימת הכביש החוצה את הכפר ממזרח וממערב לו.
נוסף לפקודת המבצע פירסם המג"ד נספחים שונים שאחד החשובים שבהם היה נספח "אימונים", שכלל תוכנית מפורטת ל-9 שעות אימוני-יום ו-4 שעות אימוני-לילה בימים 11-12.2.48, בנושאים הבאים: מסע מאובטח בלילה, מעבר גדרות ופריצתן, טיהור בית, תנועה בשטח בנוי ולחימה בו ועוד; כל זאת - כהקדמה לתרגיל של כל הכוח על מודל דומה לשטח בו עשוי הוא לפעול.
האימונים נסתיימו בשעות הצהריים של יום 12.2 ובשעה 16.00 נקראו מפקדי הכוחות וסגניהם לתדריך אחרון במקווה-ישראל. לאחר שצפו לעבר יאזור פעם נוספת מעמדת נוטרים שחלשה על השטח, נתאספו סביב לוח, עליו הוכן תרשים תוכנית הפעולה ולמדו פעם נוספת את פרטיה. הכול היה ברור, פרט, אולי, לתיאום בין הכוחות שהיו צריכים לפעול בנפרד משלושה כיוונים ועם זאת נדרש מהם להקפיד על כך ששעת ה"ש" שלהם תהיה אחידה. למי ששאלו בעניין זה ניתנה תשובה, כי מכשירי-הקשר יענו על הכול.
בליל 12-13 בפברואר, שעות ספורות לאחר מתן התדריך למפקדי הכוחות וסגניהם במקווה-ישראל, יצאו אנשי גדוד 53 לעבר יאזור.
משימת פיצוצו של בית-החרושת לקרח שבחלקו המערבי של הכפר, שם נהרגו שבעת הנוטרים, הוטלה על המ"פ שלמה קריזל. אחת הבעיות הקשות שעמדה בפניו הייתה, נשיאת כ-250 ק"ג חומר-נפץ ל"מחיקת" בית-החרושת. הפתרון שנמצא לבעיה זו - נשיאת מטען חומר-הנפץ במרוכז על אלונקה. אך במקום להקל, הכביד הדבר על תנועת המחלקה, שציר התנועה שלה עבר, ברובו המכריע, בשטח פרדסים צפוף ומרובה גדרות. משלא יכלה להגיע למחוז חפצה, הפעילה את חומר הנפץ על מבנה מוקף חומה - שנתגלה אחר-כך כדיר-חזירים - וחזרה לבסיס-היציאה ללא אבידות.
כוח אחר - מחלקה מוגברת, בפיקודו של דוד שיניצקי - יצא לעבר יאזור ב-23:00 בערך. לאחר תנועה קשה באדמה טובענית הגיעו אנשי הכוח לוואדי החוצה את השטח שבין שכונת-עזרא ליאזור. הם חצו אותו - בנקודה שנקבעה מראש בסיור מוקדם - בעזרת חבל שנקשר מעץ אקליפטוס בגדה האחת לזה שבגדה השנייה, והמשיכו לעבר היעד. מקץ מסע שנמשך כשעתיים הגיעו אל פרדס שהשתרע צפונה-מערבה ודרומה-מערבה להצטלבות מסילת הברזל עם דרך סלמה-יאזור ועם דרך חיריה-יאזור. הם חצו אותו בדרכם לעבר קרחת, במבואות יאזור הצפוניים, שנקבעה כשטח-היערכות לכוח. בהגיעם למחצית הפרדס נשמעה קריאה: "מן האדה?" (מי זה?) ורובה ירה מבית בודד שעמד סמוך לפרדס. נראה, שהאויב הבחין בהם. אולם אנשי הכוח לא השיבו אש והתמידו בתנועה לשטח ההיערכות, אשר אליו הגיעו תוך זמן קצר ומיד נערכו בו. אנשי אחת מחוליות המאבטחים הבחינו, תוך כדי היערכות, בשלושה ערבים חמושים שהתקדמו לעברם. הם הניחו להם להתקרב עד לטווח של 20 מטר וברגע שנשאלה השאלה "מן האדה?" - נפתחה עליהם אש תת-מקלעים שהרגה אחד מהם והבריחה את שני הנותרים. עם זאת אבד גורם ההפתעה בטרם השלימו כוחות-המשנה את היערכותם.
מתוך רצון לתקן את המעוות על ידי ביצוע מהיר, פקד דוד על המרגמות לפעול ללא שהיות, ועל אשר פופובסקי ואנשיו פקד לפרוץ לכפר ללא הכנות נוספות. אשר נע עם פקודיו בדרך אשר הובילה לכפר מצפון והייתה גדורה במשוכות-צבר משני צידיה. כיתה אחת נעה מצדה המזרחי, השנייה מצדה המערבי ושתי חוליות החבלנים בעקבותיהן. הם לא הספיקו להתקדם מרחק רב במעלה הדרך והנה התפוצצה, לידם ממש, פצצת-תאורה שגילתה אותם לאויב, אך עם זאת איפשרה להם להבחין בעמדות האויב ובתכונתו. הוברר להם, כי במרחק-מה מהם חסם האויב את הדרך בתעלה וכי מעבר למחסום זה מצויות עמדות, שחלקן תפוסות וחלקן עומדות להיתפס על-ידי האויב, שהיה בתהליך של "כניסה לקו". אשר פקד על אנשיו לפתוח באש ולהטיל רימוני-יד. בעת ובעונה אחת ביצעו הערבים פקודה דומה והתוצאה - נפגעים לשני הצדדים. בצד הכוח התוקף נפגעו שניים - שהועברו מיד לנקודת איסוף הפצועים; בצד האויב נפגעו כנראה רבים יותר, שכן הוא נסוג ביללות מעמדותיו אשר לצדי המחסום. הדרך דרומה לעבר מרכז הכפר נפתחה לפני אשר ואנשיו. בהתקדמותם נתקלו בבית בן קומה אחת ובעל גג-רעפים. אשר פקד על חוליה מאנשיו לחדור לבית דרך הגג ולטהר אותו. אולם ברגע שחוליית החבלנים שנכנסה לבית לאחר שנתפס עמדה לפוצץ אותו, הגיע רץ ממטה הכוח והודיע לאשר, בשם דוד שיניצקי, שעליו לחזור מיד עם אנשיו לשטח ההיערכות, כיון שהאויב אוגף את הכוח ממערב. מיד פקד אשר על החבלנים להחיש את פיצוץ הבית, ועל שאר האנשים "להתקפל" לעמדת ההיערכות. למגינת לבם של החבלנים לא התפוצץ חומר-הנפץ אלא החל בוער.
עם הצטרפות החבלנים לשאר הכוח בשטח ההיערכות, החליט דוד - מחמת מצבו הקשה של אחד הפצועים ועקב החשש מאיגוף האויב - לסגת לבסיס היציאה. הוא פקד, אפוא, על אשר ושתי חוליות מאנשיו - מהן אחת של חבלנים - להישאר ולחפות על הנסיגה, והוא עם עיקר הכוח החל לסגת לפרדס שמעבר למסילת-הברזל.
איום לכוח המצוי בפרדס זה נשקף, בעיקר, מן הבית הבודד שהיה סמוך לו ואשר ממנו נורתה הירייה הבודדת בשעת מסע-הגישה. אשר חש עם אנשיו אל הבית כדי להשתלט עליו. תוך כדי התקדמותם המטירו אש על חזית הבית ועל גגו, עליו בלטה צלליתה של עמדת שקים. כיון שלא באה כל תגובה ונסתבר שהבית פונה, פקד אשר על חוליית החבלנים להניח בו חומר-נפץ ולהפעילו מבלי לאבד זמן על טיהורו. בחיפויו של אשר בלבד חדרו החבלנים לבית, הניחו בו מטען חומר-נפץ והפעילוהו, אך גם הפעם נדלק חומר הנפץ ולא התפוצץ.
משהשיגו אנשי החיפוי את עיקר הכוח עבר אשר, שהכיר את השטח מסיוריו המוקדמים בו, להוביל את הכוח. הוא "חתך" בדרך הקצרה ביותר לעבר "דרך הביטחון". בהגיעו שמה עם דמדומי בוקר, כבר המתין אמבולנס, אשר הוזעק על-ידי מטה הגדוד, שאיתו קיים דוד שיניצקי קשר הדוק באמצעות מכשיר הקשר.
לעומת הקשר שקיים דוד עם מטה הגדוד, נפסק הקשר בין המטה לשמעון מרגולין כבר מתחילה. מרגע שנכנס עם אנשיו לפרדסים נאלם מכשיר הקשר שלו עקב מגע האנטנה בענפים. לא הייתה זו התקלה היחידה שאירעה להם. זמן מה לאחר פרישת כיתתו של יוסף ישורון לחסימת כביש יאזור-צומת בית-דג'ן - ניתקו מהכוח קרוב לשתי כיתות מחמת אבדן קשר-העין בין אחד האנשים לבין זה שנע לפניו. כתוצאה מכך נשאר שמעון מרגולין עם כיתה אחת וחוליית חבלנים בלבד וללא קשר עם מטה הגדוד. ואולם, שלא כבמבצע "יהושע" - בו קרה לשמעון מקרה דומה, שנסתיים בשיבה לבסיס היציאה - המשיך שמעון הפעם לנוע לעבר היעדים החיוניים שבדרום הכפר - בית המוח'תאר, הבית הצהוב וקבוצת הבתים שמצפון-מערב להם.
בעברו בשטח הפרדסים שבין שתי הדרכים המובילות ממולדת ליאזור, נאלץ הכוח המצומצם שנותר עם שמעון לבדוק ולטהר ברימוני-יד ובאש תת-מקלעים - בתי-אריזה ערביים בהם הובחנה תנועת אויב. פעולה זו, שלא הובאה בחשבון מראש (משום שעל-פי המודיעים היו בתי האריזה ריקים מאדם), הזעיקה את האויב בכפר, שהחל לגלות פעילות רבה בעיקר בשטח "קבוצת הבתים". קבוצת בתים זו הייתה מעבר לבית המוח'תאר, שהיה היעד העיקרי בדרום הכפר, בו ביקש שמעון "לטפל" לראשונה. בשל טעות בניווט נקלע הכוח לראשונה דווקא ל"קבוצת הבתים". באין ברירה נאלץ הכוח לסטות מתוכנית הפעולה ולטפל תחילה ב"קבוצת הבתים". הוא הטיל רימוני-יד, טיהר אותם ופוצץ שניים מהם. אחר-כך המשיך לנוע ליעד העיקרי - בית המוח'תאר.
רק עם דמדומי-בוקר - כאשר שאר הכוחות כבר ניתקו מגע עם האויב - זיהה שמעון מרגולין את בית המוח'תאר. למרות הסכנה להתגלות לאור היום, התקרב שמעון עם אנשיו למרחק 100 מטר מהבית ופתח עליו באש. כיון שתגובת האויב הייתה חלשה, החליט שמעון להתעלם מן הידיעה שכוח בריטי נראה מפטרל בכביש רמלה-יפו ולפוצץ את בית המוח'תאר. לאחר פעולת-טיהור מהירה בקומת הקרקע של הבית חדרה לתוכו קבוצת חבלנים שהניחה בו את כל חומר-הנפץ שנותר לה, הדליקה את הפתיל השחור והכוח החל לסגת דרומה-מערבה במהירות רבה. קול נפץ אדיר נשמע מכיוון בית המוח'תאר, שקרס.
אור-היום משך אל הכוח הנסוג אש חזקה. הכוח הקטן נאלץ להתחלק לשני כוחות-משנה המחפים זה על זה חליפות עד שניתקו את המגע עם האויב.
אנשי מטה הגדוד - שחזו בפעולה ממגדל בית-החרושת לעורות במולדת - התפעלו מביצוע ניתוק-המגע בשיטת ה"אש ותנועה", לאחר הדביקות במטרה וההצלחה המלאה בביצוע המשימה של שמעון ואנשיו – במיוחד על רקע הכישלון החלקי של שאר הכוחות שלא השלימו את משימותיהם עד תום.

שירות הרפואה במבצע "יונה"

סיפר אברהם מור-חיים: "מיד עם אישור תוכנית החלוקה באו"ם עזבתי את מקום עבודתי בעיריית תל-אביב והוצבתי לשרונה, שם שימשתי כמדריך לעזרה ראשונה וארגנתי יחידת חובשים. משרונה הייתי יוצא לפעולות כנדרש. כך צורפתי כחובש אחראי לפלוגת לוחמים בפעולת הגמול נגד יאזור. עמדו לרשותי כיתת חובשים עם אלונקות ותיקי עזרה ראשונה, ורופא - ד"ר ויסמן, אורטופד. לקחנו איתנו פנסי נפט (לוקס), למקרה שיידרשו ניתוחים בשטח.
"יצאנו רגלי בליל חורפי, עברנו דרך שכונת התקווה ושכונת עזרה, הגענו עד נחל מוצררה (איילון), שעלה על גדותיו ומימיו הגיעו עד לצווארי הלוחמים. בהמשך עברנו בפרדסים. התנועה בין העצים השמיעה רעש מדאיג.
"אני צעדתי אחרי מפקד הפלוגה. בפאתי יאזור שמענו לפתע קריאה בערבית: "מן האדה?" מיד נשכבנו על הקרקע הרטובה ורגלינו על גדר צברים. הקוצים ננעצו ברגליים מבעד למכנסיים. לפנינו השתרעה ביצה ענקית. דמות של ערבי צצה מולנו. מפקד הפלוגה ירה בו. ערבי אחר רץ לכפר בצעקת "אגו אל יהוד" (הגיעו היהודים). קמנו על רגלינו, עברנו את הגדר ורצנו אל הכפר. החל קרב יריות. כדי להיכנס לכפר היה צורך לגזור גדר תיל דוקרני. הפריצה נעשתה בחיפוי מרגמה. לוחמים פרצו לכפר, פוצצו בתים והעלו אחרים באש.
"חזרנו עם פצוע קל אחד בלבד."

משימות תוך כדי התארגנות


עוד האימונים בראשיתם וכבר נתבע הגדוד לשגר יחידות סיוע במסגרת מחלקתית, אחת לנגב ואחת לירושלים, בנוסף למשימות קצרות אחרות שנגזרו מן המצב בשטח.

פרשת "ציפורה"
12.1.48
"ציפורה" היה כינוי ליחידה שהוקמה במלחמת העצמאות כדי למלא תפקידים שונים בשדה-התעופה לוד, ובמיוחד למנוע פגיעה בעובדים היהודים בידי העובדים הערבים, כפי שקרה בבתי הזיקוק בחיפה ב-29.12.47, שם רצחו ערבים 39 עובדים יהודים. בעת ההיא עבדו בשדה-התעופה, בניהול בריטי, כ-300 ערבים וכ-200 יהודים.

ההחלטה להקים את יחידת "ציפורה" נתקבלה ב"הגנה" ב-12 בינואר 1948. נקבע שמצבת כוח-אדם שלה תעמוד על 30 איש, בפיקודו של יעקב פרנק. אנשיה הסתננו לשדה כעובדים בשירותים השונים: מהם עבדו במלון כמלצרים או כעובדי ניקיון, מהם כעוזרים בתחנת השידור, מהם בעבודות בניין שונות, מהם כטכנאים בחברת התעופה היהודית "אווירון".
אבטחת העובדים היהודים בנמל התעופה לוד הוטלה על חטיבת "גבעתי". ב-12 בינואר 1948 הורה המח"ט לכל גדוד לשלוח 8 לוחמים למשימה זו. השירות ביחידת "ציפורה" היה רציף – סוג שירות שלא היה קיים לפני כן מחוץ לפלמ"ח. משום כך היה צורך במתנדבים. למרות הקשיים, גדוד 53 היה היחיד שמילא את מכסתו.
אחד הנשלחים ל"ציפורה" היה הטוראי חזי אשל, שהיה בעת ההיא בן שש עשרה וכמה חודשים. ניסיונו הצבאי הסתכם באימוני שבת בגדנ"ע, בעיקר בחולות חוסמסא שליד חולון.
חזי נשלח אל אדם שעבד בבניין 'המשביר לצרכן' שבגבעת הרצל. הוא קיבל אקדח 'מאוזר' בעל קנה ארוך, ושתי מחסניות, ונאמר לו שעליו להבריח אותו לשדה התעופה ולמסור אותו למר לוי, בעליה של המסעדה בשדה ואיש ה'הגנה' במחתרת. נשיאת נשק הייתה בעת ההיא עבירה חמורה שעונשה מוות, או – במקרה הטוב - מאסר ממושך. הסיכון לא הרתיע את חזי, שראה את עצמו כלוחם, ולוחמים שמים תמיד את נפשם בכפם.
חזי קיבל סכום כסף כדמי כלכלה והוצאות נסיעה ויצא לדרך בהתאם להוראות שקיבל. חברת הנסיעות 'קופל', ששכנה ברחוב טשרניחובסקי, עסקה בעת ההיא בהולכת נוסעים לשדה התעופה וממנו. חזי התייצב שם, שילם דמי נסיעה לכיוון אחד ונכנס למונית. הוא היה הנוסע היחיד... הדרך לשדה התעופה בלוד עברה מתל-אביב לפתח-תקווה ומשם דרך הכפר הערבי פג'ה לכיוון וילהלמה (בני עטרות של היום). פתח-תקווה הייתה היישוב היהודי האחרון בדרך שעברה בשטח ערבי. חזי ידע שב-14 בדצמבר 1947 נרצחו אנשי שיירה עברית לבן-שמן בידי חיילי הלגיון הערבי ששכנו במחנה הבריטי של בית-נבאללה ושמפקדיהם היו קצינים בריטים. הוא היה שרוי במתח רב עד שהגיע לשער הכניסה לשדה התעופה. שם ירד למבנה בו ישבו קצינים מהבולשת והמשטרה הבריטית. את התרמיל ובו האקדח השאיר במונית. לשאלה על מטרת בואו, ענה שבא להתקבל לעבודה במסעדה. ככל הנראה שכנעה אותם חזותו הילדותית שהוא לא מסוכן, וניתן לו לעבור. הוא חזר למונית ונכנס לשדה התעופה.
חזי התייצב לפני מר לוי, שלקח מידו את האקדח ואמר לו לשוב לתל-אביב ולהתייצב לפני אותו אדם ב'משביר לצרכן', שייתן לו הוראות נוספות. ההוראה שקיבל הייתה לשוב לשדה התעופה עם אקדח אחר (הפעם 'פרבלום').
שוב היה הנוסע היחיד בטקסי (מונית) של 'קופל'. שוב השאיר את התרמיל עם האקדח במונית כשיצא לקבל את אישור הכניסה מן הבריטים. הפעם לא נחקר כלל. מר לוי הודיע לבריטים שחזי התקבל לעבודה אצלו וכי היה עליו להביא את חפציו האישיים. הקצין הבריטי בחן אותו במבט שנראה מלא רחמים על הנער המסכן שבא לעבוד במקום מסוכן כזה.
לוי שיבץ את חזי לכאורה לעבודה במטבח שבו הכינו ארוחות לנוסעים ולטייסים שהמריאו משדה התעופה. למעשה, היה עליו לבצע פעילות סמויה, כבודד – לא חלק מצוות. הוטל עליו לשאת בסתר אקדח, ואם יותקפו שני עובדי המטבח היהודים, יגן עליהם. השיבוץ מצא חן בעיניו, מאחר שיכול היה לאכול כריכים נהדרים ללא הגבלה, חינם אין כסף.
את ארוחות הבוקר והצהריים אכל בקייטרינג. לפנות ערב הלך לאולם המגורים. שם ישנו אנשים שלא הכיר, יהודים וערבים. בלילה ישן בבגדיו כשהאקדח למראשותיו.
נאמר לו שעליו לפקוח שבע עיניים על המתדלקים של חברת הדלק 'של', שכולם היו ערבים.
אחרי שלושה ימים של בדידות התחיל להתגעגע לחבריו מגדוד הפרברים, ששמרו יחד בעמדות. הוא ביקש אפוא ממר לוי שישחרר אותו ויאפשר לו לחזור ליחידה-האם שלו. לוי נענה לבקשה וחזי חזר אל חבריו, שהיו בעמדות בשכונת התקווה. שני האקדחים שהבריח לשדה, וכמה ימי שמירה בבדידות מזהירה, היו תרומתו ל'ציפורה'…

ערב הפינוי הבריטי (מאי 1948) החליטה ה"הגנה" לפנות מנמל התעופה את כל העובדים היהודים וגם את אנשי "ציפורה". עם צאת הבריטים השתלט הלגיון הערבי על שדה-התעופה, והקשר האווירי הסדיר עם הארץ נותק. ב-10 ביולי 1948 נכבש השדה בידי צה"ל במבצע "דני".

ה"פרימוסים"
22.1.48
"הפרימוס" היה במלחמת העצמאות כינוי למטוס קל שמנועו השמיע קול דומה לזה של פרימוס. רוב המטוסים הקלים היו מדגם "אוסטר". 24 מטוסים כאלה נרכשו על-ידי הסוכנות היהודית מעודפי הצבא הבריטי, לכאורה למטרות אימון במועדון ספורט. למעשה שימשו מטוסים אלו את שירות האוויר של ה"הגנה", ממנו צמח חיל האוויר של צה"ל. במלחמת העצמאות שימשו מטוסים אלו לתובלה, למודיעין ואף להפצצה.
את סיפור העברתם של ה"פרימוסים" ממחנה תל-נוף (שהיה מחנה בריטי באותם ימים) תחילה לשרונה ואחר-כך לשדה דוב בתל אביב, סיפר יצחק הגואל, שהשתתף באותה פעולה. בעת ההיא היה יצחק כבן 17, חבר ה"הגנה", מאנשי חי"ש "פרברים", שאיישו עמדות הגנה בשכונת ברנר הסמוכה ליפו, עד שנשלח לקורס סמלים שהתקיים במחנה שרונה. וכך סיפר יצחק הגואל:
"לקראת סיום קורס הסמלים בשרונה, ב-21.1.48, נבחרו שתי כיתות מהקורס למבצע מיוחד. השכם בבוקר עלו חניכי הקורס על כ-25 משאיות עמוסות קורות ולוחות עץ. את הנשק הסתירו בין קורות העץ בהישג יד, משום שהבריטים עדיין היו בארץ ואסור היה לאזרחים לאחוז בנשק.
באחת המשאיות – של חברת ההובלה "שלב" – נסעה חברת ה"הגנה" יהודית ליב, שסיפרה אחר-כך בזיכרונותיה: "בצומת בית דג'אן (בית דגן) פנתה השיירה שלנו לראשון לציון, עברה את רחובות והמשיכה דרומה. ליד הכפר הערבי מע'אר פנינו שמאלה למחנה הבריטי שנקרא לימים תל-נוף.

מתוך: ספר המטוסים יהודה עופר מטוסי הלחימה מראשיתם ועד ימינו

"השין-גימל הבריטי נתן מבט קצר במסמכים שאישרו את כניסתנו למחנה, והניח לנו לעבור בלי לערוך חיפוש בכלינו או בכלי הרכב. פנינו ישר למקום שבו חנו ה'פרימוסים' 'שלנו'."
התברר שרוב המטוסים חובלו בידי הבריטים כדי שלא יהיו שמישים. נופצו שעונים ורוסקו מכשירים שונים. אבל לא היה לפני מי להתלונן.
הוסיפה יהודית ליב: "לאחר שהתמקמנו בשני האנגרים נאמר לנו, שבבוקר השכם יהיה עלינו להעמיס 20 מטוסים קלים על המשאיות ולקבע אותם באמצעות הקורות ולוחות העץ כדי שלא יינזקו בטלטולי הדרך."
התדריך כלל גם אזהרה שהתבססה על ידיעות מודיעין, שהעובדים הערבים במחנה נערכים לתקוף בלילה את היהודים שנכנסו למחנה, ולהעלות באש את ההאנגרים בהם התמקמו היהודים.
"נערכנו לשמירה היקפית ולא עצמנו עין באותו לילה," סיפר יצחק הגואל. אבל לא אירע דבר, וממילא ההתרגשות הדירה שינה מעיניהם. יהודית ליב סיפרה שהם הדליקו מדורה בחזית ההאנגרים, ישבו סביבה ושרו עד שניחר גרונם.
בעיצומה של השירה בציבור הפתיע אותם המג"ד שבא לבקר אצלם. כדרכו, ביקש להיווכח ממקור ראשון כיצד מתנהלת פעולה של פקודיו. וכדרכו, הוא עידכן את פקודיו בחדשות. למרבה הצער הייתה בפיו בשורה רעה: באותו יום רצחו ערבים ביאזור שבעה נוטרים יהודים (מכאן השם "משמר השבעה" שניתן ליישוב היהודי שהוקם ביאזור לאחר מלחמת העצמאות." אבל אנחנו חידשנו את שירתנו כשהמג"ד יושב עמנו ומלמד אותנו את השיר 'החליל'.
השכם בבוקר החלה העמסת המטוסים על המשאיות, וקיבועם בקורות ולוחות עץ, פעולה שנמשכה זמן רב. בתום ההעמסה נערכה השיירה ליציאה. הוחלט לחזור בדרך שונה מזו שבה נסעו לתל נוף, ולעקוף את יאזור. לאחר שעברו את רחובות ואת ראשון לציון, פנו לכיוון מולדת, משם נסעו לחולון ונכנסנו למקווה ישראל.
במקווה ישראל נתקלו בבעיה: רוחב שדרת הדקלים שבכניסה לבית-הספר החקלאי ההיסטורי היה כרוחב מוטת הכנפיים של המטוסים, שהועמסו על המשאיות בשלמותם. נדרש זמן רב להעברת השיירה בזהירות רבה לאורך השדרה. רק שני מטוסים נפגעו, אבל הפגיעות היו קלות.
"מן הראוי שבית-הספר מקווה ישראל יקרא מעתה ואילך לשדרה זו 'שדרת הפרימוסים'," אמרו משתתפי הפעולה.
ממקווה ישראל נסעה השיירה לשרונה, שם המתינו בדריכות לבואה. בשרונה אוחסנו המטוסים במעבר תת-קרקעי שהוביל ליקב שבמושבה הגרמנית אשר קדמה למחנה הצבא הבריטי.
מטוסים אלו שופצו והיו לעזר רב במלחמת העצמאות.

סיוע לחטיבת "הנגב"
במחצית הראשונה של חודש ינואר 1948 הוחלפו כוחות "גבעתי" שנשלחו דרומה לסייע לחטיבת "הנגב". גדוד 52 הוותיק, שאנשיו היו בני הדרום, נשלף לצורך התארגנות, ובמקומו נשלח גדוד (53), שרוב אנשיו היו "טירונים" מפרברי תל-אביב. סיפר יהודה (לדרר) אלדר: "בינואר 1948 צורפתי ליחידה שנשלחה לעזרת חטיבת 'הנגב'. משימתנו העיקרית הייתה ליווי שיירות מכפר ורבורג לניר עם ומשם לנגב הדרומי, לבצע סיורים לאבטחת צינור המים, ולאבטח יישובים. השתלבנו היטב עם המקומיים והשתדלנו למלא את הנדרש מאיתנו על הצד הטוב ביותר." מפקד חטיבת "הנגב" חשש שמא אנשי התגבורת החדשים לא יוכלו לעמוד במבחן. חששותיו נתבדו לחלוטין ואנשי גדוד 53 ששירתו בנגב זכו להערכה חמה מפיו של מפקד חטיבת "הנגב" בעת שסיימו את תפקידם מקץ כחודש ימים. וכך כתב המח"ט נחום שריג (סרגיי) למג"ד 53:


עם סיום תפקידכם בנגב, הנני מביא לפניך את הערכתי לשירותה המצוין של יחידתך לשביעות רצוני ורצונו של הגדוד שבמרחבו שירתה.
נא מסור דברי הערכה אלה לכל פקודיך.
חזקו ואמצו לקראת תפקידים חדשים שיוטלו עליכם במרחב חטיבתכם.
(-) מפקד חטיבת הנגב.

תגבורת לירושלים
24.1.48
במחצית ינואר 1948 קיבל מפקד חטיבת "גבעתי" פקודה מהמטכ"ל לסייע בתיגבור ירושלים. לעזרת מחוז ירושלים נדרשה החטיבה לשלוח כ-250 לוחמים. דרישה זו הכבידה מאוד על מפקדת החטיבה, משום שהמרחק לא אפשר לה לקיים שליטה הדוקה באנשי התגבורת והיה חשש – שאכן התגשם – שמא רבים מהם לא ישובו לשורותיה. אבל פקודה היא פקודה, ולמילוי "המכסה הירושלמית" הטילה החטיבה על כל אחד מגדודיה התל-אביביים להפריש שתי מחלקות על מפקדיהן. מפקדי הגדודים, אשר עד כה הפעילו לסירוגין את רוב אנשיהם בהתנדבות מספר ימים בחודש, ואשר ידעו כי היוצאים לירושלים עלולים לשהות בה פרק זמן ממושך, פירסמו "פקודת-יום" שקראה את אנשי החי"ש ל"גיוס מלא".
הבחורים והבחורות פוזרו ברחבי ירושלים - מקור חיים, ימין משה, מרכז העיר – "בווין גראד", עטרות, הר טוב וגוש עציון. המחלקה מגדוד 53 בפיקודו של רוממתי עזר ("קוקה") הורביץ הוצבה בהר-טוב.
על התגבורת לירושלים סיפר חזי אשל: "בהיותי בעמדות בשכונת התקווה, צורפתי לתגבורת שהגדוד נדרש לשלוח לירושלים. את ירושלים היכרתי מבילוי חופשות אצל דודים שגרו בה ובעיר העתיקה. מובן שנעניתי לריאה והתנדבתי לשירות ממושך. הייתי בן 16 אבל לשאלה: 'בן כמה אתה?' עניתי ללא היסוס: בן 18. הבחנתי בהיסוס קל בפניהם של המראיינים, אולם פני שידרו רצון עז שלא ניתן היה להשיבו ריקם. לאחר כמה שאלות נוספות חתמתי על שנת שירות וצורפתי למחלקה של 'קוקה'.
"בערב שבת של 23 בינואר 1948 הולבשנו בלבנים חמים, מדים אוסטרליים עבים, נעליים אדומות ושינל (מעיל עליון כבד מצמר) ונראינו כחיילים לכל דבר. למחרת, יום שבת 24 בינואר, השכם בבוקר, יצאנו משרונה ועלינו על אוטובוסים משוריינים שהביאו אותנו לירושלים. שם התקבלנו כמושיעים. כולם הביטו בנו בהערצה. את המחלקה שלנו יעדו לתגבור המושבה הר-טוב, ששכנה באזור ערבי צפוף והייתה מנותקת מכל יישוב יהודי.
"בחשכת הלילה נדחסנו לשלושה משורייני סנדוויץ' ופנינו להר-טוב, כשאנו יחידים על הכביש השומם.
"במושבה חולקנו לעמדות. ליד כל עמדה עמד 'ליפט' (תיבת עץ גדולה שעולים חדשים – בעיקר מגרמניה – הביאו בה את חפציהם וששימש למגורים או כמחסן) שהכיל, בזמנו, מכונות של בית החרושת למלט שעמדו להקים באזור. העמדה הייתה פתוחה ובה זרקור לסריקת השטח.
"זו הייתה תקופת החורף – חורף קר ומקפיא, שחדר לעצמות. אנחנו התל-אביבים לא היינו מורגלים לקור של הרי ירושלים. 'קוקה', המ"מ שלנו, קיבל מכת קור שעיוותה אחת מלחייו ומאז נדבק לו הכינוי 'צחוק בצד'.
"בהר-טוב שהינו בבידוד מוחלט שלושה שבועות. התנאים במקום לא היו קלים, בלשון המעטה. מים ומזון חולקו במשורה, האוכל היה חדגוני: בבוקר ובערב דג מלוח. בשר, ביצים, חלב, פירות וירקות לא היו בנמצא. הלחם נאפה במושבה, אבל ניתן במנות קצובות.
"כשחזרנו לירושלים התגוררנו אצל משפחות ב'בתי ביברמן' בשכונת רחביה, בגבול שכונת קטמון הערבית (היום גונן). זה היה סידור נפלא. בלילות אבטחנו מחסום על הכביש שהוביל לשכונת קטמון, ובימים ליווינו שיירות לבית-החולים 'הדסה' שעל הר הצופים, לנווה-יעקב, לעטרות ולמחצבות צובה. לאחר שסיימנו את תפקידנו בירושלים הותקפה שיירה של רופאים ואחיות כשחצתה את השכונה הערבית שיח' ג'ראח בדרכה לבית החולים 'הדסה' שעל הר הצופים. כל אנשי השיירה נרצחו, אף על פי שכלי הרכב סומנו היטב במגן דוד אדום וכוח בריטי היה לא רחוק משם.
"זכור לי במיוחד הבוקר של 22 בפברואר 1948, בו ליווינו שיירה ל'הדסה' ושמענו פיצוץ אדיר. היה זה פיצוץ מכוניות התופת שהניחו חיילים בריטים ברחוב בן-יהודה (כיום המדרחוב).
"הפצרנו ב'קוקה' שיפעל להחזיר אותנו לגדוד. הפצרותינו נשאו פרי, ובראשית מרס 1948 חזרנו לתל-אביב, ישר למועדון החיילים 'תיבת נח' שברחוב הירקון, שם נערך כנס גדודי לקראת ירידתנו למרחב הדרום."

יורדים דרומה


בשלהי פברואר 1948 הטיל המח"ט על מג"ד 53 לרדת דרומה ולהתפרס עם הגדוד כדי לדאוג לביטחון היישובים במרחב המשתרע מגדרה בצפון ועד לנגבה בדרום, מניצנים במערב ועד לגל-און וכפר מנחם במזרח. זה היה מרחב גיאוגרפי גדול בעל אוכלוסייה ערבית צפופה הפזורה בערים, בעיירות ובכפרים רבים ששלטו על כל עורקי התחבורה ואשר ביניהם היו פזורים כמה יישובים יהודיים מבודדים.
המח"ט הורה למג"ד 53 לפרוס את כוחותיו במרחב, לתגבר את היישובים המנותקים ולאבטח את התנועה אליהם ומהם.
אחת הסיבות להורדת גדוד 53 למרחב (שהוחזק עד אז בידי גדוד 52 ואשר היה זקוק למנוחה ולהתארגנות), הייתה היכרותו של המג"ד את האזור ואת תושביו מתקופת היותו מפקד נפת "גרשון" של ה"הגנה" במרחב הדרום בשנים 1947-1945.
מטה הגדוד התמקם בבית מאייר בגדרה ועל-פי הוראת המח"ט הציב המג"ד את פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין בגת ומחלקה בגל-און. פלוגה א' בפיקודו של ישראל טופל ומישקה רובשקין (אייל) נשלחה לנגבה. פלוגה ג' בפיקודו של שלמה קרייזל הוצבה בבאר טוביה ומחלקה מתוכה נשלחה לניצנים. פלוגה ד' של חזי לובכינסקי (לביא) נפרסה בגן יבנה. פלוגה ה' בפיקודו של אשר פופובסקי (דרומי) נשלחה לכפר מנחם ולאחר מכן לגדרה. הפלוגה המסייעת, פלוגת המטה ומטה הגדוד התמקמו בגדרה, בפנסיון של הגברת מאייר (לימים מרכז סיעודי על שם אברהם הרצפלד.)
התארגנות המטה בפנסיון מאייר בגדרה

המשך ההתארגנות; מטה הגדוד מתמקם בגדרה
"התיק הירוק"
צה"ל עדיין לא הוקם וטרם גובשו הגדרות ברורות למבנהו של מטה גדוד, מה התפקידים השונים בו, מה הסמכויות ומסגרת האחריות של כל אחד מממלאי התפקידים. לא היו דרגות, או סימני דרגה; לא היו מדים; וכולם יחד נראו כחבורה ססגונית שנקלעה לאכסניה משותפת.
המג"ד גייס לעזרה את המהנדס זלמן מקנוביצקי, איש באר טוביה, שהיה בשעתו מא"ז היישוב. הלה ישב על המדוכה וכתב מסגרת של משימות ונהלים בתיק שקיבל את התואר "התיק הירוק". לא היה כל דמיון שהוא בינו לבין פקודות מטכ"ל בעתיד, אבל הוא היה לעזר רב בשלבי ההתארגנות הראשונים. משכורת ראשונה

היחידות המקצועיות של הגדוד
מחלקת הקשר
מערך הקשר של ארגון ה"הגנה" שירת את צה"ל מראשית מלחמת העצמאות ועד שחיל הקשר המתגבש והולך הקנה ליחידות הלוחמות אמצעים מתקדמים ונועזים יותר. גרעין יחידת הקשר בגדוד 53 התבסס למעשה על יחידת האלחוט של נפת גרשון שהייתה ממוקמת בקיבוץ בארות ליד גדרה.
סיפרה האלחוטאית הבכירה יחידה (שלוש) כרמי: משהגיע גדוד 53 לדרום והמטה התמקם בגדרה הועברתי מנפת גרשון למטה הגדוד. תחנת האלחוט הועברה לביתם של אפי ושרה שביט בגדרה. כאלחוטאית יחידה הועסקתי בקבלת מברקים ובפיענוחם, בהצפנת מברקים ובשיגורם באמצעות מכשיר רדיו ענקי.
חדר האלחוט שימש גם כחדר מגורים לי ולשפרה, שהגיעה לסייע בידי, ואחר כך גם לרן,חנן ויהודה שצורפו אלינו.
פעלנו במשמרות והתחנה לא נדמה משך כל שעות היום והלילה. פעולתנו התנהלה בסודיות כיאה למורשת המחתרת. היו בין אנשי גדרה שסברו כי שפרה ואני (שתינו צבריות) עולות חדשות.
לימים הועברנו לאוהל בפנסיון מאיר. שם צורפה אלינו שולה הצעירה בחבורה וכולנו טיפלנו בה כבאחות קטנה. המבוגר בצוות היה רן אלדמע, שהתייחסנו אליו כאל אח בוגר שתמיד אפשר למצוא אצלו כתף להישען עליה.
אוהל צוות הקשר שימש מקום מפגש לבנות הגדוד ולרבים מהחיילים שאהבו לבקר בו ולהתבשם מאווירת המשפחה המלוכדת בה חיינו.
מטה הגדוד, שכלל גם אותנו, עבר למחנה בריטי עזוב ליד באר טוביה. תחנת האלחוט שלנו הוקמה בצריף ששימש לנו גם למגורים.
הפגזות המצרים תכפו והלכו. החלטנו להעביר את מכשיר האלחוט אל מתחת השולחן. המשכתי לשדר כשאני רובצת על הרצפה. לפתע נותק הקשר. בדקתי ומצאתי שרסיס פגז ניתק את חוט החשמל ונתקע בקיר בדיוק בגובה בו היה ראשי לו נשארתי יושבת בכיסאי.
ההפגזות תכפו והלכו. עברנו לתעלות עפר שנחפרו סמוך לצריף וניסינו לקיים את הקשר מתוכן. פה נחתו עלינו להקות ברחשים שזמזמו ועקצו ללא הרף. קשה היה להחליט מה גרוע יותר - הרסיסים שניתזים לכל עבר או להקות הברחשים העוקצות אותנו מבלי להרפות. בסופו של דבר החלטנו שמכת הברחשים מטרידה יותר, אספנו את הציוד וחזרנו לצריף.
הקשר האחרון שהגיע מקיבוץ ניצנים טרם נפילתו היה המסר ממירה בן ארי האלחוטאית, בו היא מודיעה כי היא נאלצת להפסיק לשדר. המילים "שלום שלום" היו מילותיה האחרונות. לא ידענו אם השידור נסתיים או נקטע. המשכנו לקרוא בשם התחנה שלה אך לשוא.
מספרת שפרה האלחוטאית: ליחידה שלנו צורפו גם אנשי קשר דיבור. הדבר לא נראה לנו כלל. מה לנו ולאלה שמדברים אל מכשירי הקשר במקום לשדר בהם? ראינו את עצמנו בכמה דרגות מעליהם.
במסגרת הציוד שירשנו מנפת גרשון נכלל גם מכשיר רדיו ענק ששימש אותנו נאמנה ועליו לא היינו מוכנות לוותר.
בצריף הקשר התגוררנו יחד בנים ובנות, אלחוטאי מורס ומפענחות. כשחפצו הבנות להחליף בגדים נשמעה הקריאה "פוצץ!" והבנים הסבו את פניהם אל הקיר.
הצוות שלנו הפך ליחידה מגובשת בעלת קשרים הדדיים אמיצים. נקראנו "המשפחה" ואכן רווח בתוכנו רגש האחריות ההדדית. כאשר ראינו את יחידות הגדוד יוצאות לקרב, נחמץ הלב מדאגה וציפינו בחרדה לשובם כשאנו שואלים את עצמנו "היש מי שלא יחזור?" הרי היכרנו כל אחד מהם.
מספרת האלחוטאית מרים: בחודש אפריל 48 הגעתי לגדוד 53 בגדרה. עוד טרם הספקתי להתאקלם וכבר קלטתי מברק המפרט תקלה שאירעה בשיירה לגת ולגל-און: שבעה מחיילי הגדוד נהרגו מאש כוחותינו. הוכיתי בהלם.
ביום הכרזת המדינה שמענו מעלינו טרטור מטוסים והיינו בטוחים כי זה חלק מהנשק שהבטיחו כי יגיע אלינו לאחר שהבריטים יפנו את הארץ. למעשה, היו אלה מטוסי אויב שחזרו מהפצצת תל אביב.איזו אכזבה!
בהתקפה הראשונה על נגבה החל פתאום רן אלדמע לדבר בקשר בשפה גלויה. תמיד היינו בטוחים שהקודים המוצפנים שלנו לא ניתנים לפיצוח. מאוחר יותר התברר שהאויב הצליח לפענח מברקים שלנו.
מכשיר הקשר שלנו היה קרוי בשמו המחתרתי מתקופת ה"הגנה": "המזוודה". לעתים הייתה המזוודה הזאת סרבנית וצריך היה להפעילה בבעיטה.
הארוחות לא היו סדירות. כדי להגיע לארוחה של ממש היינו מתנדבות לאסוף תות שדה אצל איכרי באר טוביה, ששמחו להאכילנו בתמורה.
יומיים לפני נפילת ניצנים נמסר לנו כי האלחוטאית מירה קורסת מעייפות ויש להחליפה. המשימה הוטלה עלי. הייתי אמורה לצאת באישון לילה לקיבוץ בלוויית שני סיירים. ביקשתי מחברתי יחידה שאם יקרה לי דבר מה, שתודיע למשפחתי. הדרך נשתבשה, לא הצלחנו להגיע לניצנים ונאלצנו לחזור. לאחר נפילת ניצנים ונפילתה ההרואית של מירה ביום האחרון למערכה, תפשתי שיד הגורל הצילה אותי וקטפה את מירה. הייתי המומה.
הקשר הקרבי
בתחילת המלחמה עדיין לא צויד הגדוד במכשירי קשר אלחוטיים נישאים. הקשר עם יחידות המשנה בשדה התבסס על דגלים וסימנים מוסכמים שנקבעו מראש. קצין הקשר הגדודי, דובה (ליברטובסקי) בר-לב היה מאלתר אמצעי תקשורת שונים ומנחה את קשריו בהתאם.
כשהגיעו מכשירי הקשר הנישאים, מ.ק. 20, אומנו הקשרים בהפעלתם ובתחזוקתם.
לכל פעולה הוקצה קשר שליווה כצל את "הקודקוד", מפקד הפעולה, כאשר בנוסף לנשקו האישי הוא נשא על גבו את מכשיר הקשר שמשקלו לא מבוטל ואשר ממנו הזדקרה אנטנה טלסקופית (שניתנת להארכה) ובולטת בשטח. לעיתים צריך היה להצניע אותה כדי לא לרתק את אש האויב לקַשָר ולמפקד שלידו. על גבוהי הקומה בין הקשרים היו החברים לנשק אומרים בבדיחות הדעת: "הוא לא זקוק לאנטנה."
משה קיכלר גבה הקומה השתתף בקרב בית-דראס ואף כי קיצר את האנטנה ככל שניתן, ספג קליע ופונה לבית החולים.
לעתים נדרשו קשרים לעשות פעולות חריגות. סיפר אהרון ברנדשטטר: "הוטל עלינו להתחבר לקו הטלפון המצרי בין משטרת עיראק סואידן לבית עפה. הקו הזה נתגלה על ידי סיירי הגדוד ואנו הקַשרים ביצענו את ההתחברות. קליטת המסרים המצריים נעשתה באמצעות מגבר אלקטרוני שהותקן במיוחד למטרה זו בידי הקשר מיכה איציקזון. חיבור זה סייע לנו רבות באיסוף ידיעות לקראת מבצע 'יואב'."

השירות הרפואי
עם פריסת יחידות הגדוד במרחבי הדרום היה כבר סגל המטה מאויש ברובו אולם חסר עדיין ממלא תפקיד חיוני ביותר - רופא. כבר עמדו לרשותנו חובשים שהוכשרו בקורס חובשים חטיבתי בשרונה, בו שימש אברהם מור חיים כמדריך ואשר בסיומו הוסמכו על ידי ד"ר דומב, הרופא החטיבתי. אולם רופא גדודי טרם הוצב לנו.
בפעולות הלחימה הראשונות סייעו לנו רופאים מקומיים מהיישובים. לחלק מהקרבות צורף ד"ר מנהיים מגדרה ובפצועים מהתקלויות ופעולות לחימה אחרות טיפל במסירות ד"ר וולף מבאר טוביה.
בחודש מרס 1948 הגיע למטה בגדרה גבר כבן שלושים, זקוף קומה, שזוף וקצוץ שיער, ושאל על המג"ד. המג"ד ורוב קציניו נמצאו בפעילויות שונות בשטח מחוץ למטה. במשרדי המטה שלטו הבנות. את פני הבא קיבלו חיה ורותה, פקידות הגדוד. הוא הסביר להן שהוא רופא וכי נשלח על ידי השירות הרפואי של החטיבה לשמש כרופא גדודי לגדוד 53.
זה היה ד"ר אלכס פליק, שעד מהרה התגלה כרופא קרבי שכל יחידה הייתה מתברכת בו. הוקצה לו חדר בפאתי הבסיס, ויפה השחרחורת מונתה לפקידה רפואית. בן יום הפך המקום למרפאה מצוידת וערוכה.
לאחר מספר ימי התאקלמות ובחינת כושדו הגופני ואומץ לבו של אלכס, הוטל עליו להילוות לכיתת חיילים שיצאה בלילה להביא ציוד לקיבוץ ניצנים הנמצא במרחק של כעשרה ק"מ ממפקדת הגדוד. סברנו שהרופא לא ישוש להצטרף. הרי הוא רופא ולא חייל מן השורה. להפתעתנו קיבל הרופא את המשימה בהתלהבות. הועמסו עליו מקלע, תחמושת וציוד נוסף, והוא צעד עם כולם כאילו היה זה טיול. משהזכירו לו לימים את המסע הלילי, חייך אלכס ואמר: "מזלי שבאיטליה טיפסתי על הרי האלפים, שאם לא כן הייתי מתמוטט באותו הלילה."
את לימודי הרפואה השלים אלכס באיטליה. הוא עלה ארצה כחלוץ, עבד ביישובים חקלאיים והשתתף בהגנתם במאורעות 1939-1936. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי ולחם בשורות הבריגדה היהודית. כעת התגייס לצבא העברי המתגבש והולך.
פאליק כפי שנהגו לכנותו, לקח חלק ברוב הקרבות של הגדוד. את מרפאת השדה נהג למקם בסמוך לדרג הקדמי. היה עובד ללא ליאות, בזריזות ובמקצועיות.הוא ידע להרגיע את הפצועים ולהקל על מכאוביהם. בתושייה, באלתור ובדרכים לא מקובלות הציל חיי רבים מהפצועים.
במבצע גי"ס (התקפת עיראק אל מנשיה) נפצעו מ"פ ב', שמעון מרגולין, והמ"מ יוסקה ישורון. הפציעות היו קשות והיה חשש שלא יחזיקו מעמד מאובדן דם. פאליק ערבב עיסת גבס וחסם בה את פצעיהם, משל היה טייח בבניין. הפצועים הועברו לבית חולים, טופלו והחלימו תוך פרק זמן קצר וחזרו לתפקד בגדוד. היו רופאים שגינו את הפעולה המאולתרת של פאליק, אולם כולם הודו שתרגיל זה הוא שהציל את חיי הפצועים.
פאליק, ש"הריח אבק שריפה" פעמים רבות, עבר את המלחמה ללא פגע. לימים עשה הסבה מקצועית והיה לפסיכיאטר.
לאחר פרישתו של אלכס מילאו את תפקיד הרופא הגדודי כמה רופאים שהיו במקצועם מומחים לתחום רפואי מסוים. תחילה ד"ר אביגדור וולפסון - גינקולוג. אחריו ד"ר דניאל וגנדרייך - מומחה לאף, אוזן וגרון. אם כי התמחו איש איש בתחומו, תרמו כולם רבות לטיפול בנפגעים ולמצב הרפואי בגדוד בכלל.
מחלקת החובשים
בהכנת החובשים בגדוד טיפל אברהם מור-חיים, שעבר קורסים והשתלמויות במגן-דוד-אדום ובשירות הרפואי של ה'הגנה'. על מור-חיים הטיל המג"ד לגייס ולאמן, במהירות האפשרית, מספר ניכר של חובשים גדודיים. הוא הצליח לרכז גברים ונשים שעברו קורסים של עזרה ראשונה, וכבר בתחילת פברואר 1948 עמדו לרשות הגדוד כחמישה-עשר חובשים. משהגיע הגדוד לדרום, הצטרפו ליחידה חובשים מהיישובים שבגזרת הגדוד, שקיבלו השתלמות מתאימה. בראשם עמד החובש הגדודי צבי גוטמן, שהצטרף למחלקה לאחר שעבר קורס חובשים בכירים.
החובש הגדודי צבי גוטמן השתתף בכמה קרבות, נפצע פעמיים והוכר, בגמר המלחמה, כנכה צה"ל.
סיפר אברהם מור-חיים: "בתחילת דצמבר 1947 הוצבתי להדרכת חובשים במטה החטיבה. כעבור כחודש העמדתי לרשות הגדוד מחלקה בת מספר ניכר של חובשים (כולל חמש חובשות) שעברו קורס מיוחד בהדרכתי. בגמר הקורס נבחנו החניכים על-ידי ד"ר דומב והוסמכו כחובשים.
בהיות הגדוד בדרום המשכתי לאמן בשרונה חובשים נוספים והדרכתי בעזרה ראשונה בקורסים של מפקדים. מוניתי כמ"מ החובשים בגדוד. השתתפתי בהתקפה על יאזור, בפריצת הדרך לגת ועוד. נפצעתי בכיבוש תל כביר ובהפצצה מצרית על בית-החולים במחנה 'יונה.

סיפורו של חובש גדודי
מספר צבי גוטמן: "הצטרפתי ל'הגנה' והוצבתי לחי"ש תל אביב. שובצתי בפלוגה ט' בפיקודו של מאירקה דוידזון. נשלחתי לקורס חובשים מתקדם ולשלושה חודשי עבודה במחלקה הכירורגית בבית-חולים. שם עבדנו גם בפתולוגיה. פרופ' מרכוס קיבל אותנו במאור פנים וענה בסבלנות על כל שאלה.
בתחילת מרס 1948 הגעתי לגדוד 53. הייתי היחיד מבין בוגרי הקורס שצורף לגדוד 53. אותו זמן כבר היו כמה חובשים בגדוד והשתדלנו לשלוח מדי פעם חיילים מכל פלוגה לקורס חובשים.
בגדוד שירתו מספר רופאים לסירוגין, מקצתם מאנשי היישובים שהצטרפו למבצע זה או אחר של הגדוד, כמו ד"ר וולף מבאר טוביה וד"ר מנהיים מגדרה, ואחרים ששירתו במערך האורגני של הגדוד, כמו ד"ר אלכס פליק, ד"ר וולפסון וד"ר טוגנטרייך.
כחובש גדודי ליוויתי בצמוד את פעילותו של כל אחד מהרופאים. השתתפתי אישית ברוב הפעולות הקרביות של הגדוד ותמיד דאגתי שלא תצא יחידה לפעולה כלשהי מבלי שיתלווה אליה צוות חובשים או לפחות חובש יומן אחד.
"מוצ'צ'ה" – החובשת מרים חסידאי
כאשר מטה הגדוד התמקם בבאר טוביה וד"ר אלכם פאליק, הרופא הגדודי, הקים מרפאה ב"נוקטה" (בניין הנוטרים ביישוב), קלט הגדוד מגויסת חדשה, אחות במקצועה. שמה היה מרים חסידאי, אבל בגדוד קראו לה מוצ'צ'ה. היא הייתה בעלת גוף אך זריזה וקלת תנועה. פנים חינניות ועיניים שמבטן משרה רוגע. היא הייתה יד ימינו של הרופא וטיפלה בפצועים במקצוענות, בחיבה ובתשומת לב אמהית.
זמן קצר לאחר בואה לגדוד, נחתה פצצה מצרית בסמוך למרפאה. מוצ'צ'ה התעלפה אך שבה להכרתה בתוך דקות והכינה את המרפאה לקליטת הנפגעים.
פלוגה ב' בפיקודו של שמעון מרגולין תקפה את עיראק אל-מנשיה וספגה אבידות רבות. בין הפצועים קשה היו המ"פ שמעון והמ"מ יוסקה, שנפגעו בחזה ואיבדו דם רב. הם הועברו לתחנת האיסוף שהוקמה בשדה וד"ר פאליק העריך שבקצב שהם מאבדים דם, לא יעמדו בטלטלת הדרך עד למרפאת קבע או בית-חולים. כמסופר לעיל, אילתר הרופא טיפול לא שגרתי באמצעות עיסת גבס. מוצ'צ'ה סייעה לו בהכנת הגבס ובחבישה. שמעון ויוסקה הגיעו חיים לבית החולים, התאוששו לאחר פרק זמן קצר וחזרו לגדוד.
לימים התמקמה מפקדת הגדוד בכפר ג'וסיר הכבוש. המרפאה נערכה באחת החושות (ביתני קש וחימר). את ד"ר פאליק החליף ד"ר וולפסון, גינקולוג במקצועו, נגן גיטרה בשעות הפנאי. למטה בא לביקור הצלם החטיבתי. המ"פ יגאל, שהיה צלם חובב, יצא איתו בגיפ לסיור במתחם. הג'יפ עלה על מוקש שהוטמן על ידי חבלני הגדוד סביב הכפר בערב הקודם. הצלם נהרג ואחדים ממלוויו נפצעו. הפצועים הובהלו למרפאה. הרופא ראה את הדם הרב, איבד את עשתונותיו והתעלף. מוצ'צ'ה, שכבר החלה לטפל בפצועים, התפנתה לרגע מעיסוקיה, חילקה לד"ר וולפסון שתי סטירות לחי מעוררות וחזרה לחבוש את הנפגעים.
מוצ'צ'ה הוצפה בגלי חיבה וחום גם במלחמת העצמאות וגם אחריה: כל מי שזכה לטיפולה המסור והמקצועי לא חדל להעתיר עליה שבחים.


מחלקת החבלה
מחלקת החבלה של הגדוד נתגבשה בקורס חבלה קצר שערכה מפקדת החטיבה בשרונה. ביחידה התלקט צוות של מגויסים, רובם מתנדבים וכולם טיפוסים ייחודיים המוכנים לשאת בכל משימה עצמאית גם בדרכים חריגות ותוך גלויי תושיה ויזמה הנתבעים מלוחם העומד לעתים בפני הצורך לפעול כבודד.
על חבלני הגדוד היה לעסוק במכלול של נושאים כמו: מיקוש והטמנת שדות מוקשים; פינוי מוקשים ופתיחת צירים למעבר יחידות; הרכבת מטעני נפץ לפריצה אל מבנים, פריצת גדרות תיל והריסת מבנים וגשרים; הדרכה בטיפול בחומרי נפץ ובקבוקי מולוטוב.
על היחידה פיקד אברהם בן הדור, בחור נועז שהתחבב על החבלנים וקיים יחסים חבריים עם חבורה זו של מרושלי לבוש המזלזלים במשמעת היחידתית ומתחמקים ממסדרים ומנוהלי שגרה פורמליים.
החבלנים לקחו חלק בכל קרבות הגדוד. מיגון היישובים המבודדים, ניצנים, נגבה, גת וגל-און על ידי פריסת שדות מוקשים סביבם, שבוצעה לעתים תחת אש אויב והייתה תמיד כרוכה בסיכון מרבי. זו לרוב משימה של יחידים הפועלים בעצמם. זכורה במיוחד פעולתם של יונה גרסטל בגל-און, ששכל את חברו יעקב נונברג אשר היה אמור להחליפו והתרסק ממוקשים שעסק בהטמנתם ליד הבאר; עודד נגבי, שזרע את המיקוש שהקיף את נגבה; ויעקב רווח מניצנים, שנפל
בשבי המצרים שאילצו אותו לפרק את שדות המוקשים שהוא הניח.
פעולות המיקוש והחבלה חייבו לעתים לגייס צוותי סבלים שיסייעו בידי החבלנים לשאת את מטעני הנפץ ליעדם. במבצע "יונה" (התקפת הכפר יאזור) היה צורך להוביל מטען של 250 ק"ג שנועד לפוצץ את בית החרושת לקרח. המטען הועמס על אלונקה, אך כשל כוחם של נושאיה, אף כי התחלפו פעם בפעם. המטען לא הגיע ליעדו והחבלנים פוצצו מבנה חסר חשיבות.
במסע העונשים שניהל הגדוד בעיירה פלוג'ה הצליחו החבלנים להכניס את תרמילי
מטעני הנפץ לבית העירייה ולמספר מבנים נוסף ברחובה המרכזי של העיירה. בפיקודו של קצין החבלה בן הדור עלתה פעולת הפיצוץ מעל למצופה מבלי שנפגע מי מאנשינו.
בפיצוץ גשר אשדוד היה על מבצעי הפעולה לעבור דרך ארוכה מגן יבנה לגשר. מטעני הנפץ הועמסו על פרדים שצעדו עם הלוחמים עד שנמלכו בדעתם, השליכו את המטען מעל גבם ונמלטו מהמקום. המ"פ שמעון, שפיקד על המבצע, העמיס את תרמילי חומר הנפץ על הלוחמים, שחלקם התנדבו וחלקם קיבלו זאת במורת רוח. המטענים הגיעו והגשר פוצץ.
אומץ ליבם ותעוזתם של החבלנים הם שעמדו לנו ברבות מפעולות הלחימה הן בהגנה הן בהתקפה.

יחידת התחבורה
בשלבים הראשונים של המלחמה התמקדה הלחימה על האויב המקומי ויחידות המתנדבים שהצטרפו אליו. ניטש מאבק רצוף על נתיבי התחבורה ועל שמירת הקשר עם היישובים היהודים המבודדים והמנותקים הפזורים במרחב מאוכלס בצפיפות בעיירות ובכפרים ערביים. מאבק זה חייב שימוש במספר רב של כלי רכב להסעת היחידות הלוחמות ולהובלת אספקה וסיוע ליישובים.
לרשות הגדוד היו כלי רכב מעטים שסיפקה לו מפקדת החטיבה. כל משימה שהיה על הגדוד לבצע הייתה כרוכה בפעילות לוגיסטית ענפה של גיוס כלי רכב. פעילות זו נעשתה בידי צוות שריכז מולה מאייר, ששימש כעין קצין תחבורה, ולידו פייבל מכפר מנחם ויעקובי מבאר טוביה, שהיו מאנשי חברות התובלה שהיו במרחב.
לקראת פעולה העומדת להתבצע היה מולה מקבל תדרוך על מספר המשאיות והאוטובוסים הנדרשים. צוות התחבורה היה מתגייס, מתקשר עם חברות ההובלה ומנהל משא ומתן על מספר המשאיות שהיה על כל אחת מהן לשלוח למטה הגדוד בגדרה עד השעה היעודה. עניין האוטובוסים היה מורכב יותר. התחבורה הציבורית במרחב התנהלה בידי חברת "דרום יהודה", שטענה כי מספר האוטובוסים שלה מוגבל ואין באפשרותה לשתק קווים המשרתים את הציבור האזרחי.
שני בחורים היו יורדים לרחובות או לראשון לציון, עוצרים אוטובוס נוסעים, מבקשים סליחה מיושביו, מורידים אותם אחר כבוד ומודיעים לנהג: "אתה בא איתנו."
להשלמת המערך היו מגייסים עוד משוריין של המשמר נע מאחד הישובים, על צוותו. מעשה המרכבה של בניית שיירה היה מושלם ואפשר היה לצאת לדרך. מולה היה אחד מהאנשים המבוקשים בגדוד. כל אחד הקפיד לשמור איתו יחסים ידידותיים. הרי תמיד עשויים להזדקק לרכב או להסעה.

יחידת הסעד
יחידות הגדוד היו פזורות ביישובי המרחב. האספקה הטרום צה"לית הייתה דלה. רוב הלוחמים לבשו את לבושם האזרחי והצטיידו באשר הצליחו להביא איתם מהבית.
בתל-אביב התארגנה קבוצת מתנדבים, ביניהם שיבר יצחק כהן וגברת זינגר, שאימצו את הגדוד. הם דאגו לאסוף פריטי לבוש, נעליים, שמיכות ומזון והביאו את המטען ברכבם הפרטי למטה הגדוד. כל משלוח חולק מיד לבחורים שרבים מהם ממשפחות דלות אמצעים. נג'י, לוחם מאחת הפלוגות, הסתובב תמיד יחף. הוא קיבל באחד מן המשלוחים זוג נעליים צבאיות. בערב הוא נעלם. למחרת חזר לפלוגה והוא שוב יחף. "נג'י, הרי קיבלת אתמול נעליים," העיר לו המ"פ. נג'י ענה, מבויש: "לאחי בבית אין נעליים. נתתי לו את שלי. אני כבר אסתדר."
צוות הסעד הזה, שפעל מ"בית הדר" הסמוך לתחנת הרכבת של תל-אביב, היה מבקר בבתי-חולים ומקיים קשר עם הפצועים ועם בני המשפחות שלהם. הצוות הזה גם דאג לתשלומי סעד למשפחות הלוחמים הנצרכות. הסכום עמד על 15.50 לירות.

יחידת תרבות
צוות זה כלל את ישראל (ליזרוביץ) אילון ופקידה אחת. צוות קטן אבל חיוני לרוח היחידה ולמורל של אנשיה. הצוות הפיק דפי הסברה, סיפק צורכי ספורט, משחקים, ספרים ועיתונים, הזמין צוותי הווי ובידור וכיוצא בכך. אך מקרה הוא שישראל הגיע לעמוד בראש הצוות הזה. ישראל שירת בגדוד מתחילת הדרך ונפצע בראשו בפעולת הגמול נגד יאזור. יכול היה להשתחרר עקב פציעתו, אך לא עשה זאת. הוא ירד עם הגדוד דרומה יחד עם כולם, כשתחבושת "מפארת" את ראשו.
ישראל, איש הערכים, ידע שחייל בעל ערכים הוא לוחם טוב יותר, על כן ייחס חשיבות רבה לחינוך הלוחמים ולהגברת המוטיבציה שלהם. בעלונים ובחוברות שהוציא ישראל הודגשו ערכים כגון אחוות לוחמים, אחריות הדדית, מוסר לחימה, טוהר הנשק ואומץ לב. לדעת הכול הצליח ישראל בעבודת הקודש שעשה כראש צוות התרבות.

צוות בעלי מקצוע
במהלך ההתארגנות המאולתרת של הגדוד, שקדמה לפרסום הוראות מטכ"ל בדבר מבנה היחידות והגדרת משימותיהן, יזם הגדוד רעיונות משלו כדי לפתור בעיות לוגיסטיות ומינהליות של יחידה בגודל של גדוד העומדת להילחם.
בעת ההיא התקשה צה"ל להתמודד עם בעיות פשוטות לכאורה כגון הנפקת מדים אחידים לכל חייליו. עם פריטי הלבוש הראשונים שהפיץ צה"ל היו כובעי גרב וכובעים דומים לאלה של לגיון הזרים הצרפתי, שבתוכם התנוססה כתובת באידיש: "אַ מַתֻנֶה פוּן אַ אִידִישֶער הִיטְלְמַאכֶער" – מתנתו של כובען יהודי.
במסגרת מטה הגדוד הוקמה יחידת "בעלי מקצוע" ובה שרברב, נגר, חשמלאי, מכונאי וכיוצא בכך. את היחידה הזאת ריכז יעקב קראוזה, אחד מ"ילדי טהרן" שנקלטו בגדוד. אנשי היחידה הזאת הגישו שירותי "שיפוצניקים" ו"כלבויניקים" למטה הגדוד וליחידותיו.
צוות זה התקיים בגדוד פרק זמן ארוך והוכר כיחידה בפני עצמה, שהתייצבה במיפקדים ככל יחידה צבאית אחרת.

טיפוסים ודמויות
בחבורה שנקלטה במטה הגדוד היו דמויות שמן הראוי להקדיש לפחות למקצתן כמה משפטים.
אפרים דרורי - "האיש על הסוס". הסמג"ד שמונה על-ידי המח"ט. בעל גוף, משופם, שהיה לפי דבריו פולקובניק (מג"ד) בצבא האדום והפגין את מעמדו במגפיים ובמכנסי פרש ("בריצ'ס"). בלחימה לא הרבה לעסוק, אך הצטיין בהטלת מרותו על החיילים.
לאחר קרב בית-דראס מינה המח"ט את אפרים למפקד יחידת הפרשים החטיבתית ובתפקיד זה היה באמת "על הסוס".
דוד גרהרד - ו"השייייירה". קצין השלישות. שירת בצבא הבריטי. למותניו חגורת עור רחבה ששלוחה נמתחת ממנה מכתף שמאל ועד למותן. הופעה משכנעת של קצין. הוא ניהל את משרד מטה הגדוד ביד רמה. באחד הימים נתקל המג"ד לפני דלת המשרד בחיילת פקידה ופניה שטופות דמעות. "מה קרה?" שאל אותה המג"ד והיא ענתה: "הוא [דוד גרהרד] נזף בי בקולי קולות: 'למה באת עירומה למשרד?'" התברר שבתפישת עולמו של גרהרד, פקידה הנכנסת לחדרו של קצין השלישות ללא פנקס ועיפרון היא עירומה.
שליטתו בעברית לקתה בחסר, בלשון המעטה. החיילות הפקידות שהוא התעמר בהן החליטו להתל בו. באחד הימים נכנס המג"ד לחדרו וראה על הלוח השחור שעליו רשם קצין השלישות בגיר את המשימות היומיות, את הסעיף: "שייייירה לגת". "מה זה?" שאל המג"ד ודוד גרהרד השיב שהכוונה לשיירה היוצאת לגת ובה חמישה כלי רכב. בדיעבד נודע למג"ד שהפקידות הסבירו לקצין השלישות שבעברית נכתבת המילה שיירה עם מספר יודים כמספר כלי הרכב הכלולים בה.
אברמיקו (אברהם ישראל) - "ידיים למעלה". הרס"ר. גבר תמיר ורחב כתפיים, שכולו אומר איש צבא. בין יתר תפקידיו הוטל עליו לדאוג להתעמלות בוקר של אנשי המטה. במטה הגדוד היו הרבה חיילות, שלא התלהבו מהתעמלות הבוקר. בעצלתיים היו מתלקטים אנשי הסגל, שקורי השינה עדיין על עפעפיהם, ברחבה שלפני משרדי הגדוד, ושם נגול מדי בוקר חיזיון סוריאליסטי: גבר נמרץ בבגדי התעמלות ניצב מול חבורת נרפים ומרעים בקולו: "ידיים לצדדים, לפנים, למעלה", כשהוא מדגים בחריצות את התנועות המבוקשות. אברמיקו לא נואש ובהתמדה השלים רבע שעה של התעמלות בוקר שבסיומה היה לפחות הוא ער ורענן.
כולם חיבבו את האיש רחב הלב, בעל חוש ההומור, שהועלה לימים לדרגת סרן וקיבל את הפיקוד על פלוגה שביצעה כמה וכמה משימות קרביות במסגרת הגדוד.
צבא צועד על קיבתו. מפקדת הגדוד, שהייתה ממוקמת במחנה "יורם" ליד באר טוביה, קיימה מטבח שהצטיין בארוחות שהכינה המתנדבת ליליאן קורנפלד, מומחית לתזונה שפרסמה כמה ספרי בישול והרבתה לשדר ב"קול ישראל". היא לימדה את צוות המטבח להכין ארוחות מזינות ומגוונות מן המצרכים המוגבלים שהונפקו להם. הצוות כלל את הטוראי צ'יליבי, בן שכונת התקווה, שהמג"ד תיאר אותו כ"רחב-כתפיים, שמן וטוב לב, שמח ומתבדח" – אבל לא קרבי. באחד הימים ביקש צ'יליבי מהמג"ד שיציב אותו בצוות המטבח וחדר האוכל לקצינים. "אני משקשק בכל יציאה לקרב, ולא מתפקד," הודה הבחור. המג"ד נענה לבקשתו. הפצצה מצרית על בסיס מפקדת הגדוד פגעה בין היתר במטבח. צ'יליבי נהרג. ליליאן קורנפלד נפצעה מרסיס. את הרסיס שהוצא מגופה תלתה גברת קורנפלד על ענק שהיא ענדה לצווארה והסבירה שזה אחד מהיפים בעדייה.
מקרה צ'יליבי מאמת מוסר השכל הידוע לכל חייל ותיק: אין לחמוק מגורל שנגזר עליך. לכל כדור יש כתובת. תהיה באשר תהיה, הוא ישיג אותך.

קראו לו פלימוט. מעטים בגדוד ידעו ששמו דוד טימושינסקי. הכול קראו לו פלימוט, על שם מכוניתו הפרטית האמריקאית שגויסה לצה"ל והוא לא היה מוכן להיפרד ממנה. הוא היה אפוא ל"נהג של המפקד" ("נהג בוס" בעגה החיילית), ובדרך זו גם נחלץ משירות קרבי. מכונית ה"פלימוט" הועמדה לרשות המג"ד, כמנהג הימים ההם. לא אחת נשלח פלימוט על-ידי המג"ד לפלוגות, פעם עם פריטי לבוש, פעם עם מצרכי מזו, פעם עם ציוד ופעם עם הוראות. הכול ידעו שפלימוט פועל בשליחותו של המג"ד ובסמכותו. פלימוט שירת בגדוד פרק זמן קצר בלבד, עד שהמג"ד קיבל ג'יפ אזרחי שהוחרם על-ידי הצבא. אבל דמותו נחקקה בזיכרונם ל אנשי הגדוד, שלרבים מהם היו חוויות הקשורות לו ולמכוניתו האמריקאית.

בנות הגדוד
בנות רבות שירתו בגדוד בתפקידים שונים. מסגרת הח"ן טרם קמה והבנות לוקטו מן ה"הגנה", מן היישובים ומהיכרויות אישיות של מפקדים ולוחמים בגדוד, מהן בתפקידי קשר – ספרניות (אלחוטאיות) וצפניות, מהן כחובשות בשירות הרפואה, מהן כפקידות - מקצתן במטה ואחרות במסגרות פלוגתיות ובתפקידים מנהליים אחרים כמו כספים, שקם ועוד.
בראשית תקופת הלחימה, כאשר רוב יחידות הגדוד היו פזורות ביישובי הדרום ורוב קציני המטה היו רוב הזמן בשטח, היו הבנות מוקד הגדוד. כל הודעה, כל פנייה, כל ביקור של אנשי חוץ עבר דרך בנות המטה או הפקידות הפלוגתיות. באחד הימים הגיע לשער מחנה מטה הגדוד גבר משופם, גלוי ראש, במכנסיים קצרים, ורצה להיכנס אל המג"ד. הבנות הודיעו לו כי זה שטח צבאי ולאזרחים אין כניסה אליו. הוא טען שאינו אזרח והוא משתייך לחטיבה. משנתבקש להזדהות השיב בצניעות כי קוראים לו שמעון אבידן וכי הוא המח"ט.

אבטחת התחבורה
בשלב הראשון של מלחמת העצמאות התנכלו הערבים לתחבורה היהודית. ב-14.12.47 תקף "הלגיון הערבי" (הירדני, שרוב מפקדיו היו בריטים ובראשם בריגדיר גלאב "פחה") שיירה יהודית בדרך לבן-שמן. 14 חברי "הגנה" נהרגו. למחרת נותק הכביש לירושלים. החל המצור על העיר שבה חיו 100,000 יהודים, אחד מכל שישה יהודים בארץ-ישראל.
אבטחת התחבורה העברית הייתה בחלקה סבילה ובחלקה פעילה. חלקה הסביל התבטא בארגון שיירות ובליוויין הצמוד, בהפניית התחבורה מקטעי דרך מסוכנים למסוכנים פחות – לדוגמה, משכונת התקווה למקווה ישראל, חולון וחוסמסה לראשון לציון - ובהצבת מזקפים בנקודות תורפה שמהן נוח היה לאויב לתקוף את התחבורה העברית. חלקה הפעיל של האבטחה התבטא בעיקר בביצוע פעולות גמול ישירות ועקיפות: ישירות נגד תוקפי התחבורה העברית בבסיסיהם ובכפריהם, ועקיפות נגד התחבורה הערבית בכללה.

התחבורה לדרום ולנגב
כביש-החוף מסתעף מהכביש הראשי (הפנימי) לדרום ולנגב בראשון-לציון. רק יישובים עבריים מעטים היו קיימים לאורכו של כביש זה, הגובל לרוב באזור החולות, בעוד יישובים ערבים רבים שכנו לאורך הכביש הראשי. בכביש הראשי לדרום ולנגב היו ארבעה "צווארי-בקבוק" נוחים לפגיעת אויב: אזור מע'אר, בין גבעת ברנר לגדרה; אזור מסמיה-קסטינה, בין גדרה לבאר-טוביה וכפר-ורבורג; אזור הסואפירים-ג'וליס, בין כפר-ורבורג לנגבה; ואזור כאוכבה-חוליקאת-ברייר, בין נגבה ליישובי הנגב הצפוני.
שלושת "צווארי-הבקבוק" הראשונים, שנכללו במרחב "גבעתי" (צפונה לכביש מג'דל בית-ג'וברין), היו שקטים למדי בשני חודשי הלחימה הראשונים, והתחבורה העברית בהם כמעט לא נפגעה. אבל בתחילת פברואר 1948 הוחמר המצב בדרום. חסן סלאמה שלח כיתה מאנשיו למע'אר, והטיל עליה לפגוע בתחבורה העברית בכביש הראשי הסמוך לכפר. הכיתה הסתננה למע'אר בלילה, וכבר למחרת - 8 בפברואר 1948 – אחר הצהריים פתחה באש על שיירה שנסעה מן הנגב צפונה.
בהתקפת פתע זו נפגע אחד מנהגי השיירה. מלווי השיירה, אנשי פלמ"ח, נוטרים ולוחמים מגדוד 52, הגיבו באש מקלעים ומרגמות "2 וכעשרה מתושבי הכפר נהרגו ונפצעו. תגובה נמרצת זו עוררה בכפר זעם רב על כיתת חסן סלאמה, והיא גורשה ממנו. נכבדי מע'אר תבעו מהבריטים שהצבא או המשטרה ילוו להבא את השיירות היהודיות העוברות דרך כפרם. השלטונות נענו לתביעה זו, והשקט ב"צוואר-הבקבוק" של מע'אר הוחזר על כנו.
בשלהי פברואר 1948 החלו הבריטים לפנות את מרחב הדרום. לשטח המתפנה חדרו מתנדבים ערבים מחו"ל, והחטיבה שלחה אליו את גדוד 53, שהחליף את גדוד 52 אשר החזיק במרחב עד אז.
עם כניסתן למרחב של התגבורות משני הצדדים נפתח מרוץ בין הכוח היהודי והערבי, על תפיסת המחנות הבריטיים המפונים. מחנות ואדי-צראר וג'וליס נתפסו בידי הערבים; מחנות חצור ובית דראס - בידי גדוד 53, ומחנה תל-נוף בידי גדוד 52.
בכל פעולת אבטחת התחבורה, ממחצית דצמבר 1947 עד למחצית הראשונה של חודש פברואר 1948, לא סבלו מאבטחי השיירות לגת ולגל-און אבידות בנפש, וכמעט כל השיירות הצליחו להגיע ליעדן. אולם במחצית השנייה של פברואר 1948 חל מפנה במצב כתוצאה מביקורם של טארק בי אל-אפריקי ("השד השחור") וחסן סלאמה בכפרי אזור פלוג'ה שחלשו על הדרך לגת ולגל-און. תוך זמן קצר לאחר ביקורם נעקרו 206 עצי זית ממטעי גת, נתלש דונם וחצי גזר מגן הירק, נקצרו 150 דונם של חילבה, נגנבו צינורות השקיה וכלי-עבודה, נעקרו כ-60 עמודי טלפון בקטע הדרך המחברת את פלוג'ה עם גת ונותק הקשר הטלפוני של גת עם מוסדות השלטון המנדטורי.

גת
בסוף פברואר הגיעה לגת שיירת תגבורת. שעה קלה לאחר מכן באה לקיבוץ מכונית צבאית בריטית. הקצין שישב בה מסר, כי התנכלותו של טארק בי אל-אפריקי לשיירות היהודיות באזור פלוג'ה הניעה את השלטון לשלוח צבא כדי ללוות את השיירה היהודית בקטע המסוכן שבין גת לנגבה. למחרת הגיע מושל המחוז הבריטי של עזה, בלוויית כוח צבאי לפלוג'ה, ודרש מנכבדיה לא להפריע לשיירות לגת ולגל-און שעה שיעברו בעיירתם. הללו סירבו להיענות לתביעת המושל. בהתייעצות בין אנשי הביטחון של גת, המ"פ ישראל גרמן והקצינים הבריטים הוחלט לעקוף את פלוג'ה מצפון ולנוע דרך שדה-התעופה הסמוך לה.
גל - און
משלחת של נכבדים מפלוג'ה יצאה אל מושל המחוז ודרשה ממנו להפסיק את התערבות הצבא. הם הודיעו למושל, בשמו של טארק בי אל-אפריקי, כי ערביי פלוג'ה שוב לא ירשו מעבר שיירות יהודיות לגת ולגל-און, אפילו תהיינה מלוות משמר-צבא. נציג האימפריה הבריטית הודיע לנציגי היישובים כי הצבא אינו מוכן להסתכן באבטחה מתמדת של שיירותיהם, אבל הוא מוכן לעשות מאמץ חד-פעמי ולאבטח את פינוי היישובים. נציגי הנקודות העבריות "הודו" לו על הצעתו ה"אדיבה" והסבירו לו כי באין עזרת צבא יאבטח הכוח העברי, כבעבר, את תחבורתו.



ליווי שיירות

סיפר אחד ממלווי השיירות, יהודה רחמנוב: "הגעתי לגדרה מיד אחרי קורס מ"כים שהתקיים בשרונה. בגדרה נפל בחלקי להימנות עם מלווי השיירות לגת, גל-און, כפר מנחם וניצנים. היינו נוסעים על הכביש בואך משטרת עיראק סואידן, ושם היינו פונים שמאלה וחוזרים לגדרה דרך נגבה.
"ביחידת מלווי השיירות היינו שנים-עשר מגדוד 53 והאחרים היו נוטרים ממשטרת היישובים. המפקד של אותה חבורה נפלאה היה רפה (רפאל) וולפזון, איש קדמה, שנהרג בבית דראס, עלם חמודות, שתקן, קפדן, נעים הליכות, חברותי מאוד, ממש מלח הארץ."